הרהורים ראשונים בימים של חורבן
(בעקבות חורבן גוש קטיף)
פורסם ב'צהר' כג, אלול תשס"ה.
אור ליום שישי, י"ד במנחם-אב תשס"ה, ואנו עומדים בבית הכנסת בנוה דקלים. גירוש של כאלף בנות הסתיים אך לפני שעה קלה; גירוש כואב אשר ארך שעות ארוכות, ללא מכה, ללא שריטה, עם דמעות רבות, עם שיחות עומק, עם שירת נשמה, ואף עם חיבוקים ונשיקות בין מגרשות למגורשות. מעמד הר סיני וחורבן הבית משמשים בערבוביא. מתאבקות ומתחבקות גם יחד. מלחמת אחיות, הלוחמות מתוך אחווה.
עומדים אנו אל מול ארון הקודש. לצדנו – חיילים וחיילות אשר נטלו חלק בגירוש. בזה אחר זה ניגשים אנו אל קדמת בית הכנסת, מברכים בשם ובמלכות "ברוך דיין האמת" וקורעים קרע גדול בבגדינו; קרע אשר אין בכוחו לתת ביטוי לקרע הנורא אשר בלבנו, על חורבנו של חבל ארץ שלם – חבל ארץ של תורה ושל חסד, של אמונה ושל מסירות נפש, של בניין הארץ ובניין של חברה.
והנה נפתח מעגל. "רחם נא ה' א-להינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל הבית הגדול והקדוש... רחם...". והמעגל הולך ומתרחב, הולך ומקיף את בית הכנסת כולו. יד ביד, כתף אל כתף, עומדים בו רבנים ומנהיגים, תושבים שנותרו עם חיילים ושוטרים. כאב עצום וכעס עצור לצד אהבה גדולה. האין אנו הוזים? האם נוהגים אנו נכון?
והנה עומד אחד הרבנים לומר את התפילה לשלום מדינת ישראל. כן, זו המדינה אשר שלחה את המהרסים והמחריבים. והתפילה נאמרת, וכל הקהל עונה בדמעות: "אמן סלה", עומד דום ושר את "התקוה". והלב נצבט. האם זו היתה תקוותנו? האם על כך חלמנו אלפיים שנה? להיות בני חורין וחופשיים רק כדי שנוכל לעשות במו ידינו לעצמנו את מה שעשו לנו הגויים בגלות?! ומאידך, האם לא נפשנו שלנו, של כולנו, היא אותה "נפש יהודית הומייה"? ומאידך עוד, האם לא רדידותו של חזון זה, אשר כל תכליתו איננה כי אם להיות "עם חופשי בארצנו" היא אשר הביאה עלינו את הדבר הנורא אשר עינינו רואות? אכן אי אפשר להישאר בשירת "התקוה". עתה שרים כולנו יחדיו את "שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון". אותו חלום גדול אשר "היינו כחולמים" הוא הוא "התקוה" המקורית, האמיתית, אשר מכוחה הגענו אל קיבוץ הגלויות ואל יישוב הארץ, ומכוחה נקום מאבלנו זה. "הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו". כן. דומעים אנו עד מאוד. אולם דמעות אלו – זרעים הם הנטמנים באדמת הקודש, וסופם לצמוח ולהצמיח. אמנם עתה - "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע", אולם עוד נזכה לראות כיצד "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו".
והנה קם אחד מן הרבנים ונושא את תפילת "מי שברך" לחיילי צה"ל. האומנם?! האם נברך את מהרסינו ומחריבינו? ומאידך, האם אינם אחינו? האם אינם ממשיכים למסור את נפשם יום יום "על משמר ארצנו וערי א-להינו" הנותרות? ובכל זאת, כיצד ניתן לבקש מן הקב"ה כי "ישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם"? האם נבקש גם כי יוסיפו ויצליחו בחטא הגירוש? – "הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את מגיני ארץ קדשנו... וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם". האם זהו התירוץ לקושיא, שהרי חיילים אלה שלפנינו אינם עסוקים בהגנה על ארץ קדשנו אלא בהחרבתה, ואילו "מגיני ארץ קדשנו" הם אנו עצמנו?
קשה הוא המשא לעיכול. הרגשות גואים. כאב ואהבה משמשים בערבוביא, וממאנים להיפרד. מציאות הזויה לחלוטין, אשר קשה להאמין כי אנו שרויים בתוכה. זר לא יבין זאת. ואף אנו לא מבינים... "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת...".
ימים קשים עברנו בימי המאבק בגוש קטיף ובצפון השומרון. ימים גדולים היו אלו, ימים של התעלות רוחנית לספירות גבוהות, עם כאב ומצוקה ההולכים וגוברים. מבקשים אנו לשמר בתוכנו את הרוח הגדולה שאותה חשנו באותם שבועות אחרונים, וכואבים את המציאות המתנפצת אל מול העיניים. וכשקמים ומבקשים לאחות את השברים, עומדים אנו מול השאלות הגדולות, שאלות הנוקבות עד כבשונה של נפש. כיצד נוסיף להתייחס אל מדינתנו-מחריבתנו? כיצד נתייחס אל צבאנו - צבא ההגנה (והגירוש) לישראל? כיצד נוסיף להתייחס אל חלקים רבים בחברה הישראלית – אלה אשר אל קרבתם נחשפנו בהליכה מבית לבית ובמפגשי "פנים אל פנים", אלה אשר תמכו בנו מקרוב ומרחוק, ולנגדם – אלה אשר הובילו את המהלך הנורא, תמכו בו בניגוד לעמדותיהם ההומניסטיות-דמוקרטיות-ליברליות, אלה אשר "עמדו על הדם" באדישות ואלה אשר אף רקדו עליו?
אולם כיהודים מאמינים, נתבעים אנו לשאול את שאלת השאלות, ולהפנותה אל הכתובת הגבוהה ביותר: מה זאת עשה ה' לנו??? הזיכרונות שבים אל צום תשעה באב, אשר כל ההבדלים בין המצבים אינם מחפים על הרגשות המעלים את הדמיון. "איכה יעיב באפו ה' את בת ציון, השליך משמים ארץ תפארת ישראל... בילע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב...???". הרי בסופו של דבר – הוא ורק הוא האחראי לכל הקורה בעולם!
לאן הלכו כל תפילותינו, אשר לא היו כמותן זה זמן רב? לאן נעלמה השגחתו עלינו, אותה השגחה אשר חשנו בה בעוצמה כה גדולה בתקופה האחרונה? מדוע דרך רשעים צלחה? האם חטאנו? במה חטאו תושבי גוש קטיף, אשר בכל אמת מידה שבה נבחן אותם ואת קהילותיהם, נמצאים הם בין המעולים שבחבורה? כיצד עלינו להבין את מהלך הגאולה לאור מה שקרה? האם טעינו בהבנת תורתו, בהבנת שליחותו? מה מבקש ה' א-להינו לומר לנו דרך מה שעשה לנו?
לא נתיימר לענות על השאלות, כי אם להיענות לאתגר המונח בהן. וכדי לתת איזושהי קריאת כיוון, אבקש לשתף אתכם, הקוראים, בשיחה שהייתה לי באותו יום עם הרב יגאל קמינצקי, רבו של גוש קטיף, אודות דברי הרמח"ל בספרו 'דעת תבונות'; דברים הראויים להיות נר לרגלנו ואור לנתיבתנו בשעה זו.
לאורך הספר כולו מבחין הרמח"ל בין שתי הנהגות א-להיות בעולם: 'הנהגת שכר ועונש' – שהיא ההנהגה המוכרת והידועה, ולעומתה – 'הנהגת הייחוד'. הנהגה זו קובעת את גורלו של אדם ושל עם, לא על פי מעשיו אלא על פי ייעודו ותפקידו באותו מקום ובאותה שעה. מהלך עמוק זה, של 'הנהגת הייחוד' נותן מקום לקיומה של הרשעה בעולם, על מנת להביא את העולם אל תיקונו מתוך תהליך רב תהפוכות.
...תגבורת הרע הוא היות הקב"ה מסתיר פניו לגמרי מעולמו, שנאמר בו: "אז יקראונני ולא אענה"... – זה ייקרא הסתר הגמור העשוי רק כדי לגלות אחר כך תיקון שלם... והיינו, כי לפי הסדר וההנהגה הזאת אין משגיחים על הזכות או החובה, אלא ההנהגה נוהגת לפי סדריה, דהיינו: להניח תגבורת לרע כדי להראות אחר כך שליטת הטוב. וכל זמן תגבורת הרע, הנה גם הטובים יצטרכו לעמוד תחת עוני הרע, לא מפני שהדין כך, אלא שהשעה צריכה לכך... (דעת תבונות סי' קסו, הוצאת ספרייתי עמ' קפו)
לאור זה מסביר הרמח"ל את גורלו של ה'צדיק ורע לו':
כל זמן תגבורת הרע לא יועיל זכותם (=של הצדיקים) להינצל ממנו... ולא עוד, אלא שבהיות מִטבע הרע כל קלקול והשחתת סדר, על כן לא די שלא יועיל הזכות לצדיקים להינצל מן הרעה, אלא שאדרבה, אנשי רע יצליחו והשעה תשחק להם והישרים מעונים ונדכאים, וכמו שאמרו: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא... חכמת סופרים תסרח", והכתוב עצמו אומר: "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל"... (דעת תבונות שם)
הנהגה זו אינה סותרת את הצדק, שכן
המשפט לא-להים הוא לתת אחר כך שכר טוב לצדיקים, שהיו צדיקים והגיע להם מצד דרכי ההנהגה העליונה להיות מעונים ומיוסרים כנגד העינוי שהיה להם בעולם הזה, וכנגד כל מעשיהם הטובים.
(דעת תבונות סי' קסט, עמ' קצ)
ומוסיף הרמח"ל שם:
ואמנם לכלל ההנהגה הזאת שאינה פונה אל הזכות והחובה, אלא פנייתה למה שמצטרך להשלמת הבריאה לפי מהותה, קראוה החכמים ז"ל: 'מזל', יען אין עניינה אלא גזירה, ואינה תלויה בבחירת האדם ובזכותו...
וקשה שלא לראות כאן מקבילה לדברי הרב קוק זצ"ל באיגרת תקנ"ה אודות קדושת ישראל, שאינה נקבעת רק על ידי בחירתו של אדם, אלא נקבעת במידה רבה על הסגולה והבחירה.
ובהמשך הדברים כותב הרמח"ל:
הודיענו שבזמן תוקף עקבות משיחא, לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני האדם צועקים ולא נענים, וכל שאר הדברים הרעים שאמרו רז"ל... לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת כך, וכדי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אחר כך בגילוי ייחודו יתברך... (דעת תבונות סי' קע, עמ' קצג)
וגם הרב זצ"ל כתב באותה איגרת כי "בעקבא דמשיחא מתגבר ביותר כוח הסגולה". ובדברי הרמח"ל מונחות הנחות היסוד להתמודדות עם השאלות הטורדות בדבר "אמונת עתנו" ועל כוחה של תפילה.
אולם טעות תהיה בידינו אם נחשוב כי דברי הרמח"ל פוטרים אותנו מכל חשבון נפש, הפקת לקחים והסקת מסקנות. גם אם לא נאמר על חורבן זה כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו" אלא בשל סיבוכי הגאולה או בשל דברים אחרים הנובעים מסתרי ההנהגה הא-להית, מחוייבים אנו לפשפש במעשינו ולבחון את דרכנו. וכך כותב הרמח"ל:
כי אפילו בזמן שהאדון ב"ה רוצה לנהג את עולמו בהנהגת המזל שזכרנו, הוא מחזיר ומסבב הדברים, שאפילו מה שצריך לבוא לפי המזל – יגיע מתוך דרכי הנהגת השכר ועונש... ואף גזירות המזל לא יבואו אלא על ידי ענין מה המתייחס אל השכר והעונש שיוכלו ליתלות בו, שהרי אגביו יתגלגל כל הצריך להתגלגל, אף על פי שבעצמו לא יהיה אלא דבר קטון. (דעת תבונות עמ' קצד)
אם נעמיק חקר למצוא את חסרונותינו אשר הם שהיוו את הסדק הקטן אשר דרכו הגיע השבר הגדול, נמצא כי אכן הטינו אוזן לשמוע את קול ה' הבוקע אלינו דרך מאורעות השעה ומוראותיהן.
אז תהדהד באוזנינו שירת התשובה, אשר ב"מזמור שיר ליום השבת" – יום התשובה:
טוב להודות לה' (=טוב להתוודות לפני ה')... להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך... בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להישמדם עדי עד. ואתה מרום לעולם ה'... להגיד כי ישר ה', צורי ולא עוולתה בו. (תהילים צב)
כפי שנכתב קודם לכן, לא עת תשובות היא העת הזאת, כי אם עת שאלות. עלינו להעמיק בשאלות הנוקבות עד כבשונה של נפש. יש להעלות מחשבות, לבחון אותן לעומקן, לבססן או להפריכן, להתלבט ולהתחבט כיחידים, כקבוצות וכציבור, כל אחד לעצמו וכולנו ביחד, עד אשר נמצא את דרכנו ברורה וסלולה לפנינו מחדש.
גיליון צנוע זה – גיליון כ"ג של 'צהר' היוצא במתכונת מיוחדת לתקופה זו – בא לתת את קריאות הכיוון, את הנחות היסוד להמשך הדיון, ואף הצעות להמשך הדרך. כל זה – כבסיס וכתשתית לבירור דרכה של "התורה הגואלת" בימינו אלה, ובציפייה לכך שמתוך החורבן הגדול נגיע לצמיחה גדולה עוד יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה