מועדים: לראש השנה - דרשות לתקיעת שופר

לשמוע קול שופר

כאשר אנו שומעים את קול השופר, בעיני רוחנו שומעים אנו את הדו-שיח שבין אברהם אבינו ליצחק בנו בדרכם אל העקידה. כאשר אנו שומעים את קול השופר, שומעים אנו את קולו החזק של השופר הנשמע במעמד הר-סיני, ואף רואים את הקולות. כאשר אנו שומעים את קול השופר, שומעים אנו גם את שופרו של משיח, שומעים את השופר של שנת היובל, הקורא דרור בארץ לכל יושביה, דרור מכל שיעבוד לזולת, לחברה, ואף מכל שיעבוד ליצר.

    השמיעה היא פסיביות. הפסקה של הפעילות, של שטף החיים. והיא המאפשרת את ההתבוננות פנימה. תקיעת השופר - לא אמירה ברורה יש בה אלא זעקה סתומה, הזקוקה לפירוש, ליציקה של תוכן. השמיעה היא לא רק פעולה חיצונית. יש בה קבלה והפנמה, מלשון "משמעת". לא מספיק רק לעשות, לקיים את המצוות. צריך גם לשמוע בקול ה'. "הנה שמוע - מזבח טוב. להקשיב - מחלב אילים". השמיעה היא שפת עומק. לא מתייחסת לפני השטח אלא למשמעות. וכדי לשמוע, צריך ללמוד גם להקשיב.

    קול השופר אינו קול אנושי המנוסח במילים. ההקשבה אליו היא הקשבה של האדם אל השיח הפנימי שלו עצמו. שמיעת השופר מביאה להתבוננות פנימה. לשמוע את הנשמה הזועקת: "געוולד"! "אני רוצה להשתחרר, להתבטא, לעשות את שליחותי, להגשים את משמעות הקיום שלי". שמיעת השופר מביאה את האדם לשמוע את קול המצפון, את הישרות הטבעית שלו.

    כך הוא המצב ביחס של האדם לעצמו, וכאשר הוא מתקן את ההקשבה אל הקול העצמי שלו, הוא לומד מתוך כך גם את סוד ההקשבה אל הזולת. האדם, הרי אינו רגיל להקשיב ולשמוע. הוא רגיל לומר ולהשמיע. ואם הזולת לא שומע - אזי משמיעים לו, צועקים אליו. מי שמקשיב, אין צורך לצעוק אליו. הוא שומע ומבין גם בלי שאומרים לו. הוא קולט את המשמעות שבין השיטין, גם ללא אומר ודברים. - כמו הקול הסתום של השופר. ומי שיודע להקשיב, מגלה שגם הזולת מתרגל להקשיב אליו.

    שמיעת השופר היא סגולת ההקשבה. בשמיעת השופר אנו שומעים את קולות השופר הגדול של מעמד הר סיני המהדהדים באזנינו. "בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"... שומעים את קול שופרו של משיח. בכל יום נשמעת בת קול המנהמת כיונה ואומרת "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין האומות". 

    שמיעת השופר היא סגולת ההקשבה. זוהי ההקשבה אל הקול הפנימי. שמיעת השופר היא גם הקשבה אל העולם, אל ציוץ הציפורים, אל שירת העשבים, אל המיית גלי הים, אל איוושת הרוח הנושבת. שמיעת קול השופר מכשירה אותנו להקשבה אל הזולת: אל דעותיו, אל השקפותיו, אל מצוקותיו, אל מאווייו. – הקשבה אל הילד, אל בן או בת הזוג, אל השכן, אל החבר לעבודה, אל הזר. שמיעת השופר היא ההקשבה אל הופעת ה' המתגלה בכל אלה הקולות, גם הקולות הפשוטים והברורים, גם הקולות המקוטעים והשבורים. שמיעת קול השופר היא הדרך המביאה את האדם לשמוע בקול ה'.

בין תקיעה לתרועה

תקיעה, תרועה ותקיעה – זהו הסדר הבסיסי של תקיעת השופר. שתי תקיעות מן הצדדים ותרועה (או שברים, שאף הם סוג של תרועה) באמצע. מה הן אומרות לנו? צריכים אנו להטות את אוזנינו ולשמוע את הקול הא-להי הבא אלינו דרך שמיעת קולות אלה, של השופר.

    עיון בפרשת החצוצרות אשר בספר במדבר יוכל ללמדנו רבות אודות סדר התקיעות. שני קולות הם: תקיעה ותרועה. התקיעה – לאיסוף ולכינוס היא משמשת. "אם באחת יתקעו – ונועדו אליך ראשי העדה". ואם בשתיים – "ונועדו אליך כל העדה". התרועה – לעומתה – מבטאת את היציאה מן הכינוס אל הפיזור. תרועה אחת באה להסיע את המחנות הראשונים, ותרועה שנייה – את המחנות הבאים אחריהם. אולם כאשר באים לחזור ולאסוף את כולם – "בהקהיל את הקהל" – אזי "תתקעו ולא תריעו". בשעת יציאה למלחמה – תרועה, ובשעת התכנסות להודיה ולשמחה – תקיעה.

    זהו סדרו של עולם. ראשיתו – באחדות מוחלטת. "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא". אין שניים בעולם. רק הקב"ה יחיד בעולמו. זוהי התקיעה הראשונה, הפשוטה – קול אחד שלם שאין בו שבירה כלשהי. בראש השנה הופרה האידיליה ונקרעה האחדות. "זה היום תחילת מעשיך". ביום זה נברא העולם בו ריבואות של יצורים וכוחות רבים המתנגשים ומתנגחים זה בזה. נשבר קולה החגיגי של התקיעה והפך לקול גניחה ונגיחה, יללה ובכייה של תרועה. התפזרו היצורים אנה ואנה. נתפרדו הכוחות לכאן ולשם. קול תרועת מלחמה באוויר. לא ניתן היה לומר "כי טוב" ביום השני לבריאה, כי בו נבראה השניות, ומתוך כך – אף המחלוקת.

    שבירה זו – עם כל הצער והכאב אשר בה – ברכה גדולה גנוזה בה. האחדות – מטשטשת את ההבדלים. המחלוקת – מחדדת ומבהירה את ייחודו של כל אחד. דווקא מתוך מאבק ותחרות, איבה ושנאה, מחלוקת ומלחמה – נבנה כל יצור וכל כוח בתור מציאות שלמה העומדת בפני עצמה. רק עתה, לאחר שכל כוח וכל יצור בנה את עצמו, מגיע זמנה של האחדות. לא אחידות יש בה כי אם שלמות הנבנית מצירופם יחד של שברים רבים, תוך שכל אחד מהם שומר את עצמיותו המיוחדת. זוהי התקיעה הפשוטה הבאה באחרונה, השלום שלא בא מתוך טשטוש אלא מאחד את כל ההפכים לשלמות גדולה אחת.

    כל תפילות היום סובבות סביב ציר זה. בתחילה מקדישים אנו את שם ה' "כי הוא לבדו מרום וקדוש" – באחדות מופלאה. אחר כך מבקשים אנו כי יתקדש שמו על כל המעשים ועל כל הברואים הנפרדים אלו מאלו, עד כדי כך ש"ייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

    בין שתי התקיעות הפשוטות של האחדות הא-להית צועדת היא כל ההיסטוריה העולמית והאנושית. חיים אנו בתווך, בין שברים לתרועות, בין קולות שבר לקולות נפץ, בין תקוות לשלום ולאחדות לבין קול תרועת מלחמה, תוך ציפייה להוביל את העולם כולו אל אותה תקיעה "פשוטה שאחריה". תקיעה גדולה זו – הבאה באחרונה – היא היא שופרו של משיח, עליו מתפללים כולנו:

תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו.

 

יום תרועה יהיה לכם

"ובחודש השביעי באחד לחודש, מקרא קודש יהיה לכם... יום תרועה יהיה לכם".

מהי ה'תרועה' אם לא שבירה, כאותו קול שבור ומרוסק, כאותו בנין רעוע ומתמוטט? ואם אין 'יום תרועה' אלא 'יום השבירה' או 'יום המשבר', אם כן "לשמחה מה זו עושה" בימי ראשיתה של כל שנה ושנה?

    אכן 'יום המשבר' הוא יום ראש השנה. אולם אינו 'יום האסון' וודאי שאינו 'יום השואה'. ה'משבר' אינו אלא מקום מושבה של היולדת. "כי באו בנים עד משבר". אין ספק כי חבלי הלידה כואבים הם עד מאוד, אולם דווקא מתוכם מופיעים חיים חדשים. אין ספק כי כל שבירה כואבת היא עד מאד, אולם מתוכה יכולה להופיע מציאות חדשה.

    בניגוד לכל המועדים, הפוגשים אותנו באמצעו של החודש, ביום מילואה של הלבנה, פוגשים אנו את יום ראש השנה דווקא בראשיתו של החודש, "בכסה ליום חגנו" – ביום בו מתכסה הלבנה. הלבנה הנחסרת ומתמלאת מידי חודש בחודשו, משל היא למלכות בית דוד, למלכות ישראל. עתים שהיא חסרה, עתים שהיא מלאה. "עטרת תפארת היא (=הלבנה) לעמוסי בטן (=ישראל) שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו". מתוך אותה נקודת מבט, לא לבית נמשלת מלכות בית דוד, כי אם לסוכה, "סוכת דוד הנופלת", והמשיח מכונה בשם "בר נפלי" – בנם של הנופלים. נבנית היא מלכות ישראל דווקא מתוך נפילות גדולות, מתוך ייסורים, מתוך חבלי לידה.

    ברכה גנוזה לנו בסוכתו של דוד. כל תלאות הזמן לא יוכלו להחריבה עד תום. "כי יצפנני בסוכו ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו". ביום הרעה, ביום התרועה, ביום בו הכול רעוע ומתמוטט, ביום בו מתגלה כי הכול ארעי וחסר יציבות, ביום בו אין בית תקוע היטב באדמה אלא אוהל הנידף ברוח – חש דוד כי דווקא אז, דווקא שם – "בצור ירוממני". אז חש דוד עד כמה הוא תלוי בה' א-להיו, ומתוך כך וכמה הוא מחובר אליו. "ה' רועי לא אחסר". על כן יכול הוא לשיר ולזמר גם בעיצומם של ימי הרעה. "אזבחה באהלו זבחי תרועה, אשירה ואזמרה לה'". המבנה היציב, התקוע היטב באדמה, עומד הוא בכל רוח מצויה. אולם כאשר תבוא עליו סופת הוריקן בלתי מצויה – יפול לבלי קום. אולם האוהל הארעי, הרעוע – גם אם ייפול – קום יקום במהרה. ועל כן – מתוך אמונה גדולה בעתיד המובטח – אומרים אנו מידי חודש בחודשו בזמן קידושה של הלבנה ההולכת ומחדשת ימיה כקדם: "דוד מלך ישראל חי וקיים".

    היציבות – כל אדם משתוקק אליה. אולם חסרונה בצדה. יש בה משהו תקוּע, סטטי, עומד על עומדו, לא נתון לשינוי, לחידוש ולשיפור. אין לאן להתקדם. אין מטרות. אין שאיפות. אין רצון. הארעיות, לעומתה, קשה היא לכל אדם. אולם שכרה בצידה. בכל שנה נותנת היא מקום לשינוי. בכל חודש נותנת היא מקום להתחדשות. קול השופר קורא לה לשיפור מתמיד. יש בה התקדמות. יש בה שאיפה. יש בה רצון מתמיד.

    פותחים אנו בתקיעה, במצב היציב והתקוּע. אולם לא לעולם חוסן. יש שברים, משבר, לידה חדשה. יש תרועה, ארעיות, משהו רעוע, אשר עמם חוברת השאיפה (רצון = רעוא בארמית) להתעלות אין קץ. רק לאחר מכן מופיעה אותה "תקיעה גדולה" שמעבר לעולם הזה, של יום המנוחה הגמורה, היציבות, השלמות המוחלטת, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

    ואנו – העומדים בעיצומם של ימי השברים והתרועה, העומדים על שברי חיינו אשר התגלו בכל ארעיותם ורעיעותם – עומדים לפני ה' א-להינו חדורי שאיפה, מלאי רצון לראות את הלידה שאחרי המשבר, את הקמתה של "סוכת דוד הנופלת". ובאותם רגעים חשים את האמת הגדולה שיצאה מבית מדרשו של ר' מנחם מנדל מקוצק, כי "אין דבר יותר שלם מאשר לב שבור".

"לערבב את השטן" – שבלב

נאמר בגמרא במסכת ראש השנה: "מפני מה תוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהם עומדים? – כדי לערבב את השטן". ואכן כך רגילים רבים מילדינו להסביר שמטרתה של תקיעת השופר היא "לבלבל את השטן". אך דברי קודשם של חז"ל צריכים ביאור: האם תקיעת השופר היא משהו המזכיר מעשה כשפים, להבדיל, שהם באים "להכחיש פמליא של מעלה" ולשבש את סדרי העולם לטובת האדם?

    שתי תשובות יש בדבר:

א. המעיין היטב בדברי הגמרא יראה שאין היא באה להסביר את הסיבה לכך שתוקעים. להיפך, נאמר שם ביטוי של תמיהה: "למה תוקעין?! - רחמנא אמר: תקעו!" (כלומר: אתה שואל, למה תוקעין? מה השאלה? הרי התורה אמרה לתקוע, ועל כך אין מקום לשאלות.). התשובה "כדי לערבב את השטן" באה לענות על שאלה אחרת: מדוע תוקעים 30 קולות לפני מוסף (תקיעות דמיושב) ועוד 30 קולות בתוך תפילת מוסף (תקיעות דמעומד).

ב. המעיין בהלכות תקיעת שופר יראה שמצוות השופר איננה התקיעה, כי אם השמיעה. יש לכך ביטויים רבים בהלכה, ובעיקר בנוסח הברכה, שהוא: "לשמוע קול שופר". אם אכן המצוה היתה להפחיד את השטן, היתה צריכה להיות "להשמיע", דהיינו: לתקוע! זה שההלכה מדגישה דווקא את השמיעה, מלמד אותנו שלא את השטן השמימי אנו באים להפחיד ולבלבל, כי אם את השטן השוכן בלבנו אנו פנימה.

שמיעת קול השופר באה להפגיש את האדם עם הטוב שבו, ולתת לו את הכוח להתגבר על היצר הרע, שהוא השטן שבתוכו. ההתגברות על השטן האישי היא זו שתורמת את חלקה להתגברות על השטן השמימי, שהוא הרע העולמי בכללו. ומתוך כך אנו מבקשים:

ובכן צדיקים יראו וישמחו... וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון (היינו: את שליטתו של הזדון והרוע) מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' א-להינו מהרה לבדך...