מועדים: לשמחת תורה

לשמחת תורה

לשמחה מה זו עושה?

השמחה – מגונה היא בספר קוהלת. וכך הוא אומר (פרק ז פס' ב-ה):

"טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו. טוב כעס משחוק, כי ברוע פנים ייטב לב. לב חכמים בבית אבל, ולב כסילים בבית שמחה. טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים. כי כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל, וגם זה הבל".

לכאורה, אין נכון לו לאדם אלא להשקיע את עצמו בתוגה. הן כל כך רע יש בעולם. כה גדול הרוע המונח בלבו של האדם עצמו פנימה. ועל מה יש לשמוח? אין השמחה כי אם עצימת העיניים מלראות את המציאות נכוחה. ואכן כך כותב קוהלת (פרק ב פס' א-ב):

אמרתי אני בלבי: לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב; והנה גם זה הבל. לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה – מה זו עושה?

אולם, כדרכו של קוהלת, המציג את המתח שבין הקצוות השונים בכל עוצמתו, יש בו גם דברים אחרים, באומרו (פרק ח פס' טו):

"ושיבחתי אני את השמחה; אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח, והוא ילוונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו הא-להים תחת השמש".

מתח זה מתקיים עד שבא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם (שבת דף ל ע"א-ע"ב):

"ושיבחתי אני את השמחה" – זו שמחה של מצוה. "ולשמחה מה זו עושה" – זו שמחה שאינה של מצוה.

ללמדך שאין שכינה שורה, לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק (רש"י: שחוק ממש, שאין דעת שוחק מיושבת) ולא מתוך קלות ראש (רש"י: לצון)... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב פרק ג): "ועתה קחו לי מנגן... והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'".

יש שמחה ויש שמחה. יש שמחה של התעלמות מן המציאות על כל סיבוכיה, כדברי המשורר: "תן כתף, עצום את העיניים, פורים לנו שכח את הכל". ויש שמחה של אמונה בטוב ה' הממלא את כל חלל העולם, ומלווה את האדם גם בתוך הסיבוכים, שכולם מובילים לטובה. אמונה זו, בה' א-להינו המלווה אותנו בכל צעד בחיינו, ומתבטאת בקיום מצוותיו, היא המביאה לשמחה אחרת, שמחה רצינית ועמוקה. זוהי שמחתנו, שמחת התורה, כדברי ר' יהודה הלוי (כוזרי מאמר ב סי' נ):

...כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כך גם השמחה בדבר הא-לוה ובמצוותו צריכה מחשבה וכוונה, למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצווה עליה ותכיר מה מאד היטיב לך בה... ותן שבח על כך בפיך ובלבך. ואם תעלה עליזותך במצוות למדריגת הזמר והריקוד, יהיו לך גם אלה עבודת הא-להים, ואף על ידם תדבק בענין הא-להי.

בשמחתה של תורה

קשה היה חג שמחת-תורה תשל"ד, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. אווירה קשה ברחובות הערים. רבים המגוייסים, רבים הנופלים. והנה, בצהרי היום, במרכז ירושלים, עוברת חבורה קטנה של בחורים בשירה ובריקודים ברחובה של עיר. ביניהם – הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שלא ויתר על מנהגו הקבוע לרקוד בחוצות ירושלים ביום שמחתה של תורה. עוברים ושבים לא הססו להתריס: הייתכן?! בשעה שחבריהם נהרגים ונפצעים בחזית, והם נמנעים מגיוס, מעיזים הם לרקד ברחובה של עיר?! אחד השומעים היסה את המתריסים: אתם רואים את זה עם הזקן הלבן, הרוקד בין הבחורים? זהו ר' משה שטיגליץ, ארבעת בניו – בחזית, ברמת הגולן. והוא כאן – במעגל הרוקדים.

כל שאבקש כאן הוא לאחוז בשולי דרכיהם של מו"ר הרצי"ה זצ"ל ושל סבא ז"ל, ולברר מהיכן שאבו את הכוח לרקוד באותו יום של שמחת-תורה.

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". אין כמו פסוק זה – השייך לחג הפורים - כדי לאפיין את השמחה היהודית. "אורה" – זו תורה. "ושמחה" – זה יום-טוב. "וששון" – זו מילה. "ויקר" – אלו תפילין. השמחה היהודית ספוגה בתוכן רוחני, כשהיא מלווה בתודעה עמוקה של קשר אל רבונו של עולם: הן בשכל (תורה), הן בגוף (מילה) והן במעשה (תפילין). על שמחה כזאת אמר שלמה המלך: "ושבח אני את השמחה".

    לעומתה ישנה שמחה שאינה של מצוה. שמחה זו אינה מבטאת את עולמו הרוחני העשיר של האדם, אלא להיפך, מתעלמת ממנו לזמן מה, כדבר השיר העממי: "תן כתף, עצום את העיניים, פורים לנו, שכח את הכול. אם יש לך כאב, רמסהו ברגליים, פתח את פיך ושירה בקול". מסקנת השיר – פשוטה: "היי היי, היי היי, חפצנו נבצע... כולנו נשתגע...". שמחה כזאת – סכנת התפרקות משחרת לפתחה. לא שמחה היא אלא הוללות. לאחר שהיא חולפת, נשאר האדם עם תחושת ריקנות כבדה. ועל כך אמר שלמה המלך: "ולשמחה מה זו עושה?".

    השמחה היהודית - שמחה של מצוה היא; מצוה של שבח והודיה למי שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. על כן אין שמחה כחג שמחת-תורה, בו שמחים אנו בה' א-להינו, בתורתו ובמצוותיו. שמחה זו – מלאה תוכן ומשמעות היא. וכבר אמרו חסידים, כי בריקוד של שמחת תורה אפשר להגיע לדביקות בה' יותר מאשר בתענית ובתפילה של יום הכיפורים; שכן "אין שכינה שורה – לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך קלות ראש... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה". ועל כן אמרו חסידים, כי זוהי תכליתו של מזמור כ"ז בתהילים: "לדוד ה' אורי" – זה ראש השנה; "וישעי" – זה יום הכיפורים; "כי יצפנני בסוכו" – זה חג הסוכות; ושיא השיאים – "אשירה ואזמרה לה'" – זהו חג שמחת-תורה, הבא דווקא כאשר "יצפנני בסוכו ביום רעה".

    טבעה של שמחת מצוה – שהיא פורצת מבפנים, בעוד שמחה שאינה של מצוה נדרשת לאמצעים מלאכותיים שיפיחו בה רוח מן החוץ, כמו תזמורת קצבית מחרישת אוזניים המביאה את הרוקד לתחושה של אובדן העצמיות ושכרון החושים. הרוקדים בשמחת-תורה, לעומתם, אינם נזקקים לכל זה. אמנם שמחת בית השואבה בבית המקדש היתה מלווה בכלי נגינה לאין מספר: "בכינורות ובנבלים ובמצלתיים וכל כלי שיר". אולם הכלי העיקרי, אותו מזכירה המשנה במסכת סוכה, הוא החליל. החליל, הרי הוא הקנה החלול שהמנגן נושף בו מרוחו היוצאת מתוכו, והנגינה יוצאת בו מבפנים החוצה. הוא הכלי שהנגינה בו לא תוכל להיות טכנית, אלא ככלי ביטוי לניגון שבלב. (אגב, ההלל לפני ה', שלא בא לבטא את עולמו הפנימי של האדם אלא את עמידתו בהערצה כלפי הקב"ה, אין בו כלי נשיפה: "הללוהו בנבל וכינור... בתוף ומחול... במינים ועוגב… בצלצלי שמע... בצלצלי תרועה". כלי הנשיפה היחיד בפרק זה הוא השופר – כלי שאינו נותן ביטוי לאישיותו הייחודית של הנושף בו, ואכמ"ל).

    עוצמה מיוחדת יש לה לשמחה היהודית – דווקא בימים קשים. שמחה חיצונית-ריקנית – אינה אלא בלון נפוח, שכל אירוע מעציב מוציא ממנו את האוויר. "אל תבטחו… בבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו, ישוב לאדמתו". השמחה הפנימית, מלאת התוכן והמשמעות – שום רוח שבעולם לא תזיז אותה ממקומה. "אשרי שא-ל יעקב בעזרו, שברו על ה' א-להיו".

רוקדים רוקדים

חג שמחת תורה – חג של ריקודים הוא. שעות רבות רוקדים אנו עם ספרי התורה  ושמחים בשמחתה של תורה. בדברים הבאים נבקש לגעת במשמעותו של הריקוד בכלל, וריקודי שמחת תורה בפרט. וכך כותב ר' יהודה הלוי במאמר השני של ספר הכוזרי:

בכניעתך בימי התענית לא תקרב אל הא-לוה יותר מאשר בשמחתך בשבתות וימים טובים, אם שמחתך זו באה מתוך מחשבה וכוונה. כי כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה כך גם השמחה בדבר הא-לוה ובמצוותו צריכה מחשבה וכוונה למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצַווה עליה ותכיר מה מאד היטיב לך בה, וכאילו באת לביתו כקרוא אל שולחנו ומנעמיו, ותן שבח על כך בפיך ובלבך. ואם תעלה עליזותך במצוות אל מדרגת הזמר והריקוד יהיו לך גם אלה עבודת הא-להים, ואף על ידם תדבק בענין הא-להי.

הריקוד מבטא את היחס הנפשי. אין התורה בשבילנו חוק יבש המהווה נושא למחקר (= מֹח קר). אף איננה עול מעיק, למרות המאמץ וההתגברות העצמית הנדרשים מאתנו כדי לקיימה. שמחים אנו בה' ובתורתו, בחיי העולם אשר נטע בתוכנו. "מימינו אש-דת למו" – חוק של אש, חוק מלהיב. תלמודה של תורה – אש הוא. דת למו = אותיות 'תלמוד', ותלמוד זה נותן בנו עוצמות של חיים. על כך אנו שמחים, ומבטאים את שמחתנו בריקוד של מצוה.

    פעמים שהתורה והמצוה הן המשמחות אותנו ("שמחה גדולה להיות במצוה תמיד"...), ועל כך מדבר ר' יהודה הלוי. ופעמים שהשמחה היא המעוררת את הכוח ואת הרצון לעסוק בתורה ולקיים את מצוותיה, ועל כך כותב הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ז):

שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות ייוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה.

הריקוד לא קשור רק להתלהבות המלווה את העיסוק בעבודת ה'. הוא עצמו מבטא את מעלתו הרוחנית של האדם. וכך נאמר בגמרא, במסכת תענית (לא, א):

עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהן, וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה א-להינו זה קווינו לו ויושיענו" וגו'.

כל כך כותב לנו המהר"ל מפראג (באר הגולה, הבאר הרביעי):

המחול הזה... לבאר לך מעלת הצדיקים לעתיד, שיהיו נבדלים מן החומר, כמו שהוא יתברך נבדל קדוש... ולפיכך אמרו שיעשה הקב"ה מחול לצדיקים בגן עדן, שיתעלו הצדיקים מן צירוף החומר לגמרי, ומזה הטעם כאשר מקדישים להקב"ה מרקדים ומתעלים למעלה ואומרים "קדוש קדוש קדוש", כי כאשר יאמר שהוא קדוש, ור"ל שהוא נבדל מן הגוף... ולכך הוא מרקד ומגביה עצמו, והוא הסתלקות מן הגוף, ואז יאמר קדושה אליו יתברך...

מעלה מיוחדת היא לריקוד של חבורה, הנעשה במעגל. וכך כותב המהר"ל (שם):

המחול הוא סיבוב ועיגול, ואין עיגול בלא אמצעי, וידוע כי האמצעי שהוא תוך העיגול הוא נבדל מכל העיגול; כי האמצעי הוא עומד בפני עצמו, אינו נוטה לא לימין ולא לשמאל לא לפנים ולא לאחור, ובשביל זה האמצעי הוא נבדל מן הכול. לכן אמר כי ה' יתברך יושב ביניהם תוך העיגול, כי כל נקודה ונקודה שהוא על העיגול הוא פונה אל הנקודה האמצעית, שהוא נבדל משאר חלקי העיגול...

וכן עניין הצדיקים ומעלתם במחול הזה, שהוא התפשטות מן החומרי לגמרי עד שיהיו... מתחברים עם ה' יתברך, כמו שמתחברים כל הנקודות שהם על העיגול עם האמצעי במה שהם פונים אליו ונמשכים אליו ע"י הקווים הנמשכים אל האמצעי.

וזה שאמר שיש מחול לצדיקים, הוא התעלות מן החומרי עד שיהיו נמשכים אחר ה' יתברך כמו שיימשכו כל הנקודות אשר הם על העיגול אל הנקודה האמצעית; והוא יתברך עם כל זה נבדל מן הצדיקים כמו שנבדל האמצעי מן העיגול...

    לאור כל זאת נוכל להבין ביתר עומק את דבריו של ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, מהד"ק, סי' ו):

כשיש, חס ושלום, דינים על ישראל על ידי ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים.

וזה בחינת ריקודין והמחאת כף. כי ריקודין והמחאת כף נמשכין מבחינת הרוח שבלב, כנראה בחוש, כי על ידי שמחת הלב הוא מרקד ומכה כף אל כף... היינו על ידי הרוח שבלב באים הריקודין...

ונסיים בתפילתו של ר' נחמן (ליקוטי תפילות, ח"א, תפילה מא):

נא אב הרחמן עזרני וזכני שאהיה בשמחה תמיד. ואזכה לעורר עצמי תמיד לשמחה גדולה. בפרט בשבתות וימים טובים. ואזכה שיתלהב לבי מאד מאד על ידי השמחה דקדושה בהתלהבות הלב ובהתעוררות גדול ובתשוקה וחשיקה וחפיצה וחמדה גדולה לשמך ולעבודתך באמת ובאמונה, בקדושה ובטהרה גדולה. עד שיומשך התלהבות הלב לתוך רגליי, עד שאזכה להרים את רגלי בשמחה גדולה, ואזכה לריקודין דקדושה בשמחה גדולה. ובפרט בשבתות וימים טובים, וימים שעשית בהם נסים לישראל.

             

מורשה קהילת יעקב

"תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". מילים רבות יש בלשון העברית לתיאור של קניין. המילה "מורשה" – היא נדירה מאד. רק פעמיים היא מופיעה בתורה. ועל כן יש לעמוד על המשמעות המיוחדת שלה. יש הבדל בין ירושה לבין כל קניין אחר. כל קניין הוא תוצאה של רצון. הנותן רוצה לתת, והמקבל רוצה לקבל. אם אחד התנאים חסר - אין קניין כלל ועיקר. הירושה – יוצאת מכלל זה. המוריש - אין בכוחו להימנע מלהוריש לאחר שירד לקבר. היורש - אף אם יצעק וימחה בכל כוחו - אינו יכול להימנע מלירש. אין זה קניין מלאכותי. זהו קניין טבעי, שאינו תלוי בבחירה של בן אדם.

    זהו היחס שבין עם ישראל לבין התורה. זהו קשר טבעי שאינו תלוי בבחירתנו וברצוננו, מאז שהקב"ה כפה עלינו הר כגיגית במעמד הר-סיני, ומאז הכריזו אבותינו "נעשה ונשמע".

    אך נראה שהתורה איננה סתם ירושה. "מורשה" היא נקראת. הירושה נקראת על שמו של היורש; המורשה - על שמו של המוריש. הקב"ה בעצמו נותן לנו את התורה מחדש מידי יום ביומו. על כן מברכים אנו בכל יום "נותן התורה" בלשון הווה, כי בכל יום הקב"ה חוזר ו"מלמד תורה לעמו ישראל".

    לאור זאת, נוכל להבין ביתר עומק גם את הפעם השנייה שבה מופיעה מילה זו בתורה. ולא במקרה היא אמורה ביחס לארץ ישראל: "ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'"! כי גם ארץ ישראל קשורה אלינו בקשר טבעי א-להי ולא בקשר מלאכותי ואנושי.

 

לדמותו של יהושע בן נון

התורה לא מסתיימת עם פטירתו של משה רבינו בערבות מואב. מייד לאחר סיום הקריאה בתורה, קוראים אנו את ההפטרה (יהושע פרק א), הממשיכה את הסיפור מן הנקודה בה נפסק:

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת, וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

יהושע נתפס בתודעה הלאומית כנושא הדגל של כיבוש הארץ וההתנחלות בה. אולם מבט מעמיק בספרו מראה כי דמותו מורכבת בהרבה, עד כדי מקום לתהות, מדוע דווקא הוא זה שנבחר להנהיג את העם בתקופה זו, כאשר כלב בן יפונה נתפס כמתאים הרבה יותר.

    יהושע כבש את הארץ בתנופה: הפיל בתרועות שופר את חומות יריחו, כבש בעורמה את העי, הסתער בהפתעה על חמשת מלכי הדרום וכך עשה גם למלכי הצפון. אולם תנופת הכיבוש נעצרה מוקדם מן הצפוי.  עם סיומה של המלחמה בצפון, "הארץ שקטה ממלחמה" באותה פתאומיות בה פרצו הקרבות, וזאת אף ש"הארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה". זיקנה קפצה לפתע על יהושע. "ויהושע זקן בא בימים". זיקנה זו קשה להבנה לאור מצבו של חבירו, כלב, שלאחר שנבלמה תנופת הכיבוש, אומר הוא ליהושע:

בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי... וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה. עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה, כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא.

בדבריו ניתן אף לשמוע שמץ של ביקורת על יהושע, שכוחו לא עמד לו עוד להיות האיש "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם", והוא מבקש רשות להמשיך את המלחמה לבדו:

וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת, אוּלַי ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

גם התבוננות בפרשת המרגלים מראה כי כלב היה אישיות חזקה בהרבה מיהושע. כלב לבדו הוא האומר "עלֹה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", ויהושע מצטרף אליו רק בשלב מאוחר יותר. כלב שואב כוחות מאישיותו שלו, בעוד שיהושע נזקק למשה, ששינה את שמו באומרו "י-ה יושיעך מעצת מרגלים". גם ריבוי הברכות שנתברך בהן יהושע: "חזק ואמץ", מראה כי עד כה לא הצטיין בתכונות אלה, שהן הכרחיות לכל מנהיג. ועל כן מובן מדוע משה לא ראה אותו כמועמד טבעי להחליפו. אולם למרות זאת בחר ה' ביהושע – שנזקק לחיזוק תמידי, ולא בכלב – שהיה חזק וגיבור במשך כל הזמן.

    לשם כך עלינו לראות עוד היבט באישיותו של יהושע, והוא המבט האוניברסלי שלו. המסורת קושרת כתר בלתי צפוי לראשו של יהושע, ואומרת כי הוא זה שתיקן את תפילת 'עלינו לשבח' המעלה על נס את הציפייה "לתקן עולם במלכות ש-די", בעיצומה של המערכה על כיבוש יריחו. גם פשוטו של מקרא מראה זאת שוב ושוב. לפני מעבר הירדן אומר יהושע לעם כי תפקידה של קריעת מי הירדן היא "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא". בו ביום לקח יהושע את כל העם אל עמק שכם, לכרות את הברית שבין גריזים לעיבל. שם, בהר עיבל, בנה יהושע מזבח של שלום, תוך הקפדה שלא להניף על אבניו ברזל הבא לקצר את ימיו של אדם. על שתים עשרה אבנים גדולות נכתבו דברי התורה בשבעים לשון, כדי לתת ביטוי לייעוד האוניברסלי שלה. והכתוב מדגיש שם דבר שלא נכתב בתורה בפירוש, כי גם "הגר ההולך בקרבם" השתתף במעמד הנשגב של כריתת הברית שבין העם, התורה והארץ.

    מבט אוניברסלי זה מסביר כיצד נפל קורבן לתרמיתם של הגבעונים. בעוד העם היה חשדן למדי, נטה יהושע לקבל את סיפורם, כאשר אמרו "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם...". ומיד, "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם...". אף כאשר נחשף השקר, הציל אותם יהושע מנקמתם של בני ישראל, ולא זו בלבד, אלא שיצא למלחמה כנגד מלכי הדרום רק כאשר תקפו את בני בריתו החדשים. חז"ל מוסיפים על כך כי "שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ", והשני שבהם: "מי שרוצה להשלים ישלים", כדי לקיים את ציווי התורה לפני כל מלחמה "וקראת אליה לשלום".

    ייתכן שזה היה מקור חולשתו של יהושע. תנופת מלחמה יכולה להישמר לאורך זמן דווקא על ידי מי שנקודת מבטו היא לאומית בלבד. מבט אוניברסלי, השואף לתיקונה של האנושות כולה, מטבע הדברים חותר הוא לשלום, ורואה במלחמה רע הכרחי וזמני, שיש לסיים אותו מהר ככל האפשר, גם אם לא הושגו כל מטרותיה.

    יכול היה הקב"ה לבחור בכלב. ייתכן כי אילו היה הוא מנהיג את העם באותה תקופה, היה הארץ כולה נופלת בידי בני ישראל מבלי להותיר מן הכנענים שריד ופליט. אולם כיבוש הארץ לא נועד לספק רק את צורכי הקיום של העם היהודי בזמן נתון, הן כשמדובר בקיומו הפיסי והן כאשר מדובר בקיומו הרוחני. המטרה ארוכת הטווח היא מימוש הייעוד הכלל אנושי שלו. ייתכן אפוא, כי כיבוש הארץ צריך לבוא דווקא מתוך התודעה הזאת, גם אם יהיה לכך מחיר כבד בדרך. על כן קיבל כלב את חברון לנחלה, ואילו על יהושע הוטלה המשימה להנהיג את העם הבא לכבוש את נחלת אבותיו.

   א-להי הנצח לא מפחד מדרך ארוכה!

מועדים: מאמרים לסוכות

לחג הסוכות

כי יצפנני בסוכו

"כי יצפנני בסוכו ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני" – כך אומר דוד המלך במזמור אשר אומרים אנו למן ראש חודש אלו"ל ועד יום שמחת תורה.

    עומד דוד המלך ב"יום רעה". יום קרב קשה הוא יום זה. המצב – בכי רע. האויב מתגבר. צבאו גדול. נשקו חדיש. לעומתו עומד צבא ישראל כאשר ביצוריו חלשים. לא בונקרים מבוצרים עומדים לרשותו. לא מטרים רבים של שכבות פיצוץ מגינות עליו. מול אויב עדיף יושב הוא בסוכות ובאוהלים. שם מבקש הוא להימלט מפני חיצי האויב ואבני הבליסטראות שהוא משליך ממכונותיו המשוכללות.

    בעמדו בעמדת הגנה כה נחותה, כיצד חש דוד המלך? האם הוא מרגיש חשוף ומאויים, חרד ומפוחד? – לא ולא. בצִלה הקלוש של הסוכה – מרגיש הוא צפוּן ושמור היטב. תחת יריעותיו הדלות של האוהל חש הוא מוסתר ומוגן כדבעי. בתוך הביצורים הדלים והמאולתרים יודע הוא כי בהיותו חוסה בצִלו של ה' א-להיו – כאילו עומד הוא רם ונישא בגובהי מגדל עוז של טירה המתנשאת בראש צורים. "בצור ירוממני".

    זוהי גם סוכתנו, בה יושבים אנו בחג הסוכות. דווקא בעונה בה גוברת הסכנה לגשם, יוצאים אנו מתוך המבצר המוגן של הבית, המקנה הגנה נאותה מכל רוח סוערת, ממטר זורם ומאויב מאיים. אז נכנסים אנו אל הסוכה. דירת עראי היא. דפנותיה פרוצות. "שתיים כהלכתן, ושלישית – אפילו טפח". דפנות אלו, אמנם יוצרות הן "בית" של ממש על פי גדרי ההלכה; אך במציאות יכולות הן להיות רחוקות מכך. וממעל – לא גג של ממש מגן עלינו, כי אם סכך קלוש. כי לא בצִלו של בשר ודם חוסים אנו, אלא תחת כנפי השכינה.

    אצל דוד המלך, לא תקווה קלושה להינצל מפעמת בלבו פנימה. אמונה נאמנה חיה בלבבו וממלאת את כל ישותו. לכן הוא אומר: "ועתה" – בשעה שאני שרוי בצל הסוכה – "ירום ראשי על אויבי סביבותי". ועתה – בהיותי בסתר האוהל – זובח אני זבח תודה. "ואזבחה באהלו זבחי תרועה". אמנם שעת תרועה היא זאת; שעת צרה ומלחמה, בה נשמעים קולות שבורים ומרוסקים. אבל למרות זאת – שעת תודה היא. כי סמוך הלב ובטוח בישועת ה' שתבוא. למרות שעוד מעט יאמר דוד בתחנונים: "שמע ה' קולי אקרא", מקדים הוא ואומר: "אשירה ואזמרה לה'".

    "אורי" – זה ראש השנה. "וישעי" – זה יום הכיפורים. "כי יצפנני בסוכו" – זה חג הסוכות. "אשירה ואזמרה לה'" – זה יום שמחת-תורה.

סוכת השלום

בסוכות תשבו שבעת ימים. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות... כי בסוכות הושבתי את בני ישראל.

שלוש פעמים מופיעה כאן המילה "בסוכות", אך רק פעם אחת היא מופיעה בכתיב מלא: "בסוכות". פעמיים הכתיב הוא חסר: "בסֻכֹת".

    חז"ל למדו מכאן שאמנם בסוכות רבות אנו יושבים. אבל בעצם סוכה אחת היא המשותפת לעם ישראל כולו. "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". מצוות הסוכה א"כ, באה לבטא היבט מרכזי באחדות של העם כולו.

    גם ארבעת המינים מבטאים את האחדות הזאת. כל אחד מהמינים מסמל חלק אחר בעם, והם כשרים רק כאשר הם צמודים זה לזה. "אגודה אחת".

    שתי צורות של אחדות רואים אנו כאן. ארבעת המינים מראים לנו שכל אחד מן המחנות בעם הוא חסר. כדי להיות שלם, זקוק הוא לשלושת החלקים האחרים. זוהי אחדות של השלמה הדדית, כאשר כל חלק משלים את מה שחסר בחלקים האחרים. הסוכה, לעומת זאת, היא הבית המשותף של כולנו, שהוא מקיף את כל החלקים ועושה אותם לאחד. כל חלקי העם מתאחדים ומתחברים זה לזה מתוך הכרה במוצא המשותף, בהווה המשותף ובייעוד המשותף. ומתוך כך תתקיים בנו התפילה: "ופרוש עלינו סוכת שלומך, סוכת רחמים וחיים ושלום".

סוכה לכלל האנושות

שלושה רגלים הם בשנה: חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות. כל אחד מהם מבטא מערכת יחסים שונה בין עם ישראל לבין אומות העולם. חג הפסח, חג המצות, מבטא את הניגוד שבין ישראל לאומות.

    החג נקרא בשם 'פסח' מפני שבו פסח ה' על בתי בני ישראל בעוד שנגף את בתי מצרים, ובכך נתן ביטוי לייחודו של העם היהודי. הוא גם נקרא בשם 'חג המצות' – מלשון 'ריב ומצה' – בשל היותו מקור העימות שבין ישראל לעמים. גם הרקע ההיסטורי של החג הוא עימות חריף, בו המצרים לוקים עשר מכות, ובסופו של יום – "סוס ורוכבו רמה בים".

    חג השבועות הוא נייטרלי. הוא מתרחש במדבר, הרחק מכל מקום יישוב. אין מגע בין ישראל לבין אומות העולם, לא חיובי, גם לא שלילי.

    ואילו בחג הסוכות מתרחש דבר אחר. חג הסוכות שייך גם לאומות העולם. הדבר מפורש בנבואתו של זכריה, הנקראת ביומו הראשון של החג (יד, טז):

וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָ-אוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.

ועל בסיס זה יש להבין את המדרש המפורסם של חז"ל, הקושר בין שבעים הפרים המוקרבים בבית המקדש בחג הסוכות לבין שבעים אומות העולם, ואומר שישראל מקריבים את הפרים הללו לשלומם ולכפרתם של כל הגויים. מכאן ניתן לראות כי בעוד שחג הפסח מבטא ניגוד בין הצדדים וחג השבועות מבטא התעלמות הדדית, הרי שחג הסוכות מבטא זיקה ביניהם.

כדי להתייחס לטיבה של זיקה זו, של כל העמים אל חג הסוכות, עלינו לתת את הדעת על הבדלים נוספים שבין המועדים. חג הפסח קשור במישרין למאורע היסטורי מוגדר שיש לו תאריך ברור: יציאת מצרים. חג השבועות הוא עמום יותר. ההקשר ההיסטורי שלו כחג מתן תורה אינו מפורש בתורה, וגם התאריך שלו אינו ברור. ואילו חג הסוכות איננו שייך למאורע היסטורי כלשהו. רק נבואת זכריה קושרת אותו אל העתיד הרחוק, אל מלחמת גוג ומגוג. ניתן אם כן לראות את חג הפסח בתור חג העבר, את חג השבועות בתור חג ההווה – בו אנו מציינים את קיום התורה, ואת חג הסוכות בתור חג העתיד, חגה של הגאולה השלמה.

יש לראות איפוא את שלושת הרגלים מציינים שלוש נקודות על ציר ההתפתחות ההיסטורית של העולם. המהלך מתחיל בעימות, בו נוצר העם היהודי כעם נבדל בזהותו מכל העמים. הוא עובר להתבדלות, של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", העוסק בפיתוח וביישום של תורתו הייחודית בתוך המעגל הלאומי הפנימי. בשלב זה, אין לאומות העולם חלק ונחלה בתורת ישראל, אשר היא בבחינת 'נערה המאורסה' בשבילו. "תורה ציווה לנו משה, מורשה (=מאורסה) קהילת יעקב". אולם כל זה הוא מצב זמני, כל כמה שלא בשלו עדיין התנאים לשלב הבא, של "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

כל זמן בו העם היהודי איננו בשל לפנות אל האנושות כולה, וכל זמן בו האנושות איננה מוכנה לקלוט את דבר ה' הבא דרך ישראל עמו, אנו מתבצרים בתוך הבית פנימה. אבל יום יבוא ונוכל לצאת מן הבית אל הסוכה. העולם אשר מסביב לא יהיה עויין, לא לדבר ה' ולא למי שנושא אותו. התודעה הפנימית בתוכנו פנימה תהיה מבוררת דיה, כך שנוכל להציג אותה בפני כל בני האדם עלי אדמות, ולקרוא להם להצטרף לקהל המאמינים השומרים לפחות את שבע מצוות בני נח ועולים להר ה' אשר בירושלים כדי לחוג את חג הסוכות.

מהי ההשלכה של רעיון זה אלינו? מצד אחד יכולים אנו לומר, כי עם ישראל כיום הוא בבחינת "תלמיד שלא הגיע להוראה". אנו נמצאים בעיצומו של מהלך התחייה הלאומית, בעיצומה של היציאה מן הגלות כדי לחדש ימינו כקדם. אנו בקושי מתחילים לחפש את דרכנו הייחודית כאומה עצמאית בין האומות. עדיין יש בחיינו הציבוריים יותר מידי תופעות המהוות 'חושך ליהודים', כך שמוקדם מוקדם לדבר על שאיפתנו להיות 'אור לגויים'. "לכול זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים". ומצד שני, ניתן לומר כי שאיפת העתיד היא שצריכה לעצב את תודעת ההווה. עם המכיר בייעודו להיות 'אור לגויים' בעתיד, יגבש על פי זה את דרכו גם בהווה. המודעות, הצבת החזון, תחושת האחריות, יתנו משמעות עמוקה הרבה יותר לקיומנו כאומה הקמה לתחייה על אדמתה לאור מורשתה. מי שהיה חבר פעיל בתנועת נוער, יודע כיצד מתגבשת זהותו של נער בגיל תיכון דווקא כאשר שהוא מקבל עליו את התפקיד להדריך נערים צעירים ממנו. לא ניתן להבין את המעמד המיוחד של מדינת ישראל בעולם – לטוב ולמוטב – בלי לתת את הדעת על הציפייה (הבלתי מודעת, לעתים) מעם התנ"ך להיות נושא בשורה כלשהי. וודאי שלא ניתן להתעלם מתנועה של 'בני נח' המבקשים במודע לשמוע את דבר ה' הבא באמצעות עם סגולתו. מתוך כך מתבררת העמדה הנפשית כלפי מי שאינם יהודים – עמדה של אכפתיות, שלא מותירה מקום להתנכרות, וודאי שלא לשנאה.

    אין בכוחנו להכריע בשאלה זו למעשה, אבל עצם הצבת השאלה – מתי וכיצד יתממש האידיאל הנשגב של חג הסוכות – יש בה ברכה רבה בהצבת קריאת כיוון משמעותית בפנינו. על כן הורתה לנו התורה להקריב שבעים פרים לשלומן של כל שבעים אומות העולם, גם בשעה בה קראנו על כך את הפסוק "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה" (ויקרא רבה).

    הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת, ויפרוש עלינו סוכת רחמים וחיים ושלום.

 

ארבעת המינים – מי בראש?

"פרי עץ הדר" – אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.

"כפות תמרים" – אלו ישראל. מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל, יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.

"וענף עץ עבות" - אלו ישראל. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל, יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.

"וערבי נחל" – אלו ישראל. מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? [הרי] לאבדן אי אפשר!

אלא אמר הקב"ה: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה. הדא הוא דכתיב (=זהו מה שכתוב, עמוס ט): הבונה בשמים מעלותיו". ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר (שם) "ואגודתו על ארץ יסדה".

לפיכך משה מזהיר לישראל: "ולקחתם לכם ביום הראשון...".

כך נכתב במדרש המפורסם (ויק"ר פר' ל סי' יב) אודות ארבעת המינים.

    ואז נשאלת השאלה: במה זכה הלולב – שאינו מושלם כמו האתרוג – להיות מנהיגם של ארבעת המינים? מדוע מברכים אנו דווקא "על נטילת לולב" ולא 'על נטילת האתרוג', למשל?

    דומה כי יש כאן רמז לסדרי ההנהגה הראויים בישראל. ארבעה טיפוסים מתמודדים על ההנהגה: האתרוג והערבה, הלולב וההדס. מועמדותה של הערבה נפסלת על הסף. עם כל ערכה – כמי שמבטאת את סגולת ישראל שאינה תלויה בשום תנאי של תורה ומעשים טובים (ומשום מעלה זו זכתה למצוותה המיוחדת ביום הושענא רבה); עם כל זה שאין אנו דוחים אותה מן האחדות הלאומית – לא לה כתר מלוכה. צִבו"ר – הוא: צדיקים, בינוניים ורשעים, דווקא לפי הסדר הזה. ואם לאו – הרי הוא רוב"ץ תחת משאו, משא עוונותיו. גם האתרוג נפסל מלהנהיג. שלמותו האישית מרחיקה אותו מעט מן האגודה הלאומית. הוא מסתגר ומתבודד, ואך לצורך הברכה הוא ניאות להילוות לרגע אל שאר חלקי העם. ומשום כך, גם הוא – לא נאה לו כתר מלוכה.

    ב"מערכת הבחירות" נותרו ההדס והלולב: בעלי התורה מול בעלי המצוות; אנשי הרוח מול אנשי המעשה. אנשי הרוח – עיניהם נשואות לשמים. יש להם שאיפות גבוהות ומטרות גדולות. אמנם אינם יודעים כיצד לבצע. אבל לפחות יש להם על מה לחלום. אנשי המעשים הטובים – הם "ביצועיסטים" טובים; אך עיניהם טרוטות. יודעים הם כיצד לדאוג לביטחון ולכלכלה, לסדר ולאירגון; אבל כל מגמתם איננה אלא צורכי השעה. על כן צריכים הכול לכפוף את קומתם בפני אנשי הרוח, אלה שהנגיעה בחיי המעשה האפורים לא קיצצה את כנפי שאיפותיהם ולא הקטינה את גדולת חלומותיהם. אלה הלולבים הגבוהים, אשר אופק מבטם גבוה מכולם, הם שייתנו את הכיוון ואת המגמה לכולם.

    שונה היא דעתו של גדול הפייטנים – שאף הוא על בעלי המדרש ייחשב – ר' אליעזר הקליר, הכותב בפיוט לחג הסוכות (המופיע במחזורים לפני "קדושה"):

בכפות לכנות בעלי מעשים נעימים, בעבות לכנות ישרים – במצוות חתומים...

וכמו בכף תומר – טעם ולא ריח, כן בעם זו בעלי מצוות בלא דת וריח.

וכמו בעבות – ריח וטעם מר, כן בינימו הוגי דת וחיכם מר...

לדעת הקליר, הלולב מבטא את בעלי המעשים, וההדס – את בעלי התורה ואנשי הרוח. לדעתו, לא ניתן להעמיד בראש את ההדסים, בעלי התורה. מדברים הם גבוהה גבוהה בדבר ערכים נעלים ומטרות נאצלות, אך אינם יודעים כיצד ליישם אותם בחיי המעשה. אם בחייהם הפרטיים לא הצליחו, כיצד יצליחו בהנהגה הלאומית? על כן תימסר ההנהגה דווקא לאנשי המעשה, שמתוך רגש טבעי ואינטואיציה בריאה יודעים הם לכוון לרצון קונם, ולהוביל את העם כולו בעקבותיהם.

    ובעצם, אין מחלוקת של ממש בין שני בעלי המדרש. שתי הנהגות הן: הנהגה רוחנית והנהגה מעשית. קשורות הן זו בזו, ותלויות הן זו בזו. סנהדרין ונבואה מצד אחד, מלכות וכהונה מצד שני. אנשי הרוח ינהיגו את הכיוון הרוחני, ואנשי המעשה – את הביצוע המעשי. וכלשונו של הקליר:

וכמו הם אגודים אלה באלה,

כן תלויים אלה באלה,

למשוך אלה את אלה,

ולכפר אלה על אלה,

לעשות אלה כאלה,

להנעים זמירות אלה

למי ברא אלה.

 

ארבעת המינים – "מאני קרבא"

"סוכת שלום" – היא הבשורה הגדולה של חג הסוכות. בכל ערב מתפללים אנו: "ופרוש עלינו סוכת שלומך", ובכל ליל שבת ויום טוב מוסיפים אנו: "ופרוש עלינו סוכת רחמים וחיים ושלום", וחותמים בברכת "הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים".

    אולם לא רק חג של שלום הוא חג הסוכות, כי אם גם חג של מלחמה. לא רק "סוכת שלום" חופפת עלינו, כי אם גם כלי מלחמה בידינו, כפי שמכונים ארבעת המינים בספר הזוהר – "מאני קרבא" (=כלי מלחמה). לא קשה לראות את הדמיון שבין הלולב לבין חרב שלופה, בין עלי ההדס החופפים על הענף לבין שריון הקשקשים, בין האתרוג לבין אבני קלע מושלכות, ואף בין עלי הערבה לבין חיצים מתעופפים. ואכן בספר החשמונאים מתואר מצעד הניצחון של החשמונאים לאחר כיבוש מצודת החקרא שבירושלים, כאשר לולבים בידיהם. גם סדר הנענוע של ארבעת המינים – הולכה והבאה שלוש פעמים לכל צד, ניתן לראותה כתנועה של דקירת חרב המופנה לכל עבר, בבחינת "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה".

    אכן שני קולות עולים מחג הסוכות: קול השלום וקול המלחמה. שתי מידות א-להיות הן, ושניים מן האושפיזין מייצגים אותם: משה רבנו מייצג את מידת ה'נצח' הא-להית, מידה המבטאת בין השאר את הניצחון על כל אויב ומתנכל, ניצחון הבא להבטיח את הקיום הנצחי. אליו שייכים אותם "מאני קרבא", של ארבעת המינים, באומרו: "ייקוב הדין את ההר". אהרן הכהן, מייצג את מידת ה'הוד' הא-להית, מידה המבטאת את השלום. זהו אהרן שהוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אליו שייכים ענני הכבוד ששכנו על עם ישראל במדבר, אותם ענני כבוד שלזכרם נצטווינו במצוות הסוכה (עפ"י 'שפת אמת').

    על שילובן יחד של מצוות החג נוכל לומר את פסוקי התהילים: "יעלזו חסידים בכבוד, ירננו על משכבותם"  - בשינה בסוכה. "רוממות א-ל בגרונם" – באמירת הלל. "וחרב פיפיות בידם" – בנטילת הלולב. "לעשות בהם משפט כתוב" – בתורה בה שמחים אנו בשמחת תורה.

    שני הקולות הללו – קול השלום וקול המלחמה, עולים יחדיו מחג הסוכות, כשני קולות המשלימים זה את זה, אף אם אינם משלימים זה עם זה. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל ב'אורות הקודש' (ח"ד עמ' תצג-תצד), בפסקה הנושאת את הכותרת, קול השלום:

שני קולות נשמעים בעולם ברעש אדיר:…

הקול ההרמוני, הקול התובע מהכל התאמה... קול  ה ש ל ו ם …

ולעומתו מרעים הקול המבלבל, הקול השואג לעוצמת המצוי הבודד, ולתגרת החיים בהתגברותו של כל אחד על חבירו… וכל מידה ומידה ככה מרעמת, וקול ענות  מ ל ח מ ה  נשמע במלוא עולמים.

השנה חל יומו הראשון של חג הסוכות בשבת. ביום זה אין ארבעת המינים. אין 'מאני קרבא'. רק סוכת שלום פרושה ממעל. לידע, להודיע ולהיוודע, כי גם המלחמה שלנו – מלחמה לה' ברשעה העולמית (כמו מלחמת גוג ומגוג, עליה קוראים אנו בהפטרת החג) - היא למען השלום, לא "שלום קטיעא" של ותרנות והתרפסות בפני הרשעה, ותרנות הזורקת בוז על המחוייבות הכלל-אנושית לצדק ולמוסר; אלא שלום של שלמות, בו כל צד משלים את החסר אצל חבירו. או אז מתגלה כי הלולב – חרב המלחמה – הוא בגימטריה: חיי"ם. וכך ממשיך הרב זצ"ל:

ובין הקולות כולם הולך וחודר אותו זרם הקול, של הקול העליון... ההרמוני... המאחד... וממלוא עולמים באים הקולות, אל כל בריה, אל כל רוח ונשמה, אל כל קרב וכליות, אל כל יחיד ביחידיותו, אל כל קיבוץ בקיבוצו, ואל כל לאום בלאומיותו. והנשמות המרכזיות שקויי לשד החיים של הקול ההרמוני, בקרבם אש קודש יוקדת לצמאון השלום, והם הם מלאכי השלום בעולם.

    בחג סוכות זה ובשבת זו, נחזור ונבקש מאת ה' א-להינו, אדון השלום: "ופרוש עלינו סוכת רחמים וחיים ושלום", ונברך זה את זה בברכת "שבת שלום".

מלחמת גוג ומגוג

קראתי את ההפטרה של החג, על מלחמת גוג ומגוג. יש הפטרה נוספת בשבת חול המועד, שגם היא מדברת על זה. זה ממש מפחיד.

מה מפחיד אותך?

כתוב שכל הגויים יעלו עלינו למלחמה, ותהיה להם הצלחה מסויימת. זה לא מפחיד אותך?!

נכון. זה באמת מפחיד. אבל לא קראת את ההמשך, שבסופו של דבר תהיה ישועה גדולה?

כן. אני יודע. אבל השלב הראשון מפחיד...

האמת היא שאני מאד מתחבר לפחד שלך. יש לך על מי לסמוך. על חבלי משיח אומר ירמיהו: "הביטו נא וראו אם יולד זכר. מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים ליֶרַקון. הוי, כי גדול היום הזה, מאין כמוהו, ועת צרה היא ליעקב...". וארבעה מגדולי האמוראים אמרו על המשיח "ייתי ולא אחמיניה" - יבוא ולא אראנו, כי חששו מלעמוד במצבים הקשים הללו.

אז מה אתה מציע לי, לברוח מן הארץ? לחזור לגלות?

חס וחלילה. עד שהקב"ה החזיר אותנו לארץ בתהליך מדהים שנמשך כבר מאתיים שנה, עד שעברנו כל כך הרבה משברים וקשיים, פתאום נישבר ונחזור לגלות?!

    תראה, לאותם אמוראים היתה פריבילגיה. הם לא חיו בדור שלנו, ויכלו לומר שאינם רוצים לראות את חבלי המשיח. אבל לך כבר אין ברירה. השואה כבר מאחרינו. גם המדינה כבר קמה. אנחנו נמצאים כבר בתוך התקופה הגדולה והקשה הזאת בלי ששאלו אותנו אם אנו רוצים בכך. הברירה שלנו היא אם לעבור את זה בגבורה או בפחד ובחששות. אז מה אתה בוחר?

אני לא מבין. למה הקב"ה עושה את זה כך? מביא אותנו לארץ, ואחר כך מביא את מלחמת גוג ומגוג להרוס את מה שהוא עזר לנו לבנות?!

אומר לך את האמת. אני לא יודע. אני לא נביא, ואין בינינו נביאים. כבר שמענו לפני כמה שנים בגוש קטיף את אלה שאמרו בוודאות "היו לא תהיה" וראינו מה היה.

נו...

אתה לא מבין שזוהי התשובה?!

לא הבנתי.

תאר לעצמך שהגאולה היתה באה בדיוק לפי מה שאנחנו מבינים, ושכל מה שהיינו בונים היה מובטח בוודאות. היינו יכולים לחיות בתחושה ש"מפתח הגאולה בידיים שלנו", ו"מצדנו הקב"ה יכול להתפטר"! דווקא כאשר אנחנו לא מבינים ולא יודעים, ואף יודעים שבדרך הגאולה יש גם איומים וגם נסיגות וגם חורבנות, ולמרות הכול הקב"ה גואל אותנו – אז אנו מרגישים עד כמה אנו תלויים בקב"ה.

עכשיו הבנתי למה קוראים את ההפטרה הזאת בסוכות. זה בדיוק הרעיון של הסוכה. אתה בונה בנין עראי וחלש, וסומך על הקב"ה שיגן עליך כאילו אתה גר בבית, בין קירות בטון. ממש כמו שכתוב: "כי יצפנני בסוכו ביום רעה... בצור ירוממני".

אכן כך. דווקא הסוכה היא הנותנת לנו את הביטחון, שגם אם היא נופלת, אפשר להקים אותה מחדש. "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת".

לשבת חול המועד סוכות

משורר הייאוש

תמונה מצב מייאשת מאד מציגה בפנינו מגילת קוהלת, אותה קוראים אנו בשבת חול המועד סוכות. על פי המגילה, העולם הוא חדגוני ומשעמם. הכול חוזר על עצמו במחזוריות. "וזרח השמש ובא השמש... כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא".

    כך הוא בעולם הטבע, וכך הוא גם בהיסטוריה. "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש". ואם כן, לשם מה מתאמץ האדם הרוצה לראות בתיקונו של עולם? מדוע לפעול למען תיקונה של החברה וטיפוחה של התרבות האנושית? הרי כל קידמה מביאה בסופו של דבר לנסיגה, וחוזר חלילה! לשווא חלמו כל החולמים, לחינם לחמו כל הלוחמים. בין כך ובין כך הכול יחזור, בסופו של דבר, להיות כפי שהיה. ואכן המסקנה בלתי נמנעת: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?". מדוע להתאמץ ולפעול? ואם אין לשם מה להתאמץ ולפעול, מהו א"כ ייעודו של האדם עלי אדמות? מהי משמעות חייו הקצרים?

    לכאורה, מסקנה אחת ברורה עולה מן הדברים: "אכול ושתו כי מחר נמות". ואכן קוהלת מוביל את הלומד בין כל תענוגות החיים. אך נפש האדם לא מסתפקת בכך. חיים של משמעות היא דורשת, חיים של תוכן ושל ייעוד, חיים שגם בסופם יוכל האדם לעמוד באומץ ולומר: היה למען מה לחיות.

    המבט השטחי על העולם הטבעי באמת מוביל את האדם לייאוש. באותו עולם, הנמצא "תחת השמש", באמת אין כל חדש. כל תופעות הטבע חוזרות על עצמן הלוך ושוב. אבל כאשר עולים אל העולם אשר "למעלה מן השמש" מגלים דברים חדשים: יש כיוון ויש ייעוד, יש קידמה ויש התפתחות, יש למען מה לשאוף ולמען מה לפעול ולהיאבק. "סוף דבר, הכול נשמע, את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם".

    מי שיבין לאשורו את ספר קוהלת, על תהיותיו וסתירותיו, על שאלותיו ואף על תשובותיו  יוכל להבין לנפשו של הדור הצעיר הגדל במדינת ישראל. ומי שחפץ להעמיק יותר, יואיל נא לנסות להבין לאורו של החכם באדם, את שיריו של אליל הנוער הישראלי היום (אביב גפן).

סוכת דוד הנופלת

חלשה היא סוכתנו, ארעית, רעועה. אין בכוחה להגן מפני הגשם, ואף ההגנה משאר פגעי מזג האוויר, מן החום ומן הקור, מוגבלת היא. וקל וחומר שאין בכוחה לתת הגנה של ממש מפני אויב ומתנכל. הסוכה, ארעית היא במהותה ולא רק במשך הזמן בו היא עומדת. להלכה נפסק כי סוכה שגובהה מעל עשרים אמה נפסלת, לא בשל גובהו של הסכך אלא בשל כך שגובה כזה מחייב בנין חזק ויציב, בעוד ש"דירת עראי בעינן". הבית, לעומתה, חזק הוא, יציב הוא, קבוע הוא. דומה כי דבר אינו חסר לו עוד כדי להבטיח לדייריו קיום והגנה לאורך זמן. והנה, כאשר מדובר במלכות ישראל, הרי היא משולה דווקא לסוכה. "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, וגדרתי את פרציהן, והריסותיו אקים, ובניתיה כימי עולם". מדוע דווקא לסוכה נמשלה מלכות בית דוד?

    עלינו לומר כי מעלתה של הסוכה נעוצה דווקא במה שחסר בה. יציבותו וחוסנו של הבית – אך אשליה הם. אך לפני שנים לא רבות ראינו איך גוש יישובים שלם הבנוי לתלפיות הופך תוך ימים ספורים לעיי חורבות. 10 דקות לבית; ושנה לאחר מכן ראינו רבבות אנשים יוצאים מבתיהם שלא היה בהם כדי להגן מפני טילי מוות שנשלחו מעבר לגבול. כדי שבית יוכל לספק הגנה, כדי שבית יוכל להתקיים, הוא זקוק לעוד משהו. "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו; אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקד שומר". הסוכה – דווקא בשל רעיעותה, דווקא בשל ארעיותה, ממחישה לנו את מעלתה, בהיותנו יושבים "בצִלא דמהימנותא" – בצל האמונה. "כי יצפנני בסוכו ביום רעה" – אומר דוד, יודע אני כי אך סוכה קלושה מגינה עלי, אבל בהיותה סוכתו של הקב"ה, חש אני כי "בצור ירוממני". חוזקו של הבית – אנושי הוא. ואילו של הסוכה – א-להי. קורות הבית – תוצר העיבוד התעשייתי – אנושיות הן. ואילו הסכך של הסוכה – העשוי ענפים טבעיים – חותם השמימיות מונח עליו, כאותם ענני כבוד אשר סוככו על ראשם של אבותינו היוצאים ממצרים.

    ואלו הם דברי המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק לה):

לפיכך קרא מלכות בית דוד 'סוכה', לפי שמלכות בית דוד הוא מלכות א-להי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול. ולפיכך לא קראו אותו 'בית', שהוא בנין קבוע, כמו הדברים הטבעיים שהם בעולם קבועים. אבל הדברים הא-להיים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי, כמו הסוכה שהיא ארעי. ולפיכך קיימא לן "סוכה דירת ארעי בעינן", מפני שהסוכה מצוה א-להית, ראויה שתהיה הדירה שבה ארעי ולא קבע. ואמר: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת".

זאת ועוד. יציבותו של הבית, בעוכריו היא. בית כי יפול, אין מי שיוכל להקימו מחדש. אין עצה ואין תבונה כי אם לנתץ אותו עד היסוד, להשליך את עציו ואבניו לאתר המיועד לפסולת בנין. אז יש לקנות חומרים חדשים ולהתחיל את כל תהליך הבנייה מחדש. ולעומת זאת, סוכה כי תיפול, קלה היא להיבנות מחדש, ומאותם חומרים בדיוק. או אז, לא סוכה חדשה תהיה זו, כי אם הסוכה המקורית שתקום מחדש. כך היא מלכות ישראל, אשר לסוכה נמשלה, לא תדמה לאימפריות הגדולות אשר נמשלו לבית. מצרים ופרס, בבל ואשור, יוון ורומא שלטו בכיפה עד שנפלו לנצח. "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להישמדם עדי עד". ואילו מלכות ישראל, עליה נאמר "שבע ייפול צדיק וקם". שׂבֵעת נפילות היא, ובכל פעם קמה מחדש. גם בעת נפילתה קרויה היא "סוכת דוד". שמה נקרא עליה, כי עומדת היא להיבנות מחדש כימי עולם וכשנים קדמוניות. כוח החיים הא-להי הגנוז בה לא נמוג ולא יימוג לעולם. "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם". בעוד הגויים שמחים ועליזים באומרם: "נפלה, לא תוסיף קום בתולת ישראל", מקדים דוד המלך ומברך: "סומך ה' לכל הנופלים".

תקום סוכת דוד הנופלת; אך באמת לא תקום, רק ייראה לעין כול שמעולם לא נפלה, אור אמת זה כי יתגלה כבר יהיה ערובה בטוחה על עמדתה לנצח נצחים.                               (הרב קוק זצ"ל)

אולם תקוותנו היא להקים את הסוכה בטרם תיפול עד עפר, כדברי בעל 'ערבי נחל' (פרשת בהר). הגאולה הבאה "בעִתה" לא תבוא אלא בהגיע סוכת דוד אל תכלית נפילתה. "נפלה, לא תוסיף עוד [לנפול], קום בתולת ישראל!" (מובא בגמרא, שכך נהגו לומר חכמי ארץ ישראל). אולם גאולת "אחישנה" יכולה לבוא לפני כן, ולעצור את הנפילה באִבה.

אמנם אנו רוצים שיהיה 'אחישנה' – שלא תהיה הגאולה בעת שתיפסק הנפילה אלא בעודה נופלת יקימנה, והיינו את סוכת דוד 'הנופלת' דייקא, בעודה נופלת.

שלושה שלבים הם בהקמתה של סוכת דוד בדברי הנביא עמוס: (א) "וגדרתי את פרציהן" – לבלום את המשך הנפילה. (ב) "והריסותיו אקים" – לחדש ימינו כקדם. (ג) "ובניתיה כימי עולם" – לעולם ועד, לנצח (עפ"י מלבי"ם).

    זוהי תפילתנו כאשר אנו מבקשים בסוף ברכת המזון:

הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.

על אתרוג וערבה בהושענא רבה

ארבעה מינים יש בלולב. כל אחד ואחד מייצג חלק אחר בעם ישראל. הצדיקים - בעלי הטעם והריח, התורה והמעשים; הרשעים - שאין בהם לא מזה ולא מזה; והבינוניים – בעלי התורה, מחד גיסא, ובעלי המעשים, מאידך גיסא.

    לא שפר גורלה של הערבה. לא תואר ולא הדר לה, לא טעם ולא ריח. לא זכתה לייצג אלא את הריקנים שבישראל, אלה שאין בידם לא תורה ולא מעשים טובים. והנה, בגדול והנורא מכל ימי החג, ביום הושענא רבה - לא זכתה אלא היא להיות המין המרכזי, בו היו מקיפים את המזבח. ולא לחינם נעשה הדבר כך.

    גדולה היא מעלתם של שלושת המינים, כל אחד מהם צדיק לפי מעלתו המיוחדת. אך חסרונם של כולם - שיונקים הם את מעלתם מכוח עצמם. הם שלמדו את כל התורה, הם שעשו מעשים טובים לרוב. בזכות פועלם האנושי באים הם ליטול את שכרם מאת ה'. מבין אלה, קשה במיוחד הוא מצבו של האתרוג. אמנם מהודר הוא מכולם. רבב לא דבק בו. לא נקודה שחורה, לא קוץ ולא "בלעטל" (=שריטה שנגרמה לאתרוג על ידי עלה שצמח לידו והתחכך בו). אך דווקא על אדם שכזה אמר בעל "חובות הלבבות" כי סכנתו הגדולה של בעל השלמות אינה אלא השלמות עצמה...

    האדם השלם, בקלות רבה ישאב את כוחו מזכויותיו שלו. יהיה היחיד מכל ארבעת המינים שצורתו ככדור מנופח... ייכשל בגאווה ובהתנשאות ולא ייאגד בקשר אחד עם חבריו, שאר המינים. בקלות ישכח שכל ערכו אינו נובע אלא מהבוחר בעמו ישראל - כולו - באהבה.

    הערבה, לעומתו - כפופת ראש. את ראשה לא תוכל לשאת ולזקוף בגאווה. יודעת היא כי לא תוכל להתקיים אלא בהיותה מחוברת אל הנחל, מקור חייה. יודעת היא כי "אין בה מעשים". וכל פנייתה אל הקב"ה לא באה אלא מכוח סגולת ישראל שבה. לכן, לא זכתה אלא אותה ערבה חבוטה לעמוד במרכזו של יום הושענא רבה.