מוגנות בקהילה

*   פורסם ב'נקודה', תשס"ד, כתגובה לפולמוס שעלה בעקבות אשמת השווא שהוטחה ברב שלמה אבינר.

                              על לשון הרע וכבודה של תורה

דברים נוקבים נכתבו בגיליון הקודם של "נקודה" על התנהגותם של רבנים בישראל. החל בכך ידידי הרב יובל שרלו במאמרו "לא נהגנו כהלכה". החרה החזיק אחריו עמיאל אונגר ("הרב והכתב"). לזכותו של "נקודה" ולזכותם של הכותבים ייאמר "יישר כוח" על האומץ לדון בגלוי בשאלות קשות אלו, למרות אי הנעימות הכרוכה בביקורת עצמית המופנה אל המחנה פנימה. במיוחד אמורים הדברים כלפי הרב יובל שרלו, שאין זו הפעם הראשונה בה מפנה הוא את חצי ביקורתו כלפי פנים, ואף אינו נוהג לתת "הנחות" לעצמו כאשר עוסק הוא באותה ביקורת. אולם דומני שהפעם הגדישו המבקרים את הסאה בביקורתם, המושיבה על ספסל הנאשמים רבים מרבני הציונות הדתית.

האומנם "איפה ואיפה"?!

טענתו הראשונה של הרב שרלו היא ליחס של "איפה ואיפה" בהלכות לשון הרע. האמת היא כי רבים מרבני ישראל מחו ומוחים לעתים קרובות – ובחריפות מרובה – על נגע צרעת זה, של לשון הרע המתפרסם בעיתונות, ללא קשר לזהותם הפוליטית והחברתית של הנפגעים. מי הוא זה שאך לאחרונה העלה לדיון בכנסת הצעת חוק הבאה להגביל פרסום פרטים על חשודים, לפחות כל זמן שלא הוגש כתב אישום נגדם? האם היה זהו איש המחנה "הנאור" או הרב חיים דרוקמן – שהיה בעצמו בין חותמי המודעה אותה ביקר הרב שרלו? על לשון הרע בעיתונות נכתבו גם מאמרים הלכתיים בבטאונים מרכזיים של הציונות הדתית, ורק אזכיר כמה מהם: האחד – מאת הרב ארי יצחק שבט, תושב כוכב השחר - "עיתונים וחדשות בהלכה – דבר מצוה או דבר איסור", שראה אור בביטאון "ישע ימינו" (בהוצאת המועצה הדתית בנימין, גיליון 45 – תמוז תשנ"ה), השני – מאת כותב שורות אלו – "לשון הרע במערכת ציבורית-דמוקרטית", שראה אור בכתב העת 'צהר' לפני כשנתיים (גליונות ה-ו), והשלישי ), והשלישי – "לשון הרע במאבקים ציבוריים" מאת הרב שלמה אבינר, שפורסם באחד הגיליונות של "עיטורי כוהנים". אף נעשה ניסיון לקיים עיתון חדשותי ואיכותי על פי הנחיות הלכתיות מדוייקות ו"בקרת איכות צמודה" בהלכות לשון הרע. נכון. רבני ישראל לא יצאו במודעות ענק נגד כל דבר לשון הרע שיצא בעיתון, ומחו על התופעה בדרכים רבות אחרות (אגב, מי מוכן לממן מודעות כאלה בכל שבוע?). האם ההשלמה מאונס של רבנים (שרובם נמנעים תקופה ארוכה מלהכניס לביתם עיתונות מסוג כזה, וממילא נתקלים פחות במה שמקומם בה) עם הנגע המתמשך בדמותה של שגרת "חופש הביזוי" באמצעי התקשורת, מחייבת אותם לידום גם במקרה הנראה חמור במיוחד? האם מחאה מינימלית זו על תופעה שלצערנו התרגלנו אליה ביחס לאחרים מחייבת אותנו להיות בין השומעים בזיונו של תלמיד חכם ושותקים? האם נשכחו מאתנו דבריהם החריפים ביותר של חז"ל אודות האיסור החמור של ביזוי תלמיד חכם ואף אודות השומע ושותק? אתמהא!

    גם לא אבין את ההשוואה – שהובאה בדבריהם של שני הכותבים - בין כתבות התחקיר על עמותות ברק ומפלגת העבודה לבין כתבתו האחרונה של קלמן ליבסקינד. אמנם נכון, השלמנו, לצערנו, עם כך שכותבי התחקירים בעיתונות אינם אמונים על "הקוד האתי" של ה"חפץ-חיים" על כל פרטיו ודקדוקיו. אמנם כן, הורגלנו לדוש בעקבינו את איסורי לשון הרע באמצעי התקשורת, וחושינו אינם מחודדים דיים כדי לבקר כל סטייה מכללים אלו. ואת זאת עלינו לתקן, ויפה שעה אחת קודם. אולם יחד עם זאת, ההבחנה האינטואיטיבית של הציבור (ואף של הרבנים) בין תחקיר לתחקיר איננה נטולת יסוד, וודאי שאינה נובעת מעיוות מוסרי של אנשים הנוהגים "איפה ואיפה". האם לא פשוטה ההבחנה בין פוליטיקאי נבחר ציבור שכל מעשיו ומחדליו חייבים להיות נתונים לביקורת ציבורית מתמדת (ועל כן, לפחות ברמה העקרונית, הביקורת עליו היא בבחינת "לשון הרע לתועלת") לבין מי שכף רגלו לא דרכה בעשייה הפוליטית? האם אין לציבור אמות מידה כלשהן כדי להתרשם ממידת האמינות של כל כתבה? האם אין הציבור ער להבחנות נוספות בין המקרים?

צעקת הדל

טענה שנייה טוען הרב שרלו, כי לרשותן נשים המבקשות להתלונן על התנהגותם של רבנים לא עומד שום מנגנון לבירור. האמת היא שההיפך הוא הנכון. האם לא קיים "מרכז הסיוע לנשים דתיות" בירושלים, בהנהלתה של הגב' דבי גרוס (שאגב, זוכה למידה רבה של גיבוי מצד רבנים מכל גווני הקשת, ומצד רבני יש"ע בפרט; ועם זאת אינה נמנעת מלהעיר לרבנים על טעויות בנושאים אלו)? האם לא קיים מרכז לטיפול באלימות במשפחה תחת ניהולה של "יד שרה", היכול לשמש כתובת גם לנושא מעין זה, לפחות בשעת הדחק? האם אין גופים מקצועיים נוספים במדינה? האם אין אפשרות לפנות למשטרה כאשר יש בדברים בסיס מספיק לחקירה פלילית? האם הרב שרלו אכן שוחח עם כל אותם רבנים שהתבקשו לבדוק את התלונות כלפי הרב אבינר, והגיע מתוך כך למסקנה שתגובתם עסקה בטיוח ולא בבירור האמת? האם רמיזה זו עצמה אינה גורמת להוצאת שם רע על רבני ישראל?

    וכאן מבקש אני להסתייג הסתייגות עקרונית מטענה נוספת של הרב שרלו, כי "תפקידו של הרב בישראל הוא להתייצב לימין היחיד המסכן ולא לימינו של נושא השררה". אכן תפקידו של הרב הוא להטות אוזן לזעקת כאבו של הסובל והחלש, אשר אין מי שיקשיב לו, ואף לסייע לו בריבו במקום בו הוא גם צודק. אולם יחד עם זאת, תפקידו של רב בישראל הוא להתייצב לימינו של הצודק, תוך עמידה על ציווי התורה "לא תישא פני דל", לא פחות מאשר מתוך עמידה על מצוות "לא תהדר פני גדול". קביעה זו קשורה במהותו של המוסר היהודי; וכבר עמדנו על כך במאמר קודם המשווה בין מוסר היהדות לבין מוסר הנצרות ("מוסר ההתנחלות" – 'נקודה' 252). שאיפתו הכנה של הרב שרלו לטיפוח הרגישות הראויה אל הסובל גדשה את הסאה. ולא אוכל להימנע מלהזכיר, כי הדגשת יתר מידת הרחמים על חשבונה של מידת הצדק, מדרכי המוסר הנוצרי היא, ולא דרכו של אברהם אבינו אשר ציווה את ביתו אחריו "לעשות צדקה ומשפט".

פרשת "נתיב מאיר" ולקחיה

בשתי הכתבות הוזכרה הפרשה הכאובה בישיבת "נתיב מאיר", כסמל "הטיוח הרבני". ואף כאן מבקש אני לשאול: האם המבקרים לא מכירים את הוראתו של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ז, א): "חכם זקן בחכמה... שסרח – אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו; אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה"? האם ניתן לפטור כלאחר יד את הזהירות של אותם רבנים מגרימת חילול השם על ידי פרסומה ברבים של פרשה זו? האם עלינו לקבל ללא הרהור וללא תנאי את המוסכמה הרווחת בעולם החילוני, שדרך החיטוי היחידה של כל כביסה היא קרני השמש; מוסכמה המנוגדת בעליל לרוח הנושבת בין דפיהם של ספרי ה"חפץ-חיים"? ובכלל, קשה לקבל את הגישה החשדנית העולה מתוך אותה ביקורת. ניזכר נא בדברי הרמב"ם בפירושו לפרקי אבות (א, ו), על החובה לדון כל אדם לכף זכות, ובמיוחד כאשר מדובר ברבנים מן השורה הראשונה: "אם יהיה האדם נודע שההוא צדיק מפורסם... ונראה לו פועל שכל ענייניו מורים שהוא פועל רע ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק הוא - ראוי שתיקח אותו שהוא טוב... ואין מותר לך לחשדו, ועל זה אמרו: כל החושד בכשרים לוקה בגופו". וקל וחומר במקרה המדובר, שאף מי שראה לנכון לחלוק על הנהגתם של אותם רבנים, לא יוכל לחשוד אותם באי נקיון כפיים ובעירוב שיקולים זרים.

    אכן נכון יהיה מצד כולנו להפיק את הלקחים הנדרשים מאותה פרשה, ובראשם – שבניגוד לעבר, אין טעם להתאמץ כדי להסתיר פרשיות מביכות. כיום, בין כה וכה הכל נחשף בסופו של דבר, וכל ניסיון להסתיר עלול להותיר טעם מר של חוסר אמון. ולהיפך, דווקא התנהגות שאין בה פחד מחשיפה כזאת מעוררת כבוד בסופו של דבר. לכן, מבחינה מעשית, יש צדק רב בטענתו של הרב שרלו כי קידוש השם יבוא דווקא על ידי טיפול בבעיות ללא מורא ואילו הפחד המוגזם מגילוי יביא בסופו של דבר לידי חילול השם. דוגמא לכך, לפני כשנתיים פורסמה כתבה במקומון הירושלמי תחת הכותרת "הרבנים בהתנחלויות לא מטייחים", אשר נגעה בכמה פרשיות שלפני כן היתה התלבטות קשה כיצד לטפל בהן בצנעה, מחשש שמא הדברים יגיעו לתקשורת ויכפישו את שמה של ההתיישבות. עבר עלינו מה שעבר על התנועה הקיבוצית. גם שם היתה נטייה חזקה לטפל בבעיות בשקט "בתוך הבית" ו"לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ", ובסופו של דבר הבינו שהעסקה אינה כדאית כל כך וחבל על המאמץ להסתיר ועל המחיר שהוא גובה. גם ביישובינו היו מקרים חמורים שטופלו בשקט, ולאו דווקא על ידי רבנים. לא אחת הואשם תושב באחד מיישובי יש"ע במעשים חמורים של פגיעה בילדים וכדו', והסיפור "נסגר בשקט" על ידי הוצאתו של התושב מן היישוב. הבעיה היתה, שהמורחק עבר ליישוב אחר (לפעמים, גם הוא ביש"ע), והמשיך שם באותם מעשים. ניתן להבין את מוסדות היישוב הראשון שחשבו שדי בכך כדי לפתור את הבעיה מבלי לגרום לאותו חבר פגיעה חמורה מידי ומבלי לפגוע בשמה הטוב של ההתיישבות; ורק במבט לאחור אנו יכולים לראות עד כמה היתה גישה זו הרת אסון. ובכל זאת, אף שאני נאלץ להסכים עם הרב שרלו בהקשר המעשי, שלא לפחוד מן החשיפה, חולק אני עליו במישור העקרוני, ועל משמרתי אעמודה, שריצה מהירה ונמהרת אל התקשורת אסור שתהיה ברירת המחדל הראשונית והאולטימטיבית, ולא על כך נאמר "יש זריז ונשכר".

