יום שישי, 28 באוגוסט 2015

הגות: שמיטת כספים וצדק חברתי (במשנת הרב קוק זצ"ל)

שמיטת כספים וצדק חברתי

במשנתו של מרן הרב קוק זצ"ל


"שתיקה רועמת" מאפיינת את התייחסותו של מרן הרב קוק זצ"ל אל שאלת הצדק החברתי. בכתביו ניכרת הסימפטיה שרחש לאותם אנשים ששאלות החברה נגעו לליבם. אבל התייחסות מפורשת, נקיטת עמדה גלויה באשר לרעיונותיה של תנועת העבודה -  אין. כל זאת, למרות שהיה נושא זה אחד הנושאים המסעירים ביותר את הדור. מצוה אחת לא איפשרה יותר להתעלם: מצוות השמיטה. משמעותה החברתית זועקת לשמים. ואכן, בהקדמתו לשבת הארץ פורש הרב חזון אוטופי על האוירה החברתית השוררת בעם ובארץ באותה שנה. הדברים שם אמורים בשמיטת  הקרקעות. ביתר שאת אמורים הם הדברים ביחס לשמיטת הכספים.
    על שמיטת כספים, כתב הרב זצ"ל בספרו "עין איה" (ח"ב). שם הוא מבאר את דברי המשנה האחרונה במסכת שביעית (פ"י מ"ט):
המחזיר חוב בשביעית - יאמר לו "משמט אני". אמר לו אעפ"כ - יקבל ממנו, שנאמר: "וזה דבר השמיטה".
    וכך כותב הרב זצ"ל:
התכלית העיקרית של שמיטת החוב בשביעית הוא מפני "כי קרא שמיטה לה'" - להסיר את העול היותר כבד שמתקבץ לרגלי שליטת העשירים על העניים, מפני שהוצרכו להם איזה פעם להלוואה, שהכניעה והעבדות תהיה מוטבעת בלב מי שירגיש על עצמו חוב לחבירו. "עבד לווה לאיש מלוה". והשעבוד הזה עלול להכניע את ישרי לב לפני עשירים תקיפים שיהיו המה המלוים. על כן תבוא השמיטה ותתיר אלה החרצובות.
הקלקול המוסרי שיש במצב בו אדם חייב לחברו - אינו עצם הפער הכלכלי שביניהם. בכך אין כל פסול. הקלקול מונח באותו שעבוד נפשי, שנובע מן השעבוד הכלכלי. אגב כך מעבירה השמיטה אלינו מסר חינוכי נוסף. שחרורו של האדם מן השעבוד לרעהו בא:
עם היסוד העיקרי, להעיר שיסוד הקניינים הוא מחובר עם התכלית העליון הכללי, שהוא הטוב המשותף לכל הנמצאים יצורי ה'.
אך איך יבוא התיקון? האם הדבר תלוי בביטולו של הרכוש הפרטי והפיכתה של החברה כולה לקומונה שיתופית? - לא זו היא הדרך:
אלא שעם זה צריך לדעת ולהכיר שלא עם דרך ביטול הקניינים הפרטיים יבוא האדם למטרה העליונה הזאת של הצלחת הכלל, כ"א עם חילוק הרכוש והזהירות מתוצאות רעות הבאות לרגלי היתרון הדמיוני הזה.
לאור השקפה זו, מונחת סכנה גדולה ברעיון שמיטת הכספים. מחד גיסא, דרושה היא השמטת הכספים כדי לשבר את יצר לב האדם. אך מאידך גיסא, הגבול שבין הפקרת החובות לבין ההפקרות המוסרית - דק הוא עד למאד. מתח רוחני זה בא לידי ביטוי באותה הלכה:
והנה, כל דרך ישר צריך להיות נשמר שלא יפעול על המודרכים על פיו תכונות שהם רעות כשיוצאות חוץ למידתן. ע"כ ההשמטה של שביעית צריכה עם זה שמירה, שלא תחליש את רגש היושר והצדק מנגוע ברכוש רעהו. ע"כ די לו ליסוד תכלית השביעית בדיבור: "משמט אני". שבזה יסור הסבל ועול העבדות מלווה למלוה.
אמנם מקום הניחה תורה לרגש היושר הטהור שילך עפ"י דרכו. כי בעל נפש טהורה, כאשר יאתה לאיש הישראלי המו   דרך עפ"י חוקי תורת ה' - לא יאבה להיות נהנה מיגיע רעהו. ע"כ, באמרו "אף על פי כן" - יקבל ממנו, להורות שלא יעתקו גבולי יסודי היושר גם לשעה, כ"א יוגבלו כדי להישיר את המטרה הכללית היותר עליונה שתבוא לרגלי קריאת השמיטה לה' בצדדיה החמריים והרוחניים.
    להשלמת הרעיון, נביא את דברי הרב זצ"ל לסיומה של המשנה:
המחזיר חוב בשביעית - רוח חכמים נוחה הימנו.
    וכך כותב הרב זצ"ל (ההשמטות שלי: ע. א.):
אין תכלית השמיטה של החוב מניעת הפרעון ונטיית המשקל בענייני הרכוש. שיסוד התורה במשפטיה היא הגבלת הרכוש והעמדת הצדק בקנין כל אחד מבני אדם במה שהוא שלו. אלא שעם הגבלת הקנין - צריך שתשפע רוח הנדיבות, עד שתשלול את צדדי החסרון הבאים ממנו...
ואז:
יבוא ג"כ היתרון, שמבלעדי הכרח משפטי - ימאס האיש אשר רוח בו את ההנאה מעמל זרים, בהיותו מכיר יתרון נפשו רק בהיותו עוזר ומהנה ולא עזור ונסבל... על כן, "המחזיר חוב בשביעית... - רוחם נוחה הימנו".
הרב מתמצת כאן את כל משנתו החברתית, שהיא שונה ומשוכללת מן התפיסה הסוציאליסטית-קומוניסטית. כיבוד הרכוש הפרטי הוא ערך: ערך של צדק - מחד גיסא, וערך של שמחת האדם בעמלו שלו - מאידך גיסא. חלילה לשלוח יד באותם ערכים מוסריים ע"י בניה מלאכותית של קומונה שיתופית. תיקונה האמיתי של החברה יבוא מתיקונו המוסרי האישי של כל אדם. האדם, באופן אישי, צריך לפתח את אישיותו המוסרית: להיות נדיב כלפי מי שנמוך ממנו וישר כלפי מי שגבוה ממנו בסולם הכלכלי. מתוך כך תיבנה חברה מוסרית וערכית, בה ישררו הצדק, הצדקה והשלום, והיא שתהיה אור לכל הגויים ומופת לכל העמים.

