עורכי הדיינים (על אתיקה מקצועית של עורך דין על פי ההלכה)
רקע
כחלק מעבודתו בייצוג משפטי בהליך של משפט 'אזרחי', עורך דין נדרש להיות "שכיר חרב" של לקוחו. לעתים מדובר בסכסוך כלכלי ששאלות של צדק אינן ברורות או אולי אף אינן רלבנטיות בו, ולפעמים יש לעורך הדין עמדה משלו בשאלה מי צודק ובמה. מטרתו של עורך הדין, ועל כך משלמים לו, היא לא לעשות צדק, אלא לנצח בתיק. לשם כך הוא נדרש לעתים ל"אלימות משפטית", כלומר, שימוש בכלים שונים שהמשפט מעניק לו על מנת להכאיב ליריב ולהתיש אותו, או להשתמש בתחבולות משפטיות שונות, שעיקרן פרוצדורליות ואינן נוגעות במישרין לשאלה המרכזית. ההכרעה, בסופו של דבר, איננה בהכרח החלטה שיפוטית שפירושה "הוצאת צדק" אלא גם "הרמת ידיים" של היריב.
לאור זה עולה השאלה: כיצד אמור עורך דין לנהוג במצבים מעין אלו על פי התורה? כמובן, הנדון הוא במקרה בו אין בייצוג בבית המשפט עבירה על האיסור החמור של 'ערכאות', ואכמ"ל[1].
השאלות המרכזיות
הדיון בשאלה זו מחייב לגעת במספר שאלות מרכזיות:
א. מהו מקומו של עורך דין בדין תורה בכלל – הן כמי שמייצג את הנידון בבית הדין והן כמי שמעניק לו ייעוץ משפטי. בהקשר זה יש צורך לברר את משמעותם של דברי המשנה "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין"[2].
ב. מהם הגבולות המוסריים הנדרשים מעורך דין על פי התורה?
ג. לאור זה שהמציאות הנוכחית שונה במאפיינים רבים ממה שנדרש על פי דין תורה, מה צריך לעשות עורך דין הפועל במערכת הקיימת? האם מותר לו לנהוג כפי שמקובל או שכעורך דין ירא שמים עליו לשים לעצמו גבולות שונים?
העמדה העקרונית
אנו מתפללים בכל יום לקב"ה שיזכנו להתגשמות דברי ישעיהו: "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה", והמשפט בישראל יתנהל על פי דין תורה[3], או על פי תקנות שיתוקנו ברוח התורה[4]. במערכת זו, השאיפה המרכזית היא עשיית צדק, ובכך לממש בעולמנו את מידת הצדק הא-להית[5]. מטרה שנייה היא השכנת שלום ומטרה שלישית היא הסדרה נאותה של החיים החברתיים והכלכליים.
השאיפה היא שלא רק השופטים ישפטו משפט צדק, אלא שגם הצדדים הנידונים ינהגו בצדק, ויפעלו בהגינות כדי לתת לבית הדין את מירב הכלים להגיע לחקר האמת ולהוצאת הצדק לאור, מבלי להשתמש בתחבולות המסרבלות את המשפט ועלולות לגרום לעיוות דין. על כן, תנאי בסיסי למשפט צדק הוא הקפדה יתירה על אמירת אמת והימנעות מכל אמירה או עשייה שיש בה שמץ של שקר.
במקרים רבים, ערכים אלו יכולים לבוא לידי ביטוי בצורה טובה יותר דווקא במשפט המתנהל באופן טבעי, בלי מעורבות של אנשי מקצוע, ובלי הליכים ממושכים ומסורבלים הכרוכים בהוצאות משפט גבוהות.
לפי תפיסה זו, תפקידו של עורך הדין הוא להביא בפני השופט את כל הטיעונים, השיקולים והראיות היכולים להיות רלוונטיים. כאשר כל צד עושה את המיטב מבחינתו כדי להביא את מה שתומך בטענותיו, נפרשת בפני השופט התמונה בשלמותה, והכרעת הדין תשקף את תוצאותיה של החתירה לצדק, כפי שהשופט רואה אותו לאור כל מה שהובא בפניו. במערכת כזאת, לשופט יש תפקיד מרכזי בהליך המשפטי, ואילו תפקידם של עורכי הדין מצטמצם.
ישנה תפיסה אחרת, המונעת בעיקר על ידי אילוצים מעשיים. תפיסה זו רואה במערכת המשפט הליך הכרעה מוסכם שימנע אנרכיה. לפי תפיסה זו אין אנו מחפשים צדק, אלא סדר חברתי על פי כללי משחק מוסכמים. "כללי המשחק" קובעים שכל צד שוכר עורך דין על פי קשריו ויכולותיו הכלכליות, כל אחד מעורכי הדין משתדל "לשחק על המגרש" בצורה המיטבית על פי הוראות החוק וסדרי הדין. במערכת זו, עורכי הדין ממלאים תפקיד מרכזי בהליך המשפטי, ותפקידו של השופט הוא להכריז על הצד המנצח[6].
לצד תפיסות אלו, ישנן תפישות נוספות, המדגישות עת הערך של השכנת השלום, ועוד.
במציאות הקיימת, ניתן לראות את שני הכיוונים – אם כי בדגשים שונים – הן בבתי הדין הדנים על פי דין תורה והן במערכת המשפט של המדינה.
תשובות
עיון במקורות חז"ל מראה שעל פי דין תורה, המשפט מתנהל במישרין בין הצדדים[7], מבלי להיעזר בעורכי דין[8] – לא כמייצגים ולא כיועצים, כאשר האחריות לחקר האמת מוטלת על הדיינים[9]. עם זאת, ההלכה מתירה, בשעת הצורך[10], להשתמש בעורך דין כמייצג[11], אם הוא מקפיד לומר אמת[12], והדבר מסייע לעשיית דין צדק ובחתירה לשלום[13]. יתרונו של עורך הדין הוא במקצועיותו. הוא יכול לסייע בהכנה מסודרת של החומר לדיון, בניפוי של טענות ותביעות שאין להן רלוונטיות, בניטרול של מטענים רגשיים, בהצגה בהירה של הטענות, ואף בהפניית הדיין למקורות חשובים[14]. ההלכה לא אוסרת על אדם לשכור עורך דין שייצג אותו, אף אם יהיה "אלם ובעל טענות", למרות שהדבר מכביד על מהלך המשפט, ובלבד שלא יפעל בדרך שתביא לעיוות הדין. גם ייעוץ משפטי אינו רצוי[15]; אם כי גם הוא מותר כאשר יש לעורך הדין מחוייבות אישית ללקוחו[16], או בזמן שאינו פוגע שלא כדין בזכויותיו המוסריות של הצד השני[17]. על כן, על עורך הדין לפעול לאור העקרונות הבאים:
עיקרון מוסרי ראשון במעלה הוא ערך האמת. לא זו בלבד שישנו איסור מן התורה לשקר – בעדויות או בטענות[18], אלא גם כל צורה של הטעיה או שקר עקיף אסורה לחלוטין, ואף כאשר המטרה היא להשיג באמצעות זה משפט צדק; ועל כך נאמר "מדבר שקר תרחק"[19]. איסור זה קיים גם בהופעה בפני בתי המשפט של המדינה[20]. והוא חל על עורך הדין, שאסור לו לטעון טענות שקר[21], ללמד את הנידון לטעון טענות שקריות[22] או להפעיל קשרים אישיים עם השופט[23].
עיקרון נוסף הוא השוויון, המחייב הופעה שווה של שני הצדדים. יש להימנע מיצירת מצב בו צד אחד מופיע באופן מכובד ועוצמתי, כאשר הופעתו הדלה של הצד השני מחלישה את מעמדו ומטה את הדין לחובתו[24]. לכן יש טעם לפגם במצב בו צד אחד מיוצג על ידי עורך דין מקצועי ויוקרתי בעוד ידו של הצד השני משגת לשכור עורך דין ברמה ובמעמד נמוכים בהרבה. אולם על פי ההלכה, האחריות להשוות את מעמדם של הצדדים מוטלת על השופט ולא על הצדדים עצמם או עורכי דינם. למעשה, מותר לקיים את המשפט גם כאשר לא ניתן לממש את ההנחיה הזאת במלואה[25], אולם על הדיין לדאוג לאיזון בין הצדדים בדרכים אחרות[26].
בדברי חז"ל ישנה הסתייגות עקרונית משימוש ב'תחבולות משפטיות' חוקיות העוזרות ללקוח לזכות במשפט אך לא מסייעות בעשיית צדק[27]; אולם אין בכך איסור מוחלט, והדבר תלוי בנסיבות הענין: אם עורך הדין משוכנע בצדקתו של לקוחו (אף שבלי להכיר את הצד השני אין בכך ודאות), מותר לו לנקוט בכל דרך חוקית העומדת לרשותו כדי לדאוג להוצאת צדקתו לאור[28]. מאידך גיסא, אם עורך הדין סבור שהלקוח שלו אינו צודק, אסור לו לנקוט בשום דרך שתסייע לו לעוות משפט[29]. ומאחר שהלקוח מצפה מעורך דינו ש"יילחם בעבורו", על עורך הדין להניח מידיו את התיק. על פי רוב, מדובר במצבים 'אפורים', בהם אין לעורך הדין יכולת לנקוט עמדה לכאן או לכאן. במצב כזה, על עורך הדין ללכת ב"דרך האמצע". מותר לו להשתמש בתחבולות משפטיות ברמה דומה למה שעושה הצד שכנגד[30], אך להימנע מנקיטת צעדים החורגים מכך, בהיותם פוגעים ביכולתו של השופט להוציא את הצדק לאור או גורמים בעליל ל"משיכת זמן" הגורמת לצד השני לנזק בלתי מוצדק או מאלצים אותו להגיע לפשרה שאינה הוגנת[31]. כמו כן, במצב כזה, עליו לחתור לפתרונות של פשרה הוגנת, שיסיימו את הסכסוך במהרה בדרכי שלום.
יש להניח, שעורך דין שיקפיד לנהוג על פי כללים אלו לאורך זמן, יזכה לרמה גבוהה יותר של אמון – הן מצד השופטים והן מצד הלקוחות, והפסדו יצא בשכרו[32]; אולם עליו להיות מוכן גם לשלם מחיר אישי על שמירת הגבולות המוסריים הראויים.
סיכום
העקרונות הצריכים לעמוד לנגד עיניו של כל עורך דין הם שלושה: אמת, צדק ושלום, כדברי הנביא: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".
אנו מקווים שהתמודדות ראויה של משפטנים במצבים מסובכים הקיימים במערכת, כאשר התורה היא נר לרגליהם, תהיה עוד נדבך בדרך ליישומו של משפט התורה במדינת ישראל.
'עובדה' – אילנה דיין מראיינת את אביגדור פלדמן. מערכת המשפט במלוא כיעוריה ושקריה.
"כעורכי הדיינין"
א. מבוא לדיון
1. אבות פרק א משנה ח:
יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקיבלו עליהם את הדין.
2. אבות דרבי נתן נוסחא א פרק י:
אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, כיצד? מלמד שאם באת לבית המדרש ושמעת דבר או הלכה אל תבהל ברוחך להשיב אלא הוי יושב ושואל באיזה טעם אמרו מאיזה ענין היה הדין או הלכה ששאלוני.
3. פירוש המשנה לרמב"ם:
עורכי הדיינין - הם אנשים הלומדים את ההתדיינות כדי שיהיו מורשים לבני אדם בדיניהם, והם משערים שאלות: אם יאמר השופט כך - תהיה תשובתו בכך, ואם יטען בעל הדין בכך - תהיה התשובה כך, וכאילו הם עורכים השופטים ובעלי הדין לפניהם, ולפיכך קראום עורכי הדיינין, כאילו הם ערכו הדיינין לפניהם. והזהיר מהידמות להם, רצונו לומר שילמד אחד מבעלי הדין טענה שתועילהו, ויאמר לו: אמור כך, או: הכחש באופן כזה. ואפילו ידע שהוא עשוק, ושבעל דינו טוען עליו בשקר לפי הכרע הסברה, אין מותר לו ללמדו טענה שתצילהו בשום פנים.
4. ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ח:
רב הונא כד הוה ידע זכו לבר נש בדינ' ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה, על שם פתח פיך לאילם.
5. רמב"ם הל' סנהדרין פכ"א הי"א:
ראה הדיין זכות לאחד מהן ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מעט להבינו תחילת הדבר משום פתח פיך לאילם, וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינין.
6. ר' עובדיה מברטנורא, אבות שם:
אל תעש עצמך כעורכי הדיינין - כאותן אנשים שעורכים ומסדרים טענות בעלי הדין לפני הדיינים. שאסור לאדם לגלות דינו לאחד מבעלי הדין ולומר לו עשה כך בשביל שתזכה בדינך, ואע"פ שיודע שהדין עמו.
פירוש אחר, כעורכי הדיינין – כגדולי הדיינין. ובתלמיד היושב לפני רבו מדבר, שלא יעשה עצמו כגדולי הדיינים לדבר לפני רבו כפוסק את הדין. עורכי, לשון 'ערכאות של נכרים', 'ערכאות של בית דוד'.
ב. ייעוץ משפטי
1. כתובות דף נב, ב:
לקתה - חייב לרפאותה. תנו רבנן:
אלמנה ניזונת מנכסי יתומין, וצריכה רפואה - הרי היא כמזונות; רבן שמעון בן גמליאל אומר: רפואה שיש לה קצבה - נתרפאת מכתובתה, שאין לה קצבה - הרי היא כמזונות.
קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא. אתו לקמיה דר' יוחנן, אמר להו: איזילו קוצו ליה מידי לרופא. אמר רבי יוחנן: עשינו עצמנו כעורכי הדיינין. מעיקרא מאי סבר, ולבסוף מאי סבר? מעיקרא סבר: ומבשרך לא תתעלם, ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני.
2. רש"י:
כעורכי הדיינין - אוהב אחד מבעלי דינין ומטעים זכיותיו לדיין ועורך הדין לפני הדיינין לזכותו מיקרי עורכי הדיינין שעורך את הדיינין להפוך לבם לטובתו של זה. מעיקרא - כשהשיא עצה. ולבסוף - כשנתחרט.
3. ירושלמי בבא בתרא פ"ט ה"ד (עם פני משה):
תני: רשב"ג אומר, כל מכה שיש לה קיצה מתרפא מכתובתה, ושאין לה קיצה מתרפא מן הנכסים. כהדא קריבתיה דר"ש בר ווא הוות חששה עיינה (היה לה מיחוש עיניים). אתת גבי ר' יוחנן. אמר לה: קציץ הוא אהין אסייך (קצץ זה הרופא שלך)? אין קציץ – מן פרניך (צריכה את לשלם מכתובתך). אין לא קציץ - בעליך יהיב ליך. ולא כן תנינא: אל תעש עצמך כערכי הדיינין? ומדר' חגיי בשם רבי יהושע בן לוי: אסור לגלות ליחיד דינו? אמר: ידע הוה רבי יוחנן דהיא איתא כשירה (ולא תעשה אלא ברצון בעלה), בגין כן גלי לה. בעלה בעי הן דקצץ, והיא בעייה הן דלא קצץ, למאן שמעין, לא לבעלה?! (שהרי ברצון בעלה הדבר תלוי; אם הבעל רוצה שתעשה קצבה עם הרופא והיא אינה חפצה, למי שומעין, לא להבעל?! וא"כ אין חשש לגלות לה, שלא תעשה עד שיסכים בעלה עמה).
אמר רבי מתנייה: הדא דתימר בהוא, דלית דיניה עימיה; ברם בהוא דאית דיניה עימיה (אם הוא יודע שהדין עמו, וזה בא לשאול מעמו אם כך הוא הדין), אמר ליה מילתא (אומר לו הרי הדין עמך, דאין כאן חשש שילמוד לטעון מתוך דבריו, שאינו אומר לו אלא לפי טענותיו הדין הוא כן).
4. חידושי הריטב"א כתובות שם:
עשינו עצמנו כעורכי הדיינין. גרסינן בירושלמי (ב"ב פ"ט ה"ד עיי"ש):
ולא כן תנינן, אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, ומר ר' חגי אסור לגלות דינו ליחיד, אימר ידע ר' יוחנן דאיתתא כשרה הות בגין כך גלי לה. אמר ר' מתיא: בגין דלית דינא עמיה אמר לה מילתא.
וכתב הרב בעל העיטור ז"ל:
מהאי ירושלמי ש"מ דהיכא דאי שתיק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דליפטר מדינא בטענתיה, אבל אי לא מסדר טענתא אלא דינא הוא דמחוי ליה – מצי מחוי ליה. והא דגמרא דילן נמי לא הוה דינא עמיה, דהא לא קייץ, ור' יוחנן הוא דאמר לקריביה זיל קוץ. ומשום הכי אית ביה משום עורכי הדיינין כשאינו קרובו, א"נ בקרובו כשזה אדם חשוב.
ושמעינן מינה, דכל שהוא קרובו ולא הוי אדם חשוב מותר לגלות לו דינא, ואע"ג דלית דינא עמיה אלא בטענה דאגמריה, והוא דלא ליגמריה שקרא.
5. מחזור ויטרי סי' תכד:
אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. כמקבלי טענות שבב"ד, שמלמדים בעלי דינין להערים ולהסדיר טענותיהן היאך יטענו. כאותה שמצינו בתלמוד בכמה מקומות בכתובות (פרק נערה שנתפתתה), בר' יוחנן ור' נחמן שמלמדין קרוביהם לטעון. ומשעשו כך מתחרטין בעצמן. ואומרין עשינו עצמינו כעורכי הדיינין...
6. ים של שלמה, כתובות פרק ד:
לח. והאידנא, כל האדם יעשה עצמו כאדם חשוב, ולא ישיא עצה אפילו לקרוביו, היכא שיש קצת ערמה ותחבולה, כגון הכא.
נה. קריבה דר' יוחנן (נ"ד ע"ב) הוי ליה איתת אבא, דהות קמפסדי מזוני, אתאי לקמיה דר' יוחנן, אמר להו, זילו ואמרו לאבוכן, שהוא שכיב מרע, דנייחד לה קרקע למזוני...
ומה שכתבתי לעיל (סי' לח) דאסור להשיאו עצה, אפילו לקרובו, שהרי נתחרט ר"י על מה שעשה כן, תירצו בתוספות (ד"ה דנייחד) דהכא אין גנאי בדבר, הואיל דבדעתה תלוי, אם תרצה לקבל תקבל, ואם לא תרצה, למה שתקה, ואינו מוחה, כי אין כפייה בדבר.
ולי נראה, דאפילו הכי, אפשר דלא הוה משיאין עצה, אי לאו דחזא דהוי מפסדת מזוני, פי', שהיתה מרבה לאכול יותר מן השיעור, והיה חס על היתומים, וה"ה כל היכא דאתי הפסד לאדם מאיש אחר, על ידי שינוי, ומקרה, ודומה לפשיעה, שיכול להשיאו עצה להצילו מהיזיקו.
7. מגיד משנה, הל' אישות פי"ח ה"ה:
ואמרו בגמרא שם דר"י הדר ואמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ונתחרט על שלמד ליתומים דרך זה, משום דאדם חשוב אין לו להורות דרך לבעל דין כדי להינצל מחיובו.
8. רמ"א, חו"מ יז, ה:
ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינין בדרך 'אם כך', או שיכתוב לו דעתו בלא פסק, כל זמן שלא שמע דברי שניהם, שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר.
9. ספר הערוך (ערך ערכאות):
בפ"ק דאבות: אל תעש עצמך כעורכי הדיינים. פירוש, ליתומים ולבני אדם שאינם יודעים לטעון - משימין לו אפוטרופוס שיטעון בשבילו. והדיין עצמו, להיות הוא טוען ולצדד טענות מצד אחר, אין ראוי.
10. שו"ת מהר"ם פדובה, סי' ס:
...הנה, אף כי קשה עלי כתורמוס להשיב על טענות ריב ממון בלתי שמוע בין אחיכם אף כאשר יבוא השואל לדרוש דבר תורה לבד ומראה פנים כי תורה היא וללמוד הוא צריך ומציע לפני השאלה בלשון ראובן ושמעון אשר ככה עשו ונהגו קמאי וקמאי דקמאי להשיב לשואליהם – אפ"ה, באשר לא נעלם ממני תחבולת בעלי הריב אשר מסתירים עצה... מיחו בי רבותי... שלא לשמוע לקולם להשיב אמרַי להם, כי מתוך דברי המשא ומתן ילמדו לשקר, ולפחות יסתפקו בדבר לסדר טענות, ונמצאתי בדברי כטוען ובא בהרשאה אשר לא טוב עשה בעמיו.
אכן בדבר שיש דררא דמצוה לא שתו רבותי לבם לחששא זו. וראיה להנהגתם – מר' יוחנן (דפרק נערה) או רב נחמן (דפרק הכותב) שעשו עצמם כעורכי הדיינין בתחילת מחשבתם משום קצת מצוה דמבשרך אל תתעלם. – ק"ו שלא נשגיח לחששא לבד דלא הוברר האיסור אך ספק הוא במקום דאיכא קצת מצוה בוודאי, דאין ספק מוציא מידי ודאי. ולא תדחה ספק איסורא את המצוה ודאית אפילו בשב ואל תעשה, ק"ו מר' יוחנן ורב נחמן כנ"ל. ואפילו כי חזרו בם לא חזרו רק משום אדם חשוב שאני... וק"ו לאיש כמוני שאינני אדם חשוב שלא אחוש לחששא רחוקה ודבר זה ידמה אלי למצוה להפר מחשבות ערומים ולבטל מאורע נעשה בו קצת איסור (=להעביר בן מירושתו)...
ג. ייצוג משפטי
1. טור חו"מ סי' קכד:
בענין הנתבע אי מצי למנות מורשה, כתב הרמב"ן: איכא פלוגתא ביני רבוותא. איכא מ"ד, אי בעי איניש דלא למיתי בבי דינא - מצי לשווייה שליח בעדים למיטען בשבילו בבי"ד, מהא דאמרי' בירושלמי דסנהדרין... ואיכא מ"ד שאינו רשאי, שלא תהא סנהדרין שומעת טענת שקר מפי התורגמן, והתם, משום יקרא דכ"ג שלא לבזותו. וכ"כ רב אלפס בתשובה, שאין לנתבע למנות שליח. וכ"כ רב סעדיה.
וכן הנשים היקרות לא ויתר להם בדין זה רב אלפס אלא לשגר להם סופרי הדיינין ולטעון בפניהם, אבל לא למסור טענותיהן לאחרים. וא"א הרא"ש ז"ל הביא כל זה בפסקיו והסכים לזה. וכ"כ הרמ"ה ז"ל, דמצי תובע למימר ליה, לאו בעל דברים דידי את ולא ניחא לי למיקם בדינא בהדך, ואין המורשה יכול לכופו לתבוע למי שאינו רוצה.
2. ב"י, חו"מ סי' קכד:
בענין הנתבע אי מצי למנות (מורשה)...
והרשב"א בתשובה (ח"ו סי' רי) הביא מחלוקתן של ראשונים בדין נתבע, אי מצי למנות אנטלר, ובסוף כתב: ואנו כך נוהגים שאין ממנין אנטלר.
ובתשובה אחרת (ח"ב סי' שצג) כתב:
דעתי שאין הנתבע יכול למנות טוען שיטעון מעצמו שום טענה. כי מי שאינו יודע האמת, איך יטעון ויאמר כן וכן היה והוא לא ידע?...
ובתשובה אחרת (ח"ו שם ד"ה ולענין התובע) כתב:
נראה לי כדברי הגאונים שאמרת שאף הנתבע ממנה אנטלר...
אלא שאני תמה בעיקר הדין דאם הנתבע ימנה מורשה פעמים שילמדו לשקר שהמורשה יטעון טענת שקרים לפי שאינו בוש מן התובע ונמצא מידת 'אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו' לוקה...
ומדברי הרמב"ם נראה שאין ממנים אנטלר בשום פנים, לא תובע ולא נתבע שכתב (בפרק כא מהל' סנהדרין, ה"ח):
לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן אלא אם כן היה מכיר לשון בעלי דינים ושומע טענותיהם...
ולענין הלכה כיון דכמה רבוותא סברי דאין ממנין אנטלר לנתבע מיהא הכי נקטינן [עד כאן].
3. ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א:
כהן גדול דן ודנין אותו כו'. ניחא דן. דנין אותו - וימנה ליה אנטלר (=עורך דין)! הגע עצמך שנפלה לו שבועה, ואנטלר בשבועה?!
4. חי' הריטב"א שבועות דף ל, א:
...מכאן דן הרב ן' מיגאש ז"ל דנשים יקרות דתבעי להו לדינא, לא מזלזלינן בהו למיתי לבי דינא, אלא משדרינן להו שלוחי בית דין... וכתב שכן היה דן רבו רבינו אלפאסי ז"ל, ואין להם ראיה מכאן...
ועוד נראה להרא"ם ורבו ז"ל, שאין ממנין אנטלר לנתבע אלא הוא עצמו בא לבית דין, אלא אם כן הוא חולה או אשה יקרה ששולחין להם שלוחי בית דין, אבל אנטלר לא. וטעם דבריהם דדווקא התובע הוא שיכול למנות מורשה, משום דהא אמר ליה זיל דון וזכי וכו' והוה ליה כתובע עצמו ובעל דבר הוא; אבל בנתבע, דליכא למימר הכי, צריך הוא לבוא לבית דין או שישמעו שלוחיהם טענותיהם, לקיים מה שנאמר: ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. ויש נותנין עוד טעם אחר שמא האנטלר יוסיף טענה מעצמו של שקר או ישנה מעצמו וגם הנתבע מעיז פניו שלא בפני בעל דינו לשנות מן האמת. וכן דעת קצת הראשונים ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל מבעלי סברא זו לפי לשון פירושיו.
אבל רבים מן האחרונים ז"ל כתבו דנתבע ממנה אנטלר, ושלוחו כמותו, ולפני ה' קרינא ביה. ולשנות בשקר לא חיישינן, שהאנטלר לא ישנה להיות חוטא ולא לו, ובעל דבר נמי כבר הוא יודע דבשעת השבועה יצטרך לבוא לבית דין, שאין אנטלר לשבועה... אלא ודאי דכל אדם רשאי למנות אנטלר... וכן היה עושה מורי הרא"ה ז"ל הלכה למעשה בכל יום, וכן אמר לי מורי הרשב"א ז"ל, וליכא למינדא מינה. והרמב"ם ז"ל לא דיבר בזה כלום בחיבורו.
ד. תנאים לייצוג משפטי
1. שבועות לא, א:
ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - רב אמר: זה הבא בהרשאה... (רש"י: זה הבא בהרשאה - ומתעבר על ריב לא לו ושמא הראשון נוח לו ונוח לפשרה יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים).
2. תוס', ד"ה זה:
זה הבא בהרשאה - כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו; אבל כשטורח להביא לחבירו מעותיו שאין חבירו יכול לטרוח מצוה קעביד.
3. ריטב"א, ד"ה זה:
זה הבא בהרשאה. אומר היה מורי הרב ז"ל, דבמקום דאיכא חשש קטטה בבעלי דינין עצמם אם ידינו זה עם זה, דמצוה נמי עביד, מפני דרכי שלום. והיינו דתקון רבנן אורכתא (=הרשאה) אפילו למי שהנתבע בעיר.
4. שו"ע, חו"מ קכג, טו:
ואשר לא טוב עשה בעמיו – זה הבא בהרשאה. בד"א? כשהנתבע והתובע בעיר אחת. אבל אם הנתבע בעיר אחת והתובע בעיר אחרת, הרי זה עושה מצוה. הגה: וי"א דאין חילוק בין אם היה עמו בעיר או לא, אלא שכל זמן שהמורשה הוא אלם ובעל טענות, מתעבר על ריב לא לו; אבל אם עושה כדי להציל עשוק מעושקו, מצוה קעביד.
5. ש"ך, ס"ק לב:
וי"א כו' - לפענ"ד דברי הרב מגומגמים. וגם מ"ש שכל זמן שהמורשה הוא אלם כו' נ' שהבין מ"ש הב"י בשם התוס' דה"מ כשהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו, ר"ל שהמורשה אלם. ולפענ"ד זה אינו, דממ"נ: אם יטעון המורשה אמת, מה בכך שהוא אלם ובעל טענות? ואם מתוך שהוא אלם ובעל טענות יטעון שקר או יזכה שלא כדין, ל"ל דמתעבר על ריב לא לו? תיפוק ליה דפשיטא דאסור למורשה לטעון שקר! וגם אינו תלוי במורשה, דפשיטא דאפי' בע"ד בעצמו אסור לטעון שקר! וכמ"ש המרדכי (בפ' המפקיד) תשו' מהר"מ:
וששאלתם אם האנטלר יכול לטעון כל מה שיכול לטעון להערים אפי' בדבר שיודע שאינו – לא כי, חלילה מעשות כן להיות חוטא ולא לו ואפי' לעצמו אינו רשאי לשקר כו' והוא פשוט.
אלא כוונת התוספות לומר דלפעמים המלוה אינו רוצה לָשון עם הלוה מחמת שהלווה הוא אלם ובעל טענות, ואינו רוצה לריב עמו א"כ זהו שהוא מורשה לא טוב עושה, שמתעבר על ריב לא לו, ומה לו בזה? יתבענו המלוה עצמו! אבל כשטורח להביא לחברו מעותיו, שאין חברו יכול לטרוח – מצוה קעביד, שהרי אין חברו יכול לטרוח כמו הוא... וכן משמע בכסף משנה דכוונת התוס' שהלווה הוא אלם, ע"ש...
ומה שכתב בכס"מ דתרוייהו איתנהו דכל שאינו יכול להוציא מיד הלווה מפני אלמותו או מפני ריחוק המקום מצוה קעביד כו' – נראה דכוונתו, שיודע שהלווה יחזיק בו שלא כדין מחמת אלמותו ולא יעיז פניו באלמותו נגד המורשה, והיה מעיז נגד המרשה, כגון שהמורשה הוא אדם חשוב או יודע עסקיו ועניניו ותחבוליו וכה"ג, נמצא דהוי כעין מ"ש התוס' שטורח להביא לחברו מעותיו שאין חברו יכול לטרוח ודו"ק.
6. באר היטב (ס"ק כד), בשם כנה"ג:
ומיהו הבא ההרשאה כדי ליהנות מן השכר, לא בשביל אלמות, נראה דאינו בכלל ואשר לא טוב עשה בעמיו (ג"ת דף ש). וכן פשט המנהג.
7. ערוך השולחן, סי' קכג סעי' טז:
אמרו חכמים: ואשר לא טוב עשה בעמיו – זה הבא בהרשאה. במה דברים אמורים? בשהתובע והנתבע הם בעיר אחת, אלא שהנתבע הוא בעל טענות ואין התובע רוצה לדון עמו ומעמיד את המורשה. – נמצא זה המורשה עובר ומתעבר על ריב לא לו, ומי ביקש זאת מידו? ואין רוח חכמים נוחה הימנו. אבל אם הנתבע בעיר אחרת, ושולח התובע מורשה לעירו במקומו – הרי זה עושה מצוה; דאל"כ, כל אחד יטול ממון חבירו וילך לו בידעו שהתובע לא יוכל לבוא למקומו. וכן אם הנתבע הוא אלם ויודעים שיבלבל את התובע בטענותיו ואין ביכולתו לעמוד בשבילו ולהציל עשוק מיד עושקו, והכול לפי הענין. ואסור להמורשה לטעון שקר, דגם הבעל דין בעצמו אסור לו לשקר.
8. ערוך השולחן סי' קכד סעי' ב:
עכשיו המנהג בכל בתי דינים שגם הנתבע מעמיד מורשה, וכל שכן התובע, ובין שהבעלי דינים הם בעצמם בבי"ד ובין שאינם בעצמם בבי"ד. מכל מקום, אם אינם בבי"ד והבי"ד רואים שע"י המורשים אין ביכולת לברר הדין על הבירור, שולחים אחריהם ובאים בעצמם לבי"ד. וכן נכון לעשות.
ה. תחבולות משפטיות
1. שבועות לא, א:
מנין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק. האי מדבר שקר תרחק נפקא? הא ודאי שקורי קא משקר, ורחמנא אמר: לא תענה ברעך עד שקר! אלא כגון דאמר ליה: ודאי חד סהדא אית לי, ותא אתה קום התם ולא תימא ולא מידי, דהא לא מפקת מפומך שקרא, אפי' הכי אסור, משום שנאמר: מדבר שקר תרחק.
מנין לנושה בחבירו מנה, שלא יאמר: אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.
מנין לשלושה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלוקו? ת"ל: מדבר שקר תרחק.
2. רש"י:
איני מבדה – משקר. וקום התם - ושיהא סבור בעל דין שאתה בא להעיד ויודה אמת.
ואגלגל עליו שבועה - שאינו מודה לי במקצת ואשביענו על ידי גלגול או שבועת קרקעות שאין נשבעין עליהן אלא על ידי גלגול. שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים - והם בעלי דין.
3. חידושי הריטב"א:
ויחלקו ביניהם. פירוש דאם כשסילקו נפשייהו כראוי הא קיימא לן (ב"ב מ"ב ב') דשותפין מעידין זה לזה, ומיהו אפילו בשסילקו עצמן כראוי צריך להודיע כן, משום חשד דמדבר שקר תרחק.
4. רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק טז:
ט. אסור לאדם לטעון טענת שקר כדי לעות הדין או כדי לעכבו, כיצד היה נושה בחבירו מנה לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה, היה נושה מנה וטענו מאתים לא יאמר אכפור הכל בבית דין ואודה לו במנה ביני לבינו כדי שלא אתחייב לו שבועה.
י. היו שלשה נושין מנה באחד וכפר בהן לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו, ועל דברים אלו וכיוצא בהן הזהיר הכתוב ואמר: מדבר שקר תרחק.
5. רמב"ם הלכות עדות פרק יז:
ה. תלמיד שאמר לו רבו יודע אתה שאם נותנין לי כל ממון העולם איני משקר מנה יש לי אצל פלוני ויש לי עליו עד אחד לך והצטרף עמו, אם נצטרף הרי זה עד שקר.
ו. אמר לו בוא ועמוד עם העד ולא תעיד כדי שיראה הלווה ויפחד ויעלה על דעתו שאתם שני עדים ויודה מעצמו הרי זה אסור לעמוד ולהראות שהוא עד אע"פ שאינו מעיד, ועל זה וכיוצא בו נאמר מדבר שקר תרחק.
6. רמ"א חו"מ סי' כח סעי' א:
ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע, אף על פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר. ואפילו אמר לו: בוא ועמוד עם עד אחד שיש לי ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי, לא ישמע לו.
7. נתיבות המשפט חידושים סי' כח ס"ק ז:
שיפחד. דשמא מחמת פחד יתפשר עמו שלא כדין [סמ"ע סקי"ד].
ו. שוויון בין הצדדים
1. שבועות ל, א – לא, א:
ועמדו שני האנשים - מצוה לבעלי דינין שיעמדו. אמר ר' יהודה: שמעתי, שאם רצו להושיב את שניהם מושיבין. איזהו אסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך (רש"י: שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו). ת"ר: בצדק תשפוט עמיתך - שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך.
דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן, אמר: היכי נעביד? אי איקום מקמה, מסתתמן טענתיה דבעל דינא! לא איקום מקמה, אשת חבר הרי היא כחבר! א"ל לשמעיה: צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי ואיקום.
מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך (רש"י: שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ואמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה)? ת"ל: מדבר שקר תרחק (וכיון שאיש מריבו מסותם - מעמיד זה את שקרו). כי הוו אתו לקמיה דרבא בר רב הונא, אמר להו: שלופו פוזמוקייכו (אנפיליאות חשובים) וחותו לדינא.
2. שו"ע חו"מ יז, א:
בצדק תשפוט עמיתך, איזהו צדק המשפט? זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר. לא יהא א' מדבר כל צרכו, ואחד אומר (לו): קצר דברך. ולא יסבירו פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחר וידבר לו קשות. ואם היה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויים, אומרים למכובד: או הלבישהו כמותך, או לבוש כמוהו. ולא יהא אחד יושב ואחד עומד... ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה.
3. ש"ך, ס"ק ב:
בגדים יקרים כו' - כתב בראב"ן (דף קטז ע"ב, ח"ג סי' כג, שבועות ד"ה שבועת ביטוי] וז"ל: והאידנא לא נהיגי הכי. ונ"ל דוקא איצטלא של ק' מנה, אבל האידנא דלא מלובשים בכך מלבושים לא חיישינן להטייה.
4. באר הגולה (אות ד) בשם המהרש"ל:
גם בזה אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תִלם, אבל נאמר לו: אל תירא בהתהלכך בבגדים פחותים, כי ייקוב הדין את ההר.
5. קצות החושן, ס"ק א:
מלובש בגדים. וכתב מור"ש (=המהרש"ל): גם בזה אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תִלם. אבל הב"ח (סעי' א) כתב: ודי בזה כשנאמר לעני אל תירא. וכתב כנסת הגדולה (הגה"ט אות ג): וכן אנו נוהגין.
מקורות להרחבה
שו"ת בנימין זאב סי' רנ:
על אשר נסתפקת אם יוכל הדיין לטעון בעד היתומים כשאינן יודעים לברר הדין שלהם אצלו. וזה אינו צריך פנים, דפשיטא הוא שיוכל.
ויש להביא ראיה מכתובות (פר' אחרון) גבי הא דעשאה סימן לאחר וכו', עד אמר אביי האי מאן דמוקים אפטרופא נוקים כי האי דידע לאפוקי בזכותא דיתמי. וכתבו התם התוס' (בד"ה אמר ליה כו') דאביי לא היה זכור בדברי רבי יוחנן עד שהזכירו האפוטרופוס, דאילו היה זכור היה הוא עצמו טוען בשביל היתומים, דקי"ל טוענים ליורש. וכן דעת האשירי שם וז"ל:
ומה שלא טען אביי ליורש בלא דברי האפוטרופוס, י"ל דלא נזכר דברי רבי יוחנן, ומתוך דברי אפוטרופוס נזכר לדברי ר' יוחנן. אי נמי, אף על פי שטוענים ליורש, היכא דאי' ליה אפוטרופא ראוי הוא שהדיין ימתין עד שיטעון האפוטרופא, ולכך אמ' אביי איבד זכותו, כדי שישיב האפוטרופ' אם יודע להשיב, ואם לא היה יודע האפוטרופא להשיב היה טוען אביי ליתומים כדברי רבי יוחנן.
הא קמן בהדיא, דאביי, שהיה דיין, היה טוען זכות היתומים. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל, דכתב בהלכות סנהדרין (סוף פ"א) וז"ל:
ראה הדיין זכות לאחד מהם ובעל דין מבקש לאומרה ואינו יודע לדבר הדברים או שראה ומצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו או נשתבש מפני הסכלות הרי זה מותר לסעדו מעט ולהבינו תחלת הדבר משום פתח פיך לאלם וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינים.
ומדברי הרב ז"ל נראה דלא שנא ליתומים ל"ש לכל אדם דמותר לסעדו, דאם לאחד מבעלי דינין מותר כ"ש ליתומים אמנם מצינו שצריך להתרחק הדיין שלא יהיה כעורכי הדיינים כדלקמן וכמו שכתב הרב ז"ל אלא שימנו אפטרופוס למי שאינו יודע ובהדיא כת' הרב רבינו נתן בעל הערוך בערך ערכאות וז"ל:
בפ"ק דאבות אל תעש עצמך כעורכי הדיינים פירוש ליתומים ולבני אדם שאינם יודעים לטעון משימין לו אפוטרופוס שיטעון בשבילו והדיין עצמו להיות הוא טוען ולצדד טענות מצד אחר אין ראוי.
הא קמן דכתב בפשיטות שמשימין אפוטרופוס למי שאינו יודע לטעון ודבר זה נראה לע"ד דאינו אזהרה רק לב"ד למנו' להם אפוטרופוס אבל לא שיהיו הם כעורכי דיינים תדע דכן הוא דבכתובות פרק נערה שנתפתתה:
קריבי דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא... אמר רבי יוחנן עשינו עצמנו כעורכי הדייני'...
וכן אמר רב נחמן פ' הכותב לאשתו:
עשינו עצמנו כעורכי הדיינים...
ונראה לכאורה כי לא לפני רבי יוחנן ולפני רב נחמן ניגשו למשפט כדמוכח בכתובות (שילהי נערה שנתפתתה) דקריביה דרבי יוחנן הות להו איתת אבא דהוה קא מפסדה מזוני, פירוש, מרבה לאכול כו', עד ואתו לגבי ריש לקיש. אמר להם: כל שכן שריבה לה מזונות. אמרו ליה והא רבי יוחנן לא אמר הכי כו'. ומסתמא גם כשיצאו לריב עמם בעסק רפואה כדלעיל לא באו לפני רבי יוחנן כי קרוב להן היה ואפ"ה אמרו עשינו עצמנו כעורכי הדיינים. ושמעינן מינה דגם אחר שאינו דיין אין לו להיות כעורכי דיינים מדקאמר רבי יוחנן ורב נחמן שלא היו דיינים עשינו עצמינו כעורכי דיינים כ"ש די"ל לדיינים עצמן דאין ראוי להיותם כעורכי הדיינים כלומר כקרוב של בע"ד או אוהבו הבא אצלו ועורכו בראיות אחר זכות אוהבו או קרובו...
אמנם מירושלמי דכתובו' (פ' נערה) משמע דאדיינים איירי, דכתיב שם:
תני רשב"ג כל מכה שיש לה קיצה פירוש קצבה מתרפאת מכתובתה ושאין לה קיצה מתרפאת מהנכסים. כהדא חדא איתא דאתא לגבי רבי יוחנן א"ל קצץ אביר (פירוש, קצץ הוא אסייך)? אמרה ליה לא לא כן אמר ר' חגי בשם ר' יהושע בן לוי אל תעש עצמך כעורכי הדיינים שלא לגלות ליחיד את דינו יודע היה בה שהיא כשרה.
משמע מהכא דבדיין מיירי דהא לקמיה דרבי יוחנן באה ואמרה לו לא כן אמרו אל תעש עצמך כעורכי הדיינים דאי לת"ה מה ענין אומרה כאן 'כעורכי הדיינים', הוה לה למימ' 'עורכי הדיינין' בלא כ"ף הדמיון. ומדלא קאמרה הכי, ש"מ דאדיינים קאי. ולכן ר' יוחנן ורב נחמן אמרו כן בשביל שלמדו טענה לקרוביהם דדוחק הוא לדיין למצוא טעם ללמד לבעל הדין אפילו טענת אמת בשביל שנרא' כקרוב או כאהוב שפסול לדון וכדמשמע מפירוש רש"י פרק הכותב דפירש גבי רב נחמן, עשינו עצמינו כעורכי הדיינים:
עשינו עצמנו כקרוב של בעל דין או אוהבו הבא אצל הדיין כו' ושנינו במסכת אבות ריש פרק קמא יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין,
דמשמע דאדיין קא מזהיר שלא יעשה כאלו לא היה דיין ועורך הדין לפני הדיינים והיינו כדברי הערוך כדפרישית. ואף גם זאת נראה לענ"ד דמי שהוא בעל הוראה אין לו לשתוק בדברי אמת אפילו שהוא קרוב לא' מבעלי דינין ולא פסלינן ליה כיון שהוא בעל הורא' דמיניה וביה נשמיענה דש"ד דהא התם שילהי פ' נערה כשהורה להם רבי יוחנן ואמר להו איזילו ואמרו לאבוכון כו' ואתו לקמיה דריש לקיש ואמר להו כ"ש שריבה לה מזונות ואמרו ליה והא רבי יוחנן לא אמר הכי כו' ואתו לקמיה דר' יוחנן ואמ' להו מה אעשה שכנגדי חלוק עלי פירוש אנוש כערכי וראוי לחלוק עלי. והתם לא אשכחן דהיה רבי יוחנן פסול לדון להם אלא דווקא כהנהו דמייתי בכתובות פרק שני דייני גזירות שהיה בהם קצת שוחד דברים והתחדשות אהבה, ורצו להחמיר על עצמן, כי הא דשמואל דהוה עבר במברא פירוש בגשר וכההיא דאמימר וכההיא דמר עוקבא וכההיא דרבי ישמעאל בר יוסי וכההיא דרבי ישמעאל בר אלישע וטובא דמייתי התם והתם חומרא בעלמא היו מחמירין על עצמן כדכתבו שם התוספו' (בד"ה לא למאן דסני ליה), כדאשכחן בכמה דברי' אבל פסולין לא היו. וכל שלא ידע איניש דיניה דהוא טענת אמת יש לדיין לסעדו משום 'פתח פיך לאילם' הוא...
[1] רמב"ם הל' סנהדרין פכ"ז ה"ז; שו"ע חו"מ סי' כו, א.
בזמננו, עי': הגריא"ה הרצוג זצ"ל, 'התורה והמדינה' ז עמ' ט-י; שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' פב; שו"ת יחווה דעת ח"ד סי' סה; הגר""א שפירא זצ"ל, 'תחומין' ג; הרב יעקב אריאל, 'תחומין א עמ' 319-328; ועי' בהערותיו של הגר"ש ישראלי זצ"ל ב'התורה והמדינה' ז עמ' עו-עח.
ולעומת זאת, עי' במאמרו של השופט פרופ' יעקב בזק, 'תחומין' ב עמ' 523-528, ובתגובתו של הרב אריאל על אתר.****
[2] אבות פ"א מ"ח; רמב"ם בפיה"מ שם;
[3] עי' רמב"ם, הל' מלכים יא, א.