    בפרשת "נתיב מאיר" ניתן לדון כראוי רק לאור התהליך שעברנו מאז והמסקנות שהוסקו מאז. אמנם לא נראה לי שהיתה לכותבים כוונה מפורשת להביע חשד ברבנים שטיפלו בה שנטו לטייח פרשה חמורה כדי להגן על חברם, תוך המשך פגיעה בתלמידי הישיבה; אולם אין להתעלם מכך שחשד זה עולה מבין השיטין של דבריהם. גם אם יחשוב מישהו שהיה הכרח להוציא את הסיפור החוצה גם בשעה שלא היה אלא חשד, תוך לקיחת סיכון לפגיעה אנושה במי שהיה בחזקת חף מפשע; גם אם לא כל אחד יצדיק את השיקול להציל את ישיבת "נתיב מאיר" מהרס מיידי עקב אי היכולת להסכים על מחליף לראש הישיבה, תוך נקיטת אמצעי זהירות לבל יישנו המקרים החמורים בתקופת המעבר; גם אם לא נסכים עם החשש מחילול השם מחשיפת הפרשה; - האם נכון יהיה לחשוד את אלה שטיפלו בפרשה כאובה זו במשוא פנים חמור? הרי ברור וחד-משמעי הוא שאילו ראו אותם רבנים סכנה כי המעשים החמורים בהם נאשם ראש ישיבת "נתיב מאיר" יימשכו גם להבא, לא היו משאירים אותו בתפקידו אפילו יום אחד! ולא זו בלבד, אלא שכך עשו כאשר הגיעו אליהם תלונות נוספות! האם דומה פרשת חופני ופינחס (אותה העלה הרב שרלו במאמרו), אשר המשיכו גם המשיכו את מעשיהם הפסולים תוך התעלמות של הסביבה, לנידון זה?

פנייה למשטרה – בזהירות ובאחריות

גם לאחר שאנו מבינים את חשיבותה של הפנייה למשטרה, זו אינה נטולת בעיות כלל ועיקר. לצערנו הרב, כל מה שמגיע לחקירת משטרה, גם אם אין בו בסיס מספיק, מודלף באופן מיידי לתקשורת ותופס כותרות ענק. לעיתים קרובות מתבררות כותרות אלה לאחר זמן כנטולות יסוד של ממש, אולם את הנזק שנעשה כבר לא ניתן לתקן. לא תמיד מטפלת המשטרה בנושאים כאלה ברגישות הראויה, וגם אם היא משפרת את תפקודה, לא רבים הם המודעים לכך. מי שמחפש דוגמא לבעייתיות הרבה של פנייה נמהרת למשטרה ולתקשורת, הרי היא לפנינו. לפני מספר שנים פורסמה בהרחבה בכלי התקשורת פרשה מישיבת "מרכז הרב", בה נחשד הרב זאב סולטנוביץ', שנתן שיעורים בישיבה, בפגיעה בגופם של תלמידים. שמו של הרב סולטנוביץ' הוכפש ברבים. שמה הטוב של ישיבת "מרכז הרב" נפגע. חילול השם גדול צמח מכך. גם שם היו מאפיינים דומים. הגיעו תלונות אל הרב אברהם שפירא. הרב מינה את הרב מנחם בורשטיין ממכון "פוע"ה" לבדוק את הענין. הרב בורשטיין בדק והגיע למסקנה שאין כל ממש בדברים. עקב הדלפה, נכנסה התקשורת לתמונה, ועל רקע פרשת "נתיב מאיר", חזרו ובאו ההאשמות על "טיוח" כביכול. מאז עברו למעלה משלוש שנים. מה אירע מאז? האם הרב סולטנוביץ' הורשע בדין? האם בכלל הוגש כתב אישום? בדיקה קטנה הראתה שמאז הוא אפילו לא הוזמן לחקירה במשטרה! האם לאור מקרה זה ואחרים, נלך ונצדיק למפרע כל פנייה לתקשורת? ודאי לי שלא לקיצוניות כזאת קורא הרב שרלו.

העיתונות – לינץ' ציבורי

משום כך אינני יכול לקבל את דבריו של הרב יובל בשבחה של העיתונות. לצערנו, אין היא "הכלי היחיד שבאמצעותו יכול הנרדף לזעוק את זעקתו". המקום הראוי לזעקת הדל היא בבית המשפט. מערכת המשפט היא זו הצריכה לתת לכך מענה, והיא היא שאינה ממלאת את תפקידה, בהיותה משרתת בעיקר את שכבות מסויימות בחברה הישראלית (כידוע, דווקא הדל אינו מסוגל לשכור את שירותיו של עורך-דין כאשר הוא נזקק לכך). העיתונות, מעצם טיבה, לא יכולה להיות בית משפט. משפטה של העיתונות לא יוכל להיות משפט צדק. תחקירן אינו חוקר משטרתי, ואף אינו שופט או דיין. הוא לא הוכשר לכך, וודאי שלא הוסמך לכך. העיתונאי אינו כבול לשום הליך מחייב, ואף אינו נושא באחריות אישית לעוול חמור שעשה לשמו הטוב של אדם. העיתונאי הוא החוקר, הוא התובע, הוא השופט והוא המוציא לפועל את גזר הדין, ללא ערעור. משפט העיתונות אינו אלא לינץ' במובן החמור ביותר של המושג. אמת, נכון הדבר, כי העיתונות יכולה למלא תפקיד חשוב בעשיית צדק, כאשר היא חושפת למשפט הציבור דברים שהמשטרה ומערכת המשפט אינן יכולות או אינן רוצות לטפל בהם כראוי. אולם לצערנו, זהו חזון אוטופי. את מי נפקיד על משפט הצדק? את העורך הקודם של "מעריב", שהורשע בפלילים? עיתונאים שלא קיבלו על עצמם שום "קוד אתי" של ממש, ושאי אפשר לצפות מהם להפנים את ה"חפץ-חיים"? האם מבקשים הכותבים לערער את האמון בתלמידי חכמים ולהמיר אותו באימון עיוור בהגינותם של אנשי התקשורת?

    לאור (וליתר דיוק: לחושך) כל זאת, החרם על "מעריב", צריך היה לבוא מזמן; ולא רק בגלל הכתבה על הרב אבינר. אופיו של העיתון השתנה לחלוטין במהלך עשרים וחמש השנים האחרונות. מעיתון ערכי ונקי, אשר כל משפחה ממוצעת בישראל יכולה היתה להכניס אותו לביתה, הידרדר העיתון עד מאד. כתבות בצבעי "כחול" ו"צהוב" ממלאות אותו. את עמודיו מעטרות תמונות צבע גדולות המשפילות את כבוד האישה ועומדות בניגוד מוחלט לכל ערכי המשפחה. בכתבות רבות נמצאים מסרים הסותרים ערכים אנושיים, לאומיים ויהודיים בסיסיים. איסורי לשון הרע והוצאת שם רע נרמסים בראש כל חוצות. כיצד נוכל להכניס עיתון כזה לבתינו? האם לא ניתן לומר בפה מלא "ולא תביא תועבה אל ביתך... כי חרם הוא"? מדוע אנו מקפידים על הידורי כשרות בהכנסת מאכלים לפינו ואין אנו מקפידים על כשרות מינימלית במה שעומד לנגד עינינו? האם לא כל מי שקונה עיתון כזה מהווה "מסייע לדבר עבירה" של ממש? ואם זכתה פרשת הרב אבינר להיות זו שבגינה יתעורר הציבור לעשות מה שהיה צריך לעשות ממילא עוד מזמן, והיה זה שכרינו.

מודעת התמיכה

טענה נוספת טוען הרב שרלו כלפי הרבנים שחתמו על מודעות התמיכה ברב אבינר: כיצד חתמו על מודעה כזאת מבלי לבדוק את הדברים בעצמם? כרב שצירף את חתימתו למודעה, נדרש אני לענות גם על כך. מודה אני על האמת. לא חקרתי ולא בדקתי, אלא הסתמכתי על רבנים נאמנים עלי שבדקו את הדבר. אמנם הניסוח החריף של המודעה לא היה לטעמי, ובכל זאת חתמתי. לא טעות היתה זו בידי, ובדעה צלולה צירפתי את חתימתי. כפי שנכתב לעיל, משפטה של העיתונות אינו משפט צדק אלא לינץ' ציבורי. במצב אשר כזה, אין משמעות מכרעת לניסוחים כאלה או אחרים, ובלבד שלא יהיו שקר. גם אין זמן להתפלפל על כל מילה. הכתבה אמורה היתה להתפרסם ביום ששי. נודע על כך רק יומיים קודם. מה יעשה רב המקבל שיחה דחופה לטלפון הנייד בהיותו בנסיעה ביום חמישי בצהרים? האם יתן לכתבה להתפרסם ללא תגובה ברורה וחד-משמעית, ורק לאחר שבועיים, כשיסיים תחקיר מקיף ויגיע למסקנות משלו, ינסח בעצמו מודעה על פי סגנונו האישי ויבקש לפרסם אותה בעיתונות? מי שמצפה לדבר כזה, דומני שאינו מבין מספיק את משמעותה של עיתונות. עיתונות, כאמור, אינה בית משפט מסודר, בה כל דבר נאמר באחריות ובדייקנות. שם, בתקשורת, קובעים הרושם של הדברים, העיתוי שלהם, הביטחון בו הם נאמרים ועוד פרמטרים חיצוניים לגמרי. לא זו הבמה לבירור האמת. לא זה המקום למשפט צדק. כאן נדרשה תגובה מהירה וחד-משמעית, ללא היסוס, ללא גמגום ומבלי לתת מקום להשהיות מיותרות. ההנחיות המחמירות הנובעות מן הציווי "מדבר שקר תרחק" נאמרו על בית דין המקפיד על כל פרטיהם ודקדוקיהם של סדרי דין תקינים. דווקא הוראה זו של התורה, להתרחק מן השקר, מחייבת אמירה ברורה שתאזן את הנאמר באותה כתבה. אגב, מבחינת הרושם שנקלט בציבור לא היה שום הבדל בין מודעה א' ובין מודעה ב', ולא בין שתי המודעות לבין דבריו של הרב שרלו שפורסמו ב"הצופה". המסר הכללי היה אחיד, וזה מה שנקלט בתודעת הקוראים מבלי להבחין בין ניסוח כזה לאחר.

    זאת ועוד. רבני ישראל אינם מתייצבים באופן אוטומטי לימינו של מי שסרח. לצערנו, לבושתנו ולחרפתנו, היו רבנים שהורשעו בפלילים: אם בלקיחת שוחד ואם במעשים מגונים, והדברים נודעו ונתפרסמו. באותם מקרים לא יצאו רבנים בפומבי להגנתם של המורשעים. גם ראש ישיבת "נתיב מאיר" לא זכה למודעת תמיכה. וכל זאת - מן הסיבה הפשוטה, שבאותם מקרים לא ראו הרבנים לעצמם בסיס מספיק בשביל לצאת בהגנה אל מול הדברים שהתפרסמו; מה גם שהאשמות אלה הגיעו לידי חקירת המשטרה.

ההצעות המעשיות

בצד כל השגותיי על מאמרו של ידידי הרב יובל שרלו, בהחלט יש לקדם בברכה את הצעותיו המעשיות:

א. עלינו להקים מנגנון ראוי לבדיקה רגישה של תלונות בנושאים שהצנעה יפה להם, ולאו דווקא כאשר מדובר בתלונות המופנות כלפי רבנים. הדבר חשוב, לא בגלל קושי לתת אמון ברבנינו, כפי שניתן להבין מדבריו של הרב שרלו, אלא בשל הרמה המקצועית הגבוהה הנדרשת לשם כך. מטבען של תלונות מסוג כזה, שקשה לברר אותן בכלים רגילים, וודאי שלא כל רב בישראל מחזיק בכלים ובניסיון הדרושים לכך. צוות רב-מקצועי ומנוסה יוכל, ללא ספק, לטפל בשאלות אלו בצורה הרבה יותר טובה. (אגב, לפחות באחד מאיזורי יש"ע הוקם מעין "בית דין" לנושאים מסוג זה המגיעים לטיפולם של הרבנים, כדי שלא ייווצר מצב שרב יישוב ייאלץ להתמודד עם נושא כה עדין ורגיש לבדו).

ב. גיבוש של "קוד אתי" לרבנים העוסקים בסעד נפשי הוא צו השעה. שלא כפסיכולוג, המקבל לקוחות במשרדו, בשעות העבודה ותמורת תשלום נאות, ואף שלא כעובד סוציאלי, עושה הרב את עבודת הקודש שלו בביתו הפרטי, בשעות לא שעות וללא תשלום אישי. הכלים הבסיסיים בהם משתמש הרב אינם תיאוריות מקצועיות מסודרות ומובנות אלא בעיקר מידותיו ותכונותיו האישיות: אהבת הבריות, הקשבה, אכפתיות, הבנה ועוד. כל אלה מפחיתים את תחושת הריחוק שבין הפונה לבין הרב ו"מזמינים" בעיות מסוג זה שמופיע בכתבה על הרב אבינר.

ג.  אחד הלקחים החשובים ביותר הוא העמקת ההדרכה המקצועית לרבנים העוסקים בייעוץ, כפי שמקובל אצל כל איש מקצוע אחר בתחום הייעוץ. השתלמויות לרבנים בנושאים רגישים נעשו, ב"ה, לדבר שבשגרה. הרבנים מרבים להיוועץ באנשי המקצוע, ואף אנשי המקצוע לומדים להשתמש ביתרונות היחסיים של הרבנים. כל זה מחייב את הידוק הקשרים שבין הרבנים לבין מחלקות הרווחה במקומותיהם. וגם כאן, כמו בתחומים אחרים, ניתן ללמוד רבות מנסיונם של הרבנים והעו"סים ביש"ע. (אגב, טעות מקצועית נפלה בדבריו של הרב שרלו אודות טיפול באשה מוכה. כאשר לא מדובר בקטינים, אין חובת דיווח למשטרה, ודיווח כזה הוא חסר כל תועלת בלי נכונות של האשה עצמה למסור את תלונתה במישרין. מומלץ מאד לכל רב הנתקל במציאות כזאת להתייעץ עם איש מקצוע שהתמחה בשאלות אלו). עם זאת, אין זה מתפקידו של הרב להיות עובד סוציאלי עטור זקן. תפקידו של הרב הוא בתחום התורני-רוחני-ערכי. לאמירות הבאות ממקום זה ישנה משמעות טיפולית שאינה עומדת לרשותם של העובדים הסוציאליים, שאין להם סמכות בתחומים אלו. הרבנים לא צריכים להחליף את העו"סים, כשם שהעו"סים אינם צריכים למלא את מקומם של הרבנים. כל אחד מהם צריך להכיר את מקומו ולהיעזר בחבירו, תוך שהוא נזהר שלא לגרום נזק בתחום אחריותו של זולתו.

ד. כמו כן יש לקדם בברכה את ההצעה-בקשה לשתף רבנים משני צידיו של הקו הירוק בהתייעצות על נושאים ציבוריים חשובים ורגישים. היציאה מתוך ה'קונכייה' של יש"ע, יש בה כדי להעשיר את הדיון בנקודות מבט נוספות, העומדות לנגד עיניהם של רבנים הנמצאים במגע קרוב עם חלקים נוספים של החברה הישראלית, ושיתוף פעולה כזה הוא כלי מחזיק ברכה. במיוחד אמורים הדברים בכל מה שקשור בהוצאת הודעות לתקשורת. פעמים רבות מידי נכשלנו בהוצאת הודעות שלא הובנו כראוי ולא השיגו את מטרתן, ועלינו להיוועץ באנשי מקצוע מנוסים כדי להביע את עצמנו בצורה מועילה.

באם יימצא האדם או הגוף אשר ירים את הכפפות שהשליך הרב שרלו לפתחם של רבני ישראל, בהיקף גדול או קטן, תצמח ברכה גדולה מתוך המציאות אליה נקלענו בפרשה זו. 

בחזרה לדף הבית של האתר 

מוגנות בקהילה

על בטיחות ילדינו הנוסעים בטרמפים

מאז חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים הי"ד בגוש עציון, דובר רבות על הבטיחות של בני הנוער הנוסעים בטרמפים בין היישובים ביו"ש. אולם מעבר לבעיות הביטחוניות, עלינו לתת את הדעת לסכנה האורבת לבנותינו מפני פגיעות והטרדות למיניהן.

    בניגוד לסכנה הבטחונית, האורבת דווקא למי שעולה על טרמפ עם אדם לא מוכר, סכנה זו קיימת גם – ולעִתים אף יותר – עם אדם מוכר, שיכול להיות שכן מן היישוב, תושב של יישוב סמוך, קרוב משפחה, אדם שעובד ביישוב, נהג הסעות או מוביל של מצרכים – אנשים שכולנו מכירים, אבל לא תמיד מכירים לגמרי... ולצערנו, גם צירי התנועה שלנו אינם חסינים מממקרים כאלה.

    הדברים הללנו נכתבים לאחר אירוע של הטרדה שאירע באחד מיישובי האיזור, במהלך נסיעה בטרמפ עם נהג שאינו גר ביישובים אבל נוסע מידי פעם בכבישי האיזור.

    לשם כך, אנו ממליצים לבנות ביישוב (ואף לנשים נשואות) להקפיד על מספר כללי זהירות בסיסיים בזמן נסיעה בטרמפ:

א. לא לשבת ליד הנהג. מעבר לקרבה הפיסית המאפשרת חציית גבולות מצד הנהג, יש בישיבה משותפת בקדמת הרכב סוג של חוויית קרבה, שאיננה רצויה (אלא אם כן מדובר בהקשר המתאים לכך). כמו כן אנו ממליצים לכל מי שנוהג ברכב ומעלה טרמפיסט בודד מן המין השני, להזמין אותה לשבת בספסל האחורי. זה יגן על כל אחת מאתנו מפני הטרדות, ויגן על כל אחד מאתנו מפני עלילות. ובעיקר – יסייע בהטמעה של ההרגל החיוני הזה בין הבנות שלנו. כאשר מדובר ברכב מסחרי שאין בו מקום ישיבה מאחור, אפשר להניח תיק גדול בין היושבים בקדמת הרכב, או פשוט, לוותר על הטרמפ...

ב. אם את מרגישה התחלה של אירוע שאת מרגישה אתו אי נעימות קלה – התחלה של דיבורים שאינם מכבדים אותך או נגיעה קלה שאינך חשה אתה בנוח – תפעלי מיד להפסיק את האירוע. תתרחקי, תגידי: "די", "זה לא מתאים לי", "אלי לא מדברים כך" וכדו', ותרדי מן הרכב בהזדמנות הקרובה ביותר.

ג. לאחר אירוע או חשד לאירוע, ספרי על כך בהקדם האפשרי לאדם הקרוב אלייך, לגורם מתאים בקהילה (הרב, רכזת הקהילה, צוות המוגנות וכדו') וכן למחלקת הרווחה. וזאת כדי לדאוג לרווחה הרגשית שלך מחד גיסא, ולמנוע אירועים נוספים מצד אותו אדם מאידך גיסא.

בשם צוות המוגנות היישובי

בחזרה לדף הבית של האתר 

מוגנות בקהילה

עו"ס חדווה אריאל

מנהלת מחלקת הרווחה, בית אל

האם הילד שלי מוגן מפגיעה ביישוב שלי?

הורים רבים נוטים לחשוב שגידול ילדים ביישוב דתי עם מערכת חינוך תורנית מצטיינת מגן על ילדיהם מפני פגיעות מיניות. אולם לצערנו תופעת ההתעללות בילדים רחבה, פגיעות מיניות בילדים מתרחשות בכל מקום ובכל המגזרים, חרדים, דתיים כחילוניים וגם בישובי יו"ש, בקרב משפחות משכילות או בעלות אמצעים כלכליים. הפגיעה נעשית לאו דווקא ע"י פדופיל המסתובב ברחובות אלא עלולה להיות דווקא בסביבה המוכרת, על-ידי מבוגר או ילד, בנים או בנות, זרים או מכרים, במשפחה או מחוצה לה. הפגיעה עלולה להתרחש בבית, בחצר במסגרות חינוך, מקומות ציבוריים או בטרמפים. הנפגעים עלולים להיות בנים או בנות בכל הגילאים.

    פגיעה מינית הינה כל פעולה הקשורה למין ושאינה מותאמת לגיל ולסיטואציה בין אם היא נרמזת או מבוצעת. בין בכפיה, איום או הסכמה. לפגיעה מינית עלולות להיות השלכות קשות על מצבו הנפשי של הילד מעבר לפגיעה הגופנית ולפגוע בהתפתחותו ועל כן חייבת להיות התייחסות מקצועית. ללא טיפול הנפגע יתקשה להשתקם.

    בשנים האחרונות עולה המודעות ואיתה והחשיפה של פגיעות מיניות בילדים והחשש שלנו כהורים גובר.

   אז מה עושים? כיצד נגן על ילדינו?

   איך אדע אם הילד שלי נפגע?

   איך אהיה כתובת בשבילו לספר לי על פגיעה? 

שיח פתוח מתוך הקשבה והכלה

על ההורה להיות מסוגל לשמוע את הסיפור או רמזים על הסיפור, לא להיבהל, לא להתמוטט, להכיל, לא לשפוט, לא להאשים לא לכעוס, לא לעצור את הסיפור בתירוץ של "לשון הרע" לאסוף מידע בנחת ורגיעה, לתת משוב בצורה רגועה שזה מעשים אסורים הדורשים טיפול כדי שלא יקרו שוב. להעביר מסר לילד שצריך להפסיק את הפגיעה במיידי גם אם זה יוצר אי נעימות עם הפוגע. להעביר מסר לילד שהוא זקוק לעזרה כדי שלא תמשך הפגיעה.לתת לו תחושה שהוא אהוב ומוגן. מחקרים מראים כי בקרב ילדים שנחשפו לסביבה תומכת לאחר שההתעללות נחשפה, היו פחות סימנים טראומטיים לעומת ילדים שלא זכו לתמיכה חיובית מהסביבה.

    הסימן המשמעותי ביותר לכך שייתכן והילד/ה עוברים פגיעה מינית – הוא שינוי חד בכל תחום התנהגות: היחס ללימודים, היחס לחברים, הלבוש, או נסיגה התנהגותית (למשל חזרה להרטיב, גמגום וכדומה). ילדים אשר נפגעו עלולים להראות גם הסתגרות, או סממני מצוקה וחרדה. ילדים רבים ינסו להסתיר את הפגיעה – או משום שאוימו על ידי הפוגע, או משום שיסברו שזו אשמתם ושהם יינזפו אם יגלו את אשר נעשה בגופם. בנוסף ניתן לצפות אצל ילדים אלו גם להתנהגות מינית שאינה תואמת לגילם (כגון שאלות בקשר למין או התנהגות מינית).

דרכים לפיתוח חוסן נפשי של ילדים למניעת פגיעה מינית או הפחתתה

ילדים עד גיל 6 חייבים בהשגחת מבוגר כל הזמן.

    ילדים גדולים יותר (6-14) – יש לתחום את הזמן שהם ללא השגחת מבוגר ולתכנן עם הילד ולהיות אִתו בקשר אחת לכמה זמן בהתאם לנסיבות – סוג הבילוי, גיל ואופי הילד. היכן יהיה? עם מי יבלה? מה יעשו?

שיח והכנת הילד לגבולות מותר ואסור בבילוי עם חברים:

לא אלימות, לא קללות, שפה נקייה, לא לדחייה חברתית, לא לקחת דברים של אחרים ללא רשות, לא לשחק במשחקים מסוכנים, לא לאפשר מגע בין חברים במקומות צנועים, לא להשחית רכוש. לא לצאת למקומות נסתרים ומסוכנים, גבולות הגוף שלנו והפרטיות שלנו. להתרחק ממקום/ סיטואציה שלא נוחה להם, שמרגישים בה לא טוב, גם אם לא יודעים להסביר.

הכנה מקדימה לסיכון של פגיעה מינית

לדבר עם הילד על מקרים בהם מבוגר או ילד יציעו לו התנהגויות בעלות גוון מיני בפיתוי או בכפיה. זה יכול להיות מהמשפחה או מחוצה לה, בני אותו מין או מהמין השני, חברים או שכנים, מבוגרים, נוער או ילדים, מוכרים לו או שאינם מוכרים, דתיים או חילוניים, אנשים טובים ומוצלחים יותר או פחות.

   חשוב להכין את הילד שלא לשמור סוד במצבים אלה – אין זו בגידה או הפרת הבטחה או לשון הרע על הילד לפנות להורים או למבוגר אחראי אחר ולספר על אירועים פוגעניים גם כאשר הוא נתון בקונפליקט נאמנויות.

שיח רגשי

המפתח בקשר מול הילדים בכלל, ובפרט בנושא הפגיעות המיניות, הוא תקשורת נכונה מול הילדים. ההתעניינות הבסיסית של ההורה בחייו של הילד, האכפתיות שיפגין כלפיו, והאהבה והתמיכה שייתן לו – דברו עם הילדים בבית על רגשות סביב חוויות היומיום. שיח רגשי יסייע בעת מצוקה ומשבר שהוא יעבור בחיים.שאלות פשוטות כמו מה שלומך, איך עבר עליך היום, ומה עשית, יגרמו לילד להבין כי הדברים העוברים עליו חשובים לכם, ולכן יוכל לשתף אתכם כשיצטרך בכך.

מה לעשות אם נודע לנו על ילד שנפגע מינית?

רצוי ומומלץ להתייעץ עם איש מקצוע (יועץ/ פסיכולוג/עו"ס) ניתן לפנות גם למרכז הסיוע לנפגעי/ות תקיפה מינית בטלפון 1202 לנשים או 1203 לגברים; קו דתי – 02-5328000.

חשוב לדעת

קטינים אשר נפגעו פגיעה מינית זכאים לטיפול מקצועי במימון משרד הרווחה. הטיפול מתמקד בנושא הפגיעה המינית ונעשה על ידי מטפלים מומחים בתחום במרכז טיפולי אזורי. לקבלת הטיפול יש לפנות למחלקת הרווחה.

טיפול בפוגעים

– שילוב של סמכות וטיפול מקצועי (רשויות החוק, ענישה, רווחה) הרחקה בין הפוגע לנפגע.

להתייעצות נוספת ניתן לפנות למחלקה לשירותים חברתיים.

בחזרה לדף הבית של האתר 

מוגנות בקהילה

האם אני ובנותיי מוגנות מפגיעה ביישוב ובסביבתו?

הניסיון מראה שהתחושה ש"לי זה לא יקרה" יותר חזקה מכל אזהרה, לכן ראינו לנכון לכתוב דברים קונקרטיים, בעזרת מקרים שקרו במקומות שונים.

א. לאחרונה קיבל צוות המוגנות דיווח של מישהי מאחד היישובים. היא נסעה בטרמפ עם נהג הובלות, ומאחר שלא היה מקום פנוי בספסל האחורי, ישבה לידו. הנהג ניסה להטריד אותה, בעיקר במילים אך גם במעשים. היא הייתה עירנית והתנגדה, ותוך כדי כך שלחה לבני משפחתה מסרון שהיא במצוקה, עם בקשה לצאת לקראתה ברכב המשפחתי. ב"ה, הנסיעה הסתיימה ללא פגיעה של ממש. [לצערנו, מרוב לחץ הנוסעת שכחה לרשום את מספר הרכב...].

ב.     אירוע שאירע לאחרונה באחד מבסיסי צה"ל. חיילת יצאה לבילוי עם חייל שהכירה בבסיס. הוא המתין לה עם שני חברים, ושלושתם פגעו בה בצורה קשה. התברר, שגם היכרות מוקדמת לא יכולה לתת תעודת ביטוח. אנשי המקצוע מכירים מקרים רבים של פגיעות שבאו מתוך קשר רומנטי תמים. וידוע שרוב מכריע של הפגיעות נעשה בידי אנשים מוכרים.

ג.  באחד היישובים הלכה נערה לישון בבית של חברתה. כאשר שהתה בתוך הבית, הותקפה על ידי אורח של המשפחה ששהה בביתם באותו ערב, ונזקקה לעזרה מקצועית כדי להתאושש מן האירוע.

ד. אירוע שהסעיר את המדינה לפני כ-15 שנה. אלוף מוערך בצה"ל, שר הביטחון לשעבר, הורשע בהטרדה של חיילות ששהו במחיצתו בזמן ששירת בצה"ל. ניתן ללמוד מכך, שגם אדם שאנו תופסים אותו כנורמטיבי לחלוטין [עם צל"ש מפואר ממלחמת יום הכיפורים] וכאדם שיש לו הרבה מאוד מה להפסיד – עלול להימצא כפוגע/מטריד. הדבר ממחיש מאוד את דברי חז"ל, שאמרו: "אין אפוטרופוס לעריות". ולמי שזקוקה לדוגמה נוספת, רק לפני שבועיים הורשע רב מפורסם בארצות הברית, כאשר התגלה שנהג להציץ במקווה בו טבלו נשים שעברו באמצעותו את תהליך הגיור שלהן. ורק לפני שנה הועבר מתפקידו מנהל מחלקה במועצת בנימין בשל תלונות חוזרות על הטרדה.

ה. באחד היישובים, ילדים וילדות שיחקו במקום ציבורי פתוח. קבוצת בנים הזמינה בת צעירה מהם אל מעבר לחומה סמוכה, ושם התרחש אירוע. למותר לציין כי מקרים כאלה עלולים לקרות גם אצלנו ביישוב.

איך אנו מגינים על עצמנו?

הדבר החשוב ביותר הוא לא להיות תמימה. לא לומר אף פעם "לי/לבתי זה לא יקרה". גם לא לומר: "האדם הזה הוא בסדר גמור, אני מכירה אותו". מצד שני, לא ניתן לנהל חיים נורמליים בתוך פחד מתמיד ולכלוא את עצמנו ואת ילדינו מאחרי סורג ובריח במשך כל שעות היום והלילה, וכולנו יודעים שהרוב המכריע של הגברים לא פגעו ולא יפגעו באף אחת.

ננסה לתת כמה עצות שיכולות לצמצם את הסיכון:

א. להיעזר בהלכה היהודית. ההלכה נתנה לנו שני כלים מרכזיים לשמירה על עצמנו. הראשון שבהם הוא איסור "ייחוד" – האומר שלא להימצא ביחידות [או כמעט ביחידות] עם בן המין השני שאינו בן המשפחה הגרעינית שלנו. כאשר נקלעים לסיטואציה של קירבה כלשהי עם בן המין השני, עלינו לשים לנגד עינינו את השאלה: אם הגבר/הבחור/הנער שבסביבתי ירצה לעשות משהו, האם יש לו אפשרות לעשות את זה מבלי להתגלות מיד? חשוב להקפיד על כך גם ב'דייט' עם בחור ישיבה עם זקן, פיאות וציציות בחוץ.

ב.     הכלי השני שההלכה היהודית נותנת לנו הוא 'שמירת נגיעה'. הקפדה על כך יוצרת סביבנו "כיפת זכוכית" של הגנה, ומאפשרת לנו לזהות במהירות ובקלות כל ניסיון לפרוץ את הגבולות שלנו.

ג. בנסיעה לבד בטרמפים, בשום אופן לא לשבת על יד הנהג, גם אם המחיר הוא המתנה של שעה נוספת בטרמפיאדה.

ד. כאשר ישנים בבית של משפחה אחרת, לוודא שהאם נמצאת בבית והיא ערה בשעות הפעילות שלנו. גם 'לא מזיק' לנעול מבפנים את הדלת של חדר השינה.

ה. אם מבקשים ממך בייביסיטר, אל תסכימי לטפל בילדים כאשר האבא נמצא אתם בבית בלי אשתו, אלא אם כן יש בבית גם ילדים גדולים.

איך נשמור על הבנות שלנו?

אנו לא יכולים ולא רוצים לכלוא אותן בבית, ובכל זאת:

א. שיח פתוח שבין אם לבתה על נושאים צנועים, מאפשר לבת – בכל גיל שהוא – לשתף את אמה בכל מה שעובר עליה ובכל דבר שהיא חוששת ממנו. פתיחות זו תאפשר לאם לשוחח בצורה מועילה עם בתה על הדרכים להיזהר מאירועים שונים. שיח כזה יאפשר לבת לספר לאמה אם יקרה לה משהו לא נעים.

ב.     הסברה. לעשות את זה בצורה עניינית, מבלי להבהיל ומבלי לייפות את המציאות. לא כדאי לתת לבת צעירה לקרוא את הדף הזה בעצמה או לדבר אתה על הכול ביחד, אלא מעט מעט בכל פעם. חשוב להסביר שבדרך כלל לא קורה כלום, אבל לפעמים קורים דברים, ולהוסיף שיש בידינו אמצעי זהירות פשוטים וזמינים. "מוטב להיזהר ולא להצטער". במסגרת זו חשוב גם לדבר על 'מקרים ותגובות'.

ג. אם הבת נוסעת אל מחוץ ליישוב, חשוב שתהיה מצוידת בטלפון נייד. ובאם היא נוסעת בשעות 'מתות', בהן היא עלולה להתפתות לעלות על טרמפ שאינו בטוח, לא לחסוך בכסף ובמאמץ, ולהסיע אותה. זוהי השקעה קטנה מאוד יחסית להשקעה שתידרש במקרה בו יהיה צורך לטפל בפגיעה.

ד. חשוב להיות עם הילדים כאשר הם יוצאים למרכז היישוב או לוודא שיש אדם מבוגר אחר ששם לב אליהם. אנו ממליצים להורים לעשות מידי פעם סיבוב במרחב שסביב מתקני המשחקים, כדי לראות אם יש התרחשויות כלשהן בפינות מוסתרות.

ה. כאשר מדובר בנערות, חשוב להעלות אצלן את המודעות לבעייתיות שיכולה להיות בהימצאות עם גבר, בן או שני בנים ביחידות, ועוד יותר – בשעות המאוחרות והקטנות של הלילה. כמו כן, לדבר אתן על אירועים שעלולים להתרחש בזמן שמרטפות, שינה אצל חברה או משהו דומה לזה. ההדגשה שמצד אחד כל אדם – אפילו מוכר ואפילו מוערך – עלול להתגלות כפוגע ברגע מסויים, ומצד שני הרוב המכריע של הבנים/הגברים לא עושה מעשים פסולים, יכולה ליצור תודעה מאוזנת.

ו.  דברו עם הבנים ועם הבעלים שלכן על שמירת גבולות מצדם. ככל שיותר גברים יקפידו על גבולות כאלה, כך תיווצר סביבה יותר מוגנת עבור כולם, כאשר כל חריגה מן הגבולות הללו תדליק אצל הבנות נורת אזהרה.

אם יש צורך בעצה נוספת, ניתן לפנות למחלקת הרווחה או לחברי צוות המוגנות היישובי.

בחזרה לדף הבית של האתר 

מוגנות: הרחקת הפוגע לטובת הנפגעת (דף מקורות)

הרחקת הפוגע לטובת הנפגעת

א. אחריות הפוגע לרווחת הנפגעת

בבא מציעא עה,  ב:

כי אתא רב דימי אמר: מנין לנושה בחבירו מנה, ויודע שאין לו, שאסור לעבור לפניו? – תלמוד לומר: לא תהיה לו כנושה.

רש"י:

לא תהיה לו כנושה – לא תיראה בעיניו כנושה בו, שיראה וייבוש.

דברים פרק כב

(יט) וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.          (כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.

 

ב.  החובה לבקש מחילה ולרצות את הנפגעת

רמב"ם, הל' חובל ומזיק פרק ה:

ט. ...חובל בחבירו, אע"פ שנתן לו חמישה דברים – אין מתכפר לו; ואפילו הקריב כל אילי נביות, אין מתכפר לו ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו.                     

י.  אסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול לו, ואין זו דרך זרע ישראל; אלא כיון שביקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו – ימחול לו.

רמב"ם הל' תשובה פרק ב:

ט. אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום... אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן – אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו...

י.  אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, ימחול בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא ייקום ולא ייטור, וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל הגויים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתו שמרה נצח". וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, "והגבעונים לא מבני ישראל המה".

שו"ע או"ח תרו, א:

עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו... ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו.

משנה ברורה ס"ק יא:

א"צ למחול לו - דאיכא דשמע בחשדא ולא שמע בפיוס ונשאר השם רע. ומ"מ מידת ענווה למחול גם בזה.

ג.  תשובה בחטא שתוצאותיו קיימות

קוהלת פרק א:

(טו) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת.

משנה חגיגה פ"א מ"ז:

רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות שאינו יכול לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. אם תאמר בגונב וגוזל, יכול הוא להחזירו ויתקן.

רש"י:

והוליד ממזר – שהביא פסולין בישראל, ויהא זיכרון, לפיכך אין עוונותיו נמחקין בתשובה.

תוספות יום טוב:

זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר כו'. פירש הר"ב והן לו לזיכרון. וכפי' רש"י. ומסיימי התוספות: אבל שאר עבירות רוצח וגזל אין עדיו לפניו. ונראה לי דמילת 'וגזל' צריך להיות וע"ז שהחליפו העי"ן בגימ"ל והנקודות מלאו בלמ"ד. ונקטי התוס' רציחה וע"ז שהן חמורות כמו עריות...

תפארת ישראל:

לד) ממזר. שעדות חטאו לפניו תדיר, לפיכך אין עוונו נמחק כל כך מהר.

לה) ויתקן. נ"ל דר"ל אף למה שגנב וגזל נמי לפניו תדיר, עכ"פ משמחזירו לבעלים נתקן, ומכ"ש ע"ז ורוצח, דכששב אין חטאו לפניו, וכן כל שאר חטאים.

חגיגה ט, ב:

הוליד - אין, לא הוליד - לא? והא תניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: גונב אדם - אפשר שיחזיר גנבו ויתקן, גוזל אדם - אפשר שיחזיר גזלו ויתקן, אבל הבא על אשת איש ואסרה לבעלה - נטרד מן העולם והלך לו.

רש"י:

נטרד מן העולם – אין לו עוד תשובה, לפי שעשה דבר שאין לו רפואה.

ד.  מעבר דירה כתהליך כפרה

ראש השנה טז, ב:

ואמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה...              ויש אומרים: אף שינוי מקום, דכתיב (בראשית יב): ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, והדר ואעשך לגוי גדול. ואידך – ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה.

סנהדרין לז, ב:

ואמר רב יהודה בריה דרבי חייא: גלות מכפרת עוון מחצה. מעיקרא כתיב: והייתי נע ונד. ולבסוף כתיב: וישב בארץ נוד. אמר רב יהודה: גלות מכפרת שלושה דברים, שנאמר: היושב בעיר הזאת ימות בחרב ברעב ובדבר והיוצא ונפל אל הכשדים הצרים עליכם יחיה והיתה לו נפשו לשלל. רבי יוחנן אמר: גלות מכפרת על הכול, שנאמר: כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש ישב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה. ובתר דגלה כתיב: ובני יכניה אסיר (בנו) שלתיאל בנו.

רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ד:

מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח.

מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה פרק ה:

וי"א אף שינוי המקום כי המקום הוא ג"כ צורך האדם, וייקרא האדם על שם מקומו, כאילו הי' המקום ג"כ מכלל חלקי האדם, והרי צריך לכתוב שם המקום בגט כי א"א שלא יהיה לאדם מקום ונקרא האדם על שם מקומו, ומפני שנקרא האדם ע"ש מקומו ולפיכך הוא שייך ג"כ לאדם.

בחזרה לדף הבית של האתר