(פורסם ב'אמונת עתיך' – בהוצאת מכון התורה והארץ, גיליון מס' 1).

יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

מועדים: לראש השנה - דרשות לתקיעת שופר

לשמוע קול שופר

כאשר אנו שומעים את קול השופר, בעיני רוחנו שומעים אנו את הדו-שיח שבין אברהם אבינו ליצחק בנו בדרכם אל העקידה. כאשר אנו שומעים את קול השופר, שומעים אנו את קולו החזק של השופר הנשמע במעמד הר-סיני, ואף רואים את הקולות. כאשר אנו שומעים את קול השופר, שומעים אנו גם את שופרו של משיח, שומעים את השופר של שנת היובל, הקורא דרור בארץ לכל יושביה, דרור מכל שיעבוד לזולת, לחברה, ואף מכל שיעבוד ליצר.
    השמיעה היא פסיביות. הפסקה של הפעילות, של שטף החיים. והיא המאפשרת את ההתבוננות פנימה. תקיעת השופר - לא אמירה ברורה יש בה אלא זעקה סתומה, הזקוקה לפירוש, ליציקה של תוכן. השמיעה היא לא רק פעולה חיצונית. יש בה קבלה והפנמה, מלשון "משמעת". לא מספיק רק לעשות, לקיים את המצוות. צריך גם לשמוע בקול ה'. "הנה שמוע - מזבח טוב. להקשיב - מחלב אילים". השמיעה היא שפת עומק. לא מתייחסת לפני השטח אלא למשמעות. וכדי לשמוע, צריך ללמוד גם להקשיב.
    קול השופר אינו קול אנושי המנוסח במילים. ההקשבה אליו היא הקשבה של האדם אל השיח הפנימי שלו עצמו. שמיעת השופר מביאה להתבוננות פנימה. לשמוע את הנשמה הזועקת: "געוולד"! "אני רוצה להשתחרר, להתבטא, לעשות את שליחותי, להגשים את משמעות הקיום שלי". שמיעת השופר מביאה את האדם לשמוע את קול המצפון, את הישרות הטבעית שלו.
    כך הוא המצב ביחס של האדם לעצמו, וכאשר הוא מתקן את ההקשבה אל הקול העצמי שלו, הוא לומד מתוך כך גם את סוד ההקשבה אל הזולת. האדם, הרי אינו רגיל להקשיב ולשמוע. הוא רגיל לומר ולהשמיע. ואם הזולת לא שומע - אזי משמיעים לו, צועקים אליו. מי שמקשיב, אין צורך לצעוק אליו. הוא שומע ומבין גם בלי שאומרים לו. הוא קולט את המשמעות שבין השיטין, גם ללא אומר ודברים. - כמו הקול הסתום של השופר. ומי שיודע להקשיב, מגלה שגם הזולת מתרגל להקשיב אליו.
    שמיעת השופר היא סגולת ההקשבה. בשמיעת השופר אנו שומעים את קולות השופר הגדול של מעמד הר סיני המהדהדים באזנינו. "בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"... שומעים את קול שופרו של משיח. בכל יום נשמעת בת קול המנהמת כיונה ואומרת "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין האומות". 
    שמיעת השופר היא סגולת ההקשבה. זוהי ההקשבה אל הקול הפנימי. שמיעת השופר היא גם הקשבה אל העולם, אל ציוץ הציפורים, אל שירת העשבים, אל המיית גלי הים, אל איוושת הרוח הנושבת. שמיעת קול השופר מכשירה אותנו להקשבה אל הזולת: אל דעותיו, אל השקפותיו, אל מצוקותיו, אל מאווייו. הקשבה אל הילד, אל בן או בת הזוג, אל השכן, אל החבר לעבודה, אל הזר. שמיעת השופר היא ההקשבה אל הופעת ה' המתגלה בכל אלה הקולות, גם הקולות הפשוטים והברורים, גם הקולות המקוטעים והשבורים. שמיעת קול השופר היא הדרך המביאה את האדם לשמוע בקול ה'.

בין תקיעה לתרועה

תקיעה, תרועה ותקיעה זהו הסדר הבסיסי של תקיעת השופר. שתי תקיעות מן הצדדים ותרועה (או שברים, שאף הם סוג של תרועה) באמצע. מה הן אומרות לנו? צריכים אנו להטות את אוזנינו ולשמוע את הקול הא-להי הבא אלינו דרך שמיעת קולות אלה, של השופר.
    עיון בפרשת החצוצרות אשר בספר במדבר יוכל ללמדנו רבות אודות סדר התקיעות. שני קולות הם: תקיעה ותרועה. התקיעה לאיסוף ולכינוס היא משמשת. "אם באחת יתקעו ונועדו אליך ראשי העדה". ואם בשתיים "ונועדו אליך כל העדה". התרועה לעומתה מבטאת את היציאה מן הכינוס אל הפיזור. תרועה אחת באה להסיע את המחנות הראשונים, ותרועה שנייה את המחנות הבאים אחריהם. אולם כאשר באים לחזור ולאסוף את כולם "בהקהיל את הקהל" אזי "תתקעו ולא תריעו". בשעת יציאה למלחמה תרועה, ובשעת התכנסות להודיה ולשמחה תקיעה.
    זהו סדרו של עולם. ראשיתו באחדות מוחלטת. "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא". אין שניים בעולם. רק הקב"ה יחיד בעולמו. זוהי התקיעה הראשונה, הפשוטה קול אחד שלם שאין בו שבירה כלשהי. בראש השנה הופרה האידיליה ונקרעה האחדות. "זה היום תחילת מעשיך". ביום זה נברא העולם בו ריבואות של יצורים וכוחות רבים המתנגשים ומתנגחים זה בזה. נשבר קולה החגיגי של התקיעה והפך לקול גניחה ונגיחה, יללה ובכייה של תרועה. התפזרו היצורים אנה ואנה. נתפרדו הכוחות לכאן ולשם. קול תרועת מלחמה באוויר. לא ניתן היה לומר "כי טוב" ביום השני לבריאה, כי בו נבראה השניות, ומתוך כך אף המחלוקת.
    שבירה זו עם כל הצער והכאב אשר בה ברכה גדולה גנוזה בה. האחדות מטשטשת את ההבדלים. המחלוקת מחדדת ומבהירה את ייחודו של כל אחד. דווקא מתוך מאבק ותחרות, איבה ושנאה, מחלוקת ומלחמה נבנה כל יצור וכל כוח בתור מציאות שלמה העומדת בפני עצמה. רק עתה, לאחר שכל כוח וכל יצור בנה את עצמו, מגיע זמנה של האחדות. לא אחידות יש בה כי אם שלמות הנבנית מצירופם יחד של שברים רבים, תוך שכל אחד מהם שומר את עצמיותו המיוחדת. זוהי התקיעה הפשוטה הבאה באחרונה, השלום שלא בא מתוך טשטוש אלא מאחד את כל ההפכים לשלמות גדולה אחת.
    כל תפילות היום סובבות סביב ציר זה. בתחילה מקדישים אנו את שם ה' "כי הוא לבדו מרום וקדוש" באחדות מופלאה. אחר כך מבקשים אנו כי יתקדש שמו על כל המעשים ועל כל הברואים הנפרדים אלו מאלו, עד כדי כך ש"ייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
    בין שתי התקיעות הפשוטות של האחדות הא-להית צועדת היא כל ההיסטוריה העולמית והאנושית. חיים אנו בתווך, בין שברים לתרועות, בין קולות שבר לקולות נפץ, בין תקוות לשלום ולאחדות לבין קול תרועת מלחמה, תוך ציפייה להוביל את העולם כולו אל אותה תקיעה "פשוטה שאחריה". תקיעה גדולה זו הבאה באחרונה היא היא שופרו של משיח, עליו מתפללים כולנו:
תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו.

 

יום תרועה יהיה לכם

"ובחודש השביעי באחד לחודש, מקרא קודש יהיה לכם... יום תרועה יהיה לכם".
מהי ה'תרועה' אם לא שבירה, כאותו קול שבור ומרוסק, כאותו בנין רעוע ומתמוטט? ואם אין 'יום תרועה' אלא 'יום השבירה' או 'יום המשבר', אם כן "לשמחה מה זו עושה" בימי ראשיתה של כל שנה ושנה?
    אכן 'יום המשבר' הוא יום ראש השנה. אולם אינו 'יום האסון' וודאי שאינו 'יום השואה'. ה'משבר' אינו אלא מקום מושבה של היולדת. "כי באו בנים עד משבר". אין ספק כי חבלי הלידה כואבים הם עד מאוד, אולם דווקא מתוכם מופיעים חיים חדשים. אין ספק כי כל שבירה כואבת היא עד מאד, אולם מתוכה יכולה להופיע מציאות חדשה.
    בניגוד לכל המועדים, הפוגשים אותנו באמצעו של החודש, ביום מילואה של הלבנה, פוגשים אנו את יום ראש השנה דווקא בראשיתו של החודש, "בכסה ליום חגנו" – ביום בו מתכסה הלבנה. הלבנה הנחסרת ומתמלאת מידי חודש בחודשו, משל היא למלכות בית דוד, למלכות ישראל. עתים שהיא חסרה, עתים שהיא מלאה. "עטרת תפארת היא (=הלבנה) לעמוסי בטן (=ישראל) שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו". מתוך אותה נקודת מבט, לא לבית נמשלת מלכות בית דוד, כי אם לסוכה, "סוכת דוד הנופלת", והמשיח מכונה בשם "בר נפלי" – בנם של הנופלים. נבנית היא מלכות ישראל דווקא מתוך נפילות גדולות, מתוך ייסורים, מתוך חבלי לידה.
    ברכה גנוזה לנו בסוכתו של דוד. כל תלאות הזמן לא יוכלו להחריבה עד תום. "כי יצפנני בסוכו ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו". ביום הרעה, ביום התרועה, ביום בו הכול רעוע ומתמוטט, ביום בו מתגלה כי הכול ארעי וחסר יציבות, ביום בו אין בית תקוע היטב באדמה אלא אוהל הנידף ברוח – חש דוד כי דווקא אז, דווקא שם – "בצור ירוממני". אז חש דוד עד כמה הוא תלוי בה' א-להיו, ומתוך כך וכמה הוא מחובר אליו. "ה' רועי לא אחסר". על כן יכול הוא לשיר ולזמר גם בעיצומם של ימי הרעה. "אזבחה באהלו זבחי תרועה, אשירה ואזמרה לה'". המבנה היציב, התקוע היטב באדמה, עומד הוא בכל רוח מצויה. אולם כאשר תבוא עליו סופת הוריקן בלתי מצויה – יפול לבלי קום. אולם האוהל הארעי, הרעוע – גם אם ייפול – קום יקום במהרה. ועל כן – מתוך אמונה גדולה בעתיד המובטח – אומרים אנו מידי חודש בחודשו בזמן קידושה של הלבנה ההולכת ומחדשת ימיה כקדם: "דוד מלך ישראל חי וקיים".
    היציבות – כל אדם משתוקק אליה. אולם חסרונה בצדה. יש בה משהו תקוּע, סטטי, עומד על עומדו, לא נתון לשינוי, לחידוש ולשיפור. אין לאן להתקדם. אין מטרות. אין שאיפות. אין רצון. הארעיות, לעומתה, קשה היא לכל אדם. אולם שכרה בצידה. בכל שנה נותנת היא מקום לשינוי. בכל חודש נותנת היא מקום להתחדשות. קול השופר קורא לה לשיפור מתמיד. יש בה התקדמות. יש בה שאיפה. יש בה רצון מתמיד.
    פותחים אנו בתקיעה, במצב היציב והתקוּע. אולם לא לעולם חוסן. יש שברים, משבר, לידה חדשה. יש תרועה, ארעיות, משהו רעוע, אשר עמם חוברת השאיפה (רצון = רעוא בארמית) להתעלות אין קץ. רק לאחר מכן מופיעה אותה "תקיעה גדולה" שמעבר לעולם הזה, של יום המנוחה הגמורה, היציבות, השלמות המוחלטת, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
    ואנו – העומדים בעיצומם של ימי השברים והתרועה, העומדים על שברי חיינו אשר התגלו בכל ארעיותם ורעיעותם – עומדים לפני ה' א-להינו חדורי שאיפה, מלאי רצון לראות את הלידה שאחרי המשבר, את הקמתה של "סוכת דוד הנופלת". ובאותם רגעים חשים את האמת הגדולה שיצאה מבית מדרשו של ר' מנחם מנדל מקוצק, כי "אין דבר יותר שלם מאשר לב שבור".

"לערבב את השטן" – שבלב


נאמר בגמרא במסכת ראש השנה: "מפני מה תוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהם עומדים? כדי לערבב את השטן". ואכן כך רגילים רבים מילדינו להסביר שמטרתה של תקיעת השופר היא "לבלבל את השטן". אך דברי קודשם של חז"ל צריכים ביאור: האם תקיעת השופר היא משהו המזכיר מעשה כשפים, להבדיל, שהם באים "להכחיש פמליא של מעלה" ולשבש את סדרי העולם לטובת האדם?
    שתי תשובות יש בדבר:
א. המעיין היטב בדברי הגמרא יראה שאין היא באה להסביר את הסיבה לכך שתוקעים. להיפך, נאמר שם ביטוי של תמיהה: "למה תוקעין?! - רחמנא אמר: תקעו!" (כלומר: אתה שואל, למה תוקעין? מה השאלה? הרי התורה אמרה לתקוע, ועל כך אין מקום לשאלות.). התשובה "כדי לערבב את השטן" באה לענות על שאלה אחרת: מדוע תוקעים 30 קולות לפני מוסף (תקיעות דמיושב) ועוד 30 קולות בתוך תפילת מוסף (תקיעות דמעומד).
ב. המעיין בהלכות תקיעת שופר יראה שמצוות השופר איננה התקיעה, כי אם השמיעה. יש לכך ביטויים רבים בהלכה, ובעיקר בנוסח הברכה, שהוא: "לשמוע קול שופר". אם אכן המצוה היתה להפחיד את השטן, היתה צריכה להיות "להשמיע", דהיינו: לתקוע! זה שההלכה מדגישה דווקא את השמיעה, מלמד אותנו שלא את השטן השמימי אנו באים להפחיד ולבלבל, כי אם את השטן השוכן בלבנו אנו פנימה.
שמיעת קול השופר באה להפגיש את האדם עם הטוב שבו, ולתת לו את הכוח להתגבר על היצר הרע, שהוא השטן שבתוכו. ההתגברות על השטן האישי היא זו שתורמת את חלקה להתגברות על השטן השמימי, שהוא הרע העולמי בכללו. ומתוך כך אנו מבקשים:
ובכן צדיקים יראו וישמחו... וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון (היינו: את שליטתו של הזדון והרוע) מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' א-להינו מהרה לבדך...





