יום שני, 17 באוגוסט 2015

מה' אישה לאיש


החכם באדם, שלמה המלך, מציג בספר משלי (ל, יח-יט) כמה סודות שלא הצליח לפענח:
שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם, וְדֶרֶך ְגֶּבֶר בְּעַלְמָה.
רבים ניסו לפענח את סוד הבחירה ההדדית של האיש ואשתו, ולא העלו בידם אלא השערות. ואכן, ישנן כל כך הרבה סיבות רציונליות מדוע לא להיכנס למערכת יחסים כה מחייבת ומועדת לכשלונות, עד שקשה מאוד להבין מדוע כל כך הרבה אנשים ונשים, בתרבויות שונות ובדורות שונים, בוחרים לכרות ביניהם ברית של חיים, על ידי נישואין.
     בסופו של דבר, הבחירה עצמה מבוססת על אינטואיציה מאוד עמוקה, שהנסתר בה רב על הגלוי. כל זה מביא לקשיים רבים המלווים את תהליך הבחירה: לעתים התלבטויות ממושכות, מעלות ומורדות במשיכה הרגשית, ואף מקרים של התאהבות המתבררת לאחר זמן קצר כמוטעית ומסתיימת במפח נפש. כיועץ נישואין, אני יכול לפגוש מידי פעם זוגות שאני לא מבין מה הביא אותם לבחור זה בזו; אולם המשך העבודה עם הזוג מגלה שמתחת למעטה של קושיות ושל קשיים, ישנו משהו עמוק יותר, המחבר אותם בקשר אמיץ. אותו דבר עמוק קשור גם במושגים ראשוניים על מהות הקשר, שנבנים מתוך חוויית הקרבה אל ההורים, שכל ילד חווה אותה בהקשרים אחרים בגיל הרך. הוא קשור גם בתכונות אופי שכל אדם נוצר אתן, אבל הוא "מאבד" אותן במהלך גידולו, ומחפש את אותה דמות שתפגיש אותו מחדש עם "האני האבוד" שלו, בבחינת "זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אישה כי מ[ן ה]איש לוקחה זאת". היכולת הזאת לזהות את הדמות המשמעותית בשבילי ברמה העמוקה ביותר, יש בה ממד נסי, המחייב אותנו להכיר בכך שאכן "מה' אישה לאיש".
     האינטואיציה הזאת מגיעה לשיא ההתפתחות שלה, בדרך כלל, בגילאי 20–25. לאחר מכן, ככל שעובר הזמן, אנו – כרווקים – נעשים מפוכחים יותר ורציונליים יותר. אנו חווים סוגים שונים של קשרים – הן שטחיים והן עמוקים ומשמעותיים – ומאבדים את תום הנעורים. כל קשר שאנו מבקשים ליצור על גבי ניסיון חיים עשיר מידי, כמוהו ככתיבה על נייר מחוק. הטבעיות מפנה את מקומה לחשיבה רציונלית, לעתים רציונלית מידי. אותה 'בת קול' שמימית שהדריכה אותנו בעבר מפסיקה להשמיע את קולה בתוכנו, ואז הזיווג קשה הרבה יותר. הסיכון בבחירת בת זוג גדול בהרבה מן הסיכון שיש בקניית דירה מקבלן לא מוכר או מרכישת מכונית יד שנייה, ואמצעי הביטחון קלושים בהרבה. לכן, בשלב זה של החיים – הן אם מדובר בזיווג שני ממש, והן אם מדובר בזיווג שעל גבי חוויות רבות מן העבר (שאף הוא סוג של "זיווג שני" רגשי) – הזיווג קשה כקריעת ים סוף. זוהי, לענ"ד, המשמעות הפשוטה של דברי חז"ל, המסתמכים על ה'בת קול' בזיווג הראשון – האינטואיטיבי, הטבעי, ומצביעים על הקושי 'כקריעת ים סוף' בזיווג השני – הרציונלי.
     אותו קשר ראשוני, טבעי, תמים ואינטואיטיבי, יש בו חן מיוחד, שאינו קיים בקשרים הנבנים על גבי ניסיון חיים עשיר יותר. זוהי אותה "קורת רוח", עליה אמרו חז"ל ש"אין אדם מוצא אלא באשתו ראשונה", ואשר הפירוק שלה כמוהו כפירוק הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל, הבא לידי ביטוי במזבח אשר בבית המקדש. בדורנו, בו אנו חשופים מגיל צעיר למגוון סוגים של קשרים בין המינים – בספרים, בסרטים, במציאות החיים שסביבנו, ואף בהתנסויות אישיות של 'חברות' או 'ידידות' ברמות שונות – התמימות הולכת לאיבוד בשלב מוקדם של החיים, ואנו מתקשים ליצור קשר טבעי, תמים וראשוני, אפילו כאשר מדובר בזיווג הראשון והיחיד בחיינו. לכן, בדורנו, ההבחנה בין שני סוגי הזיווגים היא פחות חדה, ושני השלבים נוטים להתערבב. ניתן לראות קשיים גוברים ביצירת הזיווג הראשון מחד גיסא, ולעתים, רחוקות אמנם, מוצאים אנו דווקא זיווג שני הבא בטבעיות אינטואיטיבית.
     עם כל זה חשוב להדגיש, שכל מה שאמרנו לא מנבא דבר על איכות החיים הזוגיים לאורך זמן, שהיא תלויה בעיקר בעבודה משותפת, אלא על רמת הקושי בתהליך הבחירה וההחלטה להינשא.
     רעיון זה מוביל אותנו לתובנה משמעותית נוספת: אותה 'בת קול' קדומה לא אמורה לכוון אותנו אל "האחת היחידה והמיוחדת", זו "המיועדת לנו מאז ומעולם". לא אמור להיות לנו עסק בנסתרות, מה גם שאמות המידה לזהות את "האחת המיוחדת" לא נמצאות בתודעה שלנו, אלא ברבדים נסתרים מהכרתנו. ובכלל, טעות היא לחפש את "האחת המושלמת". קודם כול, כי אין אחת כזאת. אף אחת איננה מושלמת, כשם שכל אחד מאתנו איננו מושלם. גם אין אחת שהיא "מושלמת בשבילנו". כי אם היתה אחת כזאת, היינו פטורים מכל עבודה על טיפוח הקשר, וזה לא מה שהקב"ה רוצה מאתנו. גם אילו היינו מוצאים את אותה "אחת מושלמת", זה לא היה מחזיק מעמד זמן רב, מפני שבמשך הזמן כל אחד מבני הזוג עובר שינויים, ומה שהיה 'מושלם' אתמול הופך להיות 'מאתגר' או 'מאכזב' היום או מחר. ה'אחת המיוחדת' היא זו שמהווה בשבילנו שותפה ("פרטנר") לעבודה משותפת למשך כל החיים. זו אמורה להיות אמת המידה המודעת לבחירה, והצדדים הנסתרים יעשו את שלהם בדרכים נסתרות... בסופו של דבר, הדבר העיקרי שיקבע את אושרם של בני הזוג, היא עוצמתה של העבודה המשותפת שלהם ולא התאמה קמאית כזו או אחרת.
     מאחר שאיכות החיים הזוגיים תלויה בעיקר בעבודה המשותפת, ממילא יש לדעת מראש שאין להירתע מקשיים המתגלים בדרך. הניסיון המקצועי בייעוץ לזוגות מראה, שכאשר יש תשתית לקשר ברובד העמוק [שגם אותה ניתן לזהות בתהליך הטיפולי] ויש רצון הדדי לעבודה משותפת, ניתן במקרים רבים להביא גם זוגות במצבי משבר לחוויה של חתונה מחודשת. זה הרבה יותר קל והרבה יותר אמיתי מאשר לפרק את הקשר ולנסות ליצור קשר חדש. אולם אם כל זה לא קיים – התשתית העמוקה 'מתה' או התברר שלא היתה קיימת מעולם, ואף אין כל נכונות לעבודה – מוטב להסתכן בכך שהמזבח יוריד דמעות פעם אחת, מאשר שבני הזוג יורידו דמעות במשך כל ימי חייהם. על כן, אין להסיק מהאמירה שהמזבח מוריד דמעות כי קיים איסור מוחלט תמידי להתגרש, אלא רק שיש לעמול ולהרבות במאמצים כדי למנוע זאת כל שניתן.

לסיכום: על שלושה דברים עומדים נישואין מוצלחים:
     על אינטואיציה בריאה בתהליך הבחירה,
     על סייעתא דשמיא,
     ועיקר העיקרים – על עבודה משותפת במהלך כל החיים.
     ואידך, זיל גמור.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה