מצוה עלומה מצווה אותנו ה' א-להינו, תוך שאינו מפרש מהי, אלא מכנה אותה בשם סתמי: "המצוה הזאת אשר אנוכי מצווך היום". עלומה היא "המצוה הזאת", ואך מאפייניה – האמיתיים או המדומים – מבוארים בכתוב. "לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא. לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא...". על איזו מצוה נדמה היה לנו כי היא "נפלאת", "רחוקה", "בשמים" ו"מעבר לים"? איזו מצוה היא כה קלה עד אשר "קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו"? ואם מצוה "קלה שבקלות היא", מדוע סבורים היינו לומר כי רחוקה היא עד מאד?
הרמב"ן, כידוע, מפרש כי "המצוה הזאת" – מצוות התשובה היא. נדמה לו לאדם כי האפשרות לתקן את דרכיו רחוקה היא עד מאד. "נפלאת" היא מן ההיבט הרוחני והנפשי, ורחוקה היא מן ההיבט המעשי. נדמה לו כי נדרש ממנו דבר אשר הוא מעבר ליכולתו. על כך עונה לנו רבונו של עולם תשובה קצרה ופשוטה. "קרוב אליך הדבר מאד". לא אמרתי שזה לא קשה, אבל זה קרוב, זה נמצא עמוק בתוך טווח האפשרויות. וכלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל (אורות התשובה יד, ד/1): "כל הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה".
ושוב חוזרת השאלה: הרי התשובה קשה היא עד מאוד! אכן כן. קשה היא התשובה, ותיקון המעשים דורש ללכת אל מעבר לים ואף להמריא השמימה. "הגוזל את חברו שווה פרוטה, יוליכנו אחריו אפילו למדי" – הארץ הרחוקה (משנה, בבא קמא, פרק ט). אולם מי שמבטל את מחשבות התשובה באמירה זו, אינו מבין תשובה מהי. השאלה אשר עליה נדרש בעל התשובה להשיב איננה: האם יכול אתה? הרי מה שאינך יכול אינו נמצא כלל באחריותך! אחרת היא השאלה: האם רוצה אתה? שאלת הביצוע המעשי – שנייה היא. נוגעת היא פחות למהות התשובה ויותר לאופי של האדם, החזק הוא או רפה.
מדוע "קרוב אליך הדבר מאד"? מפני ש"בפיך ובלבבך לעשותו", כך אומר לנו הקב"ה בתורתו. ולכאורה, העיקר חסר! הרי התיקון הנדרש הוא לא רק "בפיך ובלבבך" אלא גם, ובעיקר 'בידך'! ומה פירוש: "בפיך ובלבבך לעשותו"? הרי עושים בידיים ולא בפה, וודאי שלא בלב! ומדוע הפה – האמירה החיצונית, קודם ללב – האמירה הפנימית?
יודע הקב"ה את נפש האדם. יודע הוא כי אם יתחיל מהלך התשובה בתיקון המעשה – לא יעצור האדם כוח. יטען טענות נכונות או מדומות כי אינו יכול. על כך אומר לו הקב"ה: עליך להתחיל בדבר הקל ביותר: "בפיך". אמור "רוצה אני", גם אם לבך בל עמך. הן הלכה ידועה היא שישנם מקרים שבהם "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". לא עד שירצה בלבו. על כך אין לנו שליטה, אלא עד שיאמר: "רוצה אני". עדיין הלב אינו שלם, אבל הפה אומר. האמירה משפיעה על התודעה. קודם "בפיך", אחר כך "בלבבך", ומתוך כך – "לעשותו". העשייה היא פועל יוצא של השינוי ברצון. רק דבר אחד קטן נדרש לשם כך: מעשה קטן אשר יתן ביטוי לאותו רצון. פתגם סיני עתיק אומר: "דרך בת 1000 ק"מ מתחילה בצעד אחד קטן". עשה צעד אחד. אל תתחייב על שום דבר מעבר לו. אבל אם אתה רוצה, ואף התחלת לעשות, חזקה עליך שתמשיך את הדרך. וכך אמרו לנו (שיר השירים רב ה, ב):
"פתחי לי". רבי יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל, בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו.
אמירת ה'סליחות' – (אשר אצל האשכנזים מתחילה היא במוצאי שבת 'ניצבים' בדרך כלל) – תחילת הדרך היא, אמירת "רוצה אני", אשר תגרור בעקבותיה את הלב ואת המעשה.
מתשובת הפרט נעלה אל תשובת הכלל. חיים אנו בתקופה גורלית לעמנו, לארצנו ולתורתנו. יש האומרים נואש. "מה אנו? מה חיינו?... מה כוחנו? מה גבורתנו?" – אל מול מהלכים תרבותיים, פוליטיים ומדיניים רבי עוצמה. דומה כי היכולת להוביל את המהלך של האומה "לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה" נמצאת אי שם "בשמים" הרחוקים או "מעבר לים". על כך מודיע לנו הקב"ה בתורתו: "כי קרוב אליך הדבר מאוד". לא תוכל להתחמק מאחריות בטענת "אינני יכול". לא זו השאלה. אלא "בפיך ובלבבך לעשותו". קודם כל אמור: "רוצה אני". עבור מבית לבית והבא כל אדם ואדם מישראל לדבר אחד קטנטן, לומר: "רוצה אני". האמירה תעורר את הרצון. האמירה הלוחשת תהפוך אז לזעקה גדולה. הרצון החבוי בלב ימצא ביטוי במעשה קטן וראשוני. והצעד המעשי הקטן יוביל אותנו אל הדרך הגדולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה