בנאומו המפורסם בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית, סבבו דבריו של מרן הרב קוק זצ"ל על הפסוק: "ופחד ורחב לבבך". מחד – שמחה על הרחבת הדעת, והרחבת תחומי ההשפעה של רוח ישראל, ומאידך – הפחד מכניסת רוחות זרות אל בית ישראל פנימה – דעות, מידות ודרכי התנהגות. הרב הדגיש בדבריו את זה שה'פחד' קודם ל'רוחב'. ובהחלט יש ממה לחשוש. ועם כל זאת, לא נמנע הרב מלבוא בשערי האוניברסיטה ולברך את מקימיה ביום פתיחתה.
חששו של הרב זצ"ל, לא חשש שווא היה. ההבטחה כי לא ילמדו שם 'ביקורת המקרא' הופרה תוך זמן קצר, והאקדמיה, עם כל הישגיה, נעשתה בית יוצר לחשיבה חילונית מיליטנטית.
ב'אורות התחיה' (פרק ב), נוגע הרב זצ"ל בשרשי הקונפליקט שבין עולם התורה לעולם האקדמיה. אם האקדמיה פועלת על תשתית של עוצמה תורנית גבוהה, יש בכך ערך גדול:
כשישתמר בקרבה (=של האומה) התכסיס המביא את טבע הרוח להבריא על פי תכונתה, שהם אורחות היהדות שבחיים... - אז ימצאו להם היצירה והמדע החופשי כר נרחב ובטוח בקרבה. וכל זמן שהיא בטוחה בכלכלתה המיוחדת, תדע בטח כי תשוב לה לברכה גם הכלכלה הכללית, שהיא צריכה לה לא פחות מכל עם, ואולי עוד יותר...
אולם כאשר מתחוללת 'מלחמת תרבות', אזי יש לצלצל בכל פעמוני האזעקה:
כשבאים נמהרי לב ומזלזלים ברוחה, ובועטים ברגל זדון בתכסיסי חייה, היא מתחלחלת, ויודעת כי עת צרה היא לה... ועם זה היא רואה שהמהרסים הללו... גורמים לה שהיא מוכרחת, כדי להגן על ורוחה המיוחד, לסתום חלונות נגד ההארה החיצונה של יצירה ומדע שאינה מיוחדת בבירור גמור לרוחה פנימה, מפני שבשם יצירה ומדע זה באים הלוחמים הללו למחוק את דמותה.
ההסתגרות המתבקשת מתוך כך איננה אלא התגוננות, שאין בכוחה להביא להצלחה מלאה. אולם אף על פי כן,
ואם גם נאמר שלא נוכל לנחול ניצחון מוחלט בדרך זה של השימור המצומצם לבדו, הלוא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו...
דברים אלו של הרב נכתבו לפני שנים רבות, בהן היתה האקדמיה נחלתה של אליטה מצומצמת. המציאות כיום שונה לחלוטין, והשכלה אקדמית היא נחלת חלק גדול מאד מן האוכלוסיה במדינת ישראל. אמנם רוב רובם של הלומדים פונים למדעים "ניטרליים" מבחינה רוחנית (אם כי, לא תמיד מבחינה הלכתית); אולם הבעייתיות הגדולה, ולצדה האתגר הגדול, נמצאים דווקא במדעי החברה והרוח. וכאן לא ניתן להימלט מן התחושה, שבתודעה הציבורית יש הסכמה רחבה על חשיבותם של הלימודים האקדמיים, ואילו ההשפעה ההרסנית שיש לכך במקרים רבים, כמעט ולא עולה לדיון. אף שבמקרים רבים ניתן לראות בצער כיצד שנות חינוך רבות במוסדות תורניים הולכות לאיבוד, כמעט ואין הנחיה, כמעט ואין הדרכה – היכן ללמוד והיכן לא, מי כן ומי לא, כיצד להתכונן וכיצד להתמודד. ודאי וודאי שאין הצבה של קווים אדומים כלשהם. וכמובן, אין בירור על הדרך המתאימה לרתום את הכלים האקדמיים להגדלת תורה ולהאדרתה. דומני שאי לקיחת אחריות על נושא זה, שהוא בנפשנו, היא מחדל ממדרגה ראשונה. רק לאחר ההסכמה על כך שצריך לקחת אחריות להתמודדות נכונה עם אתגר/איום זה, ניתן ניתן להתחיל את הוויכוח בשאלות המעשיות, וכאן יש מקום לקשת רחבה של דעות.
