מ"אני לי" ועד "מי לי?"

היי, שלום, מה נשמע?

ברוך ה', השתחררתי מהצבא, עובד קצת, ומתחיל לחשוב הלאה...

נו, מה הלאה?

קודם כול, אני חוזר לישיבה לחצי שנה, להתחזק קצת.

ומה הלאה?

אחרי החגים אני מתחיל ללמוד באוניברסיטה.

מה אתה הולך ללמוד?

האמת היא שעדיין אני לא יודע.

ומה הלאה?

מה השאלה?

נו, מתי אתה מתחיל להיפגש? האמת היא שמזמן חשבתי על מישהי בשבילך. בחורה מיוחדת במינה, בול בשבילך, משהו שלא מוצאים כל יום.

מה אתה אומר? כדאי כבר להתחיל?! לפני הישיבה?! לפני הלימודים?!

לא הבנתי את השאלה.

תשמע, אני לא סתם הולך לישיבה בשביל להתחזק. אמנם למדתי שנה וחצי במכינה לפני הצבא, אבל עכשיו הגיע הזמן לברר מחדש מה באמת אני רוצה מעצמי.

זה מתחבר אצלי גם לזה שאתה לא סגור על המקצוע שאתה רוצה ללמוד.

נכון...

תשמע. אמנם חז"ל לא התכוונו בדיוק לזה, אבל נשמע שזה מה שהם כתבו בפרקי אבות.

למה אתה מתכוון?

תראה, כבר בתורה כתוב "לא טוב היות האדם לבדו". בלשון המשנה אפשר לומר על ה'לבדיות' הזאת: "וכשאני לעצמי – מה אני?".

מה הקשר למה שדיברנו קודם?

זה קשור מאוד. כי לפני נאמר "אם אין 'אני' לי, מי לי?". קודם צריך שיהיה לך 'אני' מגובש – אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו, שיש לו זהות דתית, זהות מקצועית. ורק אז הוא יכול לבחור עם מי להקים משפחה.

אני מבין שזה גם קשור למה שנאמר בתורה קודם לכן: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". קודם צריך לבסס את האישיות העצמאית, ורק אחר כך להתקשר עם נפש נוספת.

אני מסכים. כדי להקים משפחה, אכן צריך זהות מגובשת, צריך עצמאות, צריך נפרדות מן ההורים.

ומה עוד צריך?

עוד שני דברים חשובים מאוד: יכולת לקחת אחריות על החיים שלך מצד אחד, ויכולת לפתח קשר עמוק עם נפש אחרת מצד שני.

אתה מתחיל להפחיד אותי. צריך בשביל זה כמה שנים...

מה פתאום? אחרי כל מה שעברת בחיים – מכינה, צבא – לא חסר לך הרבה. רק להדק עוד כמה ברגים. לא נכון "למרוח את זה יותר מידי". קח כמה חודשים בישיבה, תתאפס על עצמך, תחליט בעצמך מה אתה הולך ללמוד, וקדימה...

השתגעת?! רק להתחיל ללמוד וכבר להתחתן?! תן קצת חופש...

תגיד לי, מה קרה לך? שכחת את החלק האחרון של המשנה?! על זה אמרו שם: "ואם לא עכשיו, אימתי?". הקמת משפחה היא דבר מספיק חשוב כדי לא לדחות אותו כשלא מוכרחים.

ואיך נסתדר, בלי שיש לי מקצוע, בלי דירה?

זה התפקיד שלך לתת את התשובות. גם אם אתה לא יודע בדיוק איך תסתדר, אני מאמין שיש לך את זה. ייתכן שזה מאתגר, ייתכן שיש לזה מחירים, אבל אתה כבר מסוגל לקחת על זה את האחריות. לא?!

אני צריך קצת לחשוב על זה...

בסדר. תשובה כזאת היא תשובה של בחור אחראי. הייתי מודאג הרבה יותר אילו היית אומר ש"אין בעיה". הפחד מן האחריות בעצמו מעיד כמאה עדים על כך שיש לך אחריות. לך עם זה...

או קיי.

נו, אז מה עם הזאת שחשבתי עליה בשבילך?

כבר אמרתי לך שנחכה חצי שנה עד שאני מתאפס על עצמי...

בסדר, אחכה לך עם ההצעה הזאת...

רק רגע... והיא גם תחכה?

ברור שלא.

זה לא חבל לי להסתכן לפספס כזאת הצעה טובה?

יכול להיות שחבל, אבל חבל עוד יותר להתחיל כאשר עדיין לא מוכנים לזה. תקווה שהיא לא תתחתן עד אז...

ואם זה מה שיקרה. יהיו לך עוד הצעות בשבילי?

אמנם אני לא כזה שדכן, אבל לא אלמן ישראל. יגיעו עוד הצעות.

תשמע, אני לא הולך להיות בחור ישיבה למשך כמה שנים, כזה שכל הסביבה רוקדת מסביבו עם הצעות. אני הולך לאוניברסיטה, שם זה לא כל כך זורם.

אני לא יודע מה זורם יותר או פחות. אני רק יכול לתת לך כל מיני כיוונים.

מה למשל? לבנות על זה שאני אכיר מישהי באחד הקורסים או במדשאות של הקמפוס?

גם זה יכול להיות. אבל אני לא נביא. אני לא מתעסק עם השאלה "מה יהיה?" אלא בשאלה "מה תוכל לעשות?".

ומה אפשר לעשות?

תראה, כבר חז"ל לימדו אותנו שצריך ומותר להשתמש בדרכים מאוד מגוונות כדי למצוא את בת הזוג, כל זמן שהן נשארות בתוך המסגרת של ההלכה.

למה אתה מתכוון?

אתה מכיר את המשנה על מה שעשו בט"ו באב וביום כיפור?

אתה מדבר על המחולות בכרמים? יש דבר כזה היום?!

אתה צודק שאין דבר כזה היום, אבל אני מתאר לעצמי שכבר אז זה לא היה ה'מיינסטרים'.

אז בשביל מה הריקודים האלה בכרמים?

אני לא בטוח שזה היה בדיוק מה שאתה מתאר לעצמך, ריקוד בלט או 'הורה'. אני מניח שזה לא היה יותר מסיבוב עדין במעגל. אבל לא זה מה שחשוב. מה שחשוב הוא שצריך לתת הזדמנות גם לאלה שצורת ההיכרות המקובלת לא מתאימה להם. חז"ל היו מוכנים לפתוח כמה "חלונות" בנורמות המקובלות כדי לאפשר עוד דרכי היכרות, ובלבד שתהיה אפשרות לכולם להקים בית בישראל.

אהם... מה שאני שומע ממך זה לא להיות מקובע ולא להיות מרובע. יש כל מיני דרכים, ולפעמים נכון ללכת אפילו בשולי הדרכים. העיקר להגיע למטרה.

נכון. כאשר יגיע הזמן שלך להתחיל, אל תחכה שאחרים יעשו את זה בשבילך. תהיה פתוח. תהיה יוזמתי. תהיה אפילו מקורי, ובעזרת ה' תצליח.

הבנתי. "אם אין 'אני' [מגובש] לי – מי [תהיה] לי? וכש'אני' לעצמי [לבדי], מה אני? ואם לא [להתחיל] עכשיו [כאני כבר מסוגל], אימתי?".

בן... לחופה

סיימתי את הצבא, הולך קצת לעבוד, חושב על לימודים גבוהים. ההורים כבר שואלים: מה עם חתונה? מתחיל משהו?...

אכן חז"ל ממליצים לנו על נישואין בגיל צעיר ככל האפשר. הרמב"ם פוסק, על פי המשנה במסכת אבות, שבחור אמור להינשא החל מגיל 17, ולכל המאוחר – עד גיל 20. הגמרא (קידושין ל, א) ממליצה אף על נישואין בגיל עוד יותר צעיר.

אתה מתכוון לכך "הלכה למעשה"?

זאת לא אמרתי. אדם יכול להקים משפחה לאחר שהוא בשל. נישואי בוסר, של בני זוג בלתי בשלים, מהווים בעיה קשה. (כנראה, בשל כך נקבע גיל הנישואין בדורות הקודמים ל-17-20 ולא לגיל בר מצוה). בעבר, כאשר האתגרים שעמדו בפני הזוג הצעיר היו פחות מורכבים, ותהליך ההתבגרות היה מהיר ופשוט, היה גיל הבשלות צעיר יחסית, אולם כיום, תהליך ההתבגרות לוקח זמן ממושך יותר.

למה אתה קורא 'אדם בשל'?

לא אוכל לתת כאן תשובה מקיפה, ואסתפק בכמה נקודות.

מה למשל?

הדבר הראשון הוא זהות מגובשת. ה'אנחנו' מורכב מ'אני' ו'את'. ולשם כך צריך להיות ברור לכל אחד מהו ה'אני' שלו. וכאן מספר דוגמאות:

*   מי 'אני' בתחום הדתי? דתי-לאומי, חרדי, משהו אחר? (בכלל זה, היכן אני ממקם את עצמי בסגנון הדתי בין הקטבים השונים בחברה הציונית-דתית – חרד"לי, חסידי, אקדמי, ממלכתי, אקטיביסטי וכדו'? מהי הרמה הדתית שאני שואף אליה?). בתחום הפוליטי (שמאל-ימין)? מהן השאיפות שלי בתחום הכלכלי, ההשכלתי והמקצועי?

*   איך אני רואה בעיני רוחי את הבית שהייתי רוצה להקים? היכן (בהתיישבות, בגרעין תורני, בעיר או במאחז? במרכז או בפריפריה)? איזו אווירה תרבותית תהיה בו? איך הייתי רוצה לראות את שולחן השבת? על כמה ילדים אני חולם? איך הייתי רוצה לחנך אותם? ועוד ועוד שאלות מסוג זה.

התשובות שתתן לכל זה אינן סופיות. הן נתונות לשינוי במהלך החיים. הן נתונות לדיון עם בת הזוג. אבל עצם היכולת לתת עכשיו תשובות לשאלות מסוג זה היא המאפיינת זהות מגובשת. ועל גבי זה עולה, כמובן, השאלה, ביחס לכל תחום, מהי הציפייה מבת הזוג היועדת.

מה עוד?

הדבר השני הוא עצמאות. כבר התורה אומרת: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו", ורק לאחר מכן "ודבק באשתו". לא מדובר רק בעצמאות כלכלית, אלא גם בעצמאות רגשית ומחשבתית. היכולת לקבל החלטות משמעותיות הנוגעות לחייך באופן עצמאי, בלי להיות תלוי לחלוטין בעמדתם של ההורים, ובעיקר – לקחת בעצמך את האחריות על החיים שלך.

זה הכול?

ודאי שלא. על גבי 'אני' מגובש, המכיר את עצמו, אוהב את עצמו, מכבד את עצמו ויודע מה הוא רוצה מעצמו, נדרשת יכולת ליצור את ה'אנחנו'.

למה אתה מתכוון?

היכולת ליצור קשר משמעותי, להבין את הזולת (ובשביל גבר, להבין אשה, זהו אתגר לא פשוט) ולתת מקום לצרכים ולרגשות שלו, להיפתח אליו ולפתוח אותו, לשתף ולהשתתף אתו בדברים רגישים ומשמעותיים, ואף להתמודד יחדיו עם קשיים מבחוץ ומבפנים. זה הרבה יותר מאשר ליהנות מחברתה של בת ומן הרומנטיקה הנוצרת במפגש.

ומה עם שיקולי פרנסה? הרי זה לא פשוט!

עצם זה שאתה עצמך אומר שזה לא פשוט, זה אומר שאתה מבין את האחריות הנדרשת ממי שמקים בית. שיקולים אלו לא צריכים לעכב את היציאה לדרך, ויש למצוא את הפתרונות תוך כדי תנועה. לפעמים יתברר שיש פתרונות פשוטים, ולפעמים הם יהיו הרבה יותר קשים ומתאגרים. אבל אם אתה מרגיש שאתה מסוגל להקים בית, אל תירתע בשל השיקול הזה. חזקה עליך, שבמאמץ משותף ובסייעתא דשמיא תמצא את הדרך להתמודד גם עם זה.

