מקובל מאוד, שעל כל מנהל חברה למסור דו"ח תקופתי לבעלי המניות. כך נדרש כל בנק לפרסם מאזן שנתי; וכך כל חברה צריכה לפרסם תשקיף המצביע על מצבה הכלכלי. גם בחיים הפרטיים עומד כל אדם פעם בשנה – ביום הכיפורים - ומוסר דו"ח על מעשיו ומחדליו.
פעמיים בשבע שנים מצווים אנו על וידוי מפורט ביותר: על מה שנעשה ועל מה שלא נעשה. זהו 'וידוי המעשרות', הנאמר בשביעי של פסח, בשנה הרביעית לשמיטה ובשנה השביעית. "ואמרת לפני ה' א-להיך: ביערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר... לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי". תמוה הדבר, שדין וחשבון זה נקרא 'וידוי מעשרות'. הרי וידוי הוא הודאה באשמה או במחדל, ואילו כאן הדבר הפוך לחלוטין! האדם עומד בפני הקב"ה ומודיע לו שעשה הכול כפי שנצטווה. יתירה מזאת, מי שלא קיים את המצוה כדין, באמת לא יכול להתוודות! מרן הרב קוק זצ"ל מבאר שפירוש המילה "וידוי" אינו "הודאה באשמה" אלא "דיווח". יותר מכך: משמעותה של המילה "וידוי", בהקשר זה של המעשרות, יש בה יותר מן ההוראה של הודיה על הטוב אשר עשה עמנו ה' בכך שנתן לנו את מצוותיו, מאשר הודאה על חטאינו וכשלונותינו.
הרב זצ"ל מוסיף על כך עוד. הווידוי הוא מאיץ להתחזקות בעבודת ה'. האדם, העומד ומודה על חטאיו, שם את לִבו אליהם ומתבייש בהם; ובכך הוא מגביר את המוטיבציה לתקן ולשפר. אבל אליה וקוץ בה. התסכול, המלווה את האדם החוזר ומתוודה בכל שנה על אותם חטאים, פחות או יותר, פוגע פגיעה חמורה במוטיבציה לתקן, ומביא את האדם לידי ייאוש. וידוי המעשרות הוא ההשלמה של וידוי "על חטא". אין הוא מסכם את הכשלונות אלא את ההצלחות. "שמעתי בקול ה' א-להי, עשיתי ככל אשר ציוויתני". הסיפוק המלווה את המתוודה מעודד אותו להמשיך ולעלות הלאה בדרך העולה אל הר ה'.
דרך זו פותחה מאד בפסיכולוגיה המודרנית בשנים האחרונות, תחת השם 'פסיכולוגיה חיובית'. במקום להתמקד בבעיות, עוסקים במשאלות ובבקשות (ואכן 'בעותא', בארמית, אינה אלא בקשה). במקום לחטט בעבר, לוקחים אחריות על העתיד. במקום להפיק לקחים מן הכשלונות, מקיימים "חקר מוקיר" של למידה מן ההצלחות. במקום לעסוק בחולשות, מבקשים לחשוף את הכוחות. עיקרה של התשובה, בדרך זו, בנוי על שלושה רעיונות מרכזיים: שאיפות, אחריות וכוחות. גם במערכת החינוך לומדים יותר ויותר להשתמש בדרך זו, של "וידוי חיובי", המחזקת את האמון של התלמיד בכוחותיו, מעצימה את שאיפותיו, ומלמדת אותו לקחת אחריות על חייו ועל גורלו.
המחיר של דרך זו היא ה"הסתפקות במועט". מי שטוב לו במה שהוא ובמה שיש לו, לא ירצה להתקדם הלאה. לכן לא די בווידוי החיובי. לשם כך נדרש "הווידוי השלילי", בו עומד לנגד עיניו של אדם רף רוחני, מוסרי וערכי גבוה, והוא נדרש לתת את דעתו על הפער הקיים בין המצוי לבין מה שראוי שיהיה גם רצוי וגם מתממש בחיים.
תורת ישראל מנחה אותנו לאחוז בשתי הדרכים גם יחד, תוך חיפוש האיזון הנדרש ביניהן, באופן המתאים לכל אדם במצב ובהקשר בהם הוא נמצא. על כן שני הווידויים: וידוי "על חטא" של חודש תשרי, ווידוי המעשרות של חודש ניסן, משלימים זה את זה לחטיבה אחת של עבודת ה' בחרדה ובשמחה, ביראה ובאהבה.
עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה.
עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה