טיפול יהודי או מטפל יהודי?

בתחומי הייעוץ והתמיכה הנפשית למיניהם עוסקים מאות ואלפי יהודים שומרי מצוות, בארץ ובעולם. מידי פעם עולה השאלה אודות המאפיינים הייחודיים של מטפלים אלו – האם יש מאפיינים כאלה או אין, האם מאפיינים כאלה חייבים להיות אצלם או דווקא אסור שיהיו?

    לכאורה, במה שונה הפסיכולוגיה מכל מדע אחר? האם מתימטיקאי שומר מצוות יגיע למסקנות שונות, או יבצע את החישובים בדרכים שונות? הלצה ידועה אומרת, שבעוד שהמתמיטקאי המצוי אומר 1 + 1 = 2, יאמר המתמטיקאי שומר המצוות, כי 1 + 1 הם 2 בעזרת ה'... האם כך הם פני הדברים גם בנוגע לתורת הנפש?

    יום עיון מלא וגדוש – שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן – הוקדש לנושא הזה, על ידי מכון 'שילה', שבראשו עומד הד"ר צבי מוזס, תושב קרני שומרון. דוברים שונים עלו על הבמה והציגו פסיפס של עמדות ונקודות מבט. ברור הוא שהמתימטיקה היא מדע נטול ערכים, ואף אינו נובע מהשקפת עולם כלשהי. כשמו כן הוא – מדע מדוייק. הוא מניח אקסיומות, מגדיר הגדרות, גוזר משפטים, מנסח נוסחאות ומסיק מסקנות העולות במדוייק מכל אלה. אולם לא כך היא תורת הנפש. בהיותה נוגעת באדם ובכל תחומי חייו – האישיים, המשפחתיים והחברתיים, היא עוסקת בשאלות שיש להן משמעויות אמוניות וערכיות, ואף הלכתיות.

    ברקע הדיון ניתן להציב שאלה שאמנם נשאלה ביום העיון, אולם לא נדונה בו. בהנחה שהפסיכולוגיה באה לרפא את האדם ולסייע לו לחיות חיים תקינים, נדרש להגדיר מהו אדם 'נורמלי', או מהו מצב 'תקין'. ומיד עולה השאלה: על פי מה יוגדר האדם ה'נורמלי', שאם אינו כזה יש לטפל בו כדי לעזור לו להיות כזה? האם זוהי שאלה סטטיסטית טהורה: לקחת את כל ששת המליארדים של בני אדם החיים בעולם (ואולי לצרף אליהם עוד כמה מיליארדים שכבר אינם בין החיים), לאפיין אותם בתחומי חיים שונים ולהגדיר את ה'נורמליות' על פי קו האמצע? – התשובה לכך תהיה שלילית. ברור הוא שהגדרת ה'נורמליות' היא תלויית תרבות. מה שבתרבות אחת הוא 'נורמלי', בתרבות אחרת ייחשב 'לא נורמלי' ולהפך. ואם כך, האם נכון להגדיר כל יהודי בישראל על פי האמות המידה של העולם המערבי? הרי גם הגדרות אלה אינן מתימטיות, אלא נובעות מעולמו התרבותי של המגדיר, שבעולם המערבי, רוב מקורות היניקה שלו הם נוכריים! הרמב"ם, בחיבורו היסודי על תורת הנפש 'שמונה פרקים' מגדיר את מי שמידותיו אינן מתוקנות כ'חולה נפש'. המדד של הרמב"ם איננו סטטיסטי, אלא ערכי. מי שמבנה הנפש שלו מעודד אותו ומאפשר לו קרבת א-להים והתנהגות מוסרית תקינה בכל מצב בחייו הוא האדם הבריא בנפשו. ואילו מי שנוטה לחוש ניכור כלפי הקב"ה ולהתנהגות בלתי מוסרית, הוא הוא 'חולה הנפש'.

    אינני בא לענות כאן על השאלה, אלא להעלות אותה לדיון, כדוגמה לדילמה העולה מן המפגש שבין היהדות לבין הפסיכולוגיה המודרנית, דילמה הנובעת מהעיסוק של שתיהן בשאלות השקפתיות וערכיות. את הדיון הזה חידד מאד פרופ' מרדכי רוטנברג, בהרצאתו על פסיכולוגיה יהודית. הוא טען בדיוק את הטענה הזאת: חלק ניכר מן השיטות של הפסיכולוגיה המודרנית בנוי על הנחות יסוד פילוסופיות הנגזרות מן התיאולוגיה הנוצרית. הבולטת שבהן היא 'תסביך אדיפוס', הטוען שהמאבק הבין דורי הוא טראגי – מאבק שאמור להסתיים בחיסולו של אחד הצדדים, ובדרך כלל – הדור הקודם מחוסל על ידי הדור הצעיר. פרויד – מסביר רוטנברג, לקח את הרעיון הזה מן הדיאלקטיקה של הגל, בה התרבות החדשה ה'אנטיתזה' באה על חורבותיה של הקודמת – ה'תזה'. רעיון זה של הגל, איננו אלא לבוש 'חילוני' של הרעיון הנוצרי – בו 'הברית החדשה' באה במקומה של 'הברית הישנה'. ביהדות, לעומת זאת, הקונפליקט הבין דורי איננו מגיע עד חיסולו של דור אחד על ידי משנהו, אלא מגיע לפיתרון. עקידת יצחק איננה מסתיימת בהעלאתו של יצחק לעולה על ידי אביו, אלא בהופעתו הפתאומית של המלאך, המצווה שלא לשלוח יד אל הנער ולא לעשות לו מאומה. בטיפול היהודי, אין מקום איפוא לתיאוריה בה מופיעים הדורות 'זה במקום זה' אלא 'זה לצד זה', בבחינת 'אלו ואלו דברי א-להים חיים'. עיקרון זה, של 'אלו ואלו', אומר רוטנברג, מציג דרך אחרת של התמודדות עם העבר, וזה דרך רעיון התשובה היהודי. בנצרות אין תיקון לעבר. מה שניתן הוא "להיוולד מחדש", על ידי הזדהות עם צליבתו ו"תחייתו" של "אותו האיש". ביהדות, לעומת זאת, העבר וההווה חיים בשלום זה לצד זה. התיקון בהווה איננו מוחק את העבר ובא במקומו, אלא נותן לו משמעות חדשה. במהלך של "תשובה מאהבה", אומרים חז"ל, "זדונות נעשים לו כזכויות".

    דווקא הרב יהושע שפירא מתח קו מבדיל חד יותר בין היהדות לבין הפסיכולוגיה. לדבריו, היהדות פונה אל הנשמה, בעוד שהפסיכולוגיה פונה אל הנפש. הנפש נתונה לניתוח מדעי כשם שהגוף נתון להבנה מדעית. היהדות לא עוסקת ברפואת הנפש, אלא במתן ביטוי לנשמה. ישנו ערך גדול בתיקון של הנפש, כדי שהנשמה תוכל להאיר דרכה. כשם ש"נפש בריאה בגוף בריא", כך הנשמה יכולה להופיע דווקא דרך נפש בריאה. התורה נותנת את הכיוון, את המגמה, אולם הטכניקה המעשית לתיקונה של הנפש היא שאלה שעיקרה מדעית ולא בהכרח תורנית.

    מתוך הדיון העקרוני עלו גם שאלות מעשיות. ואשתף את הקוראים בהרהורים שעלול אצלי מתוך שמיעת דבריהם של המרצים: ברמה המעשית, עד כמה נכון שמטפל יהודי שומר מצוות יביא לידי ביטוי את עולמו הרוחני בחדר הטיפולים. השאלה איננה עולה אצל מטפל המכריז על עצמו שהוא עוסק ב'פסיכולוגיה יהודית' או ברב העוסק בטיפול כאשר הכול יודעים מיהו ומהו. כאשר ישנו חוזה ברור בין המטפל לבין המטופל, אזי די בכך שהמטפל משוכנע בכך שהדרך שהוא מציע מתאימה ומועילה למטופל כדי שלא תתעורר כל בעיה מוסרית. הבעיה מתעוררת במקרה בו החוזה איננו ברור דיו, ובעיקר במקום בו מטופל מגיע אל מטפל שומר מצוות רק בשל כך שחיפש איש מקצוע ששמו הולך לפניו. כאן, החוזה הבלתי כתוב ביניהם הוא מה שמקובל במערכת המקצועית, והוא, שהמטפל איננו מכניס את השקפותיו וערכיו לחדר הטיפולים. כאן יכולות להתעורר לא מעט דילמות, למשל, במקרה בו מטופל העובר עבירה מצפה מן המטפל לסייע לו בסיבוכים הרגשיים הקשורים בכך, ולמעשה להיות "מסייע לדבר עבירה" ולמצער "מחזיק ידי עוברי עבירה". מצד שני, גם כאשר החוזה הגלוי ביניהם הוא מקצועי גרידא, הרי שאם המטופל בחר במודע במטפל שומר מצוות, במיוחד כאשר מראהו החיצוני ולבושו מדגישים זאת, ייתכן שיש כאן בקשה סמויה להכניס את העולם הרוחני היהודי לחדר הטיפולים. ייתכן גם מקרה יותר חריף, בו מטופל דתי מעוניין בטיפול המתאים לתורת ישראל, ואם מטפל שומר מצוות נותן לו טיפול מקצועי שאינו מתחשב בכך, הרי ש'החוזה הבלתי כתוב' שנכרת ביניהם נמצא מופר לכיוון ההפוך. גם שיחה ישירה בין הצדדים על השאלה הזאת לא יכולה לתת מענה מספק, מפני שלא תמיד המטופלים יודעים להבהיר לעצמם מה הם בעצם רוצים, וקל וחומר שלא יצליחו להבהיר זאת למטפל העומד בפניהם. הנחה אחת צריכה לעמוד בבסיס הדיון, והיא, שדרכה של תורת אמת צריכה להיות דרך של אמת. אין מקום למניפולציות ולנסיונות "לשווק" אמונה או שמירת הלכה במסווה של עבודה מקצועית נייטרלית, כשם שהדבר היה פסול בהחלט אילו היה מחליט מישהו לפעול כך בכיוון ההפוך.

    שאלה שריחפה בחלל האוויר לאורך כל היום היא שאלת הטיפול במי שסובל מ'נטייה הפוכה' (הומוסקסואלית או לסבית). כידוע, בספר המסכם את כל מחלות הנפש, ה-DSM, הופיעה הנטייה ההפוכה כמחלת נפש במשך שנים רבות, עד שנמחקה משם במהדורה האחרונה לפני כמה שנים. האם מטפל יהודי יסכים לכך? זה ברמה העקרונית. וברמה המעשית, כיצד ינהג מטפל דתי במי שמגיע אליו לטיפול ומבקש את עזרתו לממש את נטייתו? הרי לא ירצה ולא יוכל לסייע לדבר עבירה!

    כפי שנאמר לעיל, יום עיון זה הוציא את משתתפיו עם יותר שאלות מאשר תשובות. נשמעו ניואנסים שונים, וניתן היה להבחין כי מתחת לפני השטח מצויים גם חילוקי דעות עקרוניים יותר, שהזמן והמקום לא הספיקו לברר אותם. אולם אין דרך אחרת, חוץ מאשר להושיב יחדיו אנשי תורה ואנשי מקצוע, אנשי תורה השונים זה מזה ומביעים תפיסות תורניות שונות, ואנשי מקצוע המחזיקים בעמדות מקצועיות שונות זו מזו. רק כך, תוך דיון וויכוח, ניסוי וטעייה, מבוכה ותהייה, תתברר יותר ויותר דרכה של תורת הנפש היהודית. או אז יהיה אולי קל יותר לענות על השאלה שריחפה בכותרת של יום העיון: מטפל דתי או טיפול דתי? ובכלל, יהיה זה חלק מבירור כולל הרבה יותר, שעליו להתייחס למגוון רחב מאד של מקצועות: מה אמור לאפיין תפיסה מקצועית של כל איש מקצוע שומר מצוות – ככלכלן, כפירסומאי, כעורך דין, כמפקד בצבא, כמדינאי, או כל תחום עיסוק אחר, כאשר הוא מבקש ללכת לאורה של תורת ישראל?