מועדים: לראש השנה - דרשות לחג


ראש השינוי

שנה חדשה באה עלינו. משמעויות רבות גנוזות בשורש זה: ש.נ.ה. וננסה לתת את דעתו על כמה מהן בפרוס זאת השנה.
    צמד המילים: "שנה חדשה" סתירה פנימית יש בו: ישן וחדש משמשים בו בערבוביא. כאשר נפתחת שנה חדשה מסתיימת השנה הישָנה. מחד גיסא "אין כל חדש תחת השמש". כל שנה חוזרת על אותה מחזוריות קבועה של עונות ותקופות. כניסתה של שנה חדשה מאפשר לחוש את ההתחדשות. כי ההיסטוריה – אף שהיא נוטה לעִתים לחזור על עצמה אינה חוזרת על עצמה בדייקנות. אין זה מעגל קסמים החוזר על עצמו שוב ושוב. אין זה שינון משעמם של אותו חומר. בהחלט ישנו שינוי. מעגל השנה הוא בורג, קפיץ, ספירלה, שבה כל מעגל חדש יוצר קומה חדשה על גבי הקומות הקודמות, ומביא את היצירה כולה לקראת מטרתה הסופית. אמנם במבט צר של "תחת השמש" "אין כל חדש"; אבל במבט רחב העולה אל "למעלה מן השמש" מתגלה כי "אין כל ישן".
    אותה תודעה של התחדשות ושינוי, המלווה אותה בכניסתה של השנה החדשה, מעירה אותנו מן השינה הכרוכה בשגרה היומיומית. "בן אדם, מה לך נרדם?". היציאה מן השגרה הנושנה, היכולת להשתנות, היא היא הפותחת אותנו לקבל את האורות הגדולים של התשובה, שאמנם יש בה שיבה לאחור, אל המקוריות הגנוזה בנו בכוח, אבל היא התקדמות אדירה אל העתיד העומד לצאת אל הפועל. "התעוררי, התעוררי, כי בא אורך, קומי אורי! עורי, עורי, שיר דברי, כבוד ה' עלייך נגלה!".
    מי שמוכן לקבל את השינוי של השנה החדשה; מי שאינו מרגיש מאויים על ידי החידוש מסוגל להיפתח גם אל הזולת: השֶני והשונֵה. וכך ניתן הכוח להפוך הקללה לברכה: ה"שׂונא", המתנגד והמשחית, בעל השיניים המושחזות והמשוננות יהפוך ל"שׁונה", המשלים את מה שחסר במי שקדם לו.
    שנה חדשה יכולה להוציא אותנו ממצבה של אותה "תולעת שָני" – אדומה וטרוטת עיניים, שאין לה בחייה אלא שיניים זוללות ללא כל שאיפות רוחניות גדולות. שנה חדשה יכולה להביא אותנו אל ניסיון חדש להעפיל אל פסגות הלובן הגבוהות והרחוקות. "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו".
תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה.

רֵשית השנה

לא. אין כאן טעות דפוס. כך כתוב בתורה במפורש (דברים י"א י"ב), ביחס להשגחת ה' על ארץ ישראל: "ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה; תמיד עיני ה' א-להיך בה מרֵשית שנה ועד אחרית שנה". אמנם ה"קרי" הוא "ראשית", לרמוז לנו על כך שדרישת ה' והשגחתו עלינו באים במחזוריות, שראשיתה בראש השנה החקלאית, שהוא א' בתשרי, וסופה בסוף השנה החקלאית, שהוא בכ"ט באלול. אולם ה"כתיב" הוא "רשית".
    חז"ל, במסכת ראש השנה (דף ט"ז ע"ב), עמדו על דיוק זה, ואמרו:
אמר ר' יצחק: כל שנה שרשה (שהיא ענייה) בתחילתה מתעשרת בסופה.
פירוש הדברים: דווקא שנה המתחילה בעניוּת סופה להסתיים בעשירוּת, כפי שנאמר: "והיה ראשיתך מצער, ואחריתך ישגה מאד".
    אכן דלים ורשים אנו, בראשיתה (או ב"רשיתה") של שנה זו, שנת תשס"א. אך דווקא תחושה זו, של עניות, עוצמה גדולה גנוזה בה. העשיר יכול לבטוח בעושרו. כביכול, רשאי הוא "לוותר" על סייעתא דשמיא. אין הוא תלוי בחסדי שמים. לרשותו עומד ממון רב. ואף לימי זקנתו צבר סכום נאה בקרן פנסיה. אם יארע איזשהו נזק, הרי יש ביטוח רכוש. אם יפוטר מעבודתו, הרי ביטוח אבטלה עומד לרשותו. אם תיפגע בריאותו, הרי שהוא מסודר בביטוח בריאות ממלכתי, ואף ב"ביטוח משלים". ואף אם יארע אסון, הרי שעתידה של משפחתו מובטח באמצעות "ביטוח חיים". העני, לעומתו, אינו יכול להסתמך על כל זאת. אין בידיו ברירה אלא לשאת את עיניו השמימה ולהשליך את יהבו על ה' א-להיו. דווקא אז מתגלה לו המבטח האמיתי והמחסה היציב. "טוב לחסות בה' מבטוח באדם".
    כזהו מצבו של החקלאי בארץ ישראל, אשר הוא "מאמין בחי העולמים וזורע". תלוי הוא תלות מלאה בחסדי שמים, ומרגיש את השגחת ה' עליו על כל צעד ושעל. קל וחומר בן בנו של קל וחומר בשנת השבע, בה נדרש החקלאי להיות: "מאמין בחיי העולמים" ו... לא זורע! וזאת בציפייה לקיום ברכת ה' כפי שנאמר: "וציוויתי את ברכתי בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים". העשירות תבוא לו דווקא מתוך תחושה עמוקה של עוני ורישות. ומהרה יתקיים בנו: "כל שנה שרשה בתחילתה, מתעשרת בסופה". וכך נתפלל בעומדנו דלים ורקים, עניים ורשים:
יוצר מידו עושר וריש, אשיר לכבודו שי"ן יו"ד רי"ש (=שי"ר).
תיקר שירת רש בעיניך, כשיר יושר על קרבנך.

 

שתתחדש שנה טובה ומתוקה

כמעט ואין בית בישראל שאינו מקיים בליל ראש השנה את מימרתו של אביי (הוריות יב, א), שיהא אדם רגיל לאכול בראש השנה מינים שונים לסימן טוב: קָרא (סוג של דלעת), רוביא (סוג של שעועית) כרתי (סוג של בצל), סִלקא (סלק עלים) ותמרי (תמרים), ועל כך הוסיפו בדורות מאוחרים אף תפוח בדבש. דרכו של עולם לייחס לכך משמעות שעיקרה פולקלור, ורבו המוסיפים עוד ועוד סימנים ב"מילי דבדיחותא" ובנימה של ציניות. אולם המעיין בדבריהם של גדולי ישראל לדורותיהם יוכל לראות כי מנהג זה, רציני הוא עד מאד. 

הערה לתשובה

נפתח בהסברו של המאירי בחידושיו למסכת הוריות. לא פשוט הוא מנהג זה בעיניו, ואף חושש הוא לאיסור "לא תנחשו" בעצם קיומו של המנהג. ומתוך כך הוא כותב:
וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש (=ניחוש) תיקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה. והוא שאומרים ב'קרא' "ייקראו זכויותינו", וב'רוביא' "ירבו צדקותינו", וב'כרתי' "ייכרתו שונאינו" רצונו לומר: שונאי הנפש, והם העוונות, וב'סלקא' "יסתלקו עוונינו", וב'תמרי' "ייתמו חטאינו"
לאחר מכן שב המאירי ומסביר:
וידוע שכל זה אינו אלא דרך הערה; שאין הדבר תלוי באמירה לבד, רק בתשובה ומעשים טובים.
סימנים אלו אומר המאירי לא על המציאות הם משפיעים בצורה ישירה, כי אם על אישיותו של האדם. האדם הפותח דף חדש בחייו, בעולמו הרוחני ובהתנהגותו הערכית והמוסרית, זוכה מתוך כך להנהגה א-להית אחרת ביחס אליו. אולם עיקרו של המבט צריך להיות מופנה פנימה, אל השינוי האישי, והוא זה אשר יעצב מציאות שונה בחייו של אותו אדם. ואכן נכתב בשם המקובלים שיש להרהר בתשובה בעת אמירת ה"יהי רצון" (כף החיים).

צעד ראשון בדרך ארוכה

משמעות עמוקה יותר ניתן למצוא בביאורו של המהר"ל מפראג (באר הגולה, באר ב), המעמיק חקר אודות היחס שבין ההנהגה הא-להית לבין זו האנושית: דברים רבים מזומנים לו לאדם מצד ההנהגה הא-להית, אולם אינם מתממשים. ולא מפני שאינם ראויים לו לאדם, אלא מפני שהאדם נדרש להיות שותף לקב"ה במעשיו, ולפעול מצדו כדי להיפתח לקבל את ברכת ה'. לעיתים נדרשת פעילות מעשית גדולה, ולעִתים רק פעולה קלה של הכנה ופתיחת פתח כחודו של מחט. אכילת הסימנים בליל ראש השנה יש בה את אותה פתיחת פתח מצד האדם לקבל הנהגה א-להית חדשה ושונה מזו של השנה שעברה. לא התפוח והדבש פותחים את הפתח, כי אם תודעתו של האדם, תקוותו, רצונו ותפילתו הן המעצבות את פני המציאות בהיותן הולכות ומתממשות על ידי צעד אחד קטנטן. לא מטריאליסטים אנו, המביטים על העולם בעיניים חמרניות. מאמינים אנו כי לא החומר שולט ברוח, כי אם הרוח שולטת בחומר. יודעים אנו כי לא רק המציאות היא המעצבת את תודעתו של האדם הצופה בה, אלא גם ההיפך הוא הנכון - תודעתו הרוחנית של האדם, יש בה כוח לעצב את המציאות החומרית והמעשית, בכך שהיא זו שפותחת את הפתח להופעתה של ברכת ה'.
    אגב, דברים אלו נכונים לא רק לטוב אלא גם לרע. על כן הזהירו אותנו חז"ל על כך ש"אל יפתח אדם פיו לשטן", מפני שבכך נותן הוא מקום למציאותם של הרעה והקללה, הרשע והסבל.

ממדרש למעשה

כשם שהדברים אמורים במישור הפרטי, כך אמורים הם ברמה הציבורית.
    בליל ראש השנה יושב כל יהודי בביתו, סביב שולחנו, כאשר לבו מלא אמון ביכולתה של המציאות המרה להשתנות לטובה. יוצא הוא מתהומות הייאוש וההשלמה עם חולשותיו האישיות ועם קלקולי העולם, המדינה והחברה. מלא הוא תקוה - ומתוך כך אף אמונה שאכן גורל האדם, האומה והעולם עשויים ועומדים להשתנות לטובה. יודע הוא כי גדול כוחה של האמונה לעצב את המציאות דווקא כאשר היא באה לידי ביטוי במעשה. גם אם זהו מעשה קטן, לא ישוב ריקם. פעמים שהוא לבדו יפתח פתח להופעתה של הנהגה א-להית אחרת. ופעמים שמעשה קטן אחד יביא בעקבותיו מעשה קצת יותר גדול, וטיפות קטנות של יחידים ייהפכו אט אט לזרם מים כבירים.
    השינויים שעברו על על העם היהודי בדורות האחרונים ממחישים את הכוח שיש לשנות – שינוי שראשיתו בצעדים קטנטנים וסופו בצעדי ענק. ישנה תחושה חזקה שאף המדינה עומדת כיום על פרשת דרכים, כאשר איש אינו יודע מהי קריאת הכיוון שיש לתת וכיצד להוביל אליה. אולם גם מבלי לתת את התשובה לשתי שאלות גדולות אלו, נוכל לומר כי השינוי והתיקון הנדרשים ברמה הלאומית יתרחשו כתוצאה מכמה מעשים "קטנים" של אנשים "קטנים", שאולי אף מבלי דעת יובילו למעשים גדולים ולתהליכים משמעותיים. או אז, תהיה השנה, שנת תשס"ט, בבחינת – תהא שנת סימן טוב.
    בתקווה גדולה - ואף באמונה - נאחז בידינו את פרוסת התפוח הטבולה בדבש בליל התחדש השנה החדשה והשונָה, ובכוונה גדולה נישא את התפילה:
יהי רצון מלפניך ה' א-להינו וא-להי אבותינו, שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.

 

ראש השנה של תשרי – ויום השבת

שני ראשי שנה עיקריים ישנם בתורה. הבולט ביניהם הוא דווקא א' בניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". לא רבות הן המשמעויות ההלכתיות של יום זה, ולמעשה נוגעות הן בשני נושאים: מנין השנים של מלכי ישראל ("ראש השנה למלכים") ותחילת שנה חדשה של קרבנות, דבר שיש לו השלכות מעשיות רבות במסכת שקלים.
    א' בתשרי, לעומתו, הוא ראש השנה החקלאית, עליה נאמר: "תמיד עיני ה' א-להיך בה, מרֶשית שנה ועד אחרית שנה". וכך רואים אנו כי שנת היובל מתחילה בתשרי: "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי, בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקידשתם את שנת החמישים שנה... יובל היא תהיה לכם...", וכן שנת השמיטה מסתיימת בתשרי: "מקץ שבע שנים, למועד שנת השמיטה בחג הסוכות". ומכאן למדו חז"ל כי "באחד בתשרי - ראש השנה... לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות" – לכל המצוות החקלאיות. חז"ל מוסיפים על כך את ראש השנה למלכי אומות העולם, והוסיפו על כך את יום בריאת האדם: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון", כאשר יצירתו של עם ישראל היא בחודש ניסן.
    אם כן, שני ראשי שנים לנו: ראש השנה הלאומי, ראש השנה של הקודש, שהביטויים ההלכתיים שלו נוגעים ל"מקדש מלך" ול"עיר מלוכה", לבית המקדש ולעם הקודש, ולעומתו - ראש השנה הכלל-אנושי, ראש השנה של החול, שהביטויים ההלכתיים שלו נוגעים לצד החול שבחיים: לכלכלה ולהלכות הקשורות אליה, וכן למלכות הגויים.
    לכן, תפילת ראש השנה עוסקת בעיקר בתיקון הכללי של העולם, ולא בייחוד הלאומי. המבט על עם ישראל ביום זה הוא דווקא כמי כנושא תפקיד מרכזי כלפי העולם כולו. ולעומת זאת, שלושת הרגלים, המתחילים בניסן, מתמקדים בייחוד הלאומי, אשר לבו הוא בית המקדש.
    על הבחנה זו יש להוסיף עוד נדבך. בעולם החומר של בריאת העולם זמן הפעילות הולך אחר זמן המנוחה. היום הולך אחר הלילה: "ויהי ערב ויהי בוקר". "לא איברי ליליא אלא לשינתא" – הלילה נברא לשם שינה, לאגירת כוח לקראת עמל היום. כמו כן, בשנה החקלאית בארץ ישראל הקיץ, זמן הפעילות והקציר, הולך אחר החורף, זמן המנוחה, הזמן בו הזרעים נטמנים באדמה וצומחים על ידי ברכת ה'. אולם בעולמו של בית המקדש, הלילה הולך אחר היום. אברי הקורבנות של היום נשרפים על המזבח בלילה, ובאם עבר עליהם כל הלילה, נפסלים הקרבנות בלינה. זמן הפעילות לא בא אלא כהכנה לעיסוק הרוחני של זמן המנוחה. "לא איברי ליליא אלא לגירסא". וכמו כן, בעולם הרוח של המקדש ומלכות ישראל, החורף, הפנוי ללימוד התורה, בא לאחר הקיץ, המוקדש לעבודה המאומצת של ימי הקציר.
    בתקופה של גלות, ראש השנה הוא אחד בתשרי. אין מקדש, אין מלכות ישראל, אין מלכות ה'. א' בניסן נשכח. לא מונים על פיו את מלכות ישראל, וקל וחומר שבהעדר מקדש, אין קובעים על פיו את הבאת הקורבנות. העמל היומיומי, לחץ החיים, אילוצי ההישרדות, הם המכתיבים את הפעילות. זמן המנוחה לא בא אלא כדי לאגור כוח לעמל הקיום. עדיין אין פנאי להפוך את הסדר על פניו. לעבוד כדי להעפיל בזמן המנוחה אל הגבהים הרוחניים של הקודש.
    אולם השורש של עולם הקודש המקדש מונח בעומקו של עולם החול: יום השבת, אשר נוצר בסיומה של בריאת העולם. ואכן שני תכנים רעיוניים לה לשבת: מנוחה ("וינח ביום השביעי") ונופש ("וביום השביעי שבת ויינפש"). המנוחה כמו השינה באה כהכנה, לאגור כוחות לקראת היום הבא. ואילו הנופש יש לו ערך בפני עצמו, שכל ימי העבודה שלפניו הם הכנה אליו. השבת היהודית באה בסוף השבוע, כמסקנה, כמשאת נפש שכל הימים פונים לקראתה. ואילו החיקוי הנוצרי-הנוכרי בא דווקא בתחילתו של שבוע העבודה, כיום של מנוחה וצבירת כוח לקראת ימי המעשה.
    ראש השנה של תשרי שחל בשבת מפגיש אותנו עם שתי המשמעויות גם יחד: ראש השנה של שנת החול, הפותח בתנומת החורף האוגרת את הכוחות לפעילות של הקיץ, עם קדושת השבת, שהיא התכלית של ימי המעשה כולם, אשר השיא האחרון שלה הוא "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

מלכות ה' ויראתו

"היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים". היום הוא "יום ההולדת" של העולם, וממנו מתחייב חשבון נפש תקופתי של העולם. האם מצדיק הוא את בריאתו? לא קל לענות על שאלה זו. האדר"ת, חותנו של הרב קוק זצ"ל, כותב על יום הולדתו (אגרות האדר"ת סי' יד):
הן יום עצרת הוא יום מולדתי, ביום שניתן בו תורתנו הקדושה. ואולם בכל שנה נזהרתי מלהזכיר גם עצמי דבר זה, שהיה גורם לי עיצבון וכאב לב, כי ידעתי בשעוונותי הרבים אין לי מה לשמוח על זה, ובכמוני ודאי שאמרו "נוח לו (=לאדם) שלא נברא".
לנגד עיניו של האדרת עמדו דברי הגמרא במסכת עירובין (יג, ב):
נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש (או: ימשמש) במעשיו.
עומדים אנו בפני עובדה מוגמרת. העולם נברא, והאדם נברא. אולי זה לא "נוח" לנו, אבל ודאי שזה "טוב". על כן, מאחר שנבראנו, עלינו לבחון את עצמנו עד כמה ממלאים אנו את ייעודנו, בכדי להתקדם בדרך העולה בית א-ל, אל עולם שכולו טוב.
    אולם כיצד יעשה האדם את חשבון נפשו? הרי טבעו של אדם, שהוא נוטה להצדיק את עצמו. ואף אם הפרט נוטה גם לביקורת עצמית, כיצד תעשה זאת האנושות כולה? הרי אינה יכולה לשפוט את עצמה אלא על פי המוסכמות הערכיות והמוסריות שלה. ואם מוסכמות אלה עצמן דורשות תיקון, כיצד תדע מה עליה לתקן? כיצד תדע בכלל אל מה לשאוף?
    לשם כך נועד מושג, אשר לעיניו של האדם שאימץ לעצמו את התרבות הדמוקרטית, ויותר מכך – את זו הפוסט-מודרנית, קשה הוא לעיכול: "מלכות ה'". ואכן, כיצד יכול האדם לשמוח במלכות ה'? האם שמח הוא לשוב ולאבד את האוטונומיה שלו? האם שש הוא לשוב ולקבל עליו עול חיצוני? האם מוכן הוא לחוש כאילו עניבת חנק מונחת על החופש שלו?
    בשיעורי אזרחות למדנו כי כל מלכות – יש בה שלוש רשויות: רשות מחוקקת, רשות מבצעת, רשות שופטת. התפתחות המדעים הרחיבה את האוטונומיה של האדם. נדמה כי הטכנולוגיה לקחה מידי הקב"ה את "הרשות המבצעת"; כי מערכת של ערכי מוסר אנושיים לקחה מהקב"ה את "הרשות המחוקקת"; מערכת המשפט המודרנית לקחה מהקב"ה את "הרשות השופטת". ולאן כל זה מוביל אותנו? האם האדם בשנת תשס"ח הוא באמת אדון לגורלו הפיסי, המוסרי או הרוחני? הם הוא באמת אדם טוב יותר? מאושר יותר?
    למרות הכול, חש האדם חוסר אונים מול איתני הטבע, מול טרור, מול שחיתות במערכות השלטון והמשפט, מול פריחתן של אידיאולוגיות המאיימות על קיומה של האנושות, ואשר "צו הפלורליזם" אוסר להילחם בהן, מול תחושות קשות של ניכור, של בדידות, של חוסר משמעות, מול אובדן הקרקע היציבה מתחת לכל חשיבה מוסרית או ערכית. אם הכול אנושי, אם הכול יחסי, אם אין לעולם מגע עם מה שמעבר לו, כיצד יקבע מה באמת טוב ומוסרי? ואם כן, לאן צועד הוא עולמנו? לאן הוא מתקדם? האם יש איזשהו קנה מידה להערכה של קידמה? והאדם, כפרט, לאן הוא הולך? מלא הוא רצונות סותרים, לא יודע מה באמת הוא רוצה מעצמו. אין לו שום קנה מידה מוחלט לקביעת טוב ורע.
    לשם כך שמחים אנו לקבל על עצמנו את מלכות ה'. "ועל כן נקווה לך ה' א-להינו לראות מהרה בתפארת עוזך...". "מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך". הערכים הא-להיים, הערכים המוחלטים, האמת לאמיתה - כולם צריכים להופיע: החסד והצדק, האמת והשלום, היושר והחכמה, החמלה והאהבה, הגבורה והרחמים. עליהם להוביל את האנושות כולה, את כל האומות, את כל התרבויות, ואת כל אדם ואדם עלי אדמות. "יכירו ויידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך, תישבע כל לשון. לפניך ה' א-להינו יכרעו וייפולו ולכבוד שמך יקר יתנו".
    בראש השנה נפתחים אנו אל מה שמעבר לעולם, מעבר לאנושות. מצמצמים אנו במודע את האוטונומיה האישית שלנו, את ה'אגו' שלנו, ומכירים בכך שיש טוב גדול יותר, מוחלט יותר, גבוה יותר מכל מה שאנו מסוגלים ליצור בעצמנו. או אז נפתחים אנו אל מלכות ה'. פתיחות זו כלפי מלכות ה' שמעלינו, כלפי הטוב הא-להי העליון והאינסופי - היא הנקראת "יראת שמים".  פתיחות זו היא הנותנת לעולם ולאדם את משמעות קיומם, את כיוון השאיפה שלהם. "כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד".
    זוהי עמידתנו בפני הקב"ה ביום הרת עולם, ביום בו עומדים למשפט כל יצורי עולמים.