אז איך אדע בסופו של דבר אם הגיע הזמן להתחיל?

אם קראת את הדברים, אתה מרגיש שיש לך תשובות לעצמך, והאינטואיציה שלך אומרת לך שאתה מסוגל, כנראה אתה צודק. השאר תלוי בסייעתא דשמיא.

ואיך אדע ש"זה זה"?

זה כבר נושא לשיחה אחרת...

מה' אישה לאיש

החכם באדם, שלמה המלך, מציג בספר משלי (ל, יח-יט) כמה סודות שלא הצליח לפענח:

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם, וְדֶרֶך ְגֶּבֶר בְּעַלְמָה.

רבים ניסו לפענח את סוד הבחירה ההדדית של האיש ואשתו, ולא העלו בידם אלא השערות. ואכן, ישנן כל כך הרבה סיבות רציונליות מדוע לא להיכנס למערכת יחסים כה מחייבת ומועדת לכשלונות, עד שקשה מאוד להבין מדוע כל כך הרבה אנשים ונשים, בתרבויות שונות ובדורות שונים, בוחרים לכרות ביניהם ברית של חיים, על ידי נישואין.

     בסופו של דבר, הבחירה עצמה מבוססת על אינטואיציה מאוד עמוקה, שהנסתר בה רב על הגלוי. כל זה מביא לקשיים רבים המלווים את תהליך הבחירה: לעתים התלבטויות ממושכות, מעלות ומורדות במשיכה הרגשית, ואף מקרים של התאהבות המתבררת לאחר זמן קצר כמוטעית ומסתיימת במפח נפש. כיועץ נישואין, אני יכול לפגוש מידי פעם זוגות שאני לא מבין מה הביא אותם לבחור זה בזו; אולם המשך העבודה עם הזוג מגלה שמתחת למעטה של קושיות ושל קשיים, ישנו משהו עמוק יותר, המחבר אותם בקשר אמיץ. אותו דבר עמוק קשור גם במושגים ראשוניים על מהות הקשר, שנבנים מתוך חוויית הקרבה אל ההורים, שכל ילד חווה אותה בהקשרים אחרים בגיל הרך. הוא קשור גם בתכונות אופי שכל אדם נוצר אתן, אבל הוא "מאבד" אותן במהלך גידולו, ומחפש את אותה דמות שתפגיש אותו מחדש עם "האני האבוד" שלו, בבחינת "זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אישה כי מ[ן ה]איש לוקחה זאת". היכולת הזאת לזהות את הדמות המשמעותית בשבילי ברמה העמוקה ביותר, יש בה ממד נסי, המחייב אותנו להכיר בכך שאכן "מה' אישה לאיש".

     האינטואיציה הזאת מגיעה לשיא ההתפתחות שלה, בדרך כלל, בגילאי 20–25. לאחר מכן, ככל שעובר הזמן, אנו – כרווקים – נעשים מפוכחים יותר ורציונליים יותר. אנו חווים סוגים שונים של קשרים – הן שטחיים והן עמוקים ומשמעותיים – ומאבדים את תום הנעורים. כל קשר שאנו מבקשים ליצור על גבי ניסיון חיים עשיר מידי, כמוהו ככתיבה על נייר מחוק. הטבעיות מפנה את מקומה לחשיבה רציונלית, לעתים רציונלית מידי. אותה 'בת קול' שמימית שהדריכה אותנו בעבר מפסיקה להשמיע את קולה בתוכנו, ואז הזיווג קשה הרבה יותר. הסיכון בבחירת בת זוג גדול בהרבה מן הסיכון שיש בקניית דירה מקבלן לא מוכר או מרכישת מכונית יד שנייה, ואמצעי הביטחון קלושים בהרבה. לכן, בשלב זה של החיים – הן אם מדובר בזיווג שני ממש, והן אם מדובר בזיווג שעל גבי חוויות רבות מן העבר (שאף הוא סוג של "זיווג שני" רגשי) – הזיווג קשה כקריעת ים סוף. זוהי, לענ"ד, המשמעות הפשוטה של דברי חז"ל, המסתמכים על ה'בת קול' בזיווג הראשון – האינטואיטיבי, הטבעי, ומצביעים על הקושי 'כקריעת ים סוף' בזיווג השני – הרציונלי.

     אותו קשר ראשוני, טבעי, תמים ואינטואיטיבי, יש בו חן מיוחד, שאינו קיים בקשרים הנבנים על גבי ניסיון חיים עשיר יותר. זוהי אותה "קורת רוח", עליה אמרו חז"ל ש"אין אדם מוצא אלא באשתו ראשונה", ואשר הפירוק שלה כמוהו כפירוק הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל, הבא לידי ביטוי במזבח אשר בבית המקדש. בדורנו, בו אנו חשופים מגיל צעיר למגוון סוגים של קשרים בין המינים – בספרים, בסרטים, במציאות החיים שסביבנו, ואף בהתנסויות אישיות של 'חברות' או 'ידידות' ברמות שונות – התמימות הולכת לאיבוד בשלב מוקדם של החיים, ואנו מתקשים ליצור קשר טבעי, תמים וראשוני, אפילו כאשר מדובר בזיווג הראשון והיחיד בחיינו. לכן, בדורנו, ההבחנה בין שני סוגי הזיווגים היא פחות חדה, ושני השלבים נוטים להתערבב. ניתן לראות קשיים גוברים ביצירת הזיווג הראשון מחד גיסא, ולעתים, רחוקות אמנם, מוצאים אנו דווקא זיווג שני הבא בטבעיות אינטואיטיבית.

     עם כל זה חשוב להדגיש, שכל מה שאמרנו לא מנבא דבר על איכות החיים הזוגיים לאורך זמן, שהיא תלויה בעיקר בעבודה משותפת, אלא על רמת הקושי בתהליך הבחירה וההחלטה להינשא.

     רעיון זה מוביל אותנו לתובנה משמעותית נוספת: אותה 'בת קול' קדומה לא אמורה לכוון אותנו אל "האחת היחידה והמיוחדת", זו "המיועדת לנו מאז ומעולם". לא אמור להיות לנו עסק בנסתרות, מה גם שאמות המידה לזהות את "האחת המיוחדת" לא נמצאות בתודעה שלנו, אלא ברבדים נסתרים מהכרתנו. ובכלל, טעות היא לחפש את "האחת המושלמת". קודם כול, כי אין אחת כזאת. אף אחת איננה מושלמת, כשם שכל אחד מאתנו איננו מושלם. גם אין אחת שהיא "מושלמת בשבילנו". כי אם היתה אחת כזאת, היינו פטורים מכל עבודה על טיפוח הקשר, וזה לא מה שהקב"ה רוצה מאתנו. גם אילו היינו מוצאים את אותה "אחת מושלמת", זה לא היה מחזיק מעמד זמן רב, מפני שבמשך הזמן כל אחד מבני הזוג עובר שינויים, ומה שהיה 'מושלם' אתמול הופך להיות 'מאתגר' או 'מאכזב' היום או מחר. ה'אחת המיוחדת' היא זו שמהווה בשבילנו שותפה ("פרטנר") לעבודה משותפת למשך כל החיים. זו אמורה להיות אמת המידה המודעת לבחירה, והצדדים הנסתרים יעשו את שלהם בדרכים נסתרות... בסופו של דבר, הדבר העיקרי שיקבע את אושרם של בני הזוג, היא עוצמתה של העבודה המשותפת שלהם ולא התאמה קמאית כזו או אחרת.

     מאחר שאיכות החיים הזוגיים תלויה בעיקר בעבודה המשותפת, ממילא יש לדעת מראש שאין להירתע מקשיים המתגלים בדרך. הניסיון המקצועי בייעוץ לזוגות מראה, שכאשר יש תשתית לקשר ברובד העמוק [שגם אותה ניתן לזהות בתהליך הטיפולי] ויש רצון הדדי לעבודה משותפת, ניתן במקרים רבים להביא גם זוגות במצבי משבר לחוויה של חתונה מחודשת. זה הרבה יותר קל והרבה יותר אמיתי מאשר לפרק את הקשר ולנסות ליצור קשר חדש. אולם אם כל זה לא קיים – התשתית העמוקה 'מתה' או התברר שלא היתה קיימת מעולם, ואף אין כל נכונות לעבודה – מוטב להסתכן בכך שהמזבח יוריד דמעות פעם אחת, מאשר שבני הזוג יורידו דמעות במשך כל ימי חייהם. על כן, אין להסיק מהאמירה שהמזבח מוריד דמעות כי קיים איסור מוחלט תמידי להתגרש, אלא רק שיש לעמול ולהרבות במאמצים כדי למנוע זאת כל שניתן.

לסיכום: על שלושה דברים עומדים נישואין מוצלחים:

     על אינטואיציה בריאה בתהליך הבחירה,

     על סייעתא דשמיא,

     ועיקר העיקרים – על עבודה משותפת במהלך כל החיים.

     ואידך, זיל גמור.

לא כלה דרכנו

תשמע, אני נפגש עם מישהי כבר שלושה שבועות, 5 פגישות, ו...

ו... מה?

נראה לי שזה לא זה, אבל אני לא יודע מה לעשות?

מה הבעיה?

איך אני אגיד לה את זה? היא בטח תיפגע.

אז מה חשבת לעשות?

אני לא יודע...

בעצם למה אתה רוצה להפסיק?

אמ... תראה, יש כמה דברים שלא מוצאים חן בעיניי...

למשל...

היא קצת שמאלנית.

אז איך אתה יודע שהיא קצת שמאלנית? דיברתם על זה?

לא כל כך... אבל הגישה שלה לא מוצאת חן בעיניי. היא לא כ"כ רוצה לגור בשומרון.

אני לא בטוח בזה. אולי היא יותר ימנית ממך, אבל חושבת שהדרך הנכונה למען ארץ ישראל היא "להתנחל בלבבות"! וגם אם היא באמת 'קצת שמאלנית', כמו שאתה אומר, מה הבעיה בזה?

מה הבעיה בזה?! איך אפשר?!

מה אתה חושב? שבין בני זוג אין ניגודים וחילוקי דעות?! נניח שמחר תגלה שהיא ימנית בדיוק כמוך, אבל אחרי עשר שנים יהיה ביניכם ויכוח בשאלה אידיאולוגית אחרת לגמרי? תתגרשו?!

אמ...

תשמע אותי. ממה שאתה אומר אני מבין שאתה שבכלל לא בדקת את מה שצריך לבדוק.

מה אתה רוצה לומר בזה?

תראה, מה שאתה עשית, זה בטח סוג של 'מילוי שאלון'. שאלת אותה שאלות על עצמה, והיא ענתה, ואתה נתת לה ציון על כל תשובה.

אתה מאוד מגזים...

ברור שאני מגזים, אבל תגיד את האמת, אני מדבר על מישהו אחר לגמרי, שאין לו שום קשר אליך?!

האמת היא שיש בזה משהו...

יש כאן שתי בעיות. הבעיה הראשונה היא שאתה מנסה לבדוק את המועמדת, והבעיה השנייה היא שגם את זה אתה עושה בצורה לא כל כך נכונה.

לא הבנתי. אז מה אני אמור לעשות בפגישות אם לא לבדוק אותה?

תבין, איש ואשה, בחיים לא יהיו דומים אחד לשני. הם שונים לגמרי במנטליות שלהם. כמובן, צריך שתהיינה שאיפות בסיסיות דומות, כי אחרת אין בסיס משותף. אבל מעבר לזה, לא צריך לבדוק אם יש הבדלים, כי ברור שיש. מה שצריך לבדוק זה דבר אחר לגמרי.

מהו אותו 'דבר אחר לגמרי'?

נגיע לזה מאוחר יותר. מה שאני רוצה לומר הוא, שהדבר החשוב ביותר לבדוק הוא היכולת לגשר על ההבדלים. הקב"ה ברא את האיש והאשה שונים מאוד זה מזו, והטיל עליהם משימה מאד מאתגרת: לקחת שניים שונים ולהפוך אותם לאחד. לאור זה, מה שאתה אמור לבדוק בפגישות הוא את היכולת לעמוד באתגר הזה.

במילים אחרות, אם מצאתי פער בתחום מסויים, זוהי ההזדמנות לבחון את הקשר בינינו!

קלעת 'בול'! הפגישות הן לא 'בחינת בגרות בעל פה', כשאתה בוחן אותה אם היא עומדת בסטנדרטים שהצבת והיא בוחנת אותך על פי הפרמטרים שלה. בפגישות, שניכם ביחד אמורים לבחון את 'הדבר השלישי', שהוא: הקשר ביניכם.

ואת זה איך עושים?

לוקחים נושא שנדמה לכם שיש בו גישות שונות, וכל אחד מנסה באמת להבין את השני. תביאו בחשבון שה'שפה' של הגבר כל כך שונה מן ה'שפה' של האישה, כך שבדרך כלל היא לא מבינה למה התכוונת בשאלה שלך ואתה לא מבין למה היא התכוונה בתשובה שלה. אז קודם כול צריך לנסות באמת להבין אחד את השני. לפעמים יתגלה שבכלל אין פער, או שהוא לא משמעותי. ובאם הוא משמעותי, אז מתחיל הבירור האמיתי: האם יש לכם אפשרות לגשר עליו? האם יש לכם "בשביל מה" להתאמץ כדי לגשר עליו – משהו משותף שמחבר ביניכם למרות הפער הזה? האם אתם מצליחים לדבר בפתיחות על חילוקי הדעות? האם אתם מסוגלים לנהל על כך דיאלוג, או שמהר אתם מוצאים את עצמכם בסוג של 'כיפוף ידיים', כשכל צד מנסה לשכנע את הצד השני שהוא הצודק, ובעצם – מנסה להכניע אותו? האם אתם מסוגלים פשוט להכיל את השוני? האם אתם מסוגלים להגיע ביחד לפיתרון יצירתי? האם אתם מסוגלים לדון בפתיחות גם על נושאים יותר אישיים-פנימיים, ואפילו קצת מביכים, כמו החולשות שלכם?

זה נשמע משהו מעניין.

אבל זוהי רק ההתחלה. מעניין הרבה יותר לנהל דיון כזה על פערים בתכונות אופי. למשל, איך אמורים להסתדר בחור שיש לו נטייה להוציא כסף בקלות, עם בחורה שיש לה נטייה לחסכנות. ויש דברים עוד יותר מאתגרים.

אני מתחיל להבין את הנקודה. בעצם, אחרי שתיים שלוש פגישות, אני כבר לא אמור לנסות לבדוק אותה, אלא את הקשר בינינו.

כמובן, כדאי 'להניח את זה על השולחן'. יש בשביל זה כלי מאד פשוט, שנקרא 'הערכת מצב'. לאחר כמה פגישות, אתה מאתר את ההזדמנות המתאימה לכם, ומציע לה לעשות 'הערכת מצב' של הקשר ביניכם. איך אתה רואה את זה ואיך היא רואה את זה? מה ברור לכל אחד מכם ומה עדיין לא? עד כמה ההערכות שלכם דומות ובמה הן שונות?

נשמע מעניין. האמת היא, שעכשיו נפל לי האסימון.

איזה אסימון?

מה ששאלתי אותך בתחילת השיחה. אם אני בא לבדוק אותה, ואני מגלה שהיא לא עומדת בסטנדרטים שהצבתי, ברור שהיא תיעלב אם אגיד לה שהיא לא מספיק טובה בעיניי, ולא משנה איך אגיד לה את זה. אבל אם אנחנו עוברים לעמדה של 'בודקים את הקשר', הרי שגם אם אחליט ש'זה לא זה', אין זה אומר ש'היא לא טובה' אלא ש'הקשר לא מספק אותי'. וזה אולי יאכזב אותה, אבל לא יפגע בה.

יתירה מזאת. אם עושים 'הערכת מצב' משותפת, יש להניח שגם ההחלטה, לכאן או לכאן, תהיה משותפת.

אמ... נכון.