[4] עי' מאירי סנהדרין כא, ב; מאמרי הראי"ה עמ' 173, 'משפט כהן' סי' קמג. ובהרחבה – בספרו של הגריא"ה הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה.
[5] עי' אורות, ישראל ותחייתו פרק ג.
[6] זוהי שיטת המשפט האנגלית, הנוהגת גם בארץ.
[7] ניתן לספור על אצבעות יד אחת את המקרים בהם מסופר בגמרא על אדם אחר שייצג את אחד הנידונים.
[8] עי' במאמרו של הרב יעקב אפשטיין, שו"ת חבל נחלתו ח"?? סי' ע.
[9] אם כי, גם מעורבותם של הדיינים מוגבלת למדי: עי' רמב"ם בפיה"מ, אבות פ"א מ"ח (דבריו נאמרו ביחס לדיינים, כפי שכתב בהקדמה למשנה); רמב"ם, הל' סנהדרין פכ"א הי"א; ערוך, ערך ערכאות; מגן אבות לרשב"ץ, פ"א מ"ח; שו"ת הרשב"ש סי' רפח. לעומת זאת, עי' שו"ת בנימין זאב סי' רנ, שכתב שעל הדיין לטעון בעצמו לטובת הצד שאינו יודע לטעון כראוי. וכן בערוה"ש, סי' יז.
[10] ערוך, ערך ערכאות.
[11] ברמה העקרונית, עי' ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א; בבלי כתובות קט, ב; ריטב"א שבועות ל, א עפ"י הר"י מיגש. לעומת זאת, עי' ב"י, חו"מ סי' קכד, שפסק שאין ממנים אנטלר לנתבע.
למעשה נהגו בדורות האחרונים להתיר: עי' תומים סי' קכד ס"א א; ערוך השולחן שם סעי' ב; הגר"א שפירא זצ"ל, 'תחומין' ג.
לגבי עו"ד המקבל שכר על הייצוג, עי' באר היטב, חו"מ סי' קכג ס"ק כד, בשם כנה"ג.
[12] עי' ריטב"א שם.
[13] עי' שבועות לא, א; תוס' וריטב"א שם ד"ה זה; מאירי ד"ה לעולם; שו"ע חו"מ סי' קכג סעי' טו וש"ך ס"ק לב; ערוך השולחן שם, סעי' טז.
[14] הגר"א שפירא זצ"ל, 'תחומין' ג. ועי' בהרחבה במאמרו המצויין של הרב יואב שטרנברג, "שימוש בפרקליטים בבתי הדין לממונות", 'תחומין' כח.
[15] ירושלמי כתובות פ"ד הי"א, בבא בתרא פ"ט ה"ד; רע"ב, אבות פ"א מ"ח; שו"ת מהר"ם פדובה, סי' ס; תשב"ץ קטן סי' תקטו.
[16] כתובות נב, ב; פה, ב – פו, א; ריטב"א דף נב ד"ה עשינו בשם בעל העיטור.
[17] עי' ירושלמי בבא בתרא פ"ט ה"ד ופני משה שם; תוס' וריטב"א כתובות נד, ב ד"ה דנייחד.
[18] עי' סהמ"צ להרמב"ם, ל"ת רמח; ס' החינוך מצוה רכה.
[19] עי' שבועות לא, א; רמב"ם, הל' טוען ונטען פט"ז ה"ט-ה"י, הל' עדות פי"ז ה"ה-ה"ו; רמ"א חו"מ סי' כח סעי' א; עה, א.
[20] עי' שו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ט בסופו; הגר"ד ליאור – אתר 'דין תורה'.
לעומת זאת, עי' שו"ת תורה לשמה סי' שעא; הרב יעקב אפשטיין, 'תחומין כו, עמ' 52 ואילך. ועי' תומים, סי' ט ס"ק א, וסי' כו ס"ק ג, שדן באיסור שוחד לשופט גוי, במטרה להביא למשפט צדק.
ועי' מאירי ב"ב קכג, א; אור החיים בראשית כט, יב.
[21] עי' בעל העיטור (מובא בריטב"א כתובות נב, ב ד"ה עשינו); מהר"ם מרוטנבורג, מובא בש"ך חו"מ סי' קכג ס"ק לב; ערוך השולחן, חו"מ שם, סעי' טז.
[22] שבת קלט, א ורש"י וריטב"א ד"ה עורכי; ירושלמי כתובות פ"ד הי"א. שו"ת הרשב"א ח"ו סי' רי (מובא בב"י חו"מ סי' קכד). ועי' רמ"א חו"מ יז, ה.
[23] סוטה מז, ב ורש"י ד"ה לוחשי לחישות.
[24] שבועות ל, א – לא, א; רמב"ם הל' סנהדרין פכ"א ה"ג; שו"ע חו"מ יז, א.
[25] נתיבות המשפט, חו"מ סי' יז, חידושים ס"ק ב.
[26] באר הגולה אות ד, בשם המהרש"ל; קצות החושן, ס"ק א, בשם הב"ח.
[27] כתובות דף נב, ב; מחזור ויטרי סי' תכד; ים של שלמה, כתובות ד, לח.
[28] עי' כתובות נד, ב; ים של שלמה, כתובות ד, נה. ובדומה לכך הורה הגר"ד ליאור, אתר 'דין תורה', בהתבסס על דין "עביד איניש דינא לנפשיה". הרב ליאור הוסיף שגם במצב כזה אסור לטעון טענות שקר, ורק אם עורך הדין אינו יודע מהי האמת, מותר לו לומר: "מרשי טוען כך וכך".
ולגבי ייעוץ משפטי, עי' שו"ת מהר"ם פדובה, סי' ס.
[29] הגר"ד ליאור, אתר 'דין תורה'.
עי' סוטה כא, ב, בבא בתרא קלז, א, שם קמט, א (אם כי שם לא מדובר על ייעוץ משפטי בשכר); תשובות הרמב"ם, סי' שסה; מגיד משנה, הל' אישות פי"ח ה"ה (המג"מ הורה כך רק ב'אדם חשוב', אולם היש"ש, בכתובות ד, לח, הורה כך לכל אדם).
במקום שידיעה זו היא ודאית, חובתו, מדין 'השבת אבידה' ו'לא תעמוד על דם רעיך', למסור את המידע הרלוונטי לצד שעלול להיפגע – הגר"ד ליאור, שם.
[30] עי' ש"ך סי' קכג ס"ק לב.
[31] עי' סמ"ע סי' כח ס"ק יד; נתיבות המשפט חידושים ס"ק ז.
[32] מסופר על לואי ברנדס, שופט יהודי שכיהן בבית המשפט העליון בארה"ב, ש"הסוד המקצועי" שלו היה, שמעולם לא הסכים לייצג אדם שלא היה בטוח בצדקתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה