ארץ ישראל

חובתנו על ארץ ישראל *

*   נכתב בשנת תשס"ג.

יסוד היסודות של הצידוק המוסרי שלנו להילחם על הארץ ולהגן על עצמנו בהיותנו יושבים בה, הוא ההכרה בכך שארץ ישראל היא שלנו. שהרי אם הארץ איננה שלנו, ואין אנו כאן אלא עם של שודדים חמושים שלקח את ארצו של עם אחר, מהי זכותנו להרוג את מי שמבקש לממש את זכותו הצודקת ולסלק אותנו ממה שלקחנו שלא כדין?

א.    הזכות ההיסטורית ומשפט העמים

אלא שכאן מתחיל המלכוד. ממה נובעת זכותנו על הארץ? על מה אנו מסתמכים כשאנו טוענים שהיא שלנו? אם נדבר על זכותנו ההיסטורית עליה, האם אכן מבקשים אנו לטעון שיש להחזיר את כל אמריקה, הצפונית והדרומית, לידי האינדיאנים? ואם נאמר שאכן כן, או שנמצא תירוץ כלשהו כדי להשאיר את אמריקה בידי האמריקנים, האם זכותנו ההיסטורית שלנו אכן מבוססת דיה? האם לא הורשנו מפנינו את שבעת עמי כנען? ומה בכך שעמים אלה אינם חיים כיום במשפחת העמים? האם מוכנים אנו לבסס את הצדק שלנו על ג'נוסייד, על "רצחת וגם ירשת"? האם המצפון שלנו יכול להכיל בתוכו דבר כזה? (ואגב, אחד הטיעונים השקריים – אך מאד מעניינים – של התעמולה הערבית הוא: אנו צאצאיהם של הכנענים, ולנו הזכות על הארץ...).

   יתירה מזאת. המשפט העברי עצמו קובע עקרונות לגבי חוקיותו של כיבוש מלחמתי, ולמרבה ההפתעה, הוא... מאשר אותו. כידוע, נאסר על עם ישראל לכבוש את ארץ מואב בימי משה רבנו. אולם מאחר שחלק מארץ מואב נכבש עוד קודם לכן על ידי סיחון האמורי, הותר לבני ישראל לכבוש מידו את אותו חלק ממואב, כדברי הגמרא (גיטין לח, א): "עמון ומואב טהרו בסיחון". ומכאן למד המשפט העברי את העיקרון שקנין הנעשה על ידי כיבוש מלחמה, תופס מבחינה חוקית-משפטית. ואם כן, הרי אנו עצמנו מודים, על פי עקרונות המשפט שלנו, שאין להסתמך על זכויות היסטוריות. וכיצד נסתמך על טיעון זה עצמו כשאנו נזקקים לו?

   גם מבחינה הסברתית גרידא, טיעון זה הוא בעייתי למדי. כבר הזכרתי את המסקנה מרחיקת הלכת הנובעת ממנו. האם יש להפוך את כל אזרחי ארה"ב לפליטים – ולכל הפחות לאזרחים חסרי זכויות לאומיות – ולהשיב את הריבונות על צפון אמריקה לידי שרידיהם של האינדיאנים? האם נתחיל לשרטט מחדש את גבולותיהן של מדינות אירופה על פי עמים, מדינות וגבולות שקיימים היו אך בראשיתם של ימי הביניים? האם נקים לתחייה את העם הרומאי ונחזיר לידיו את גבולות האימפריה שלו? האם נשיב את עמי אירופה לערבות אסיה, משם באו לפני אלף וחמש מאות שנה? – הרי ברור כשמש שאף מדינה לא תסכים לקבל דבר כזה, אף אם נוכיח אותו באופן החד-משמעי ביותר! אף אם נאמר שזוהי האמת, העולם לא יסכים לקבל אותה, ומהו, אם כן, ערכה ההסברתי?

   אמנם ניתן לחלק חילוקים ולתרץ תירוצים. ניתן לעמוד על כך שמעולם לא התקיימה מדינה ערבית בארץ ישראל. ניתן להפנות את תשומת הלב לכך שתמיד היו יהודים בארץ. ניתן להזכיר את הכיסופים המתמידים לציון. אולם כמו כל תירוץ, ניתן לקבל אותו וניתן לדחותו. ניתן להוכיח שהוא אפשרי, אולם קשה לטעון שהוא נכון באופן מחייב.

   דרך נוספת לביסוס זכותנו על הארץ היא המשפט הבינלאומי. ניתן להביא את הצהרת בלפור והחלטת ועידת סן-רמו, את החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר ואת המלחמות שפתחו נגדנו הערבים. אולם הסתמכות על הסברים מעין אלו, הרי היא נתונה תמיד לפלפולים משפטיים ולחילוקי דעות, ולא נוכל לבנות עליה תשובה מוצקה. יתירה מזאת. יניח כל אחד מאתנו את היד על הלב, מה היה עושה אילו – בנסיבות היסטוריות שונות במקצת – היתה הצהרת בלפור ניתנת דווקא לערבים? מה היה חושב אילו – משיקולים שונים של פוליטיקה בינלאומית – לא היה מתקבל הרוב הדרוש בעצרת האו"ם לטובת הקמתה של מדינת ישראל? האם היה נכון אז לוותר על הארץ? האם היה מוכן להודות כי איננה שלנו כלל ועיקר?

ב. "כוח מעשיו - לעמו"

דומה כי הבעיות העומדות על הפרק מביאות אותנו אל רגע האמת. לא נוכל להסביר לאף אחד, ואף לא לעצמנו, את זיקתנו לארץ ישראל, אלא מן המקור העמוק ביותר, שהוא הוא האמת הפנימית שלנו כעם. נוכל "לרפד" את הנימוק העיקרי בעוד סדרה של נימוקים משניים, ובהחלט ישנו ערך לכך שלא נעמוד בניגוד מוחלט לתפיסות טבעיות ומקובלות של צדק. אולם שורש השורשים ויסוד היסודות  – אחד הוא. לא ניתן להימנע מלפנות אל דברי רש"י בראשו של ספר בראשית, האומר, שאם יאמרו לנו אומות העולם: ליסטים אתם - נאמר להם: "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". קביעה א-להית זו באה לעולם עוד לפני היווצרותה של זכות היסטורית כלשהי עלי אדמות. קביעה א-להית זו קדמה לכל ריבונות של עם כלשהו על ארץ כלשהי, ועל ארץ ישראל בפרט. יש אדון לעולם. יש דין ויש דיין. את זכותו של בורא העולם על הארץ איש לא יוכל לשלול. רק מכוח זה יושבים אנו על האדמה.

   ואם יאמר האומר: כיצד תשכנע בכך את כל עמי תבל? האם מאמינים הם בה' ובמשה עבדו? האם משהו מכך רלוונטי לגביהם? תשובתנו לכך היא: כן ואכן. בל נשכח, הספר הנדפס במספר הרב ביותר של עותקים, הספר המתורגם למספר הרב ביותר של שפות, אינו אלא ספר הספרים, התנ"ך. כל העולם הנוצרי מאמין בו במידה זו או אחרת, וודאי שרואה בו ספר מקודש. גם כל העולם המוסלמי מכיר בו. (ומי שאינו קשור כלל ועיקר לתנ"ך, בין כך ובין כך אינו קשור למזרח התיכון, וממילא אינו תופס מקום משמעותי בוויכוח).

   זאת ועוד. העולם בו אנו חיים כבר ויתר מזמן על חיפוש אמת מוחלטת ומוכחת. הוא מנסה למצוא איזון נאות בין עמדות שונות, ומתחשב במידה רבה ברמת השכנוע הפנימי והכנות העצמית של כל מי שמעלה טענה כזאת או אחרת. נשיא ארצות הברית הסיר את הכובע בפני אנואר סאדאת, כאשר אמר, בשכנוע עמוק, שכל גרגר חול של אדמת סיני הוא אדמה מצרית קדושה. די היה בוודאות הפנימית שלו כדי להטות את הכף לטובתו כנגד טיעוניה המלומדים וההגיוניים, אך מגומגמים, של ממשלת ישראל. על כן העיקר הוא השכנוע הפנימי שלנו. כדי להבין שאנו צודקים, אין אנו זקוקים ללגיטימציה הבאה מכוח הבנה של עם כזה או אחר. הסכמה רחבה איננה קריטריון לאמת. לעתים, ההיפך הוא הנכון. כבר אמר האומר, כי "האמת כבדה, על כן נושאיה מועטים". הברית שכרת א-להי ישראל עם עמו וארצו זוהי אמת מוחלטת, שלא מתבססת על היגיון אנושי הנתון לוויכוח, על תפיסת מוסר הנתונה לשינויים ולאופנות, או על תפיסת משפט העוברת שינויים חדשים לבקרים על פי האינטרסים של המדינות המעצבות את המשפט הבינלאומי. זיקתנו לארץ נובעת במישרין מדבר ה' בתורתו ובפי נביאיו, מאותה אמירה שמכוחה קמנו כאומה ואשר בלעדיה לא היינו מתקיימים כלל ועיקר: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול...".

   אל לנו להתבייש לקרוא בגלוי ובעוצמה בשם ה' הנקרא על עמנו ועל מדינתנו:  י ש ר א - ל .  הן לכך נוצרנו על ידי קורא הדורות מראש. נטה את אוזננו אל חזון ישעיהו:

כה אמר הא-ל ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים... (מב, ה-ו). …ואתם עדי נאום ה' ואני א-ל (מג, יב). …ואצרך ואתנך לברית עם להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות (מט, ח).

אם מדינת ישראל – אולי שלא מדעתה – קוראת בשם ה' בפני כל מי שמביט בנפלאות תקומתה ובפלאי קיומה והתפתחותה; אם עם ישראל – אולי שלא ברצונו – מייצג בעצם קיומו ושרידותו את דבר ה' המופיע בתנ"ך; מדוע לא נאמר זאת בפה מלא ובגלוי? מדוע נתכחש לעצמנו ונברח מעצמנו? האם מישהו 'יקנה' את השקר הזה שאנו עושים בנפשנו?

ג. החובה המוסרית

העמדת הזיקה שלנו לארץ על תשתית זו, של הברית הא-להית, יש לה משמעות עמוקה ורחבה עד מאד. ארץ ישראל איננה "זכות טבעית", כזכותו של כל עם על ארצו. הקשר שלנו אליה הוא באמת לא טבעי. הוא על-טבעי, ועל כן הוא מחייב מאד. בלשון אחרת, עלינו להודות בכך שהארץ אכן איננה שלנו. אין לנו זכות עליה. יש לנו חובה עליה. את ייעודנו הא-להי, כפי שניתן לנו בתנ"ך לא נוכל לממש במלואו אלא בהיותנו על הארץ שניתנה לנו לשם מימושו של ייעוד זה. בתובנה זו חבויה גם ההכרה בקיומה של התניה. לאורך זמן, לא נוכל להחזיק בארץ לשם קיום, תוך שאנו רומסים תחת רגלינו את חוקי הייעוד. אם לא נתבע מעצמנו לממש את חוקי הייעוד, אכן תהיה כל ישיבתנו על הארץ כחלוקת שלל בין חבריה של כנופיית ליסטים. איך נוכל לסלק מעל פני הארץ את יושביה בטענה שהם מונעים את קיומה של הברית שבין בורא העולם לעמו, כאשר אנו עצמנו איננו שומרים אמונים לברית זו? איך נוכל לתבוע את גירושם של גויים מן הארץ בטענה שאינם מקיימים את "שבע מצוות בני נח", הכוללות ביניהן איסורי רצח, גזל וניאוף, כאשר אין אנו דורשים מעצמנו את ביעורן של התופעות הללו מקרבנו אנו, מקרבה של החברה הישראלית כולה, כאשר בחוצות תל אביב מתקיים "מצעד גאווה" של עושי תועבות כנען ומצרים?

* * *

תביעה מוסרית עצומה מופנה כלפינו, כאשר אנו מבססים את זיקתנו לארץ על השבועה הא-להית. לא נוכל להתכחש לה לתביעה זו. עלינו לקבל על עצמנו את כל הדברים הללו כמקשה אחת. נקיים כאן בארץ חברת מופת מוסרית שתהיה אור לגויים בכל תחומי החיים, ונסביר לעולם כולו כי הקב"ה הוא שנתן לנו את הארץ כדי לממש בה את החזון הזה. העולם המערבי - שערכיו המוסריים ומשמעותם הרוחנית של חייו התמוטטו עם בוא העידן הפוסט-מודרני, שקיומו הפיסי התערער מאז נפילת מגדלי התאומים – מצפה לבשורה חדשה שתבוא מעם הנצח העתיק המחדש את ימיו כקדם. אם נלך בדרך זו, אזי חזקה היא אמונתנו כי לא ירחק היום עד תכיר האנושות כולה בחובתנו על הארץ כולה, ויתקיים בנו חזון ישעיהו:

והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית א-להי יעקב, ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים... (ב, ב-ג).

תרבות

שאלת התרבות – מנגררים למובילים

לפני מאה שנה היה ויכוח קשה בתנועה הציונית. קבוצה גדולה, שבראשה עמד "אחד העם" דרשה שהתנועה הציונית תעסוק גם ביצירה של תרבות עברית, לצדה של העבודה הפוליטית לשם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. החברים הדתיים, חברי תנועת "המזרחי", התנגדו לכך מאד. הם הבינו מיד שהמטרה של "אחד העם" היא ליצור תרבות יהודית חילונית שתהיה תחליף לתורה ולמצוות. במשך כמה שנים ניסו לדחות את הוויכוח, והחליטו שבינתיים, התנועה הציונית לא תעסוק בסוגיית התרבות. אבל הלחץ של החברים החילוניים היה חזק. הם טענו שאי אפשר להקים עם לתחייה מן הגלות בלי שתהיה לו גם תרבות משלו: שירה עברית, ספרות עברית, תיאטרון עברי, ועוד ועוד. וכמו שיש תרבות אנגלית, צרפתית או איטלקית, צריכה להיות גם תרבות יהודית. וכשם שהתרבויות של כל העמים הם דבר אחר ושונה מן הדת שלהם, כך גם התרבות היהודית החדשה צריכה להיות תרבות לא-דתית. בסופו של דבר, הושגה פשרה: התנועה הציונית כן תעסוק בתרבות; אבל תהיינה שתי מחלקות תרבות – מחלקה אחת תעסוק בתרבות כללית, ומחלקה נוספת תעסוק בתרבות תורנית. המחלקה הראשונה תדאג לשירה, לספרות, לתיאטרון ולמדע, והמחלקה השנייה – להקמה של בתי כנסת, קיום שיעורי תורה למי שרוצה וכדו'.

   התוצאות של הפשרה הזאת לא היו פשוטות. מהר מאד נוצרה בארץ תרבות חילונית עשירה. ומכיון שגם אנשים שומרי מצוות זקוקים לתרבות, השתמשו גם הם בתרבות החילונית. אמנם אז התרבות החילונית היתה ברמה גבוהה, נתנה ביטוי לערכים נעלים ולרעיונות גבוהים, אבל סוף סוף – חילונית היתה. תרבות זו נתנה ביטוי לדעות ולמחשבות, לרגשות ולחוויות, לעשייה ולמפעלים של האדם החילוני, ובעיקר – לעולמה של תנועת העבודה. שם ה' – נעדר ממנה לחלוטין. המסורת היהודית קיבלה ביטויים חדשים, שחלק גדול מהם היה סילוף של המקור. למשל, מספרים על קיבוץ אחד שהחליט שבהגדה של פסח לא יזכירו את שם ה'. וזה מה שיצא להם: "ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם [מי? פרעה?!] דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא, כי אמר [מי? פרעה?!], פן יינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה".

    הציבור הדתי, באותה שעה, כמעט ולא יצר תרבות אחרת. בזמן שאנשי תנועת העבודה כתבו שירים וקטעי ספרות, הקימו מוזיאונים וארכיונים, פתחו הוצאות ספרים, ועשו דברים רבים שהנציחו את החזון ואת הפעילות שלם – הציונות הדתית ישבה בשקט. וכך נוצרה תחושה, כאילו הציבור הדתי נמצא בשוליים של העשייה ושל החזון הציוני, והוא רק נספח כאורח על שולחנם של אחרים. שר שירים של אחרים, קורא ספרות של אחרים, צופה בסרטים של אחרים, הולך למוזיאונים וארכיונים של אחרים, ואין לו ביטוי למה שמייחד אותו. העשייה של הציבור הדתי לא נשמרה בתודעה של העם. ויותר חמור מזה – התודעה הדתית, ההבנה שהמהלך הציוני הוא תהליך א-להי, המשמעות האמונית של קיומנו כעם, השורשים העמוקים שלנו בתורה ובארץ – כל אלו לא באו לידי ביטוי בתודעה הלאומית המתחדשת.

   בשנים האחרונות מורגשים שני שינויים. התרבות החילונית היא לא מה שהיתה פעם. היא נעשתה הרבה יותר נמוכה. במקום לבטא ערכים נעלים ורעיונות גבוהים, בחרה לעסוק בדברים נמוכים הרבה יותר. היכולת שלנו להזדהות עמה פחתה מאד, ככל שזיהינו יותר את המרכיבים הנמוכים והמקולקלים שלה כיום. מורגש מאד הצורך ליצור תרבות אלטרנטיבית. ובאמת, קמו בשנים האחרונות מוסדות רבים ליצירת תרבות יהודית: בקולנוע ובתיאטרון, בספרות ובשירה, בציור ובמחול, וכמובן – דבר שעטרת תופסת בו מקום משמעותי – במוסיקה. נכון, בדרך יש הרבה קשיים. היו ויהיו גם כשלונות צורבים וצורמים. אבל "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".

   לא נהיה עוד נגררים אחרי תרבות שקבוצות אחרות מייצרות בשבילנו. קודם כל נוביל את עצמנו לתרבות אחרת, מקורית וייחודית, יהודית וייעודית. מתוך כך נוכל לגרור את כל העם אחרינו, להיום עם יהודי יותר, מאמין יותר, מחובר יותר לשורשים שלו, וצועד בצורה הרבה יותר ברורה אל הייעוד שלו.

      

אקטואליה, ארץ ישראל, גוש קטיף

מהתנתקות להתחברות

הדברים נכתבו בערב שבת פרשת תזריע-מצורע, ניסן תשס"ד, ערב משאל מתפקדי הליכוד, ופורסמו לאחר מכן ב"חדשות בנימין" – בטאון המועצה האיזורית מטה בנימין.

א. מול חורבותייך, ימית

בקריאת פרשת השבוע, נחמץ הלב לקרוא את המילים העוסקות בצרעת הבתים: 

"ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית...".

מול העיניים עולות תמונות קשות מימים אלו, לפני עשרים ושתיים שנה, מחורבנה של העיר ימית. הן פסוק זה נקרא בישיבה בימית דקות ספורות לפני תחילת הגירוש. ניתן גם להיזכר בדברים שנאמרו אז, בישיבה, באותו הקשר:

"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם".

כאשר באים אתם אל ארץ ישראל, הדבר תלוי בידכם. יש ארץ כנען – ארצם של סוחרים אשר מאזני מרמה בידיהם, ויש הארץ אשר נותנת ההשגחה העליונה בידינו לאחוזה, למען נגשים בה את הייעוד הנשגב, להיות בה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אשר תהיה אור לגויים ומופת לאנושות. אם "ארץ כנען" תהיה זו בתודעתנו – אזי נגע צרעת מקנן בבנייניה, ואם "ארץ ישראל" תהיה זו, על כל המשמעויות המוסריות והערכיות הנובעות מכך – אזי נראה כי בתינו עומדים על יסודות יציבים ואיתנים לאין ערוך.

    ואכן, זו היתה התודעה שלנו כאשר לקחנו עמנו את הקירות המנותצים ואת האשקוביות המפורקות מיישובי חבל ימית לאחר מותו, ונטענו אותם מחדש בעוצמה ובעוז בחולות של חבל עזה. אמונה גדולה קיננה בלב, כי יסודות עתיקים אלה – יציבים יהיו ויעמדו בפני כל רוח שאינה מצויה.

ב. "זאת התורה – לצרעת הבית ולנתק"

בתקופה האחרונה דומה היה כאילו צרעת אחזה בקירותיהם של בתינו בגוש קטיף ובצפון השומרון, ובעצם - במפעל ההתיישבות כולו. "כנגע נראה לי בבית". היסודות האיתנים – אשר עמדו מול מלחמת האבנים של שנות תשמ"ח-תשנ"ב, אשר המשיכו להתחזק בימי הדאגה של הסכמי אוסלו, אשר עמדו בגבורה ובעוז בארבע שנות מלחמה קשה תחת מטר יריות, מטענים ופצצות מרגמה – עומדים בפני מבחן מחודש, אל מול תוכנית ה'התנתקות' של ראש הממשלה.

    ה'נתק' – סוג של צרעת גם הוא. שלא כצרעת העור, מקומו הוא בראש, באיזור השעיר של הגוף. ובאם יינתק השיער ונגע ייראה בעור – 'נתק' ייקרא לאותה צרעת. משמעות עמוקה יש לה לצרעת זו אשר בראש. מקום אחיזה אחד יש לה – בנתק שבין הראש, המסמל את המחשבה, לבין השיער, המבטא את המעשה (הרב קוק, שמונה קבצים א, ריב). כל זמן שהשיער מחובר לראש, כל זמן שהמעשה מחובר לחזון גדול והחזון הגדול מתגשם במעשה – לא תוכל צרעת זו להופיע (רמב"ן).

    תיקון גדול לאותו 'נתק' הופיע אלינו מתוככי מטה ההסברה של תושבי גוש קטיף. "רוממות א-ל בגרונם" – בהצגת טיעונים ערכיים, בדיבורים מפורשים על אמונה בבורא העולם ובתורתו – מחד, "וחרב פיפיות בידם" – בדמותם של טיעונים בטחוניים מבוססים היטב – מאידך. אין נתק בין האמונה לבין החיים, אין הפרדה בין אנשי התורה והחזון לבין אנשי המעשה והביצוע. בבואנו לשם יכולנו לראות הנהגה מלוכדת ומאוחדת של כל רבני הגוש כאחד, עם אנשי ארגון ואנשי מעשה, כאשר כולם ביחד מובילים אתם את הציבור כולו.

    נתק נוסף אשר בא על תיקונו היה הנתק שבינינו - תושבי מטה בנימין בפרט, ויהודה ושומרון בכלל – לבין תושבי גוש קטיף. לפעמים נדמה היה כי עזה – בבת ה'עין' של 'יש"ע' – נשכחת לעתים (ואולי יש הסבורים כי יש"ע אינה אלא "יהודה, שומרון, עפרה" או "יהודה, שומרון, עטרת"...). נדמה היה כי כדי לשמור על ה'י"ש' של יהודה ושומרון מותר להפוך את ה-ע' של עזה ל'אין'. ואכן כך חשו תושבי גוש קטיף בתחילת מאבקם. "הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני, אין דורש לנפשי". – עד שבאה הרוח הגדולה אשר יצאה משם וסחפה את כולנו  - לעשייה גדולה אחת, כי "אחים לא מפקירים", והנתק הפך לחיבור גדול ועמוק.

    האמת היא, כי באותה 'התנתקות' - המאפיינת כל מצורע – חשנו כולנו: כי "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". את כל המדינה מקיפים בגדר בטחונית משוכללת, ואותנו - תושבי מטה בנימין, יהודה, שומרון וחבל עזה - מותירים "מחוץ למחנה", "מעבר לגדר". אנו אותם 2% המנותקים משאר ה-98%. האם חשנו כי אט אט נהפכים אנו – בלהט המאורעות ובליבוי התקשורת – לעדת מצורעים המרוחקים ממחנה ישראל?

ג. מהתנתקות להתחברות

מה אומרים לנו חז"ל אודות המצורע? מה עליו לעשות כדי להתחבר מחדש? הגמרא (שבת סז, א) מבאת את הציווי המופיע בפסוק: "והצרוע אשר בו הנגע... וטמא טמא יקרא". ועל כך היא אומרת: "יודיע צערו לרבים".

    ההנחיה הזאת התקיימה במלואה ביציאה לפגוש את מתפקדי הליכוד. כאשר יצאנו אנו, עם אנשי גוש קטיף, לפגוש פנים אל פנים את "מקהלות רבבות עמך בית ישראל", ולהציג בפניהם את צערה של משפחה אשר ממשלת ישראל מבקשת לגרש אותה מביתה ומנחלתה. מפגש הלבבות, הפנייה אל הרגש, הדיבור מלב אל לב – לא רק לשומעים עשה משהו, כי אם גם למשמיעים. מעתה, חדל "עם ישראל" להיות בשבילנו מושג כללי ומופשט, מרוחק ומנותק. המפגש האישי הבלתי אמצעי איפשר לנו להכיר אותו, לחוות אותו ולחוש את כאבו. שני לילות ביליתי בעיר בת-ים. לא הצלחתי להיכנס לאף בית. לכל היותר – לעמוד ולהחליף מספר מילים ליד הדלת. אולם פתאום נפל האסימון. חשתי את הדבר המעיק על תושבי בת-ים, עיר מוכת פשע, אשר כל זר המתדפק על הדלת נחשב כאדם מסוכן ומאיים. אמנם אין לי פיתרון לבעיה זו, אולם מעתה יכולתי לחוש אותה. הלוא זה הדבר אשר דיבר ה' אל משה בעומדו ליד הסנה, לפני מסירת השליחות הנשגבה להוציא את העם ממצרים ולהעלותו אל ארץ הקודש:

"ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו".

ורק מתוך אותה התחברות אל כאבו של העם ניתן להציג בפניו את החזון הגדול:

וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש...

ואילו לא בא משאל מתפקדי הליכוד אלא כדי לאלץ אותנו לרדת "מן ההר אל העם", לחוש את כאבו, להתחבר אליו ולחבר אותו אלינו -  דיינו. ובאם נשכיל להפנים את המסר העמוק המונח בפעילות זו, ולהמשיך אותה הלאה והלאה מתוך אותה התחברות גדולה המבקשת להתמודד עם ההתנתקות הנוראה – דיינו.

    זאת ועוד. בספר "אם הבנים שמחה" עומד הרב יששכר דוב טייכטאל הי"ד על דרך פעולתם של המרגלים. הוא מתאר את הליכתם מאוהל לאוהל במדבר – הם, שלוחיהם ושלוחי שלוחיהם – כדי לשכנע את העם למאוס בארץ חמדה. "אנה אנחנו עולים, אחינו המסו את לבבינו לאמור: עם גדול ורם ממנו". ועתה, עושים אנו את "תשובת משקל", עוברים מבית לבית כדי לשכנע את העם לשוב ולחפוץ בארץ חמדתו למרות כל הקשיים והאיומים.

    לאחר המשאל נצטרך לעצור לרגע ולחשוב, להפיק לקחים (בעיקר חיוביים) ולהתקדם הלאה. נצטרך לבנות אסטרטגיה שלמה – מחושבת, מסודרת ומתוכננת – כיצד ליצור מהפכה רוחנית גדולה בעם כולו. לשם כך נידרש כולנו להתחבר ולהתלכד – המנהיגות הרוחנית והמנהיגות הפוליטית, אנשי הרוח ואנשי המעשה, ראשי העדה וכל הציבור – למרות כל חילוקי הדעות העלולים לקרוע אותנו מבפנים, ולפעול כאיש אחד באותה רוח גדולה ובאותה התלהבות בה פעלנו בשבועיים האחרונים.

ד. מה יהיה?

תוצאות המשאל – עם כל חשיבותן – לא תהיינה סוף פסוק במאבק על ארץ ישראל, לא לכאן ולא לכאן. נצטרך להמשיך את מהלך ההתחברות, כדי לחבר כל אחד מאתנו אל עצמו ואל אמונתו, כל אחד מאתנו אל קהילתו, את היישובים זה לזה, אותנו אל העם ואת העם אלינו, ואת העם כולו – אל ארצו, אל עצמו, ומתוך כך – אל אמונתו, אל מורשתו ואל א-להיו.

    ובכל זאת, לא אוכל להימנע מלהזכיר את דברי חז"ל במשנה אודות דורנו זה.

בעקבתא דמשיחא, הגליל יחרב, והגולן יישם, ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו.

מילים אחרונות אלו הדהדו בראשי בסופו של הלילה הראשון בו התדפקתי לשווא על דלתות בתיהם של תושבי בת-ים. אנו – אנשי הגבול – הולכים ומסתובבים ברחובות בכל עיר ועיר, ולא נענים. אולם מיד למחרת קמתי והתעודדתי. הרי אותה משנה מנבאת עוד כמה דברים קשים אשר לא התרחשו. היא מדברת על חורבנו של הגליל. אמנם היו שם בעיות וקשיים, קטיושות ופיגועים, אולם הגליל חי וקיים, ולא חרב. נאמר שם כי "הגולן יישם" – ייעשה שממה. ואכן כפשע היה בינו לבין חורבן וגירוש; אולם הגולן חי וקיים, מיושב ופורח. וכמו כן אנו "אנשי הגבול", אמנם יש דלתות הנטרקות בפנינו, אמנם יש חלקים בעם שעדיין אין אנו יודעים כיצד לעורר ולשכנע; אולם נתפלל כי כמו הגולן והגליל, גם חבל עזה יהיה חי וקיים, מיושב ופורח. האם נזכה לראות פעם נוספת, כי מה שהובטח לרמח"ל ולגר"א – שמשיח בן יוסף לא ימות – מתקיים לנגד עינינו?

אקטואליה, ארץ ישראל

על פרשת מעצרי דוּמָא

*   גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה ב'חדשות בנימין', שבט תשע"ו.

מבוכה גדולה ומשתקת אוחזת בנו אל מול גל המעצרים של השב"כ בחודשיים האחרונים. הנסתר רב על הגלוי. נתונים סותרים ניתנים מכיוונים שונים. לא יודעים למי להאמין ומה ניתן לקבל כאמת. גם ערכים מנוגדים המושכים לכיוונים סותרים: קדושת חיי אדם הנברא בצלם א-להים ואחריות לבטחון המדינה מחד גיסא, מול דאגה כנה לנערים ובוגרים שיש לנו קשר אתם ואנו שומעים כי הם נעצרים ומעונים על לא עוול בכפם תוך שלילת זכויות בסיסיות ביותר. אנו שומעים הכרזות סותרות מפי מנהיגי ציבור ומפי רבנים. ובתוך כל זה, אנא אנו באים?

    החשדנות כלפי השב"כ, דומה כי נקנתה על ידו ביושר רב. לא שכחנו את פרשת הסוכן הפרובוקטור אבישי רביב – שהוא שהדפיס ופרסם את תמונתו של ראש ממשלת ישראל במדי קצין נאצי, והוא הוא שהסית במו פיו את יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה, לצד פעולות רבות נוספות שהכפישו את שמנו. עד היום מוכפש שמו של ציבור שלם כשהוא מואשם בהסתה שנעשתה על ידו של אותו סוכן. ועד היום לא פורסמה שום התנצלות רשמית מטעם הגוף ששלח אותו למשימות מרושעות אלו. כמו כן, ההשוואה המוחלטת בין עצורים יהודים, אף אם הם חשודים בדברים חמורים, לבין מחבלים, מקוממת ביותר. אמנם לא ניתן לחקור אנשים החשודים בטרור בכפפות של משי, אולם כאשר מדובר בפגיעה חמורה באנשים שידוע בבירור שלא חטאו ולא פשעו, רק בשביל להפעיל לחץ על אנשים אחרים – זוהי התנהגות מאוד בעייתית מוסרית. לא מדובר באנשים השייכים לעם הנמצא עמנו במצב מלחמה כזה או אחר, שמותר למדינה לנהוג כלפיהם כאל חלק מן האויב. כאן מדובר באחינו בני עמנו, שאין לפגוע בהם אלא אם כן מניחים שפשעו בעצמם או שהם מחפים במזיד על פושעים.

    גם מערכת המשפט קנתה ביושר את חוסר האמון מצדנו – הן בתקופה הסמוכה לרצח רבין, והן בימי המאבק כנגד הגירוש מגוש קטיף – כאשר הפעילה כנגדנו עריצות משפטית חסרת תקדים, שלא מופעלת גם כלפי אויבינו. ועד היום אנו חשים את נחת זרועה בעתירות המוגשות בפניה חדשות לבקרים על הבנייה ביישובים, תוך שהיא מתעלמת כמעט לחלוטין מבנייה בלתי חוקית במגזר הערבי משני עברי הקו הירוק.

    אולם נעשה לעצמנו חיים קלים, וגם בלתי מועילים, אם נישאר בקביעה זו – שאין לנו אמון בשב"כ, במשטרה ובמערכת המשפט. אמנם יש לא מעט צדק באמירה זו, אולם מאחר שהיא עוסקת בהאשמה של גופים שאין לנו השפעה של ממש עליהם, היא לא יכולה להביא תועלת. ויתרה מכך, אין זו כל האמת, ועלינו לתת את הדעת גם על היבטים נוספים של הפרשה. דווקא היבטים נוספים אלו נוגעים אלינו הרבה יותר, מצויים הרבה יותר תחת השפעתנו וממילא גם נתונים לאחריותנו.

    גם לאחר ניפוי זהיר של כל נתון שקשה להאמין בנכונותו, לא ניתן לעצום עין ולהתעלם מתהליכים המתרחשים בשולי המחנה של ההתיישבות או מעבר לשוליה. ונציג מספר תופעות המוכרות לכולנו שלא דרך השב"כ:

    א. בימי ההתנחלות הראשונים, גם כאשר היו עימותים כאלה ואחרים עם כוחות הביטחון, לא היתה בהם אלימות. לא מכות, לא גידופים וקללות, וודאי שלא ידוי אבנים. על ציר הזמן ניתן לראות איך הקווים האדומים נחצים בזה אחר זה, ומה שהיה פסול על הסף בעבר קורה יותר ויותר בהווה. ויותר מדאיג ממה שקורה בפועל, זה מה שנאמר בשיחות פנימיות. וזה מגיע עד כדי דיבורים מפורשים על נכונות לירות בחיילי צה"ל במהלך עימות על פינוי מאחז!

    ב. גם בכל הקשור לפגיעות בערבים שאינם מעורבים בפיגועים ניתן לראות הידרדרות מדאיגה. פעולות נקם בערבים הולכות ונתפסות כלגיטימיות יותר. רק לאחרונה נפצע תינוק יהודי מקרית ארבע מאבנים שהושלכו לעברו על ידי יהודים שחשבו שזהו רכב ערבי, וגם באיזור מטה בנימין אירעו דברים דומים, שהיו נדירים לאין ערוך בעבר הרחוק.

    ג. בימי נעוריי, זכיתי להשתתף בפעילות 'גוש אמונים'. פעמיים הייתי בסבסטיה, וכן השתתפתי בעוד מבצעי התנחלות, במאבק בחבל ימית ובאינספור מאבקים והפגנות. קו משותף רחב היה לכל הפעולות הללו: אלו היו פעולות של אנשים מבוגרים, עם הנהגה מוכרזת ומוכרת. ב-15 השנה האחרונות השתנתה המגמה. בחלק גדול מן המאבקים עומדים בראש צעירים שגילם הולך ויורד. במאבק בגוש קטיף היו בגוש אלפי בני נוער שבאו להיאבק על הגוש, ועמם מעט מאוד מבוגרים, כאשר המנהיגות הוותיקה הגיעה לשם רק כדי לשלוט בגובה הלהבות. ומאז המאבק בעמונה, שגם הוא נוהל בפועל בידי צעירים, כאשר ההנהגה הבוגרת לא שלטה במה שקורה, המאבקים בשטח הם מאבקים של בני נוער. המבוגרים באים לכל היותר כדי לשמור על הילדים שלהם שלא ישתוללו יותר מדי או שלא ייפגעו, אבל הם לא שותפים בולטים במאבק עצמו, וודאי שאינם מנהיגים ומובילים אותו בגלוי.

    ד. המאבק על ארץ ישראל היה מראשיתו מאבק "בעד המדינה". ערכה של מדינת ישראל היה ברור ופשוט, ואף כאשר היו מאבקים חריפים כנגד הממשלה או כנגד המדיניות שנקטה, כל זה בא מתוך יחס חיובי ביותר אל המדינה עצמה. בעשור האחרון עולים ובולטים יותר ויותר קולות המסתייגים מן המדינה עצמה, עד כדי החלטה הפגנתית שלא לומר את התפילה לשלום המדינה [אפילו לא בשינויי נוסח כאלה ואחרים] ולא לחוג את יום העצמאות. ובשולי השוליים – אמירות בעלות אופי אנרכיסטי הכרוכות בציפייה לחורבנה של המדינה החילונית ולבנייתה של המדינה היהודית על חורבותיה. וכל זה מקבל רוח גבית חזקה מן המרירות הגוברת כלפי תופעות קשות של עריצות שלטונית כלפי מפעל ההתיישבות, המופעלת בידי אלה האמונים על אכיפת החוק – מערכת המשפט, היועצים המשפטיים של המינהל האזרחי, וכן משטרת ישראל.

יש המבקשים לראות את התופעות הללו כאירועים של מה בכך. יש מי שרואים בכך תופעה נורמלית, כשם שבכל ציבור גדול ישנם שוליים כאלה ואחרים. גם יש מקום להאשים את המדינה ואת רשויות החוק בהתנהלות מרושעת המגבירה את אותן תופעות ובכך לפטור את עצמנו מכל אחריות. אולם תהיה זו טעות חמורה מצדנו. טיבם של תהליכים כאלה, שאינם נעצרים בנקודה מסוימת, והם נמשכים הלאה והלאה. מאלפת מאוד היא הקריאה בספרו של חגי סגל, תושב עפרה, 'אחים יקרים', על "המחתרת היהודית" שנעצרה בשנת תשמ"ד. הפעולה הראשונה היתה בצל אירוע טרור חמור ביותר שחשף את אוזלת ידה של המדינה. בשלב הראשון היתה אצל הפעילים התלבטות מוסרית קשה, וההצדקה לאותה פעולה התבססה על פרשנות שניתנה לאמירות חריפות של כמה רבנים. לאחר ביצוע הפעולה, הפכה אותה הצדקה להנחת יסוד, של פיה ביססו את ההיתר לבצע פעולה בעייתית הרבה יותר. ולאחר שזו בוצעה, התרחב ההיתר לפעולה עוד יותר חמורה, אלא שבדיוק אז הם נתפסו ונשפטו, והתהליך המסוכן נגדע באִבו. אגב, כמעט כולם חזרו בתשובה שלמה והתחרטו על מה שעשו.

    גם כאן, ניתן לראות את הכתובת על הקיר, כאשר השוליים הולכים ומקצינים ותוך כדי כך הולכים ומתרחבים. התגובות של הערבים להתנהגות זו, ועמן התגובה החריפה של הרשויות גורמת לציבור נוסף לגלות אהדה כלפי הצעירים הנרדפים, וכך הולך כדור השלג ומתגלגל. ומה יעצור אותו לפני שיסבך קשות את כל מפעל ההתיישבות ולפני שיידרדר לכיוון של מלחמת אחים?

לא ניתן להתמודד עם תופעה מסוכנת מבלי לעמוד על סיבותיה. אין בכוחי להצביע על כולן, ומה שאכתוב כאן הוא יותר הזמנה לדיון מאשר קביעות פסקניות.

    א.   קו השבר הגדול הוא הגירוש מגוש קטיף. אמנם שורשי התופעות היו גם קודם לכן, אבל הגירוש העצים אותן מאוד. אירוע כה קשה לא יכול לעבור מבלי להותיר עקבות, במיוחד כאשר חצי שנה לאחריו חווינו את הפוגרום בעמונה, ופינויים והריסות של בתים ונקודות יישוב מתרחשים שוב ושוב בלי הצדקה הנראית לעין. אני מרשה לעצמי לומר בזהירות, שכציבור, עדיין לא עיבדנו את הטראומה של הגירוש. היא נוכחת במעמקים, חיה ובועטת. ומה שבא לידי ביטוי ברמה נמוכה אצל הדור המבוגר, הממשיך בשגרת חייו, מתפרץ ברמה גבוהה ביותר דרך אותם צעירים.

    ב.   המשבר של הגירוש לא נותר רק בתחום הרגשי. הוא גרם לתחושה של אובדן דרך. הסיסמה שטבע חנן פורת: "יש לנו אהבה והיא תנצח" – לא הצליחה להציל מגירוש אפילו משפחה אחת, ולא הצליחה למנוע הרס אפילו של בית אחד. האידיאולוגיה ה'ממלכתית' המסורתית של 'גוש אמונים' חטפה סטירת לחי מצלצלת ואיבדה את הזוהר שלה. הזרם המרכזי בהתיישבות לא הציב מאז דרך ברורה, כיצד נביא להצלחתו של מפעל ההתיישבות לאורך זמן. במשך שנתיים התקיים – ביוזמת כותב הדברים הללו – דיון אינטרנטי תחת הכותרת: "נחפשה דרכנו ונחקורה", במטרה להגדיר מחדש את הדרך, אולם הדיון גווע מבלי להביא לתוצאות או למסקנות כלשהן. ההתיישבות ממשיכה להתקדם ולהתפתח מכוח האינרציה, תוך שהיא מציעה נדל"ן זול באיכות חיים גבוהה, אך בלא הלהט האידיאולוגי של ימי הבראשית. הירחון 'נקודה' שהיווה במה מרכזית לדיונים אידיאולוגיים נוקבים ולבירורה של הדרך – נסגר מבלי שנוצר לו תחליף כלשהו. אין דיונים אידיאולוגיים משמעותיים והרוח הולכת ושוקעת. לכך נוספים תסכולים שקשה לנוער להכיל אותם: ההקפאה בהקמת יישובים חדשים גזלה ממנו את החוויה הרומנטית של התיישבות חדשה, והותירה את האנרגיות הכבירות שלו בלא אפיק פעולה. וכל זאת, כאשר האיומים המדיניים נמשכים, פיגועים כואבים לוקחים מאתנו חברים יקרים פעם אחר פעם כאשר המדינה מגלה חולשת אוזלת יד, ומצדנו אין לכל זה מענה ברור ומשכנע.

    ג.    כמו שמעון ולוי, שהתעוררו לפגוע בתושבי שכם לאחר שראו את יעקב אביהם משתחווה שבע פעמים לעשו אחיו, ולאחר שנוכחו לדעת שאינו אומר דבר כדי להתמודד עם חטיפתה של דינה אחותם – כך מרגיש גם הנוער של היום. קריסת ההנהגה הוותיקה של יש"ע בשער המערבי של כפר מימון באמצע חודש תמוז תשס"ה היתה פרשת הדרכים למשבר המנהיגות בו אנו שרויים עד היום, גם לדידם של אלה שתמכו בהחלטה שלא לפרוץ משם לעבר גוש קטיף הנצור. מאז, אמנם התחלפו כל ראשי הרשויות, אולם הניסיון להקים את 'מועצת יש"ע המתחדשת' נחל כישלון חרוץ, ולא כאן המקום לפרט את הסיבות לכך. הדבר המשמעותי הוא התוצאה. אין מנהיגות המקובלת על ציבור רחב, ואפילו לא על הזרם המרכזי בהתיישבות. אין מי שמתווה דרך וקורא "אחריי". ואז, צעירים חדורי להט אידיאולוגי, שאינם יכולים לסבול יותר את מה שנתפס בעיניהם כרפיסות וכניעה למציאות, לוקחים את המושכות לידיהם...

    ד.   לפני כעשרים וחמש שנה נפל דבר בישראל. תנועת 'כך' של הרב מאיר כהנא הי"ד, הוצאה אל מחוץ לחוק. הוא עצמו נרצח בידי מתנקש, אבל משנתו לא גוועה. בהעדר מסגרת פוליטית לגיטימית וגלויה, נבלעו תלמידי הרב כהנא ופעילי תנועתו בתוך הזרם המתרחב של ההתיישבות ביש"ע. אם עד אז היתה הבחנה אידיאולוגית ברורה בין אנשי 'גוש אמונים' לבין פעילי 'כך', זה לא נמשך לאחר שהתנועה ירדה למחתרת ונבלעה בתוך ציבור המתנחלים עד שהאידיאולוגיה שלה הפכה לעוד תת זרם בתוך ההתיישבות. טשטוש זה הקל על הפצת רעיונותיה של תנועת 'כך' בשולי המחנה, ובעיקר בקרב חלקים מבני הנוער. קיומו של זרם אקטיביסטי לגיטימי, שחלק בתקיפות על הקו ה'ממלכתי' של ההנהגה הוותיקה ביש"ע, הוסיף עוד לאותו טשטוש שהקל על חלחול הרעיונות של 'כך' בקרב הנוער.

    ה.   לא ערכתי תחקיר בעל תוקף מדעי על הנערים והנערות השוהים בגבעות ועל אלה השולחים ידם בפעולות 'תג מחיר' כאלה ואחרות. אולם מתוך התרשמות בלתי אמצעית, המגובה בהיכרות עם ידע תיאורטי, ניתן לזהות מאפיין בולט של אותם בני נוער, והוא: תלמידים שסבלו מליקויי למידה שונים [בעיקר הפרעת קשב] ולא טופלו בדרך המתאימה להם. לא מדובר בבני נוער טיפשים, חלילה. להיפך, בדרך כלל מדובר בנערים מוכשרים מאוד, הרבה מעבר לממוצע, שכישרונותיהם האפילו על הליקוי ממנו סבלו, וזה מה שהקשה על האבחון ועל ההתייחסות המתאימה. בני נוער אלו עוזבים את מוסדות החינוך או "נזרקים" מהם. חלקם מוצא את עצמו בכיכרות, מידרדר לסמים, לאלכוהול ולשאר מרעין בישין. חלקם האחר, אולי דווקא היותר ערכי ויותר תורני, מגיע לגבעות. שם, ללא מסגרת מחייבת, בתוך חוויה רומנטית חזקה של קשר בלתי אמצעי עם אדמת הקודש של ארץ ישראל, תוך כדי מאבקים עם השכנים הערבים ותוך כדי היתקלויות לא נעימות עם כוחות הביטחון, מתפתחת דינמיקה עם מאפיינים אנרכיסטיים. לית דין ולית דיין. אין הורים, מחנכים ורבנים. אין "מוראה של מלכות". אין מנהיגות מוסמכת. "איש הישר בעיניו יעשה". אולם בעוד שבקרב חבריהם מן הכיכרות, שלא פיתחו אידיאולוגיה אנטי ממסדית, ניתן היה לפעול בקלות יחסית כדי לסייע להם למצוא את דרכם מחדש, הדבר קשה הרבה יותר בקרב הנוער בגבעות, שאימץ עמדה חשדנית ביותר כלפי כל מה שנדף ממנו ריח של שיתוף פעולה עם המדינה, הרשות המקומית או כל גוף ממסדי אחרים. גם הלהט הדתי והאידיאולוגי שלהם, הדאגה האמיתית שלהם לארץ ישראל, לקדושת ישראל ולכבוד עם ישראל, מקשים על האפשרות לפסול את דרכם מכול וכול ולקרוא להם לחזור בהם מדרכם. בסופו של דבר, רובם של בני נוער מנותקים אלו, כמו חבריהם מן הכיכרות, התבגרו במהלך הזמן, התגייסו לצה"ל, הקימו משפחות וחזרו לחיים נורמטיביים, אבל תמורת כל אחד שיצא מן הגבעות, הגיע נער צעיר אחר ומילא את מקומו...

לאור זה, מה יש לעשות? לא ניתן לשבת ו"לקטר" על המציאות – לא על התנהלות השב"כ ומערכת המשפט ולא על התנהגותם. גם ניסיונות שונים – לגנות את הנוער הזה בחריפות ולהוציא אותו אל מחוץ למחנה מחד גיסא, או לחבק ולהכיל אותו מאידך גיסא – לא הביאו שום תועלת. ולכן עלינו "לחשב מסלול מחדש".

     קודם כול, יש להושיב צוות רציני של אנשי חינוך וטיפול, מנהיגי ציבור ורבנים, כדי ללמוד את התופעה ברצינות ובעומק. לא להסתפק בהשערות ולא להיגרר לסיסמאות, אלא לבדוק, להכיר ולהבין. ככל שנבין יותר את התופעה ואת שורשיה, ככל שנצליח להבחין בין עובדות לבין שמועות, ובין האשמות שווא לבין תופעות חמורות באמת, כך ניתן יהיה להגיע למסקנות יותר אמינות ומועילות.

    ובכל זאת, אסתכן במספר הצעות המבוססות על הניתוח המוצג במאמר זה:

א.     שיקום ההנהגה. היום זה הרבה יותר קשה, אבל עדיין אפשרי. שיקום ההנהגה לא מתחיל ונגמר בהליך בחירה כזה או אחר, אלא בעיקר בהצגת דרך ברורה, שתפעיל את הציבור הרחב, וגם את בני הנוער, באופן אקטיבי ואפקטיבי, במטרה לבסס את אחיזתו של עם ישראל בכל מרחבי ארץ ישראל.

ב.      בירור אידיאולוגי מחודש. וזה מחייב הקמה מחודשת של במה מתאימה – מודפסת או אינטרנטית.

ג.       דיון מקצועי רציני על ההשלכות הגלויות והסמויות של הגירוש מגוש קטיף תוך הצגת המלצות להתייחסות לכך.

ד.      מתן דגש חזק על טיפול מתאים בכל לקויי הלמידה במוסדות החינוך שלנו – מהגנים ובתי הספר היסודיים ועד למוסדות התיכוניים. ובהקשר לכך, לתת את הדעת על מוסדות חינוך שמסיבות שונות לא זכו למערך הולם של ייעוץ וטיפול.

ה.     בניית אסטרטגיה ברורה, אחידה ועקבית, ביחס לטיפול בנוער בכלל, ובגבעות בפרט, שתופעל באחריות המועצות האיזוריות והמקומיות, ובשיתוף תנועות הנוער ומוסדות החינוך.

ו.       כל זה לא יוכל להצליח במקום בו שולטת אנרכיה מוחלטת. "בדברים לא ייווסר עבד". וכאן יש לפעול בצורה מושכלת מול רשויות אכיפת החוק: מצד אחד, להביא אותן להבנה שכל פעולת אכיפה שעליה מתנוסס דגל שחור של עריצות ורשעות גורמת נזק עצום ושופכת חביות של בנזין על המדורה, מלבד היותה בלתי מוסרית בעליל. ומצד שני, לעשות בדייקנות את מה שנדרש כדי לתפוס ולהעניש בחומרה את מי שעשה מעשים אשר לא ייעשו, תוך הבהרה ש"יש דין ויש דיין" בישראל. רק שילוב מושכל של "מקל וגזר", של סמכות חזקה ונחושה עם טיפול רגיש, הוא שיוכל להניב תוצאות.

אני קורא לכל המנהיגות שלנו – הציבורית, הרוחנית והחינוכית: לא עת לחשות היא העת הזאת, אלא עת לקחת אחריות, כי בנפשנו הדבר!

בחזרה לדף הבית של האתר 

תורה, ספר שמות, לפרשת פקודי

לפרשת פקודי

"אלה פקודי..."

עם ישראל מתקרב אל השיא. עברנו את יציאת מצרים. עברנו את מתן תורה. עברנו אף את המשבר הקשה של חטא העגל. ועתה מגיעים אנו אל הפסגה: השראת השכינה בישראל בבנין המשכן וחנוכתו. והנה, באמצעו של התהליך, מוצאים אנו את עצמנו יורדים 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' של חישובים כספיים:  כמה זהב נאסף, כמה כסף וכמה נחושת; מה נעשה בכל כיכר ובכל שקל כסף, בכל משקל של נחושת, ובכל חתיכה של תכלת, ארגמן או תולעת שני. לשם מה נדרשת הצגת החשבונות הקטנוניים בפנינו בהיותנו כה סמוכים אל פסגת חלומותינו?

   על שאלה זו נבקש לענות בעזרת המדרש (נא, א), האומר:

אין ממנין שררה על הציבור בממון פחות משניים. והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו (=לבדו)!... אלא אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: "אלה פקודי המשכן". 'אשר פקד משה' - אין כתיב כאן, אלא "אשר פוקד על פי משה", על ידי משה ביד איתמר.

בהגיעו אל ראש פסגת השאיפות הלאומיות דואג משה רבנו ליושר הציבורי. אמנם כולם סומכים על מי שה' א-להיו העיד עליו "בכל ביתי נאמן הוא". אולם לא די בכך. הצדק צריך להיראות כלפי חוץ, וכולם מחוייבים לכללי המנהל התקין, ללא יוצא מן הכלל.

   לאור זה נפסק בשולחן ערוך בהלכות צדקה (יו"ד רנז, ב):

אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה.. שנאמר: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים".

אולם על כך מוסיף הרמ"א:

          ומכל מקום, כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון.

לכאורה, אם הגבאים עצמם מחוספסים דיים כדי שלא להיעלב מכך שחושדים בהם, אולי מותר להם להתעלם מן הביקורת האפשרית. אולם לא כך למדנו ממשה רבנו. נכון הוא כי חשד קל אשר יפול עליו לא יפגע אישית במי שנאמר עליו "והאיש משה עניו מאד". אולם מה יהיה על רמתה המוסרית של חברה, אשר חשדות כאלה נופלים על העומד בראשה? האם אין הדבר מעניק לגיטימציה לאחרים לשלוח יד בקופה הציבורית? האם הדבר לא יגרום להתייחסות פחות חמורה כלפי "עברייני צווארון לבן" למיניהם?

   זהו הדבר המטריד את משה בעומדו על ראש הפסגה, בהשלמה של בניית המשכן. המקדש לא יוכל להיבנות רק על אדני זהב וכסף ונחושת. האדנים המוסריים עליהם מושתתת החברה חיוניים לא פחות. לא ניתן "לקפוץ מדרגות". אי אפשר לדלג על שלבים ערכיים. ההתמסרות לבנין המקדש מחייבת תשומת לב לפרטים הקטנים של יושר ציבורי ומנהל תקין, פרטים קטנים אשר בלעדיהם לא יעמדו העמודים הגדולים.

   הלוא זה הדבר אשר עליו דיבר ישעיהו בחזונו:

איכה היתה לזונה, קריה נאמנה? מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים, סובאך מהול במים. שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם.

במצב מוסרי אשר כזה, זועק הנביא על הבאים אל חצרות בית ה':

למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה'... כי תבואו ליראות פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי?

ואכן גאולת העם והארץ, הקודש והמקדש תבוא כרוכה עם תיקונו של המוסר החברתי, האישי והציבורי כאחד:

ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה, אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.

זאת ועוד. טיפולו של משה בהסדרת היושר הציבורי לא בא לפני עבודת המשכן, ואף לא לאחריה, כי אם באמצעה, בין פרשת ההכנה, פרשת ויקהל, לבין פרשת ההקמה, פרשת פקודי. ללמדנו, כי לא שני עניינים נפרדים הם: הערך העליון של השראת השכינה במקדש, והערך התחתון של קיום מנהל ציבורי תקין, כי אם שני צדדים של מטבע א-להית אחת. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש א, ח):

החיים החברותיים עם כל מילויי תיקוניהם... יחדיו יחוברו למשאלות הנצח, שרק הן בהיפתרם יעמדו לעולם בשעת דחקו.                            

"ויברך אותם משה"

סיומה של מלאכת המשכן מתואר בפרוטרוט. "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד... ויביאו את המשכן אל משה...". ותגובתו של משה – "וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו, ויברך אותם משה".

   השעה, שעה גדולה של רוממות רוח. חודשיים וחצי של עבודה מאומצת באו אל קִצם. מגיע הזמן להגשמת תכליתה של יציאת מצרים – "אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם". בני ישראל עומדים באתגר. לא מכינים עוד עגל זהב, אלא בונים את המשכן וכליו, בדיוק "כאשר ציוה ה' את משה, כן עשו". ועל כך באה ברכתו של משה. מהי הברכה הראויה למצב כזה, להרגשה כזאת?

   המדרשים, ורש"י בעקבותיהם, מביאים את נוסח ברכתו של משה רבנו: "אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". שתי פנים לה לברכה זו: האחד הוא שהמשכן אכן ימלא את ייעודו, עליו נאמר: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". אולם יש בדבריו של משה פן נוסף. הוא לא מסתפק בברכה שתשרה השכינה במשכן, אלא "במעשה ידיכם". יש למשכן ערך דווקא בהיותו מעשה ידיהם של ישראל. וכך אמרו חז"ל במסכת כתובות (ה, א):

דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים", ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב: "מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך".

בריאת העולם – יש בה יד אחת בלבד, היד הא-להית. ואילו בניית המשכן – שתי ידיים יש בה: היד הא-להית והיד האנושית הפועלות במשותף. וליתר דיוק – שתי ידיים א-להיות הן: היד הא-להית הפועלת במישרין, בדרך הנס, והיד הא-להית הפועלת בעולם דרך גופו ואישיותו של האדם, בדרך הטבע. משמעות ברכתו של משה היא עמוקה מאד: שהשכינה – הא-להית, השמימית, תשרה במעשה ידיהם של בוני המשכן, הארציים, האנושיים. דווקא מפני שזוהי פעילות ארצית, אנושית, ראויה היא להשראת השכינה, שכל תכליתה היא התגשמותו של דבר ה' בארץ.

   לאור זאת נבין את המשך דבריו של רש"י, תוך שאנו נעזרים ברמזיו של מרן הרב קוק (שמונה קבצים ג, שמח). ברכתו של משה לא מסתיימת באמירה זו, והוא מוסיף עליה את הפסוק האחרון מן המזמור 'תפילה למשה' (תהלים פרק צ): "ויהי נועם ה' א-להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". זהו עניינו של הפסוק, הזיקה שבין מעשה ידיו של האדם ("מעשה ידינו") לבין התגלותו של הקב"ה ("נועם ה' א-להינו"). זיקה זו היא העומדת ביסודו של מעשה המשכן. בריאת העולם נקראת 'מלאכה'. "ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". ולעומתה, גם עבודת המשכן נקראת 'מלאכה'. "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה". אולם החטא אשר חטא האדם בגן עדן הטיל מאֵרה על המלאכה האנושית. "ארורה האדמה בעבורך". האדם גורש מגן העדן הא-להי לאחר שאכל מעץ הדעת טוב ורע והשליט את אנוכיותו על שליחותו. כאשר הפעילות האנושית לא נעשית לשם שמים, בבחינת "אשר ברא א-להים - לעשות", על ידי האדם, הרי הקללה חלה עליה. עבודת המשכן באה לחזור אל גן העדן האבוד, אל ה"לעבדה ולשמרה" של טרם הגירוש ממנו. התיקון נעשה בכך שכל מה שנעשה, נעשה במדויק "כאשר ציוה ה' את משה" – לשם שמים, בלי להכניס נטיות ושאיפות אנושיות ואנוכיות. או אז, כאשר רואה משה את המלאכה, "והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו" – הוא מיד מברך אותם בברכת "ויהי נועם".

   ה'נועם' הוא השיבה אל גן העדן. "ויהי נועם ה' א-להינו עלינו". העשייה לשם שמים, מביאה אתה תחושה של נועם. "העונג והנועם הא-להי הלא הוא התוכן היותר עליון, שהוא מופיע מתוך האורה הא-להית, המתגלה על מערכת החיים וההויה כולה" (עולת ראי"ה ב, עד). במצב זה מתרוממים, מתכוננים ומתבססים (=מתכוננים, מלשון: כַּן, בסיס) מעשי האדם, בהיותם מכוונים לתיקונו של עולם במלכות ש-די. תיקונם בא משתי פנים: "מעשה ידינו כוננה עלינו" – על ידנו, ומכוחנו. "ומעשה ידינו כוננהו" – מכוח התוכן הא-להי הגנוז בהם.

   כך מתקנת מלאכת המשכן את עבודת האדם בכל מקום ובכל זמן, ומשיבה אותו אל גן העדן. ומשום כך, בכל שבוע, כאשר יוצאת השבת ואנו שבים אל חיי המעשה, חוזרים אנו ומבקשים:

ויהי נועם ה' א-להינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו.

  

בחזרה לדף הבית של האתר