ערכים במבחן
תורה ואתיקה יהודית לנוכח המציאות החברתית-כלכלית
עבודה זרה, עבודה זולה: על מיקור חוץ וסולידריות יהודית
כלכלת הכפר הגלובלי מעודדת הוצאת חלקים מהפעילות העסקית של תאגידים אל ארצות בהם כח האדם זול יותר, לעתים קרובות תוך פגיעה בפרנסתם של עובדים רבים בני עמנו וארצנו. מי מחויב להסתכל בעיניהם – ומי לדאוג לרווחיות החברה?
עזריאל אריאל
הרב עזריאל אריאל הוא רב היישוב 'עטרת', לשעבר עורך כתב העת 'צהר' וראש פורום 'בעולם המעשה', הפועל בפתח תקווה במסגרת 'בית המדרש הישיבתי' (ראה מסגרת). המאמר הוא תקציר של נייר עמדה המסכם את הדיון בפורום, מוצע כמסמך של מדיניות ציבורית ומוגש בימים אלה לאישורו של בית הדין
בשנים האחרונות גוברת תופעת 'מיקור חוץ' – הוצאת תחומי עיסוק שנעשו בעבר בתוך החברות הגדולות, אל חברות אחרות המתמחות בשירותים כאלה. לעתים קרובות מדובר בחברות הפועלות בארצות אחרות. המגמה נובעת הן מהתהליך הכללי של התמקצעות גוברת ורצון למקד את המאמצים בתחום בו לארגון יש יתרון מהותי, והן מפערי העלות של כוח אדם בין מדינות שונות, המאפשרים הורדה משמעותית של עלויות כאשר מעבירים פעילות מסוימת למדינה "זולה" יותר.
תהליכי ייעול מביאים להוצאת פעילויות ל'מיקור חוץ' – כאשר במקביל, חברות מחו"ל רוכשות מוצרים ושירותים בישראל, באותם תחומים בהם יש לה יתרון יחסי, כמו מחקר ופיתוח. כדי לממש את מהלך ההתייעלות והגדלת הרווחיות של החברה, נדרשות החברות להחליף עובדים מקומיים בעובדים מחו"ל. ההשלכה עבור החברה הישראלית היא אובדן עבודה ומקור פרנסה של יהודים ואזרחים ישראלים - והגברת הרווחיות והצמיחה הכללית.
על רקע תופעה כללית זו הגיעה לשולחן הדיונים שלנו ב"בעולם המעשה" שאלתו של אחד המשתתפים, הממלא תפקיד בכיר באחת החברות הגדולות בארץ. החברה שוקלת לסגור חטיבה שלמה המספקת לה שירותים, לפטר עשרות עובדים ולרכוש את השירות מחברה במזרח הרחוק - שתתן אותו במחיר זול לאין ערוך. השואל נקרע בין מחויבויות סותרות: מחד, הוא חייב בנאמנות לאינטרס הכלכלי של החברה בה הוא עובד, ומאידך, הוא נושא באחריות לפרנסתם של עובדים ותיקים ומסורים שיהיו בין המפוטרים. חשוב לציין עובדה נוספת שעמדה ברקע הדיון: חברה זו איננה פרטית, אלא חברה בע"מ שרוב מניותיה מוחזק על ידי משקיעי חוץ, שמטבע הדברים אין להם שום מחוייבות לשיקולים יהודיים–תורניים או ציוניים.
השואל הציג את השאלה בפני חברי בית המדרש, והדיון התנהל בשני מישורים מקבילים: מישור החול, בו ביקשנו להבין את הנתונים והתיאוריות הכלכליות והחברתיות העומדות בבסיסה של הדילמה. ומישור הקודש, בו ביקשנו לברר מה אומרת תורת ישראל על כל אחת מן השאלות הערכיות העולות כאן לדיון. לאחר הדיון הראשוני בבית המדרש, ניסחנו דף שאלות, שנשלח לקבוצה של עשרות רבנים מכל קצוות הקשת הדתית. במפגש השני למדנו את הסוגיות במקורות התורה שבעל פה, ואת תשובות הרבנים. במפגש השלישי התקיים דיון מסכם, שבעקבותיו נוסח נייר העמדה.
עדיין לא מדובר במוצר מוגמר. הערותיהם ותגובותיהם של הקוראים יחייבו שיקול דעת נוסף. בסופו של התהליך, יובאו הדברים בפני בית הדין של 'בית מדרש ישיבתי' בהרכב של: הרב יעקב אריאל, הרב דוד סתיו והרב יהושע שפירא, שיקבל את ההחלטה על הניסוח הסופי ברוב דעות. שאיפתם של הלומדים בבית המדרש, אנשי אמונה הפועלים בעולם המעשה, היא ליצור בהדרגה משנה סדורה שתדריך אותם בעיסוקם המקצועי. ניירות העמדה יהוו תשתית מתפתחת והולכת לקראת מימוש החזון של מדינה יהודית הלכה למעשה – כמושג בעל משמעות ערכית וחברתית.
על מה הדיון
בין הכלכלנים בעולם מקובלת הנחת יסוד כלכלית שהמשך ההתייעלות הוא דבר נכון למשק בכללו. ככל שחברות ישראליות ירוויחו יותר, הן תוכלנה להשקיע יותר. השקעות הינן מנוע צמיחה עבור כל כלכלה, והזרמת הון זר לתוך ישראל תעלה עוד יותר את רמת החיים, תוריד את הצורך להדפיס כסף מקומי (ולכן מונעת אינפלציה הפוגעת בכושר קנייה של ישראלים), ותורמת למעגל של צמיחה מתמשכת. צמיחה זו מועילה לכלל החברה ומייצרת יותר מקומות עבודה (אם כי לא בהכרח באותם תחומים), כך שבסופו של דבר נהנות מכך כל השכבות.
כנגדם טוענים הוגים חברתיים, שלא נכון למדוד הצלחה כלכלית רק במונחים של מאקרו, ויש לתת את הדעת גם על רמת המיקרו. אנשים רבים נפגעים מן הצמיחה הכלכלית ונותרים חסרי פרנסה, כאשר רבים, בעיקר מבוגרים, נפלטים לצמיתות ממעגל העבודה. לדעתם, יש לראות מצב זה ככישלון כלכלי ולא כהצלחה.
הדיון לא מתקיים בחלל ריק: אילוצי התחרות המאפיינים שוק חופשי ופתוח לא מותירים מרחב גדול של שיקול דעת לבעלי החברות ולמנהליהן. חברה שלא תצליח לצמצם את הוצאותיה ולהגדיל את הכנסותיה, מסכנת בכך את המשך קיומה ואת נכונותם של הבעלים להמשיך ולהחזיק במניותיה.
כבר בשלב זה ברור שמציאות זו מעלה דילמות ערכיות כבדות. אומנם סגירת מפעל או גל של פיטורין אמורים בסופו של דבר לקדם את הצמיחה הכלכלית המתוארת למעלה, אך מה יש לתורה לומר על אותם מנהלים שגורמים במישרין לעובדים ותיקים ונאמנים לאבד את מקור פרנסתם? ובמילים אחרות: מה עושים כאשר מה שנראה נכון לכלל (בטווח הארוך) נמצא פוגע בפרט (בטווח הקצר)?
את השאלה הזאת יש לפרוט למספר שאלות מרכזיות:
א. מהו התוקף ההלכתי ומהם הגבולות של מצוות 'וחי אחיך עמך' או מצוות 'או קנֹה מיד עמיתך', המורות להעדיף ספָּק (או עובד) יהודי (עי' ספרא בהר, ג)?
ב. האם מצווה זו חלה רק על הוצאות צריכה של אדם פרטי, המצווה על מצוות צדקה, או גם על ההוצאות העסקיות שלו? יתירה מזאת, האם מצווה זו חלה גם על תאגיד, המהווה חברה בע"מ?
ג. האם המנהל צריך להיות נאמן באופן מוחלט לאינטרסים ולדרישות של בעלי המניות או בעלי השליטה, או שמותר לו, ואף חובתו, להכניס שיקולים ערכיים המנוגדים לאינטרסים ולערכים שלהם? האם יש בהכנסת שיקולים כאלה משום 'לפני עיוור לא תתן מכשול' במובן של איסור להשיא לאדם עצה שאינה הוגנת לו? האם עליו להכניס את השיקולים הערכיים אך לנהוג בשקיפות כלפי מעסיקיו ולומר להם זאת בפירוש? האם שיקולים ערכיים של צדקה זהים בהקשר זה לשיקולים ערכיים של גזל, אונאה וכדו', לגביהם פשוט הדבר שאין היתר למנהל לגנוב או לרמות לטובת בעלי המניות?
תשתית ערכית
בשיח העולמי התפיסות בעניין זה נעות בין קפיטליזם, הסומך על כוחות השוק החופשי שידאגו לעובדים, ובין סוציאליזם הסומך על המדינה שתתערב ותדאג לעובדים. התפיסות המקובלות בישראל ממצעות בין קטבים אלו בדרכים שונות.
אך התורה רואה את הדברים מזווית אחרת לגמרי.
הפסוקים העוסקים בהתנהלות הכלכלית בחברה מדגישים בעשרות מקומות את המילים 'אחיך', 'רעך', 'עמיתך'. כדי להמחיש את הדבר, נדמיין קבוצה של קרובי משפחה, שלמדו יחד בבי"ס, שרתו באותה פלוגה בצבא, והם גרים היום בשכונה אחת – ועובדים כולם במפעל. כעת אחד מהם הוא מנכ"ל המפעל, ועליו להחליט בשאלת 'מיקור חוץ' מהסוג בה אנו דנים...
התורה דורשת מאתנו להיות במצב הנפשי הזה כלפי כל יהודי. היא דורשת מאיתנו מדרגה מוסרית אישית, שאף שיטה כלכלית לא תוכל להחליף אותה. הקפיטליזם סבור שטובת העובד תיווצר על ידי היד הנעלמה של השוק החופשי בו שולטים תאגידים חסרי פרצוף אנושי, והסוציאליזם סבור שטובת העובד היא באחריות המדינה, שגם היא חסרת פרצוף אנושי; הדעה המקובלת מפשרת וממצעת בין שני קטבים אלו, ונשארת חסרת פרצוף אנושי. אולם התורה מטילה את האחריות לעובד על אחיו, שמסתכל לו ישר בעיניים!
המעגל הקרוב תחילה
אכן, כפי התרחבות מעגלי האחווה של המנכ"ל ובעלי החברה - מן המעגל הקרוב של הקשורים ישירות לחברה, דרך כלל ישראל, ועד הכפר הגלובלי כולו – כך פוחתת רמת האחריות שלהם. ההחלטה תתקבל בהתאם לעיקרון זה, תוך בחינת המחיר שישלם המעגל ביחס לרמת האחריות כלפיו. אם המחליט יהיה בעל עמדה מוסרית גבוהה ותחושת אחווה עמוקה, חזקה עליו שישקלל כראוי את מכלול ההיבטים, כדלקמן.
המצב הקיים, בו הכלכלה מופעלת על ידי תאגידי ענק, ומונעת במידה מכרעת על ידי תחרות המקשה מאד על מתן ביטוי מלא לאחווה אנושית, איננו מצב אידיאלי. הוא מהווה צורת ביטוי חדשה לקללה שנתקלל בה אדם הראשון בשעה בה גורש מגן עדן: "בזיעת אפיך תאכל לחם". המצב הרצוי הוא מצב בו בני האדם יעבדו מתוך חדוות יצירה ושאיפה לתרום את תרומתם הייחודית לתיקונו של עולם. התחרות הקשה עלולה ללבות יצרים של אנוכיות ואגוצטנריות, אכזריות, גאווה ורדיפת כבוד, ולעודד תופעות חמורות של שקר ומרמה. כל אלה מנוגדים לערכי האחווה והאהבה, החסד והשלום, לערכי היושר והנאמנות, הצדק והאמת, ולמידות טובות של ענווה ועדינות, רגישות ונדיבות – ערכים הצריכים לבוא לידי ביטוי בחייו של כל אדם מישראל, ובמיוחד בחייה של כל חברה יהודית מתוקנת.
לא ניתן – ואף לא רצוי – לדחוק את הקץ. יש תפקיד חשוב לכלכלה הטבעית ולתחרות החופשית, שבמציאות הקיימת היא זו שדוחפת את הצמיחה הכלכלית וההתקדמות הטכנולוגית. אולם אין לקבל את המצב הזה כאידיאלי ולפעול מתוך תפיסה הגורסת כי "אין ערכים בעסקים". להיפך: יש לחתור למימוש מרבי של ערכי האחווה ואהבת הבריות בתוך המציאות הקיימת. בתורה באה שאיפה זו לידי ביטוי מיוחד במצוות השמיטה והיובל, היוצרות 'פסק זמן' בחיים הכלכליים, המאפשר להחזיר למרכז התודעה את אותם ערכים מוסריים נעלים.
צרכנות ועסקים
ישנה מחלוקת גדולה בין הפוסקים באשר למשמעות המצווה "או קנֹה מיד עמיתך" (ספרי, פרשת בהר). יש אומרים שזוהי הלכה עצמאית, המחייבת כל אדם להעדיף העסקה של יהודי בכל מחיר, כל זמן שמחיר זה איננו מופקע (זוהי דעת ה'חפץ חיים', והרב עוזיאל). יש אומרים שהצרכן חייב בכך עד תוספת של שליש (הרב קוק), ויש מי שאומר עד שישית (הרב ש' ישראלי). לעומתם, ישנם פוסקים הסוברים שאין כאן הלכה עצמאית, אלא דרך מעולה לקיום מצוות צדקה למי שנזקק לכך (שו"ת תשובות והנהגות).
'שביל הזהב' עולה מתשובה ארוכה ומקיפה מאד בשו"ת 'עטרת פז' (ח"א, כרך ג, חו"מ סי' י), ומסקנתו היא שהעדפת עובד יהודי איננה הלכה מחייבת אלא מחוייבות של 'לפנים משורת הדין'. מתוך כך הוא מסיק שמחוייבות זו נוהגת יותר בהוצאות צריכה ופחות בהוצאות עסקיות.
לקביעה זו ישנה משמעות רעיונית ומוסרית רבה. אף שישנן תפיסות קפיטליסטיות קיצוניות התופסות את השוק כמקום של תחרות ללא גבולות, שבהן 'אדם לאדם זאב', והשיקול היחיד הוא שיקול הרווחיות, ההשקפה היהודית רואה לנכון להכניס שיקולים של אחווה ואהבת הבריות אל תוך המערכת הכלכלית, בבחינת 'אדם לאדם – אדם'. הביטוי לכך היא העדפה של קניית מוצרים ושירותים מן האח על פני קנייתם מן האחר. אולם אין כאן הגדרות חדות, אלא דרישה להפעיל שיקולים של מידתיות.
אחריות אישית
המשמעות המעשית לכך היא, שבמקרה בו פערי העלות הם נסבלים, יש בהחלט להעדיף עובדים ותיקים, שכלפיהם נוהגת מחוייבות מיוחדת לנהוג באחווה. שיקול זה, של אחווה, נותן משקל יותר גדול לאדם הספציפי העומד בפניך מאשר לתועלת הכלכלית ארוכת הטווח ברמה הלאומית. אך ברור, באותה מידה, שבמקרים של הבדלי עלות גדולים, אף התורה תתמוך בתהליך של התייעלות אף במחיר של פיטורין ו/או מיקור חוץ – לאור ההשלכות הנובעות מההתייעלות לצמיחת המשק הישראלי כולו, וליכולת השרידות של חברות ישראליות בתחרות בשוק הגלובלי.
גם במקום בו אין בכוחנו להביא לידי ביטוי את תחושת האחווה כלפי העובדים בהימנעות מוחלטת מפיטורין, אנו חייבים להיות רגישים לכאב האמיתי של אחינו, שללא שום אשמה אישית ימצאו את עצמם ללא פרנסה. רגישות זו חייבת לבוא לידי ביטוי באופן שבו מנהלים את תהליך ההתייעלות – בשורה ארוכה של פרמטרים: הליך שימוע פרטני, התחשבות מיוחדת במי שעתיד לעמוד בפני קשיים גדולים מאחרים, פיצויים נדיבים, סיוע בהסבה מקצועית, וכדו'. וכאן טוב ללמוד מחברות הנוקטות מדיניות מכוונת של הסבה מקצועית של עובדים בתוך החברה, כאשר מי שעבד בתפקיד שהועבר למיקור חוץ לומד מקצוע אחר ומקבל תפקיד חדש בחטיבה אחרת של אותה חברה.
אחריות זו – לדאוג לאח – מוטלת ביתר שאת על עובדי החברה כפרטים, שעליהם מוטלת אחריות אישית לסייע לחבריהם המפוטרים. מצוות צדקה – כחובה הלכתית פורמלית – לא חלה על חברת מניות (מה גם שבמקרים רבים, חלק גדול מבעליה אינם יהודים). אולם ברמה האישית, כל יהודי מחוייב בצדקה ובגמילות חסדים, וכאן, עליו לראות את חבירו לעבודה כ'עניי עירך' הקודמים לאנשים אחרים הזקוקים לעזרתו.
נאמנות ושקיפות
לאור זה, בדרך כלל לא תיווצר סתירה בין עמדתו הערכית של המנכ"ל לבין עמדתו המקצועית. ישנן גם תיאוריות כלכליות הגורסות כי שילוב נכון של שיקולים ערכיים בשיקולים הכלכליים מעלה באופנים שונים את הרווחיות של החברה, כאשר עובדיה, לקוחותיה וספקיה מפנימים אף הם את אותם ערכים המנחים אותה (עי' תהלים, פרק לז).
אולם אם ייווצר מקרה בו יזהה המנכ"ל ניגוד בין עמדתו הערכית לבין עמדתו המקצועית, חובתו היא לנהוג בשקיפות כלפי הבעלים, להציג בפניהם את שני הצדדים של הדילמה בה הוא נתון ולשכנע אותם לקבל את הכרעתו הערכית. הוא יהיה רשאי לפעול על פי עמדתו הערכית לאחר שיקבל את הסכמתם.
והערת סיום: לבעיה המתוארת כאן משמעות רבה ברמה הלאומית. מצב בו עובדים רבים בסוג מסויים של מקצועות מוצאים את עצמם מפוטרים מעבודתם בגיל מבוגר, כאשר המקצוע בהם התמחו נדרש פחות, מהווה בעיה חברתית קשה. הניסיון מראה כי לא ניתן לסמוך על "היד הנעלמה" שתתן מענה לבעיה זו. וכאן מוטלת אחריות רבה על המדינה, למצוא פיתרון מערכתי לבעייתם הקשה של עובדים אלו – לא מפני שזהו תפקידה בהכרח, אלא מפני שיכולתם של גורמים פרטיים להתמודד עם בעיה זו היא מוגבלת מאד.
מיקור חוץ – מקורות
העדפת יהודי
1. ספרא בהר (פר' ג):
מנין כשתהא מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך? ת"ל: וכי תמכרו ממכר לעמיתך. מנין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא מעמיתך? ת"ל: או קנֹה מיד עמיתך. אין לי אלא קרקעות, שבהן דיבר הכתוב. מנין לרבות כל דבר? ת"ל: ממכר, לרבות כל דבר.
2. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב, פר' בהר דף עא, א):
וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. לימדה תורה דרך ארץ, שלא תהא מוכר אלא לעמיתך ולא תהיה קונה אלא מיד עמיתך, מפני שהכנענים אנסים הם ומתעללים עלילות ברשע.
3. רמב"ם (הל' מתנות עניים פ"י הי"ז):
ציוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים; מוטב לו להשתמש באלו ויהנו בני אברהם יצחק ויעקב מנכסיו ולא יהנו בהם זרע חם. שכל המרבה עבדים בכל יום ויום מוסיף חטא ועוון בעולם, ואם יהיו עניים בני ביתו בכל שעה ושעה מוסיף זכויות ומצוות.
4. שו"ת הרמ"א (סי' י):
כולי עלמא מודו דגר קודם ואע"פ שמפסיד בקרנא שלו מ"מ הוא מחוייב לקיים לגר אשר בשעריך תתננה. הוא הדין בנדון דידן שמחוייב כל אדם לקיים מיד עמיתך, עמיתך קודם.
5. שו"ע (חו"מ סי' קעה סעי' מא):
במה דברים אמורים [שיש להקדים הישראל לעכו"ם בענין דינא דבר מצרא]?, כשיכול למוכרה או לשוכרה לישראל בדמים שנותן העכו"ם; אבל אינו חייב למוכרה לישראל בפחות...
6. שו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג, חו"מ סי' י):
אחר התבוננות נראה לומר בס"ד שאין ענין זה של התו"כ הלכתא פסיקתא, אלא דרשא בעלמא משום "ועשית הישר והטוב"...
ומ"מ לפי זה דמבואר דענין זה דהדרשא דהתו"כ הוא מצד המוסר והיושר ועצה טובה קמ"ל, ולא הלכתא גבירתא, אולי מובן נמי אשר השמיטו הפוסקים להאי דינא משום דהוא לפנים משורת הדין כשם שרואים אנו בכמה מילי טובא שאינם מובאים בשו"ע כיון שאינם אלא מצד הישר והטוב...
ומה גם שיש לומר שכל האי דינא דהתו"כ להקדים הישראל הוא כדי לפרנס הישראל ולהחיותו, אבל לא כדי להעשירו, וממילא בשלמא גבי פועל שהשכר שהוא מקבל הוא כדי מחייתו ניחא שיש לו להקדימו, ומכיון שחייב להקדימו הוא בכל מחיר... אבל גבי מוכר שיש לו כדי מחייתו, והשכר הוא כדי להחיותו בהרווחה, שהרי כדי מחייתו יש לו מקונים אחרים, ממילא ליכא שום חיוב להקדימו...
היכא שהקונה הוא תגר וכיו"ב שזהו עיקר מחייתו ופרנסתו, יש להקל שאף בהפרש מועט א"צ להקדים הישראל אם הוא מייקר יותר מהנכרי, כי היא שמלתו לעורו, וכמתבאר מתשובת המהר"ם שיק... דבתגר, שענין הקניה הוא כרי חייו, א"צ להקדים הישראל, כשם שאין צריך להקדים הלוואת ישראל בחינם לנכרי בריבית במקום שהוא כדי חייו.
7. הרב קוק זצ"ל על עבודה עברית (ליקוטי הראי"ה ח"א עמ' 284-280):
ולא ביחס של ענין חובת הצדקה אני חפץ לקובעה בזה, כי אם ביחס לחובת המצוה הגדולה של "וחי אחיך עמך", לנתינת עבודה לאחינו בני ישראל הפועלים העובדים, לדבר החובה של המצאת עבודה בכל המקצועות לאחינו בשרנו, לאחינו שנמלטו מחרב המרצחים ובאו הנה לארץ האבות, לעבוד את העבודה המשותפת לכולנו, לבנות את ארץ העתיד שלנו, את ארץ האבות...
לא לנו להיכשל באבן הנגף של הקטנות הפרטית, השוקלת את העניינים במשקלים של מטבעות פעוטות. רק עלינו להתרומם עד הגובה של שאיפת הגאולה הכללית, שהיא מוכרחת לבוא דווקא על ידי עבודתנו, עבודת אחים מיישבי ארץ ובוניה בפועל, בזיעת אפם ובעמל כפיהם...
התורה רוצה שיהודים ישובו לארץ. ואם יעבדו ערבים – לא יהיה ליהודים מה לעשות בארץ, ולא ישובו. במקרה דנן, אין כל מחיר יכול לעמוד נגד עבודה עברית. ההבדל בשליש אמור כשנזכרה בעז"ה לשלטון יהודי...
פיטורי ייעול
8. שו"ת האלף לך שלמה (השמטות, סי' לב):
ע"ד שאלתם אם להתנהג לאפות מצות ע"י המאשין (=המכונה) הנתחדש באשכנז. הנה חלילה לעשות כן...
גם אין זה מגדר היושר והמוסר להיות גוזל לעניים אשר עיניהם נשואות לזה להיות מן העזר הזה עזר להם להוצאות הפסח המרובים לבני עמנו. והנה גדולה מזה אמרינן... דלכך אין קורין המגילה בשבת: אמר ר' יוסף מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה... הרי דמקרא חובה ומדברי קבלה ובטלוהו בשבת מכוח מה דעיניהם נשואות למקרא מגילה. ומכ"ש בזה, דאין בכך מצוה במאשין, דאין לעשותה, דעיניהם של עניים נשואות לזה להשתכר על פסח; וגם כמה בעלי בתים והבינונים ומכ"ש ההדיוטים אין נותנים מעות חטין הנהוג בישראל ושרשו מדברי הראשונים, ולכך הם מקיימין בזה במה דעכ"פ נותנים להם להשתכר בעזרם במצות; לא כן אם גם זה יבטלו הוי כמבטלים מצוות צדקה ומעות חטין לפסח.
9. קונטרס ביטול מודעה (נערך ע"י הרב יוסף שאול נתנזון):
איך יעלה על הדעת שבעסק אפיית המצות ישימו עין על רווח העניים? העיקר לבחור הדרך היותר נכון בכשרות והנדיב לב יכול לחלק צדקה בלא זה כאוות נפשו. גם ע"י המאשינע יש רווח לעניים אחרים שישיגו המצה בזול.
10. שו"ת ישכיל עבדי (ח"ו, חו"מ סי' ז):
[הנושא: יוזמה ממשלתית להעברת מפעלים ממרכז הארץ לאזורי פיתוח (מענקים, הקלות מס וכד'). התוצאה: הפסד פרנסה לעובדים הוותיקים ממרכז הארץ, ופגיעה ברווחי המפעלים באותו תחום].
...הנה אם ברור הדבר שזה יגרום הרס לבתי החרושת הקיימים, ואבטלה לפועלים, אפילו לא כולם אלא מקצת, נראה דהרי זה בבחינת יורד לתוך אומנות חברו דפסקיה לחיותיה, דעליו נאמר:
'ואת אשת רעהו לא טימא' (יחזקאל יח, ו) – שלא ירד לאומנות חברו (סנהדרין פא ע"א).
...כיון שלגבי איזה מהפועלים הוא בבחינת פסקת לחיותיה, ודאי יכולים למחות ואין היתר בזה. יוצא מהאמור, שצדקו דברי המתלוננים, שחובה מוטלת על כל אלה שיש בידם היכולת לחקוק חוקים לטובת הכלל והפרט, שלא ייגרם ח"ו הרס וחורבן למדינה, ועליהם למצוא עצה איך לסדר סדרים שלא כל אחד ואחד יגרום נזק לחברו ושלא ישיג גבול חברו ...וכל שכן במדינת ישראל שראוי והגון וגם חובה לתקן תקנות כאלה מבוססות ע"פ התורה שדרכיה דרכי נועם..
מעמדה של חברת מניות
11. שו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' ז):
ובדבר ליקח שערס (=מניות) מקאמפאניעס (=חברות) שעושין מלאכה ומסחר בשבת – הא חזינן שנתפשט להיתר. והטעם פשוט, שאין להחשיב את הקונים שערס שהוא רק משהו מהמסחר שאין להם שום דעה בהמסחר אף לענין חלקם לבעלים שלא דמי לשותפות במקצת שיש לו דעה כבעלים, וגם אין הקונה שערס רוצה להיות בעלים בהמסחר ואינו רוצה לקנות כלום בהמסחר אלא הוא רק כקונה רווח והפסד שיהיה בהמסחר לפי סך כך וכך שקנה... ולכן לענ"ד אין לחוש למה שעושים הבעלים דהקאמפאניעס שאינו נוגע להם. ואף אם יש גם יהודים בהבעלים, אין להחשיב מסייע לעוברי עבירה, שהמסחר יעשו גם כשלא יקנה שערס מהם, כי לא חסר מי שיקנה שערס, והקונה קונה רק לטובת עצמו, ולכן אין בזה שום איסור, וכמו שנוהגין הרבה בנ"א ואף יראי חטא לקנות. אבל ודאי לקנות מידה מרובה כל כך עד שיתחשבו בדעתו - יש לאסור אף בפעקטערע (=בית חרושת) ומסחר של עכו"ם.
12. שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' כח (דין ריבית בבנקים ובעסקים שהם בערבון מוגבל):
וגם זאת לדעת דאין נדון זה שייך כלל למה שהובא בשו"ע (יו"ד סי' קס) לענין מעות עניים דחשיבי כמעות של יתומים ומותר להלוותן ברבית דרבנן של קרוב לשכר ורחוק מהפסד, דשאני התם שאין להממון בעלים ידועים; אבל אם העניים מיוחדים, וגם ידוע חלקו של כל אחד ואחד, מבואר בכל מקום דאסור; וכ"ש הכא שהמניות מסוימות וידועות, דוודאי חשיבי בעלי המניות כמלווים מעותיהם ברבית ע"י שליח, וממילא פשוט הוא שאיסור גמור לעשות כן גם ברבית דרבנן.
מקורות להרחבה
נאמנות היועץ למעסיק
1. ספר המצוות לרמב"ם (מצוות לא תעשה רצט):
והמצוה הרצ"ט היא שהזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו, אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ולפני עיוור לא תתן מכשול ולשון ספרא:
לפני סומא בדבר, היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו.
2. רמב"ם (הל' שכירות פי"ג ה"ז):
כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן; שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: כי בכל כוחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר: ויפרוץ האיש מאד מאד.
העדפה ליהודי
1. עבודה זרה (כ, א):
תניא: לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. - אין לי אלא לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה. לגר במכירה מנין? תלמוד לומר: תתננה... או מכור, לעובד כוכבים בנתינה מנין? תלמוד לומר: תתננה ואכלה או מכור לנכרי, נמצא אתה אומר: אחד גר ואחד עובד כוכבים בין בנתינה בין במכירה, דברי ר' מאיר; רבי יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה.
שפיר קאמר ר"מ! ור' יהודה? אמר לך: אי סלקא דעתך כדקאמר ר"מ, לכתוב רחמנא תתננה ואכלה ומכור, 'או' למה לי? שמע מינה לדברים ככתבן הוא דאתא. ור"מ? ההוא לאקדומי נתינה דגר למכירה דעובד כוכבים. ור' יהודה? כיון דגר אתה מצווה להחיותו, וכנעני אי אתה מצווה להחיותו, להקדים לא צריך קרא.
2. רש"י:
לגר אשר בשעריך - גר תושב שקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח ונבילה מותרת לו ואתה מצווה להחיותו דכתיב בגר ותושב (ויקרא כה) וחי עמך.
ת"ל או מכור - וקאי אגר דלעיל מיניה לגר תתננה ואכלה או מכור.
לעובד כוכבים בנתינה מנין ת"ל תתננה או מכור לנכרי - ודרוש לתרוייהו אנכרי דאי לדברים ככתבן אתא דלעובד כוכבים אסור לתתנה הכי איבעי ליה למכתב תתננה ואכלה לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי דלא מצי לאוקומי קרייה דנתינה אנכרי.
ולעובד כוכבים במכירה - אבל בחינם אסור ליתן לו שום מתנה.
ופרכינן ור' יהודה הא ודאי שפיר קאמר ר"מ - דבין מכירה בין נתינה איכא למישדינהו אעובד כוכבים ואגר.
או - חלוק הוא.
להקדים נתינה דגר - אם יש גר בשעריך לא ימכרנה לעובד כוכבים ולהכי אתא או למשמע הכי לגר אשר בשעריך תתננה והוא עיקר מצוה או אם אין גר מוכרה לעובד כוכבים.
3. תוספות:
ורבי מאיר ההוא איצטריך דלקדום נתינה דגר למכירה דעובד כוכבים - וא"ת: וכי אם יש לו לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לעובד כוכבים? והלא אפי' לישראל אינו מצוה על כך! וי"ל דדווקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל שלא היו עובדי כוכבים מצויים ביניהם ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר.
להקדים לא צריך קרא - וא"ת כיון דמסברא יש לנו להקדים נתינה דגר למכירה דעובד כוכבים למה נכתבה נתינה דגר כלל מכ"ש ממכירה דעובד כוכבים ידעינן ליה וי"ל דאי לא כתיב נתינה דגר הוה אמינא דאסור ליתן לו נבילות כדי שיתן לב להתגייר לגמרי.
4. רמב"ם (הל' זכיה ומתנה פ"ג הי"א):
אסור לישראל ליתן לעכו"ם מתנת חינם, אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר: לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי – במכירה ולא במתנה; אבל לגר תושב בין במכירה בין בנתינה, מפני שאתה מצווה להחיותו, שנאמר: גר ותושב וחי עמך.
5. שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד (חו"מ סי' מד):
...מכלל הדברים אנו למדים שמצוות קדמת עבודה עברית אינה רק מצוה של צדקה מעולה, אלא היא גם אזהרה של חובה שבי"ד דנין עליה ומחייבים את המוכר, היצרן, בעל הבית והפועל להקדים את אחיהם...
ומעתה בנדון דידן שבעל הבית עסוק בעבודה, ועבודתו מחייבתו לשכור פועלים מישראל אין שעור שליש או חומש נוסף על השכר של פועל לא יהודי מוציא אותו ידי חובתו אלא צריך לקיים המצוה כתקנה בעין יפה במדת "כי טוב לו עמך וחי אחיך עמך".
ועוד נראה לומר, דמצוות עבודה עברית, אעפ"י שהיא מצוה דרבנן מלאו הבא מכלל עשה, הואיל וביטול מצות עשה זו היא בקום ועשה בהעסקת פועלים לא יהודים - היא נדונה כדין מצוות לא תעשה שנאמר בה בכל מאודך...
מהאמור אנו למדים שמצוה על בעל הבית והפועל, היצרן והלוקח, לסחור בתוצרת ישראל ולעבוד אצל ישראל ועל ידי פועל ישראל בתשלומי שכר הוגן קבועים וקצובים עפ"י בית דין מוסמך או עפ"י מנהג המדינה.
6. תשובות והנהגות (ח"ב סי' תעז):
...נראה שאם היהודי מוכר ביוקר ומחוסר עבודה, ויש גוי שמוכר דבר זה יותר בזול, א"כ מה שמפסיד בהפרש שבין שניהם הוי צדקה, כיון שהיהודי הזה זקוק לפרנסה, ואין לך מצוות צדקה גדולה מזה, דהוי גם מתן בסתר, שהמקבל אינו מרגיש שמקבל צדקה, ולכן יכול לנכות סכום זה שמפסיד מכסף מעשר, דמצוה גדולה קעביד להחיות נפש יהודי בפרנסה בכבוד, והצדקה שנותן בכה"ג הוא במדרגה גדולה שאפשר לקחת גם מכספי מעשר. יעו"ש. ואולם זאת כאמור כאשר היהודי זקוק מאד לפרנסה. אבל במקום שההפרש הוא גדול, א"צ להקדים.
7. הרב יעקב אפשטיין, "פיטורי שכיר מישראל לשם שכירת גוי", שו"ת חבל נחלתו, ח"ב סי' סז:
חקלאי מעונין לפטר שכירים יהודים להכניס במקומם נכרים שעלותם זולה יותר... נראה שבמצבנו במדינת ישראל עתה לפי מצב התעסוקה ומצבה המדיני של ישראל, עומדים שיקולים נוספים שלא היו בעבר:
1. העדפת ישראל גורמת לקיום מצוות ישוב א"י בצורה ציבורית, גורמת להם להתיישב בארץ. אי מציאת פרנסה לפחות אצל חלק מהאנשים גורמת להם לעזוב את הארץ, או שמחלישה את אחיזתם.
2. הצלה מאבטלה של היהודים.
3. העסקת נכרים מחזקת את אחיזתם בארץ, ודאי כשמדובר על אויבים.
ונראה לגבי זמננו ומצבנו, במידה ולעבודה זו יש דרישה מצד פועלים מעם ישראל, ולמעסיק לפי מצב המפעל או המשק החקלאי ישנה יכולת להעסיקם בתנאי שכר הוגנים, ללא חשש של סגירת מפעלו ונפילה לחובות גדולים, הרי זה מוטל עליו בלא להתחשב בהפרשי הרווח כתוצאה מעבודת נכרי זולה, ובלא דרישות של שכר גבוה עבור עצמו ומנהליו. אולם אם מחמת הצורך להעסיק שכירים מישראל אף הוא יפול בנופלים, אין מוטל עליו להעסיק דווקא פועלים מישראל. הדברים אמורים בכל ענפי הכלכלה, בין לגבי העסקת ישראל, וביםן לגבי קניה ומכירה מישראל, וע"פ יכולת הצדדים.
8. הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל (תשובה שלא פורסמה):
ומ"מ נראה שהדברים אמורים עד לשתות, דפרשה זו הרי מיירי בעיקרא בענייני אונאה שאסר הכתוב על אונאה, ובזה המדובר כפי שאמרו חז"ל: פחות משתות נקנה מקח, שתות מחזיר אונאה, ויותר משתות בטל מקח (ב"מ נ, ב). והא דפחות משתות קנה מקח ואינו מחזיר אונאה הוא משום שכל פחות משתות דרכם למחול (ר"מ פי"ב ממכירה ה"ג שו"ע סי' רכ"ז, ג). והכא שנתרבה מקרא נ' שגם לכתחילה ובידיעה מ"מ יש חיוב. אבל יותר מזה כיון שאין דרך למחול, אין לנו שנתרבה בזה לחיוב.
...מאחר שקבעה תורה שיש להעדיף הישראל על העכו"ם בהלוואה ובמו"מ גם למרות שאתה נמצא מפסיד, אין מקום להבחין בין "דבר מועט" לרב. אכן מסתבר... שהדבר במו"מ קשור בגבול אונאה שהוא שתות. ובהלוואה, שאין זה אלא מניעת הריוח, גם בריוח מרובה עליו לוותר, כיון דאין זה אלא למניעת הריוח, לא נקבע לזה שיעור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה