מה הקשר בין הפרעת קש"ר לבין הקשר הזוגי?

המאמר פורסם ב'חדשות בנימין', אביב תשע"ד.

"אנחנו יוצאים עם הילדים לאירוע. הוא פוגש בן דוד רחוק, שוקע בשיחה אתו ושוכח מכל העולם, משאיר אותי לבד עם הילדים, הילד הולך לאיבוד, והוא לא שם לב לכלום".
"אני חוזר בערב מהעבודה, מת מעייפות. מחכה לארוחת ערב טובה, לבית מסודר ורגוע, ומה מחכה לי? מהפכת סדום ועמורה. אני מרגיש שהיא מזלזלת בי, לא מעריכה את המאמץ שלי בשבילה ובשביל הבית, היא עצלנית, וחושבת רק על עצמה".
"אני רק אומרת לו משהו קטן של ביקורת קטנטנה, והוא קופץ כנשוך נחש, כאילו אמרתי לו שהוא אפס מאופס. אי אפשר לדבר אתו על כלום".

אלו כמה דוגמאות מתלונות שעולות מידי פעם בפגישות עם זוגות הבאים לייעוץ. ומה משותף להן? – בכל המקרים הללו התברר, מתוך שיחת ההיכרות, שבן הזוג שאליו התייחסה התלונה סובל מ-ADD, מה שנקרא בשפה הפשוטה: "הפרעת קשב וריכוז" (=קש"ר). בשנים האחרונות אני שם לב לכך שאצל אחוז עצום מן הזוגות המגיעים אלי לייעוץ, לפחות אחד מבני הזוג מזוהה כנושא את ההפרעה הזאת.

בקשר לקש"ר

תשאלו: מה הקשר? הפרעת קשב וריכוז זה עניין לבית הספר. מה זה קשור לזוגיות? אולם הספרות המקצועית והניסיון הטיפולי מראים שיש קשר הדוק בין הפרעת הקש"ר לבין הקשר הזוגי. בכל המקרים הללו, נדרש היה להסביר לבני הזוג את ההשלכות שיש לתופעת ה-ADD על הקשרים החברתיים בכלל והזוגיים בפרט. ההסבר עצמו כבר מרגיע מאוד את בן הזוג הפגוע, ופותח פתח לשינוי. הבעל השוקע בשיחה עם בן דודו אינו מזלזל באשתו, אלא שתמיד, כאשר הוא שקוע במשהו אחד, הוא "שוכח מכל העולם". כאשר שניהם מבינים את התופעה ויודעים מהיכן היא באה, הם יכולים לפתח ביניהם דיון על הדרך המתאימה להם כדי להתגבר על הנטייה הזאת או להכיל אותה ביתר קלות. הבעל שהבין שיש לאשתו קושי אמיתי בהתארגנות, למד שלא להיפגע מכך שהבית לא מאורגן לקראת שובו מן העבודה, וודאי של לכעוס עליה, אלא לשאול אותה כיצד יוכל לסייע לה להתארגן יותר טוב ואיך לחלק אחרת את התפקידים ביניהם כדי שהבית יתפקד אחרת. גם אשתו של הבעל הרגיש לביקורת למדה שב-ADD, לפעמים, יש נטייה לקלוט ביקורת בצורה החורגת מן הפרופורציות האמיתיות שלה, ולהיפגע מאוד מדברים פעוטים ביותר. כתוצאה מדיון ביניהם היא למדה להקדים לכל ביקורת את המילים: "אני לא כועסת עליך, אבל יש לי בקשה חשובה ממך...", ומאז הדברים נשמעו אצלו אחרת. אצל זוגות אחרים, הבין בן הזוג הסובל מ-ADD שכדאי לו לחזור ולהשתמש בטיפול התרופתי וגילה שזה עוזר גם בבית.

האמת היא שהמונח "הפרעת קשב וריכוז" הוא לא מדוייק לגמרי. זה לא פגם אלא 'משהו שמפריע'. פשוט, הקשרים בין הנוירונים במוח עובדים אחרת. לכן, מצד אחד, יש דברים שבהם התפקוד של המוח אצל אנשים כאלה הוא הרבה יותר טוב מאשר אצל אחרים. הם יועצים ארגוניים טובים, והם יצירתיים ומקוריים. ישנה יחידה בצה"ל – בחיל המודיעין – שאחד מתנאי הקבלה שלה הוא: אבחון ADD... ויש אומרים שמה שאפיין את לוחמי יחידה 101 עם הנועזות והמקוריות שלהם היה גם כן, ADD... ומאידך גיסא, ישנם דברים רבים שאחרים קולטים בקלות, והם לא... וביניהם – זיהוי נכון של סיטואציות חברתיות שונות.

בעשורים האחרונים חלה התקדמות עצומה באבחון ובטיפול בילדים הסובלים מ-ADD או ADHD במערכת החינוך. הם כבר לא מתוייגים שם כ'עצלנים', 'ילדים רעים' או 'מופרעים'. הם מאובחנים ומקבלים מגוון רחב של דברים המסייעים להם להצליח בלימודים. התלונה העיקרית בהקשר לכך היא שאולי יש אבחון יתר... אבל עם כל ההתקדמות המבורכת בכל הקשור לתחום הלימודי, עדיין לא ניתנת תשומת לב מספקת לכל הקשור לכישורי חיים בכלל, ולקשרים החברתיים והמשפחתיים בפרט.

בקשר לרגש

נתאר לעצמנו בת שאובחנה כ-ADD. בבית הספר היא מתפקדת היטב. המסגרת ברורה. הכללים ברורים. היא לוקחת כדור ריטלין בכל בוקר ומצליחה לשמור על רמה גבוהה של ריכוז וארגון בשעות הלימודים. גם כאשר היא חוזרת הביתה, והשפעת הכדור כבר מתפוגגת, מצופה ממנה להיות מסודרת ומאורגנת, ולמלא כראוי את המשימות המוטלות עליה בבית. אבל דווקא שם זה לא הולך... ההורים כועסים, גוערים ואף מענישים. הם משווים כל הזמן בינה לבין אחותה ה"מוצלחת", והדימוי העצמי של הבת, שגם כך היא רגישה לביקורת, הולך ויורד. אילו ידעו, למשל, שמילוי של משימה מורכבת הוא קשה מאוד עבור בתם – היו מתייחסים אליה אחרת לגמרי. במקום גערה היתה באה הדרכה. במקום לתת משימה תחת כותרת אחת, היו מפרקים אותה לסדרה של משימות פשוטות. אילו ידעו, היו יכולים לתת לאחותה את המשימות המורכבות, ולתת לה משימות שבהן יש לה יתרון יחסי, ובכך לסייע לה להרגיש מוצלחת לא פחות. אולם אם ההורים לא הודרכו לכך – אזי על הבת להתמודד עם קושי כפול: לא רק עם ה-ADD, שהוא תופעה נוירולוגית, אלא גם עם קשיים רגשיים גוברים והולכים עקב כשלונות חוזרים ונשנים.

כדי להבין את התהליך הרגשי של הילד הסובל מהפרעת קש"ר, אני מבקש להביא רעיון ששמעתי מן הפסיכולוגית לואיס ג'רבי, המתמחה בטיפול ב-ADD, ולשם כך אשתמש במילים אנגליות: ה-ADD נתפס פעמים רבות בעיני הסביבה כ-Bad (=ילד רע), עד כדי כך שהוא מוגדר כ-Mad (=מופרע, משוגע). כתוצאה מן הדימוי השלילי, הוא עלול להיעשות Sad (=עצוב, מדוכא), ובמקרי קצה סופו עלול להגיע ל-Dead (=מת). אחוז גבוה מנוער השוליים, וכן מן האסירים בבתי הכלא, הם אלה הסובלים מתופעה זו מבלי שהם וסביבתם קיבלו את ההדרכה המתאימה כיצד להתמודד אתה (אגב, האם יכול להיות שזהו אחד הדברים העומדים ברקע של פעולות 'תג מחיר'?...).

אמנם רוב הילדים הללו לא מגיעים למקומות כה קיצוניים. הם מצליחים לסיים את הלימודים, הולכים לישיבות, לצבא, לשירות לאומי ולמוסדות ההשכלה הגבוהה. בתחום הלימודי הם יודעים מה מקשה עליהם ומה עוזר להם, אולם התחום החברתי נשאר מוזנח. כל זמן שהם חיים בחברת רווקים כמותם, הם מסתדרים איכשהו, לפעמים טוב יותר ולפעמים טוב פחות. מתוך נסיון חיים הם בונים לעצמם אסטרטגיות שמסייעות להם להתמודד עם לא מעט אתגרים. אבל מה קורה כאשר הם מקימים משפחה? להלן רשימה של תופעות, שכמובן לא קיימות כולן אצל אדם אחד, אבל כאשר יש למישהו מבני הזוג ADD, ניתן לראות כמה וכמה מהן: קושי בניהול זמן, בזבוז כספים, קושי לעמוד בהתחייבויות, אובדן חפצים, קושי לראות את השני – את סבלו ונקודת מבטו, 'קצרים' רבים בתקשורת הזוגית, חוסר טאקט, קושי בלקיחת אחריות, פגיעוּת, אימפולסיביות, חוסר סדר, הצפה רגשית, חוסר הקשבה, נוקשות, ילדותיות. נשמע מפחיד?

בקשר לדרכי הפיתרון

אז מה עושים? – בניגוד לקשיים אחרים בחיים, ה-ADD הוא לא משהו פתולוגי, ובדרך כלל, שילוב של טיפול תרופתי עם פיתוח אסטרטגיות מתאימות בשיתוף פעולה בין שני בני הזוג, נותן מענה מועיל ומהיר לאתגרים שאתם יש להתמודד. ההצלחות המצטברות יוצרות "חוויה מתקנת" לכשלונות מן העבר, ומשפרות את המצב הרגשי, וכך הקשר הזוגי משתפר עוד יותר, עד כדי חוויה של "חתונה מחודשת". לפעמים הקשיים הזוגיים קצת יותר מורכבים, וזה דורש יותר עבודה, בעיקר על הקשיים הרגשיים שנוצרו סביב הפרעת הקש"ר, אבל כאשר ישנה "מפת דרכים" ברורה, ניתן לקחת את האחריות ולעבוד על כך בהצלחה. וכמובן, ככל שמקדימים לפתח את הכישורים החברתיים ואת הקשרים המשפחתיים כבר בגיל צעיר, כך ההתמודדות קלה יותר לאחר החתונה.

אסיים במעשה שהיה. בא אלי זוג לייעוץ בשיחה הראשונה סיפר הבעל שיש לו ADD, והקדשנו לסוגיא זו מספר מפגשים. יום אחד אמרה האישה בתחילת הפגישה: "גם לי יש ADD. עשיתי השבוע אבחון". התברר שמתוך השיחות, היא שמה לב לכך שהרבה מן התסמינים קיימים גם אצלה, והחליטה לבדוק את זה. בפגישה הבאה התברר שכל אחד מבני הזוג פיתח במהלך חייו דרך התמודדות הפוכה עם האתגר של הפרעת הקש"ר. הקשר ביניהם נבנה, באופן בלתי מודע, על הצורך של כל אחד מהם לאמץ לעצמו משהו מדרך ההתמודדות של השני. לאחר שגילינו את זה, כבר לא היה צורך בהמשך הטיפול, והוא הסתיים כעבור פגישה אחת נוספת...

סוף דבר
קשר זוגי טוב בנוי על עבודה משותפת הנמשכת כל החיים. הפרעת הקש"ר מאתגרת את הזוגיות ומחייבת את בני הזוג לעבוד ביחד יותר מאחרים – לפעמים לבדם ולפעמים בעזרת איש מקצוע. ודווקא משום כך, יש בכוחו של ה-ADD להצמיח את הקשר למקומות הרבה יותר גבוהים מאשר אצל זוגות אחרים. זה לא חייב לגרום להם לצניחה, ולהיפך, זה יכול להיות מנוע אדיר לצמיחה.