במהלך העיסוק בהכנת הגיליון, עמדו לנגד עיני שתי דמויות, מדורות שונים.
הראשונה היא דמותו הרב הנזיר, שאל אישיותו המיוחדת התוודעתי בעיקר בשנים האחרונות. הרב הנזיר היה סטודנט לפילוסופיה במסגרות שונות. הוא חש את מצוקת הקרע בין העולמות. וכך הוא כותב ביומנו (משנת הנזיר, עמ' לז):
נראה לי, שאני טובל ושרץ בידי. דרך הקדושה, האהבה והדבקות, כמו שמאריך בספר הקדוש "ראשית חכמה", המלא חכמת הקודש, הקודשה באופן מעשי.... בייחוד כשאני מתענה, ומסגף עצמי בשכבי בלילה על הקרקע... ומה אנו עושה אחר כך ביום, מעיין בספרי בעלי ההיגיון לעמים, הזרים לרוח הקדושה, הרחוקים מאמת, כשאין להם מגע לקדושה, ומבקשים את הכהן בבית הקברות. מה לעשות?
ייתכן כי הרב הנזיר קיבל על עצמו את הנהגת הנזירות כדי לשמור על האיזון הנדרש בתוך המתח הרוחני החריף בו היה שרוי. אישיותו הגדולה התעצבה דווקא מתוך ההתמודדות המעמיקה עם עולם החול. ובכך ניתן לראות בו את אחד ממורי הדרך לדורנו. ממנו ניתן לרכוש את היכולת להתמודדות "בגדלות" – לקחת את עולם החול במלוא עוצמתו ולהשתמש בו כתשתית להעמקה בתורה ובאמונה, ומתוך כך להעפיל לגבהים רוחניים שמעטים כדוגמתם, עד כדי שאיפה מוחשית להגיע לנבואה.
הדמות השנייה שעמדה לנגד עיניי היא תלמידי לשעבר, ר' אבי וולנסקי הי"ד. לאחר שחרורו משירות קרבי כקצין בצה"ל, פנה אב"י ללימודי היסטוריה במכללה באריאל ובאוניברסיטת בר-אילן, כשהוא מחלק את זמנו בין הלימודים האקדמיים לבין לימוד תורה בכולל לסטודנטים בעלי. לימודיו בבית המדרש התאפיינו בשקידה רבה. היו לנו שיחות רבות על שאלות שעלו אצלו במהלך לימודיו במכללה. איך להתייחס לסתירות בין מקורות חז"ל לבין מקורות היסטוריים מקבילים? כיצד לציין את שמו של 'אותו האיש' בכתיבת עבודה אקדמית, מול החשש להורדת ציון אם יכתוב את שמו בראשי תיבות, כמנהג ישראל? ועוד. שוחחנו לא מעט גם על תפקידו הייחודי של בעל תואר בהיסטוריה. עודדתי אותו להמשיך בלימודיו האקדמיים כדי ליצור "משקל נגד" לרוחות הפוסט-ציוניות הנושבות בחוגים להיסטוריה ומקעקעות את התודעה הלאומית. הוא לא שמע לי. דווקא עם סיום התואר גבר אצלו הצימאון ללימוד תורה, והוא פנה לשנת לימודים בישיבת 'הר המור'. בחודש אב תשס"ג, נרצח ר' אבי עם אשתו, אביטל, בידי מחבלים, והותיר אותנו עם חלום בלתי ממומש.
כאמור, גיליון זה מבקש לפתוח את הדיון על היחס הראוי כלפי האקדמיה. בגיליון – היבטים שונים של הנושא. חלקם מדגיש את האתגר וקורא להיענות לו, וחלקם מדגיש את האיום ומצביע על גבולות ודרכי התמודדות. אנו רואים בגיליון זה צעד ראשון בדרך לפיתוחה של משנה ציונית-דתית סדורה ביחס לכך, כשם שהתפתחה משנה כזאת ביחס לצבא ולהתיישבות. בכך אולי תימצא הדרך להפוך את ה'אקדמיה' ממוסד שמקורו ביוון העתיקה, לבחינת 'אקדם י-ה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה