הרב דוב ברקוביץ
הרב עזריאל אריאל
עו"ס חדווה אריאל
המאמר פורסם בספר 'צהר לנישואין'.
צניעות במקומות העבודה *
(נייר עמדה)
א. רקע
לצערנו, עדיין לא נוצרה משנה סדורה דיה בשאלות הנובעות ממציאות של עבודת גברים ונשים אלו לצד אלו במשך שעות רבות בכל יום. השאלות קיימות כמעט בכל מקום עבודה, כולל מוסדות החינוך התורניים. מטרתו של מסמך זה היא להעמיד את העקרונות שעוצבו לאורך הדורות על ידי חכמי ישראל בשאלה רגישה זו, ולהציע הדרכות מעשיות תוך תשומת לב להיבטים ההלכתיים, הערכיים, החינוכיים והפסיכולוגיים של הנושא – ואף לאתגרים הייחודיים העולים מתוך המאפיינים הייחודיים של מציאות החיים בדורנו.
בדברים הבאים לא נעסוק בשאלות אידיאולוגיות טעונות, אלא נבקש להגדיר את מה שנדרש מעיקר הדין. ואילו כאשר מדובר בשיקולים שמעבר לעיקר הדין – יש לשקול אותם בכל מקרה לגופו, על פי העקרונות של 'משקל החסידות' החותרים לאיזון נכון בין כל הערכים המתנגשים ביניהם באותה סיטואציה[1].
החלק הראשון של המסמך הנו ניסוח של שאלות היסוד ועקרונות שורש בתחום רגיש זה והוא מכיל רשימה של הדרכות מעשיות ברורות. החלקים הנוספים מרחיבים את הדיון ומיועדים להעמקה אישית ולבירור מפורט של ההדרכות, כולל מקורות והסברים.
נדבך מרכזי של המציאות האנושית בחברה הישראלית, גם בציבור הדתי-לאומי, הנו הגברת השיתוף בין גברים לנשים בעבודה. אין כאן המקום לדון בשורשים התורניים ו/או החברתיים למציאות זו. יש בוודאי לתת את הדעת על כך שמצאנו בדברי חז"ל העדפה לבחירת מקצוע שאינו מעורר קשיים בתחום הצניעות[2]; אולם לא ניתן להציב חזון בו יחזרו מקומות העבודה להיות נפרדים. מאז שניתן מקום לנשים להשתלם בתחומי דעת ולרכוש מקצוע כגברים, ואף ניתן לכך בסיס על ידי גדולי תורה, אין להחזיר את מחוגי השעון אחורנית.
ראוי שכל אדם יכיר את רגישותו האישית בכל הקשור ליחסים בין המינים – ללא אשליות. מתוך מודעות אישית כנה ייתכן ויהיה מי שיעדיף שמקום העבודה הקבוע שלו יהיה עם עובדים שהם רק בני אותו המין. ככלל – על כל כל אדם יש להתייחס ברצינות ומתוך אחריות אישית להדרכה של השולחן ערוך, "להתרחק מהנשים מאוד מאוד" [3], כאשר הכוונה היא התרחקות מכל סיטואציה המעוררת את היצרים. עם זאת, יש לקבל גם את הערך שיש בשילוב נשים בעשייה בחברה. מציאות חדשה זו מחייבת אותנו לשאוף ליצירת סביבת עבודה – גם מבחינת האווירה השוררת בה וגם מבחינת נורמות ההתנהגות של העמיתים לעבודה - שתענה על מכלול של דרישות מנוגדות[4]:
א. בניית מערכת יחסים תקינה, שיש בה גם כבוד ודרך ארץ הדדיים, וגם שיתוף פעולה ועזרה הדדית – הן בין גברים לנשים והן בין דתיים לחילוניים העובדים באותו מקום.
ב. הפחתה מרבית של המתח הנוצר במפגש שבין המינים.
ד. מניעת עיסוק בשאלות של צניעות באופן הפוגע בכבוד הבריות ובערכי הצניעות עצמם.
ג. מניעת תקלות שונות שיכולות לבוא כתוצאה מן העבודה המשותפת: חשיפה לגירויים, היווצרות של קשרים רומנטיים, הטרדות מיניות מסוגים שונים, וכן יצירת עלילות או הפצת שמועות שווא.
ה. השתלבות נשים וגברים שומרי מצוות בתחומי עשייה והשפעה בחברה הישראלית, מתוך עמדה המבקשת ופועלת לעצב את המציאות ככל האפשר על פי דרכה של תורת ישראל.
ו. מתן אפשרות מרבית לכל אדם להתפרנס בכבוד מיגיע כפיו ולמצות את נטיותיו וכשרונותיו כפי שנטע בו בוראו.
ז. ועיקר העיקרים – פיתוח האפשרות לחיות חיי קדושה, כציווי התורה: "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' א-להיכם" (ויקרא יח, א).
ב. שאלות יסוד
בירור מפורט ומעשי של דרישות אלו מעלה מספר שאלות יסוד:
א. כיצד נכון להגדיר את הגבולות הנדרשים באשר לקשר חברתי בין עמיתים לעבודה, כיחידים?
ב. מהן הדרישות באשר לאווירה במקומות עבודה משותפים, ברמה של המרחב הציבורי?
ג. מהי ההדרכה לגבי גבר העובד או לומד עם נשים שבאופן קבוע מתלבשות או מתנהגות באופן בלתי צנוע, וכן לגבי אישה העובדת בחברת גברים המתנהגים בחברתה באופן בלתי צנוע?
שאלות אלו עלו ביתר תוקף בדורנו בגלל מתח חריף שנוצר בין שני קטבים במציאות של חברה מעורבת:
א. מצד אחד, יש יותר מקום ליישם את הלכות הצניעות בימינו בדרך הנוטה להקל, לאור שני דברים בהם שונה הדור שלנו מדורות קודמים:
(1) גברים ונשים רגילים לעבוד ביחד תוך שמירה על גבולות, ולא כל מציאות של גברים ונשים ביחד היא בבחינת "אש בנעורת";
(2) הנשים בדורנו הן בעלות השכלה רחבה, הן בתחומים תורניים והן בתחומים מקצועיים וכלליים, ויש לגברים ונשים נושאים משותפים רבים לדון עליהם, כך שלא כל מפגש בין איש לאישה קשור בגירוי היצרים.
ב. מצד שני, הדרישה להרחקה, ולכל הפחות לזהירות יתר, נגזרת מהמציאות של שותפות המינים במקומות עבודה אשר מהווה גורם המחייב להחמיר יותר מאשר בדורות הקודמים[6]:
(1) עצם הקירבה בין גברים ונשים במשך שעות רבות, ולעתים אף במצבים של עבודה משותפת רצופה ובשעות לא שגרתיות מהווים גורם ממשי להתקרבות, גם כאשר אין כוונה לכך.
(2) המתירנות הקיימת כיום בחלקים של החברה הישראלית גורמת להסרה של הרבה עכבות שמנעו תקלות שונות בעבר.
ג. יישום מעשי
שני ההיבטים המנוגדים הללו מביאים להבחנה בין כמה סוגים של קשר בין גברים לנשים במקומות עבודה: קשר המבוסס על עניינים מקצועיים בו החשש להתקרבות יתר היא נמוך – מותר. לעומת זאת ישנו קשר בו עלול להתעורר רצון להתקרבות יתר. מסוגי קשר כאלו ברור שיש להתרחק. מטרת מסמך זה הינו למקד את הבעייתיות הטמונה בסוג הקשר השלישי – בקשר חברתי שעלול לגלוש באופן בלתי מודע לקרבה יתירה. זוהי ליבת הדיון.
ההדרכה הבסיסית עבור איש או אישה העובד במקום עבודה המביא אותו או אותה לקשר קבוע עם בני המין השני היא כזאת: האווירה המתירנית הקיימת בחלקים בחברה הישראלית מחייבת לחתור להקפדה יתרה, ואף מחמירה, ביחס למצבים של ייחוד, לשמירת נגיעה פיזית בין המינים, לתרבות הדיבור, ולאופי השירות ההדדי. הקפדה על כל אלו יוצרת שורה של נקודות משען ברורות שעליהן נכון יהיה להשתית את הקשרים שבין המינים במקומות העבודה, כך שיישמרו במסגרת המתאימה ולא יחרגו ממנה.
וליתר פירוט:
1. יסוד היסודות בשמירת גבולות בין המינים במקומות עבודה הוא מה שבמקורותינו נקרא איסור 'ייחוד'[7]. הכוונה היא איסור על שהייה יחד של גבר ואישה במקום סגור ומבודד. דבר שבשגרה במקומות עבודה רבים הוא שגברים ונשים עובדים יחד במשך שעות ארוכות ולאורך חדשים ושנים, כך שהולכים ונבנים קשרים בעלי אופי שהוא מעבר לקשר סביר בין עמיתים לעבודה. השמירה על כך שקשרים אלו לא יגיעו להתקשרות שיש בה יותר מזה, מחייבת הקפדה ללא פשרות לעבוד תמיד בפרהסיה, במקומות בהם נמצאים עובדים אחרים – ולכל הפחות מקומות נגישים בקלות לעובדים אחרים. יש להוסיף שמעבר לחשיבות השמירה על עניין זה מצד עצמו, יש בכך כדי למנוע הטרדות חמורות מחד, ועלילות מרושעות, שמועות שווא או חשדות מאידך. שאלה הלכתית שלא הוכרעה עדיין היא שימוש במצלמות אבטחה כדרך להימנע מאיסור זה; אולם גם מעבר להיבט ההלכתי, פעמים ויש בכך תועלת רבה.
2. עניין מרכזי נוסף הוא 'שמירה על נגיעה פיזית'. במקומות רבים בחברה הישראלית היום, לחיצות ידיים, נשיקות וחיבוקים בין גברים ונשים הפכו לנורמה וכהבעת קשר חברתי נימוסי. על פי מקורותינו, ביטויים אלו אמורים להיות שפה של הבעת קשר נפשי מיוחד השמור לבני זוג נשואים ולהורים כלפי ילדיהם. התקרבות הפיזית במקום בו נוצרים ממילא קשרים בעלי אופי חברתי מתוך עבודה משותפת לאורך זמן – היא הזמנה לפריצת גבולות בין המינים, גם אם העובדים אינם מתכוונים ורוצים בכך.
3. הקפדה על תרבות דיבור השומרת על אווירה רצינית ומקצועית בשיחות בין עובדים והימנעות בהן מקלות ראש, משמרת את הבלמים הפנימיים ביחס לקשר שבין המינים[8] - על אחת כמה וכמה בכל הקשור לניבולי פה[9]. ברור לחלוטין שאין בעיה מצד מקורות היהדות ביחס לשיחות עבודה ענייניות[10] שיש בהם צורך[11]. אך קיים שטח "אפור" ביחסים בין עובדים שיש לתת עליו את הדעת. בכל מקום עבודה יש שאיפה טבעית שתשרור אווירה נעימה וחברית בו עובדים חשים שנוח לשהות שעות ארוכות יחד, ולא להתרכז בדיבורים אך ורק בענייני עבודה מקצועיים. יש להניח שהעובדים יחד ישוחחו ביניהם גם על נושאים המהווים עבורם עניין משותף שלא בענייני עבודה – על ילדים, על טיול משפחתי, על "מה עושים בחופש", על סוגיות ציבוריות ופוליטיות ועוד – ואף ייהנו מבדיחה טובה. אך בכל הקשור לתרבות הדיבור בין עובדים יש להקפיד על כמה גבולות חיוניים:
(א) יש להימנע באופן מוחלט מדיבורים (והתנהגויות) הנתפסים או עלולים להיתפס כסוג של 'חיזור'[12]. חשוב לשים לב לכך במיוחד כאשר מעניקים מחמאות. כאשר קיים קשר בעל אופי חברתי אצל עובדים הנמצאים יחד שעות רבות, יכולים לטעות גם ב"מילה חמה", גם שאין בכך כל כוונת "חיזור", אולם בתודעת השומע/ת הם נתפסים כסוג של חיזור, ואולי אף של הטרדה.
(ב) חשוב להימנע משיחות בעניינים אישיים שלא מקובל לשתף בהם כל אחד[13], מה שעלול להתפתח לקשר שהוא מעבר לקשר סביר בין עמיתים לעבודה;
(ג) אין ליצור אווירה של 'צחוקים' ובדיחות לשמה, מה שמביא ל'קלות ראש' או למפגש חברתי שיש בו משום "פריקת עול". סיטואציה כזאת מהווה פתח לגירוי יצרים, ובמקרים רבים מוביל להסרת בלמים הכרחיים.
(ד) מקורותינו, לא זו בלבד שהתייחסו בחומרה רבה לדיבור לא נקי, הם גם הטילו אחריות על "השומע ושותק"[14]. מחאה על ביטויים של ניבול פה שומרת על כבודן של הנשים במקומות העבודה – למעשה על כבודם של כל הנוכחים – ועל אווירה רצינית ואנושית לכולם.
יש להדגיש שבכל מקרה שנוצר קשר בעל אופי שמעבר לאופי הרשמי בין גבר ואישה העמיתים לעבודה, חשוב להרחיב את ההתקשרות על ידי שיתוף גם בני/בנות הזוג בשעות שמחוץ לעבודה – ולא ליצור דינמיקה של קשר המנותקת מהבית.
4. עיקרון נוסף המופיע במקורותינו הוא זה של "אין משתמשים בנשים". הכוונה בכך היא שימת גבול ליצירת התקשרות בה אישה המספקת צרכים אישיים לגבר. אמנם מקובל היום במקומות עבודה רבים שהחברים לעבודה יכינו תה וקפה לעמיתיהם, וכן יתנו שירות דומה, באופן שגברים יכינו לעתים לעמיתים שהן נשים וכן להפך[15]. אך יש להימנע ממנה כאשר היא עלולה להיתפס כסוג של מחווה אישית.
יש להדגיש שעל אף שהחשש ב"שימוש" קיים בשני הכיוונים, ניסוח העיקרון בלשון של "אין משתמשים בנשים" נותן ביטוי לנטייה של גברים מסוימים לצפות שנשים העובדות במחיצתן, ובמיוחד הנשים התלויות בסמכותם, "ישרתו" אותם. בהקשר זה העיקרון מחייב הרחקה שמטרתה הינה גם שמירת כבודן של נשים.
דפוסי ההתנהגות המתוארים בארבעת הסעיפים הללו מהווים "קריאות כיוון", בסיס להדרכה מעשית להתנהגות במקומות עבודה. העיקר הוא שיש לראות אותם ככלי עזר כאשר כל אחד ואחת חייב להכיר את נפשו, ומתוך כך להציב לעצמו את הגבולות הראויים לו ולסביבתו. אין בהם דרישה להתנהגות של חיי פרישות; הם מהווים בסיס לחיי קדושה בין המינים גם בחברה בה נשים וגברים עובדים יחד במסגרת של יצירה משותפת.
על רקע זה יש גם להדגיש שעל פי ההלכה דפוסי התנהגות אלו הנמנים למעלה הכרחיים מצד עצמם, גם במצב בו יש ביטחון פנימי אצל אדם שלא ימעד בקשריו עם המין השני. בהקשר זה חשוב להזכיר את דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בספרו 'מוסר אביך' (פרק א סעי' ה – סייגות התורה):
ענין סייגות התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בעניינה, כמו כן כל העניינים שמקושרים בה, בקשר עילה ועלול, רעים בעניינם וכדאי לפרוש מהם מאוד.
לאור זאת יש לדון במי שבוחרים לאמץ קוד התנהגות מחמיר יותר. יש להעריך את אותם אנשים המקבלים על עצמם הידורי מצוה בתחום הצניעות מתוך הקפדה על קדושת הקשר בין המינים ועל ייחודיות הקשר של האיש עם אשתו או של האישה עם בעלה. זאת בתנאי שהתנהגות זו תהיה מתאימה לעבודה הפנימית של מי שמקבל על עצמו להתנהג שלא כנורמה המקובלת בחברה שמסביבו, ולא תתבטא בשיפוטיות ובביקורות כלפי הסביבה.
כמו כן יש לקחת בחשבון את הרושם שהתנהגות כזאת, במידה שהיא נחשבת כחריגה במציאות מסוימת, תעשה על האנשים בסביבה. אסור לאדם לקבל על עצמו התנהגות מחמירה ביחסים בין המינים, התנהגות שאיננה מחויבת מצד ההלכה, כאשר התנהגות שכזו תפגע ברגשותיהם של עמיתים לעבודה. קיימת אפשרות ממשית שהתנהגות של הקפדת יתר בתחום זה עלולה להביא לא לקידוש שם שמים אלא ח"ו לחילולו – או אם היא לא תובן כראוי היא תגרום למבוכה ביחסי עבודה.
סוגיה כאובה במיוחד שיש לתת עליה את הדעת היא עבודה של אדם במקום בו ההתנהגות של עובדים אינה צנועה או שהיא יוצרת סיטואציות שהן מכשול ביחסים בין המינים. זאת במיוחד בכל הקשור לעבודה של גבר עם נשים הלבושות באופן שאולי נעשה מקובל בפינות מסוימות בחברה הישראלית, אך שאינן לבושות בצניעות לפי ההלכה.[16]. ככלל, יש ליצור אווירה ציבורית שתעודד נשים להופיע במקומות העבודה בלבוש המכבד אותן ואת המקום. חברה הקוראת דרור ליצר, בה מזלזלים בגדרי הצניעות היא בדרך כלל חברה המביאה שלא בטובתה להחפצת האישה. יצירת אווירה ציבורית שונה תאפשר לכל אישה להתהוות בשיעור קומתה כאדם.
יש לפעול ולהשפיע כדי לשנות את המצב, תוך זהירות לעסוק בנושא זה בצניעות וברגישות רבה. אחת הדרכים לעשות כך היא הנהגת נורמה של לבוש מכובד, כמקובל כבר בכמה מסגרות, כגון בתי המשפט, הכנסת, חברות תעופה, ועוד [17].
גבר שנקלע שלא בטובתו למצב בו הוא נמצא בנוכחות נשים הלבושות בצורה שאינה הולמת, אמנם מותר לו לעבוד במקום זה[18], אולם עליו לבחור את מקום הישיבה וסדרי העבודה שלו כך שיראה אותן כמה שפחות כך שיוכל להסיח את דעתו מהן[19], ובשום אופן לא יסתכל בכוונה על המקומות הדורשים כיסוי[20].
ככלל, נדרשת נכונות לשלם מחיר אישי על שמירת הצניעות, עד כדי יכולת לעזוב עבודה כאשר לא מתמלאים בה תנאי הסף המינימאליים של צניעות[21]. מבחינת ההלכה היהודית ההיתר לעבוד במקום שיש בו נשים הלבושות באופן לא צנוע, בפרט עובדות קבועות – לא כמו פקיד שמקבל נשים לא צנועות שבאות באקראי – הוא דחוק מאוד. ובאם הדבר מטריד את מנוחתו, עליו לעבור למקום עבודה אחר. האפשרות להישאר במקום עבודה כזה קיימת רק בשעת דחק גדולה, דהיינו כשקשה למצוא פרנסה אחרת או שיש חשיבות יוצאת דופן לנוכחותו של העובד במקום. אולם אם חוסר הצניעות גורם לו להיות טרוד בכך, עליו לעזוב את העבודה גם אם פרנסתו תלויה בכך[22].
לגבי כל מה שהוצע למעלה כהדרכות להתנהגות בין המינים במקומות עבודה יש להדגיש שבמצבים גבוליים שקשה להכריע בהם, ומיוחד כאשר עולה הדילמה אם ניתן להישאר במקום העבודה, מן הראוי לקבל את ההחלטה לאחר היוועצות ברב המכיר את השואל ואת הסיטואציה.
אפילוג
מסמך זה, הכולל הנחיות מעשיות, אל לו לעמוד בפני עצמו, אלא עליו להיות ביטוי לעולם ערכי שלם, הנבנה במהלך חינוכי כולל.
הדרך הנכונה ביותר להתמודדות עם אתגרי הצניעות בדורנו צריכה לבוא דרך חינוך להעמדת ערכים רוחניים במרכזה של התודעה האישית והציבורית, המביאה לטיפוחה של מידת הצניעות[23], ולנהוג כפי שכותב הרמב"ם[24]:
ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן. וייזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול...
וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות;
גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: "איילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד[26].
נספח א – לעובד: "לב יודע מרת נפשו"
המודעות והמעשה –המלצות מעשיות
א. מטרת הנספח היא להציב כיעד המשותף לכולנו מניעת תקלות שונות, כגון: פגיעות חמורות, הטרדות קלות, קשרים רומנטיים הנוצרים במודע או שלא במודע, עלילות, חשדות ושמועות שווא ומתח מיני מיותר. הדברים מבוססים על הדרכותיהם של פוסקי ההלכה, כשהן משולבות בידע מקצועי הלקוח מן הפסיכולוגיה המודרנית; ומכיוון שכך, קשה להם להיות חתוכים כמו בחלק הקודם של המסמך.
רגישותם של בני אדם מושפעת מהאווירה, מהנהלים ומאורחות החיים המקובלים בחברה, והם שיוצרים תגובות שונות לתופעות דומות. כלומר, לאותה תופעה ייתכנו השפעות ותגובות שונות לפי אורחות החיים המקובלות בכל חברה וחברה.
החברה הישראלית היום הנה בעיקרה חברה מעורבת של גברים ונשים. במציאות זו נוצרות שתי תנועות נפש מנוגדות מבחינת המתח הקיים בין שני המינים. מחד, המימוש הגובר של ערך השוויון בין המינים מוריד במידת מה את המתח שביניהם. ההרגל שבקשרי עבודה בין המינים עשוי לאפשר יצירת מסגרת של עשייה ויצירה משותפת ללא חשש של התקרבות יתר. מקורות היהדות הכירו בכך שמרוב ההרגל בקשרים בין המינים נוצרו נסיבות שבחברה משותפת שכזאת השפעת הגירויים עשויה לפחות. כלומר, הם היו מודעים לעובדה שהתנאים בחברה קובעים את סף הרגישות למתח הקיים בין המינים. הם גם הבינו שבני אדם שחיים בחברה שאין בה תערובת כלל בין אנשים ונשים, לרוב סף הרגישות שלהם שונה לחלוטין מאלו שמורגלים וחשופים תמיד למציאות שבה מעורבים גברים ונשים. כבר עמד על כך החכם מכל אדם: "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (משלי ט, יז), ופירש רבי אברהם אבן עזרא: "כינוי על העברות והניאוף הנעשה בסתר, וכל הנמנע – היצר להוט אחריו יותר".
מאידך גיסא, אנו מודעים לכך שדווקא הקלות הגדולה בה קיימת אפשרות היום ליצור קשר עם המין השני מביאה במקרים לא מעטים לקשרים רומנטיים בין אנשים נשואים. האפשרות של היווצרות קשרים רומנטיים במקומות עבודה היום היא ממשית, שכן על בסיס ערכי החופש, האוטונומיה וההבעה הכנה, רבים אינם שוללים אפילו מעשי ניאוף, כל זמן שהם נעשים בהסכמה בין שני הצדדים. אנו יכולים ללמוד הרבה מאוד מן העקרונות ההלכתיים בנושאים אלו כדי לעצב לעצמנו את הבנת חשיבותה של המודעות האישית והקבוצתית בתחום זה ודרכים ליצירתה ולעיצוב נורמות של זהירות.
ידועה מימרת חז"ל: "אין אפוטרופוס לעריות". גם ידוע, שכל ההרחקות בחברות השמרניות והנפרדות ביותר לא הצליחו לייצר אפוטרופסות לעריות. אל לנו ליצור תודעה דמיוניות שכביכול אם רק יוקפדו כל ההרחקות יהיו לנו 'רווח והצלה'. אין להתפתות ולחשוב שריבוי סייגים הוא תחליף נאות לחינוך. סייגים אינם תחליף לחינוך, וגם משמשים הרבה פעמים כסות עיניים למתרשלים בחינוך. בסופו של דבר, לא ניתן לקבוע נורמות מסוימות שיבטיחו שלא תהיינה בעיות – פיתויים, גירויים וכישלונות. כל יחיד חייב לפתח בעצמו כוח עמידה ואחריות לשמור על נפשו.
דברי חז"ל מכוונים אותנו להכיר בכך שללא מודעות לבעיות האפשריות וללא שמירה על גבולות ברורים במערכת היחסים שבין המינים – כל אדם, גם ירא שמים והמקפיד על קלה כבחמורה, עלול למעוד. החשש הזה, הקיים ברקע, הוא זה שמלמד אותנו על הגבולות הראויים גם למקום בהם יש לנו ביטחון מלא שהוא לא יתממש. לתורה ככלל ישנו אימון רב באדם, ברצונו וביכולתו, לקיים אורח חיים נורמטיבי ומוסרי. אך גם גבר ואישה נורמאליים המפתחים מערכת יחסים קרובה – מסתכנים בכך שהקשר הסתמי יתפתח בלי כוונה, ואף בלי מודעות, לכיוון של קשר רומנטי שקשה לדעת היכן ייעצר. לכן, על כל אחד ואחת מוטלת אחריות אישית שלא להיקלע למצב בו תתפתח מערכת יחסים קרובה ואינטימית עם המין השני.
חשוב להסיר את התמימות האומרת: "לי זה לא יכול לקרות" – כי "הוא דוס ממש"; "כי היא אישה צנועה ויראת שמים", "כי "הוא תלמיד חכם גדול"; כי "הוא מחנך דגול"; "כי "הוא מראה דוגמה אישית מדהימה בכל תחום"; כי "אני הרי נשואה וגם הוא נשוי – הוא יודע שאין לו מה להתחיל אתי; בטח הוא לא רוצה להרוס את המשפחה שלו; המשפחה שלו כל כך טובה והוא לא יעשה לעצמו כזאת פאדיחה".
ב. איך מונעים התקרבות בין אנשים מבוגרים משני המינים העובדים במשותף במקום עבודתם? ברמה המעשית יש לשלב בין שני מרכיבים: (1) מודעות – קודם כול אישית, אך גם קבוצתית, ברמה של כלל העובדים באותו מקום עבודה, לאפשרות של התפתחות אירועים בעייתיים; )2) גבולות ברורים.
1. מודעות
מי שיודע ש"תקלות" עלולות לקרות גם לו – יהיה לו קל יותר להיזהר שלא להיסחף בתמימות לסוג של קשר בעייתי. בסופו של דבר, התנהגות לא צנועה לא באה לידי ביטוי רק באופן הלבוש, אלא גם בשפת הגוף המשדרת "חיזור" – ג'סטות כמו: מבט בעיניים, קריצות, רמיזות, חיוכים, טון דיבור וכדו'. גם אם התנהגויות אלה לא נתפסות כ"אסורים" בחברה הקיימת באותו מקום עבודה, וגם אם יש יסוד להניח שלא נעשו מתוך כוונה מודעת ליצור קשר בעייתי – ניתן לחוש שיש כאן משהו מביך העושה "פרפורים בבטן" מחד גיסא, או תחושה של אי-נעימות מאידך גיסא.
על כל אחד ואחת לשים לב אם אינם משדרים "חיזור" באופן בלתי מודע. התופעה הזאת, של ביטויי חיזור בלתי מודעים, קיימת לא מעט דווקא אצל גברים ונשים שגדלו בחברה נפרדת ואינם מודעים לשפת הרמיזות המקובלות בחברה המעורבת ואז, מתוך "נחמדות" גרידא הם עלולים "לשדר" מסרים שלא היו רוצים להעביר.
הדבר המועיל ביותר הוא שהמודעות תהיה נחלת כל העובדים במסגרת העבודה. חשוב שהנהלת המקום תהיה מודעת לבעיות שעלולות להיווצר, ותדאג להסביר אותה לכל העובדים. ייתכן ויש מקום למנות אדם שניתן יהיה להתלונן בפניו על חריגה המעוררת דאגה או אי נוחות. אם אין קוד התנהגותי מוסכם במקום העבודה, על כל אדם להגדיר לעצמו את הגבולות שלו בקשר עם בני המין השני הנמצאים אתו בעבודה, ואיזו התנהגות הוא מוכן לקבל מצדם ולמצוא את הדרך להסביר או "לשדר" את הגבולות הללו. למשל, אישה אינה צריכה לומר לגברים שבסביבתה שהיא פוחדת שיעשו לה משהו, אבל עם זאת חשוב לה לדאוג שהגבולות יהיו ברורים לגברים שבסביבתה.
2. העמדת גבולות
דוגמאות לגבולות שאפשר לאמץ – גם לגברים וגם לנשים – כל אדם על פי צרכיו האישיים והמציאות בה הוא נמצא:
* לא לאפשר להם/להן לנתח את אישיותך ואת התנהגותך או להחמיא לך על אישיותך מעבר רמת שיחה המקובלת.
* לא מדברים על נושאים אישיים הנושאים אופי אינטימי. לא לשתף את בן המין השני במצוקות אישיות, וודאי לא במצוקות זוגיות, גם אם אותו אדם יכול לעזור לך. עדיף לפנות לעובד מאותו המין או לאיש מקצוע. (בהקשר זה, חשוב להיות מודע למצב הרגיש ביותר, הקיים בעזרה למי שאיבד את בן/בת זוגו, עקב גירושין או מקרה מוות).
* בגדים או מראה של נשים לא אמורים להיות נושא לשיחה או התעניינות בין גברים העובדים אתן באותו מקום. בשעת שיחה של גבר עם אישה, על הגבר להקדיש את תשומת הלב לדבריה ולא למראה שלה[27].
* "אני מוכן/מוכנה לעבוד עבודת צוות קבועה רק בקבוצה ולא בזוג.
* לא עובדים יחד בשעות מאוחרות בלילה, גם כשאין שאלה של 'ייחוד', אלא באופן חד-פעמי ומתוך צורך גדול ומיידי מבחינת העבודה.
* אף שאין איסור הלכתי בישיבות עבודה משותפות של גברים ונשים[28], רצוי לשבת בקבוצות – גברים מצד אחד ונשים מצד שני[29], ולפחות מספר גברים זה ליד זה ומספר נשים זו ליד זו[30].
* אין ללחוץ את היד של עמית או עמיתה לעבודה או לבן או בת המין השני במפגש מקצועי. זאת על אף שהמעשה נחשב כנורמה התקפה "לכולם" ושאין כל שבירת גבולות בין המינים בכך. חשוב להציב את ההימנעות מכל סוג של מגע גופני כעיקרון מוצק המנחה את החיים במציאות של עבודה משותפת[31]. כתוצאה מכך, יש להיערך שלא לפגוע באדם המושיט יד ולא ליצור סיטואציה מביכה מבחינה אישית או מקצועית. אפשר להסביר בשפה נעימה ומכובדת או ליצור מצב לכתחילה של קבלת האדם באופן שונה ולא פחות מכובד. ככל שציבור גדול יותר יקפיד על כך, כך תגבר המודעות אצל כל הנוגעים בדבר, וההקפדה על כך תתקבל ביתר הבנה והזדהות[32].
כל זאת – אפילו באדם שנפגשים אתו באופן חד-פעמי. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בלחיצת יד של מי שמכירים, דוגמת חבר/ה לעבודה וכדומה, במיוחד כאשר מדובר בנוהג קבוע. בהקשר זה לחיצת יד מהווה "ג'סטה" משמעותית מבחינה אישית. חשוב לאדם להבהיר לסובבים שזו אינה התנהגות המקובלת עליו.
* במקומות עבודה רבים נהוג לאכול ארוחת צהריים יחד, במיוחד כאשר מדובר בצוותי עבודה מצומצמים, ולא סביר ומנומס לא להצטרף. רבים רואים בארוחה שעת הפוגה ממתח העבודה ולא ממשיכים לשוחח על עניינים מקצועיים. חשוב להקפיד במסגרת שכזו על הכללים שנמנו למעלה בעניין תרבות הדיבור, ולהימנע משיחות בנושאים אינטימיים מחד, ומקלות ראש וניבול פה מאידך. בכל מקרה, יש להעדיף ישיבה נפרדת[33] – לדוגמה, בחדרי מורים או חדרי אוכל, שם ניתן להגדיר מראש שולחנות נפרדים לגברים ולנשים – לפחות לאלה שמעוניינים להקפיד על כך. ואם יושבים בישיבה מעורבת, אזי לשבת לפחות בקבוצות של גברים ונשים[34].
* בנסיעה ארוכה משותפת ברכב, כשאין נוסעים נוספים, יש סוג של חוויה אינטימית. חשוב במקרים אלו להקפיד על ישיבה באופן המבליט שהנסיעה הנה למטרה מקצועית ואין בה פן של מפגש חברי, כגון: ישיבה על גבי ספסלים נפרדים (הנוסע/ת במושב האחורי) ולכל הפחות להניח חפץ בולט בין הנוסעים[35].
* בנסיעה הכרחית לחו"ל, דוגמת נסיעה לכנס מקצועי או למפגש עסקים חשוב, בו אמנם אוכלים לחוד וישנים לחוד, בכל זאת יש חוויה חריגה של נסיעה משותפת. במקרה שכזה חשוב לפני הנסיעה להתייעץ עם הבעל או עם האישה שנשארים בבית, ועם רב, כדי לקבוע מראש במשותף גבולות נכונים לשהייה במסגרת זו.
* פעילות חברתית הנעשית מחוץ למקום העבודה שייכת רק כאשר מצרפים אליה גם את בני/בנות הזוג ונמנעים בה מאווירה של קלות ראש[36]. אם תנאים אלו לא מתקיימים, ניתן להשתתף בפעילות זו רק אם היא נפרדת[37]. מכיון שבעיה זו היא מצויה מאוד, פעמים שניתן להמליץ לעובד שהדבר חשוב לו, להיות בין היוזמים של הפעילות החברתית, כך שיוכל לעצב אותה בהתאם לנורמות המתאימות לאדם שומר מצוות.
* מעבר לכל האמור נדרשת מודעות של כל אדם למה שמתרחש בתוכו ובסביבתו. בכל מצב של הרגשה לא נעימה, תחושה של הטרדה או חשש להתפתחות קשר לא תקין, רצוי וכדאי להתייעץ עם אדם אחר, עם בן/בת הזוג, עם איש מקצוע או עם רב.
אין הכוונה בכתיבת הדרכות אלו להתנהגות במקומות עבודה, שעל כל עובד להגיש אותן לחבריו לעבודה כחוזה כתוב. אולם אם הגבולות הללו חרותים על הלב – הם ברורים לאדם שהחליט עליהם ורוצה שהם יתקיימו – אזי תימצא הדרך "לשדר" אותם בהתנהגות עם העמיתים. וודאי שמי שינהג כך לא ימצא את עצמו יוזם קשר בעייתי או מצב שעלול ליצור רושם של "חיזור". אם מישהו אחר יעבור את הגבולות הללו, באופן טבעי לא תהיה היגררות לשיתוף פעולה אתו, וממילא הצד השני יקלוט את המסר. ובאם זה לא יספיק – מותר לומר: "לא מתאים לי לעבוד יחד בצורה כזו. זה לא לטובתנו ולא לטובת המשפחות שלנו. עד כאן! זה הגבול שלי!".
שוב – הדוגמאות הללו להעמדת גבולות אינן מוחלטות, אלא מובאות כהדרכה כללית כאשר כל אדם חייב לקחת לעצמו את מה שמתאים לו ולהוסיף משלו. הדבר החשוב הוא לא היכן בדיוק עובר הגבול אלא עצם העובדה שיש לכל אדם גבול ברור.
כל הנאמר כאן חשוב שבעתיים כאשר מדובר בקשר שבין עובדת לבין המנהל שלה, כאשר היחסים בינה לבינו הם יחסי תלות. במצב כזה קיים קושי גדול להציב גבולות – זאת במיוחד אם מדובר במנהל שהוא גם נחשב כסמכות הלכתית ו/או מוסרית. אולם גם אם לא כל אחת תצליח לשמור על הגבולות שקבעה לעצמה במלואם, עצם המודעות שלה לכך תקל עליה לזהות מצבים חריגים שיש בהם פוטנציאל בעייתי ולפנות לייעוץ מתאים.
נספח ב – למעביד: "לא תעמוד על דם רעך"
בעניין מניעת 'הטרדות'
נושא ה"הטרדות" המגיעות לעתים קרובות גם לפגיעות מיניות ממשיות, מכוסה בצורה טובה למדי על ידי החוק למניעת הטרדה מינית, ובאם מצרפים אליו גם את הגבולות ההלכתיים, ובעיקר הקפדה על לבוש צנוע ועל איסורי 'ייחוד' ו'נגיעה' – הדבר מועיל הרבה יותר. חשוב להיות מודעים לכך, שבכל חברה, ובכל מקום עבודה, עלול להימצא אדם עם סטייה כלשהי. אותו אדם נראה "נורמאלי" לחלוטין ואיש אינו יודע מה מתרחש בלבו פנימה. הסטייה לא נובעת מכשל חינוכי אלא מבעיה נפשית; גם יראת שמים (אמיתית!) איננה ביטחון מוחלט, וזהירות נדרשת תמיד.
חשוב להדגיש כמה נקודות מתוך החוק למניעת הטרדה מינית (יש לקרוא אותו במלואו). ההגדרות של 'הטרדה' – מגדירות גבולות. אולם בנוסף לכך יש בחוק גם עקרונות מעשיים הבאים ליצור את המודעות של כל אחד ואחד, ואף של קבוצת העובדים יחד, למניעת תופעות פסולות. החוק מטיל על המעביד את האחריות למניעת הטרדות במקום העבודה, ומכך מתחייבים האמצעים הבאים:
1. יש לתלות את התקנון למניעת הטרדה במקום בולט במקום העבודה.
2. על המנהל לשוחח על כך עם ציבור העובדים, הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית. מומלץ לקיים ריענון פעם בשנה, הן בכתב והן בע"פ.
3. על ההנהלה למנות נציב תלונות שאתו אפשר לשוחח בדיסקרטיות על דברים חריגים או מדאיגים (מכיוון שרוב הפגיעות הן בנשים, רצוי למנות לכך אישה).
במצב בו כולם מודעים לגבולות הנדרשים, קל מאד לכל אחד לזהות התנהגות חריגה, הן אצל עצמו והן אצל זולתו, ולפעול בהתאם כדי למנוע תקלות.
מקומות עבודה מעורבים (אוסף מקורות לשיעור)
א. עקרונות
1. ים של שלמה קידושין פ"ד סי' כח:
מתניתין (פב, א): כל מי שעסקו עם הנשים, לא יתייחד עם הנשים. פי' רש"י: כל שמלאכת אומנתו נעשית לנשים, והנשים צריכות לו, לא יתייחד, אפילו עם נשים הרבה, לפי שלבו גס בהן... וכתב הרא"ש (סי' כז) וזה לשונו: ור"ח זכרונו לברכה פירש, כל שעסקיו עם הנשים, אף על פי שנושא ונותן תמיד עמהן, לא יתייחד עמהן, משמע שר"ל, אף על פי שהיה ראוי להתיר לו יותר, משום דבעבידתיה טריד, או משום שאינו יכול ליזהר, אפילו הכי אסור...
תו שנינו: לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים, פי' הר"ן, שהיא נוהגת בין הנשים...
2. אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ב:
איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה? הרי הוא אומר ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב (ויקרא יח, יט). יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? ת"ל: לא תקרב...
הרי הוא אומר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו (שם ו). מכאן אמרו: אל יתייחד אדם עם כל הנשים בפונדק, אפילו עם אחותו ועם בתו [וחמותו], מפני דעת הבריות. לא יספר עם האשה בשוק ואפילו היא אשתו, ואין צ"ל עם אשה אחרת, מפני טענת הבריות. לא ילך אדם אחר האשה בשוק ואפילו אחר אשתו ואין צ"ל אשה אחרת מפני טענת הבריות. נאמר כאן לא תקרבו ונאמר להלן לא תקרב – לדבר המביא לידי עבירה לא תקרב, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. לפיכך אמרו חכמים: הרחק מחטא הקל שמא יביאך לחטא חמור; הוי רץ למצוה קלה שיביאך למצוה רבה.
3. 'מוסר אביך' (פרק א סעי ה - סייגות התורה):
ענין סייגות התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בעניינה, כמו כן כל העניינים שמקושרים בה, בקשר עילה ועלול, רעים בעניינם וכדאי לפרוש מהם מאד.
4 מידות הראי"ה, עמ' קמז, ערך 'צניעות':
מידת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחמרי. מידת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדיבורים הנוחים, היה ראוי להיות שווה בין המינים; אבל מפני יקרת ערך הצניעות, נדחית מידת דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה.
הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה.
5. רמב"ם, הל' איסורי ביאה פכ"ב ה"כ-הכ"א:
ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן. וייזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול...
וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות;
ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה גורם לטהרה יתירה.
גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: "איילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד.
ב. קשר חברתי
1. שו"ע, אה"ע סי' כא:
א. צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה... והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה... והמתכוון לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין.
בית שמואל ס"ק א:
מאד מאד – לפי שנפשו של אדם מחמדתן לכן כתב מאוד מאוד. וכ"כ ביו"ד גבי ריבית ובחוה"מ גבי שוחד. אע"ג דאמרו חז"ל מיעוט בעריות – מ"מ אם רגיל בחטא זה קשה לפרוש יותר משאר עבירות.
ערוך השולחן, סעי' א:
ואסור לדבר עמן לשם תאוה או לשחוק עמהן ולהקל ראש כנגדן...
ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה, מפני שרגליהן מגולות. ואם יש דרך אחר, לא יעבור בדרך הכביסה; ואם אין דרך אחר, יעצים עיניו מלהסתכן בהן. ובזה נאמר: ועוצם עיניו מראות ברע.
2. שו"ע:
ה. אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה... שמא יבוא לידי הרהור עבירה. באיזה שימוש אמרו, ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, והצעת המטיה בפניו, ומזיגת הכוס.
הגה: וי"א דהוא הדין באכילה עמה בקערה נמי אסור בכל ערוה כמו באשתו נידה. ויש מקילין בכל אלה, דלא אסרו דברים של חיבה רק באשתו נידה. וי"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות, וכן נוהגים. וי"א דכל שאינו עושה דרך חיבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו.
חידושי הריטב"א קידושין פב, א:
הכול לפי דעת שמים. וכן הלכתא, דהכול כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו – עושה. ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור... ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל – מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן (ב"מ פד, א) דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר (כתובות יז, א), וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא (לעיל מ, א), ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות (שם) דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן; אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין בכל הני עובדין דמייתינן. ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, שנאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.
בית שמואל:
ט. ויש מקילין בכל אלה – היינו באכילה בקערה אחת או להושיט מידו לידה אסור כשאשתו נדה מ"מ באשה אחר' לא חיישינן להרהור בכה"ג. אבל רחיצת ידיים והצע' מיטה ומזיגת הכוס לא פליג הרשב"א.
יא. רק כוונתו לשם שמים – לעשות נוח לאביה ולאמה וכה"ג...
ביאור הגר"א:
דכל הקירבות אינן אסורין אלא מדרבנן, כמ"ש בשבת שם, משום לך לך [אמרינן לנזירא, לכרמא לא תקרב] כו', ואין אסור אלא המביא לידי הרגל, כמו ישן הוא בבגדו כו', ונשיקה, שם. ול"ד לנידה, מפני שלבו גס בה, וכמ"ש במגרש [גיטין פא, א]: [המגרש את אשתו] ולנה עמו בפונדק, [צריכה הימנו גט שני], ומודים בנתגרשה כו' [מן האירוסין, שאינה צריכה הימנו גט שני, מפני שאין לבו גס בה].
ערוה"ש, סעי' ט:
אין לתמוה על המנהג שנהגו בכל תפוצות ישראל כשבאים אורחים לבית בעה"ב, ואשת הבעה"ב מכבדם מאכילם ומשקם ומוזגת להם כוסות, והרי אין משתמשים באשה! דאין איסור כלל בזה. ולא מבעיא אם הבעה"ב מיסב עמהם, דהרי היא משמשת לפניו, אלא אפילו אינו מיסב עמהם, כיון שאיננה עושה דרך שימוש התקרבות אלא מפני הכנסת אורחים ומפני שעליה מוטל צרכי הבית – אין איסור בדבר. וכן באכסניא, כשבעלת האכסניא מוזגת כוסות להאורחים, אין זה דרך שימוש התקרבות אלא דרך שירות.
יש"ש (קידושין פ"ד אות כה, בהקדמה):
יבואר הכול מה שעיניו רואות וגם שמושל ביצרו ויכול להתגבר עליו, מותר לו לדבר ולהסתכל בערוה ולשאול בשלומה, ועל זה סומכים כל העולם שמשתמשים ומדברים ומסתכלים בנשים... ואם רואה שיצרו מושל ומתגבר עליו הרבה, יעשה הרחקה לעצמו, שלא ידבר כלל עם אשת איש...
הרב יהודה הרצל הנקין (שו"ת בני בנים ח"ד מאמר ב, מתוך 'צהר', גיליון ו):
אלא צריך לאמר שאף על פי שאין אדם רשאי להקל לעצמו בעניינים אלה אם לא שהוא חסיד גדול ויודע ששולט ביצרו, זהו ביחיד שאסור לו לפרוץ גדרות, אבל בדבר שנתפשט ודשו בו רבים שפיר יכולים הרבים לסמוך שמתוך רוב הרגלם לא יבואו לידי הרהור.
3. שו"ע:
ו. אין שואלים בשלום אשה כלל, אפילו ע"י שליח, ואפי' ע"י בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים. אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה.
רש"י קידושין ע, ב:
אין שואלין בשלום אשה – שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוּחָם ויבואו לידי חיבה. אין שואלין בשלום אשה כלל – שמרגיל לבה ודעתה אצלו.
ערוה"ש, סעי' ח:
אין שואלין בשלום אשה כלל... והטעם שאין שואלין בשלום אשה, דשמא מתוך שאילת שלום, אפילו על ידי שליח, יהיו רגילין זה עם זו ויבואו לידי חיבה (רש"י). ולפי זה אין האיסור רק בשאילת שלום שיש בזה קירוב דעת ואהבה, אבל לאמור לה 'צפרא טבא' וכה"ג, נראה דאין איסור...
ועקרי העניינים האלה תלוי הכול לפי דעת ויראת שמים. ואם יצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא בלבו כלל – אין חשש בשאלת שלום (ריטב"א שם). ולכן מצינו באלישע שאמר למשרתו רוץ נא לקראתה ואמר לה השלום לך...
4. פירוש המשנה לרמב"ם (אבות א, ה-ו):
ואל תרבה שיחה עם האשה. וידוע כי השיחה עם הנשים על הרוב אמנם היא בעניני הביאה, ולפיכך אמר שלהרבות שיחה עמהן אסור, לפי שהוא גורם רעה לעצמו, רצונו לומר: תיקנה לו פחיתות מידות בנפשו, והיא רוב התאוה. ובוטל מדברי תורה - מבואר, לפי שבילה הזמן בעסק אחר. וסופו יורש גיהנום - למה שתביא אליו זאת השיחה מן המרי, ויתחייב העונש עליו.
ואמרו וקנה לך חבר - ...והחברים - שלושה מינים: חבר תועלת, וחבר נחת, וחבר מעלה. אמנם חבר התועלת, הרי הוא כחברות שני השותפים... ואמנם חבר הנחת, הרי הוא שני מינים: חבר הנאה, וחבר ביטחון. אמנם חבר ההנאה, הרי הוא כחברות הזכרים לנקבות וכיוצא בה. ואמנם חבר הביטחון, הרי הוא שיהיה לאדם חבר שתבטח נפשו בו, לא יישמר ממנו לא במעשה ולא בדיבור, ויגלה לו כל עניניו, הנאה מהם והמגונה, מבלי חשש ממנו שישיגהו בכל זה חסרון, לא אצלו ולא אצל זולתו... ואוהב המעלה, הוא שתהיה תאוות שניהם וכוונתם למטרה אחת, והיא: הטוב, וירצה כל אחד להעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד...
ג. ישיבה מעורבת ועבודה מעורבת
1. הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 189):
והנה בדבר הדין... ההשתדלות למנוע את תערובות המינים בקיבוצים היא כחוט החורז בהמלך התורה בכללה. וממילא ודאי שנגד הדין היא כל התחדשות של הנהגה ציבורית המביאה בהכרח לידי התערבות המינים בהמון, בקבוצה ובמסיבה אחת, במהלך החיים התדיריים של הכלל.
2. שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד, חו"מ סי' ו - השתתפות האשה בבחירות למוסדות הצבור
ומשום פריצות? איזו פריצות יכולה להיות בדבר הזה, שכל אחד הולך אל הקלפי ומוסר את כרטיס בחירתו, ואם באנו לחוש לכך לא שבקת חיי לכל בריה, ואסור יהיה ללכת ברחוב, או להיכנס לחנות אחת אנשים ונשים יחד, או שאסור יהיה לישא ולתת עם אשה משום שעל ידי כך יבואו לידי קירוב דעת, וממילא גם לידי פריצות, וזה לא אמרו אדם מעולם...
הסברא נותנת לומר דכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צווחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות, לא יהרהרו באיסור בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם. ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האשה (אבות א, ה) אלא בשיחה בטלה שלא לצורך, ושיחה כזאת היא הגוררת עוון, אבל לא שיחה של ויכוח בענינים חשובים וצבוריים; ואין הישיבה במחיצה וכפיפה אחת לשם עבודת הציבור, שהיא עבודת הקודש, מרגילה לעבירה, ומביאה לידי קלות ראש, וכל ישראל האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדר הצניעות והמוסר. ואל תשיבני ממה שאמרו חכמים: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה (סוכה נא), שלא נאמר זה אלא בכנסיה המונית גדולה של כשרים ופרוצים יחד, ובכגון זה חוששים למיעוטא דפרוצים, וביותר בהיותם עסוקים בשמחה ויצר הרע שולט בהם, אבל בכנסיה של נבחרים לא נאמר דבר כזה לעשות את נבחרי העם לפרוצים בעריות, ולא תהיה כזאת בישראל.
3. שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קט):
הנה בדבר המיטינגען של הסאסייטע שבאין לשם אנשים ונשים לשוחח ולהתווכח ולהחליט בעניני חול של הסאסייטע, ותיקנו שבכל מיטינג ילמוד אחד מהחבורה איזה דבר תורה... הוא תקנה טובה ויישר כוחכם. ובדבר הנשים אם יכולות להיות שם גם בשעת הלימוד כמו שהן נמצאות שם בשעת השיחות ודיונים בעניני חול... – הנה דברי תורה ומוסר לא גרעי מענייני חול, וכיון שאין אתם מחמירים עליהן שלא לבא להמיטינגען כמו כל הסאסייטעס שבמדינה זו שגם הנשים משתתפות בכל הדברים, אף שאין ידוע הטעם שמקילין במדינה זו בפשיטות, אבל כיון שמקילין אין שום טעם שיצאו בשעת הלימוד...
4. רמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הכ"א):
חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא יימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה.
5. שמות, פרק יב:
(ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. (ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה... (מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. (מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתו.
כתר יונתן:
(מו) בחבורה אחת יאכל לא תוציאו מִן הבית בשׂר חוץ מהחבורה ולא לִשׁלוח מתנות איש לחברו... (מז) כל העדה של ישׂראל מִתערבים זה עִם זה מִשׁפחה עִם מִשׁפחה אחרת לעשׂות אותו.
6. רמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ב ה"ד):
אין עושין חבורה נשים ועבדים או קטנים ועבדים מפני שלא תהיה קלות ראש ביניהן, אבל עושים חבורה כולם נשים... או כולה עבדים...
7. שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן מא - בענין המחיצה בין אנשים לנשים
מה שמסיק כתר"ה בתשובתו שבזמן שהעזרת נשים היא על רצפה אחת עם של אנשים סגי במחיצה כל דהו כגון ד' טפחים רוחב וי' אורך, לא נראה כלל, אלא עדיין הוא איסור גמור מדאורייתא שזה נחשב מעורבין... וכן לא נראה לע"ד מש"כ כתר"ה שבגמ' סוכה (דף נא) בברייתא שאיתא שלא יבואו לידי קלות ראש ובירוש' שאיתא שלא יהיו מעורבין פליגי, הנה בתוספתא איתא שהיו באין לידי קלות ראש ומסיק שלא יהיו מעורבין, ופשוט שהוא מהברייתא שבגמ', וא"כ הוא טעם אחד, וכמפורש במתני' דמדות שלא יהו מעורבין ולא יפלגו ע"ז אלא שהוא טעם אחד דמה שבאו לידי קלות ראש הוא נחשב מעורבין כדביארתי. וגם מש"כ כתר"ה לטעמו שהם ב' טעמים יש חלוק לדינא, דלטעם קלות ראש הוא מצד הסתכלות וצריך גבוהה שלא יהיו נראות כלל ולטעם שלא יהו מעורבין סגי במחיצה כ"ד, הנה הוא דבר שא"א לומר כלל, דלא שייך זה להסתכלות כדבארתי שאף מהגזוזטרא היו נראות וקלות ראש הוא מה שנקל להם לדבר זה עם זו וליגע זה בזו כדביארתי, ואף לטעם שלא יהיו מעורבין צריך שתהיה גבוהה י"ח טפחים וזה סגי שלא יהיה קלות ראש...
ותמיהני על כתר"ה שכתב שהנשים היו באות להקריב הפסח דמשמע שסובר כתר"ה שיש חיוב על כל החבורה להיות בעזרה, והא פשוט שלא היו באות לעזרה בערב הפסח... משום שלא היה אפשר לעשות מחיצה בעזרה והיה אז חיוב קבוץ דפסח בא בכנופיא. ולמ"ד שיש לעשות חבורה של נשים לבדן אולי עשו שליח לאיש לשחוט, וגם על אשה יחידה ליכא האיסור, דדין הבדלה שלא יהיו מעורבין הוא ההיפוך מאיסור יחוד שבהרבה אנשים ונשים שנקבצו הוא עיקר האיסור.
ובמקום קיבוץ לדברי הרשות ואף בחתונות מסופקני אם יש האיסור זה באופן שליכא חשש ייחוד. ויותר נוטה שליכא לאיסור זה, דהא אשכחן באכילת הפסח שהיו אוכלין האנשים והנשים בבית אחד, והיו שם כמה משפחות שאין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה כדאיתא בפסחים דף ס"ד, ובמדרש רבה איכה איתא תני ר"ח אפילו מ' ואפילו נ', בר קפרא אמר אפילו ק', דלר"ש אין הפסח נאכל בשתי חבורות ואם יעשו מחיצה ביניהם הרי יחשבו כשתי חבורות... וגם בדף צא תנן ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים אף למאי שמפרש רבא שאין עושין נשים ועבדים בחבורה אחת משום תפלות משמע שנשים עם אנשים ישראלים מותר, ולמה דהיה סבור ר' עוקבא בר חנינא לא עבדינן לנשים לבדן אלא דוקא עם אנשים עיי"ש. חזינן שגם לר' יהודה דאיירי אליביה רשאין לאכול בחבורה אחת שהוא בלא מחיצה. וגם הא דהכלה הופכת פניה שפרש"י ע"מ שארחב"א א"ר יוחנן מפני שהוא בושה לאכול לעיני האנשים ע"י שמסתכלין בה שאין שייך בפני אביה ואחיה אלא בפני אנשים אחרים, א"כ מפורש שלא היה מחיצה ביניהם...
8. הגר"ש גורן זצ"ל ('תחומין' כו, עמ' 241):
יש לסמוך... להושיב בשמחה באולם אחד, על כסאות נפרדים, משפחות משפחות, גברים ונשיהם וילדיהם ללא הפרדה... כמובן, יש מקום לחסידים ואנשי מעשה גם היום להחמיר על עצמם ולנהוג להפריד במחיצה בין גברים לנשים בשעת שמחה. אבל המקילים בדבר, יש גם להם על מי לסמוך...
ד. שמירת העיניים
1. בית שמואל אה"ע סי' כא ס"ק ב:
או להביט ביופיה – הר"י כתב דאסור מדאורייתא, שנאמר לא תתורו אחרי עיניכם. והרמב"ם ס"ל מדרבנן. ובפנויה לכ"ע מדברי קבלה...
2. שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' מ – בענין איסור הסתכלות בנשים:
הנה בדבר אשר הראני מה שכתב כתר"ה בספרו חלקנו בתורתך בס"פ שלח דברים ראוים בדבר איסור הסתכלות בנשים וגם מה שהביא מס' יערות דבש. הוא ודאי דין ברור ומפורש בכמה דוכתי בגמ', בע"ז (דף כ) מקרא ד'ונשמרת' שלא יסתכל באשה נאה אפילו פנויה ובא"א אפילו מכוערת ובכתובות (דף יז) שנפסק דאסור להסתכל בפני כלה אף בשביל לחבבה על בעלה ובשבת דף ס"ד א"ר ששת מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה וכ"ה גם בברכות (דף כד). ונפסק כן ברמב"ם (פכ"א מאיסורי ביאה ה"ב) ובאה"ע (סי' כא).
וקצת יש ראיה מע"ז שם דאפילו בלא כוונה ליהנות אסור להסתכל דהא הקשה על רשב"ג שראה נכרית אחת נאה ביותר מהא דאסור להסתכל ולא תירץ שרשב"ג לא נתכוין ליהנות אלמא דבכל אופן אסור ויקשה על הרמב"ם וש"ע דכתבו ונתכוין ליהנות ומשמע שלא רק על אצבע קטנה כתבו זה אלא אף על כל מקום שדרכן להיות מגולות דאל"כ אין חלוק בין מקומות המכוסים למקומות המגולין ואיך כתב שם השו"ע באותו הסעיף וברמב"ם (שם הכ"א) הדין שאסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה, שהוא משום שמגלות השוק כדאיתא ברשב"ם (ב"ב דף נז) הא אף במקומות שהדרך להיות מגולות אסור. ולכן משמע שבמקומות המגולות אסור דווקא כשמכוין ליהנות ובמקומות שדרכן להיות מכוסות אסור בכל אופן וא"כ קשה מהא דע"ז. וצריך לומר דכיון שהתפעל רשב"ג מיופיה עד שאמר עליה מה רבו מעשיך ה' נחשב זה הנאה והקשה שפיר ותירץ דקרן זוית הואי ולא הספיק לעצום עיניו כדפרש"י ונהנה לאונסו.
עכ"פ ודאי אסור להסתכל באשה אפילו במקומות שדרכן להיות מגולות כשמתכוין לראותה. ועיין בב"ח (או"ח סי' עה סעי' א) וזה אסור בכל מקום אפילו ברחובות ויש חיוב על כל אדם להביט כפי האפשר למטה כשהולך בשוק אך לא באופן שיהיה פרוש קיזאי שיהיה מקיז דם לכותלים עיין בסוטה (דף כב) וברש"י (שם ד"ה מקיז). וכן כשבאה אשה לשאול להרב שאלה בעניני איסור והיתר מחוייב להשתדל שלא להביט בפניה כדי שלא יבוא ליהנות ח"ו מהראייה וכן בכל מקום שפוגע בנשים. אבל לא בשביל זה הוא ענין חיוב המחיצה בבהכ"נ ובכל מקום שמתאספים שמחוייבין לעשות מחיצה בין אנשים לנשים כי בשביל איסור ההסתכלות הוא כמו בכל מקום שהוא דין על האנשים שלא יסתכלו בהן כמו ברחובות ואם יש מי שיעבור ויסתכל בכוונה לראות ליהנות אין אנו אחראין להם וכדהוכחתי בתשובתי בראיות ברורות ואין מה להוסיף. והטעם פשוט דזה לא ניכר לאחרים, ורק בשביל קלות ראש הוא חיוב המחיצה שזה ניכר לאחרים ובאין ממילא גם הם לקלות ראש ולידי הרהור ח"ו שלזה סגי בגובה י"ח טפחים...
3. שו"ע או"ח עה, א:
טפח מגולה באשה, במקום שדרכה לכסותו, אפי' היא אשתו, אסור לקרות ק"ש כנגדה. הגה: וי"א דווקא באשתו, אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה...
משנה ברורה:
(א) במקום שדרכה – מפני שזה מביא לאדם לידי הרהור כשמסתכל בו בכלל ערוה היא ואסור לקרות או להזכיר שום דבר שבקדושה נגד זה כמו נגד ערוה ממש...
(ז) פחות מטפח – ...וכ"ז לא איירי אלא לענין איסור ק"ש דהאיסור הוא להרבה פוסקים לקרות נגד המגולה אפילו בלא מכוון לאיסתכולי. אבל לענין איסור הסתכלות, לכו"ע המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה, כיון שמסתכל בה ליהנות – עובר בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם... וראייה בעלמא לפי תומו בלא נהנה – שרי, אם לא מצד המוסר... וכתב הפמ"ג דבמקומות שדרך להיות מכוסה... אף ראייה בעלמא אסור...
4. בבא בתרא נז, ב:
מאי דכתיב "ועוצם עיניו מראות ברע"? ...זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה.
היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! (רשב"ם: ואף על פי שעוצם עיניו שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה דקיימא לן, 'הרחק מן הכיעור'), אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! (אם מסתכל דרך הליכתו ואונס רחמנא פטריה ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו?...). לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה. (להטות עיניו לצד אחר והיינו דמשתבח ביה קרא דאי אניס נפשיה חסיד הוא).
5. פסחים כה, ב:
איתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. אביי אמר: מותרת, ורבא אמר: אסורה. אפשר וקא מיכוין, לא אפשר וקמיכוין - כולי עלמא לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא מיכוין - כולי עלמא לא פליגי דשרי.
6. תוס' (ד"ה לא אפשר):
ו'לא אפשר' דכולי שמעתא, נראה לר"י דלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול.
7. חפץ חיים (הל' לשון הרע כלל ו, באר מים חיים ס"ק יד):
ומשמע... דאפילו לית ליה דרכא אחרינא למיזל ולא ניחא ליה בהסתכלות אפילו הכי אסרו חז"ל... דגם שעתה חושב שלא ניחא ליה בהנאה זו, פן יתגבר יצרו עליו בעל כורחו ויבוא להרהר על ידי זה. וכן מצינו בכמה עניינים שהחמירו יותר בענייני הסתכלות מכל האיסורים שבתורה אף בלא אפשר ולא מיכוין.
8. שו"ת שרידי אש (ח"ב סי' קמב):
ולענ"ד נראה פשוט, עפ"י מה שכתב הגה"ק הרמח"ל במסילת ישרים פי"א, שכל עניני זנות אסורים... שאע"פ שאין בהם כרת או מיתה, אסורים הם איסור עצמם, מלבד היותם גם גורמים ומביאים אל האיסור הראשי עצמו. ולפי זה בזנות אסרה התורה מעשה העיניים ומעשה הלב, משא"כ בכל התורה כולה, שלא אסרה אלא מעשה בגופו, וא"כ אפילו בדליכא דרכא אחריתא מ"מ מחוייב הוא לעצום את עיניו כדי שלא יזנה בעיניו, ואינו שייך כלל להנאת ע"ז, שלא נאסרה אלא ע"י מעשה ולא הנאה הבאה מאליו.
9. שו"ת תורה לשמה (סי' שצד):
שאלה: באחד שבאה אשה לביתו מדברת עמו על איזה ענין של עסק והיא היתה אשת איש והיתה יפה מאוד ומקושטת והוא היה לו הנאה בראייתו בה אך הוא בעל כורחו צריך להביט בפניה כי מוכרח לדבר עמה ולהשיב לה תשובתה בעבור איזה ענין ועסק וכפי הענין א"א לסגור עיניו ולדבר עמה, אם יש בזה איסור...
תשובה: גרסינן...: אתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו... וא"כ השתא ה"ה הכא בנידון השאלה עיקר הדבר תלוי בזה, דאם מתכוון לראות ביופיה... וחביב הדבר הזה בעיניו כי נוח לו הדבר הזה שנזדמן לו ליהנות ממנו – ה"ז ודאי איסורא קא עביד; אך אם אינו מתכוון לזה ולא נוח לו בדבר הזה שנזדמן לפניו... אין בזה איסור...
10. שו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' נו):
...דכיון דהאיסור הוא רק משום חשש שיבוא לידי הרהור, רשאי לסמוך על עצמו שיסיח דעתו מהן ולא יהרהר מחמת שיסתכל בהן כשיש לו צורך ללכת שם לצרכי פרנסתו וכדו' ואינו מחוייב לחשוש ע"ז ביותר ולהפסיד ממונו ולמנוע משאר צרכיו, ורק כשאין לו צורך לעבור כאן... אסור לסמוך על עצמו שיסיח דעתו, דהא זהו האיסור 'ונשמרת', שלא יסמוך על עצמו לומר שלא יהרהר; אבל במקום צורך רשאי לסמוך שלא יהרהר... עכ"פ חזינן שאף בשביל הפסד ממון ושאר צרכים שצריך לעשות רשאי לילך למקום שמגלות השוק והזרועות שהם מקומות שדרכן לכסות אף שיהיה מוכרח להסתכל, ואף כשלא יוכל לעצום עיניו אף לבעלי נפש, וכשיכול לעצום עיניו מדינא אינו מחוייב כיון שהוא דבר קשה לפניו ורק ממידת חסידות יש לו למינס נפשו ולעצום עיניו... ולכן צ"ע לדינא במי שלא בטוח שלא יבוא להרהר. אבל במי שסובר שיותר נוטה שלא יבוא בזה לידי הרהור מותר לילך לפרנסתו ולשאר צרכיו בליכא דרכא אחריתא...
11. שו"ת עטרת פז (ח"א, כרך ג - אה"ע, סי' ו):
בהא נחתינן ובהא סלקינן: סוחר זה שיש לפניו שני שווקים לקנות סחורתו שוק גדול שמראות אסורות מצויות שם מאד, ושוק קטן שמראות אסורות מצויות בו פחות, בהיות ובשוק הגדול יכול להשיג הסחורה במחיר זול יותר מהשוק הקטן הוי כליכא דרכא אחרינא, ובפרט אם הבדלי המחירים הם באופן משמעותי, ולכן מותר לו לרכוש את סחורתו מהשוק הגדול, אע"פ שבשוק הקטן המראות האסורות מועטים. וזאת כאמור באופן ששומר עצמו בכל מידת האפשר ועוצם עיניו מראות ברע.
ולא אמנע מלהזכיר את דברי רבינו הגר"א (בס' כתר ראש) שמתבאר מדבריו שם, כי מי שנזהר ביותר בשמירת העיניים, כשיוצא לחוץ קשה לו שיעמוד בניסיון אם אינו מתפלל על כך. ע"ש. ולכן בודאי ראוי להקדים תפילה ליציאה קודם יציאתו לשוק.
ה. ייחוד
1. שו"ע אה"ע סי' כב:
א. אסור להתייחד עם ערוה מהעריות, בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה...
בית שמואל:
א. אסור להתייחד - בש"ס נלמד מקרא: כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית ולא בן אב אלא רמז בן מתייחד עם אמו [...]. ותוס' פ"ק דשבת כתבו ייחוד מדאוריי' אסור וכ"כ הטור. והרמב"ם כתב, איסור ייחוד מן הקבלה, דאינו אלא רמז מתורה, לכן אין מלקין אותו אלא מכות מרדות...
2. שו"ע:
ב. כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה. ואע"פ שאינה ערוה, בכלל ייחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו על ייחוד עובדי כוכבים. נמצא, כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה, בין ישראלית בין עובדת כוכבים, מכין את שניהם מכת מרדות, האיש והאשה...
ו. שמירת נגיעה
1. רמב"ם, ספר המצוות, לא תעשה שנג:
והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חיבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה (אח"מ יח, ו) "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה". כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה.
ולשון ספרא [פי"ג ה"ב]:
"לא תקרבו לגלות". אין לי אלא שלא יגלה. מניין שלא יקרב? תלמוד לומר: "ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב". אין לי אלא בנידה בל תקרב ובל תגלה. ומניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר: "לא תקרבו לגלות".
ושם (ה"ח) אמרו:
"ונכרתו הנפשות העושות", מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא תקרבו", יכול יהו חייבין כרת על הקריבה? ת"ל: "העושות" – לא הקרֵבות.
2. רמב"ן (השגות לספר המצוות, ל"ת שנג):
ודע כי הקריבה לאשה בכתוב תיאמר על הביאה... אבל כפי העיון התלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גילוי ערוה – כגון חיבוק ונישוק – לאו ומלקות...
3. רמב"ם (הל' איסורי ביאה כא, א):
כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחיבק ונישק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר – הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.
4. רמב"ם בפיה"מ, פרה ג, ז:
כבר קדם שהם היו מטמאין אותו (=את הכהן העוסק בפרה האדומה), כגון שיִגע בשרץ או בנידה וכיוצא בכך, ואחר כך מצווים עליו לטבול...
5. רבנו יונה (איגרת התשובה, יום ב, מובא בארחות חיים ח"ב, הל' ביאות אסורות, עמ' 112):
אסור ליגע באשת איש בידיה או בפניה או בכל אבר מאבריה מן התורה שנאמר... לא תקרבו, וכן הלכה ברורה שהקריבה הזאת היא הנגיעה בידיה או בפניה או בכל אבר מאבריה כדי ליהנות מן המגע.
6. רבנו יונה (שערי תשובה ח"ג סימן פ):
...לא תקרבו – כל קירוב בשר אסור כגון הנגיעה בידי אשת איש. ופירוש לגלות ערוה, כי הקריבה מביאה לידי ערוה. וכי תאמר בלבבך איפה נמצא בכתוב כי גדרה תורה גדר, כי תאמר אשר אסרו מגע יד ליד להיות גדר לעבירה? נשיבך דבר...
7. מאירי (עבודה זרה יז, א):
אף על פי שבאיסור קריבה פירשה תורה 'לא תקרבו לגלות ערוה', שהדבר מוכיח על קריבה שלא בכוונת גילוי ערוה שמותרת, מ"מ צריך אדם להיזהר על כל קריבה שבעולם, לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
8. אור זרוע (ח"א סו"ס שמא):
[כלה נידה], הרי זה כונסה לכתחילה ומקדשה ומקבלת את הטבעת מידו של החתן, דכיון דעדיין לא נתקדשה ואינה מותרת לבוא עליה – לית לן בה אם יגע בידה...
9. ט"ז (או"ח סי' תרטו ס"ק א):
דהא אשת חברו, דאסור לישון במיטה אחת, ומותר בנגיעה...
10. ירושלמי, סוטה פ"ג ה"א:
"וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה". ואין הדבר כאור? – מביא מפה. ואינו חוצץ? ומביא כהן זקן. ואפי' תימר ילד, שאין יצר הרע מצוי לשעה.
ז. נגיעה באשתו נידה
1. שו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן, סי' קכז):
שאלה: בעל המבין ברפואות, ואשתו נידה וחולה... היוכל הבעל למשש בדופק שלה...? מי אמרינן: כיון דנגיעה בעלמא אינה אלא משום שבות (=איסור מדרבנן), ושבות הותרה בחולי שאין בו סכנה; הא נמי דכוותה? או דלמא שאני הכא, דיצרו תקפו. ו"לך אמרין נזירא, סחור סחור לכרמא, לא תקרב"?
תשובה: מסתברא שאסור. חדא, דאפשר דכל קריבה דאורייתא, כדאמר פרק קמא דשבת (דף יג):
"אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי, בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טימא, ואל אשה נידה לא יקרב" (יחזקאל יח ו). מקיש אשתו נידה לאשת רעהו. מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור: אף אשתו נידה, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור. ופליגא דרבי פדת. דא"ר פדת: לא אסרה תורה, אלא קריבה של גילוי עריות, שנאמר: "לא תקרבו לגלות ערוה".
אלא מאן דאסר שום קריבה, משום: לך לך; אמרין נזירא כו'; אפ"ה איסור דרבנן, איסור הוא. דכיון דהוא חולי שאין בו סכנה, לא נתיר בו איסור דרבנן, שלא כל השבותים שווין...
2. שו"ת רדב"ז ח"ד סי' ב (א'עו):
שאלה:
ראובן ואשתו שהיו במחבואה ואין שם אדם לשמשם, וחלתה והיא נידה; אם יוכל בעלה ליגע בה...
תשובה:
לכאורה היה נראה דדבר זה אסור, ואפי' ליגע בה באצבע קטנה... אבל בנד"ד, שהם במחבואה ואין שם מי שישמשנה, וכי יניחנה שתמות?! אין זה דרכי נועם.
ואפי' חולי שאין בו סכנה אני אומר שמותר, כיון שאי אפשר אלא בו... וחששא רחוקה היא שיבוא עליה... ותו – דאין זה דרכי נועם; שאפי' שאין לה סכנה עכשיו, אפשרי קרוב הוא שע"י שאין מי שישכיבנה ויקימנה תבוא לידי חולי שיש בו סכנה.
אבל מודינא שלא ירחוץ פניה ידיה ורגליה, שהם דברים של חיבה ביותר. ואם היא מסוכנת אצל הרחיצה – אפשר לו להשליך מים על פניה ידיה ורגליה; ואם אי אפשר אלא ברחיצה ממש – מותר, שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש...
שוב ראיתי שכתב בעל ספר כפתור ופרח כן וז"ל:
מותר למשש הדופק לאשתו נידה אפי' בחולי שאין בו סכנה אפי' שיש שם רופא אחר אלא שאינו בקי בזה, מטעמא דאמרינן "בעבידתיה טריד"; כדאמרינן גבי מרביע מין במינו, שמותר להכניס כמכחול בשפופרת, דבעבידתיה טריד וליכא פריצותא; דלא אסרה תורה אלא קריבה המביא לידי ערוה, שנאמר "לא תקרבו לגלות ערוה".
...כללא דמלתא דבנדון דידן כ"ע מודו דמותר; וכן אם יש בה חולי של סכנה. אבל אם אין בה חולי של סכנה, אם יש שם רופאים אחרים בקיאים כמו בעלה – ראוי לסמוך על הרשב"א שהחמיר...
3. בית יוסף, יו"ד סי' קצה:
וכתב עוד בתרומת הדשן (סי' רנב) בשם גדול אחד,
דאשה [נידה] חולה ובעלה רופא - אסור למשש לה הדופק.
ונראה... דלמאי דאסר לא שני לן בין יש שם רופאים אחרים לאינם.
ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים - משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש, אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל (בהשגות על סה"מ, ל"ת שנג) דסבר דנגיעת נידה אינה אסורה אלא מדרבנן; אבל להרמב"ם (סה"מ שם, והל' איסו"ב פכ"א ה"א) – דנגיעת ערוה אסורה מן התורה – הכא, אע"פ שיש בו פיקוח נפש - אפשר דאסור, משום דהוי אביזרא דגילוי עריות. וצ"ע.
4. רמ"א (דרכי משה ס"ק ו):
אמנם בשערי הדורא בהג"ה כתב דיש מתירין אפילו היא חולה. ואני מצאתי ההג"ה במרדכי שכתבה וז"ל:
כתב הר"מ (=מרוטנבורג): אותן שנזהרין ליגע בנשותיהן נידות כשהן חולות, שזהו חסידות של שטות.
5. שו"ע (יו"ד סי' קצה):
טז. אשה חולה והיא נידה – אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון: להקימה ולהשכיבה ולסומכה.
רמ"א: וי"א דאם אין לה מי שישמשנה – מותר בכול, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך.
יז. אם בעלה רופא – אסור למשש לה הדופק.
רמ"א: ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כל שכן דמותר למשש לה הדופק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחוליה...
7. ש"ך ס"ק כ:
ואין נראה [=דברי הב"י], דוודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה... מה שאין כן הכא. וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדופק של אשה, אפילו אשת איש... אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים, וכן עושים שאר מיני משמושים על פי דרכי הרפואה. אלא הדבר פשוט כמ"ש... מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדופק כשהיא נידה, וכדאיתא בתשובת הרמב"ן (=הרשב"א), ובדברי הרב.
8. ב"ש (אה"ע סי' כ ס"ק א):
הרמב"ן בתשובה (=הרשב"א, בתשובות המיוחסות לרמב"ן) כתב שאפילו אינו עושה דרך חיבה ס"ל להרמב"ם מדאורייתא אסור, והוא ס"ל דאסור מדרבנן והיינו מ"ש הב"י ביו"ד סי' קצה. והש"ך השיג עליו בחינם...
ח. תשובות למעשה בענין לחיצת יד לאשה
1. שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' קיג:
להושיט יד לאשה כדרך הנותנים שלום בהיפגשם – פשוט שאסור אף לפנויה, שהרי הן נידות; וכ"ש לאשת איש.
2. שו"ת אגרות משה אה"ע ח"א סי' נו:
ובדבר שראית שיש מקילין אף מיראי ה' ליתן יד לאשה כשהיא מושיטה – אולי סוברין דאין זה דרך חיבה ותאוה; אבל למעשה קשה לסמוך ע"ז.
3. הרב אברהם וסרמן, 'רעך כמוך', עמ' 206:
א. נגיעה שאינה של חיבה היא איסור דאורייתא לדעת פוסקים רבים... הב"י אף הגדיר אותה (לדעת הרמב"ם), כאביזרייהו דגילוי עריות...
ב. מאידך גיסא, אין להתעלם מן הבעיה של ביוש הזולת, ולעתים עד כדי הלבנת פנים...אשר על כן, כיוון שדעתם של כמה פוסקים חשובים היא להתיר נגיעה שאינה של חיבה... אין לשלול הושטת יד בחזרה במקום בו יש חשש לביוש הזולת.
ג. אמנם, כשאנו עוסקים במציאות החיים של מקום עבודה, יש לחשוש ל'מדרון חלקלק'...
ד. לכן נראה שאמנם באופן עראי ובדלית ברירה... יש על מי לסמוך... אך אין להתיר נגיעה באותן נשים שאדם נמצא עמן בקשרי עבודה קבועים, ולא לאמץ הנהגה זו כחלק מהתנהגות שגרתית...
4. הרב יעקב אריאל (מתוך מכתב):
ההוכחה מכך שהיו מטמאים את הכוהן בנידה – אינה ראיה, כי ייתכן שמדובר בנגיעת משכב ומושב, שהם אב הטומאה מה"ת.
הטענה שנשתנו הטבעים היא גם הפוכה. גם בעבר היו נשים משכילות. אולם בימינו המתירנות אוכלת כל חלקה טובה. קלות הדעת שבה מתייחסות הבריות למערכת היחסים הבין-מינית היא בלתי נסבלת. ולכן היא הנותנת. אדרבה, חייבים לגדור גדרים מחמירים יותר. לכן טוב שהצבור ידע שדתיים לא מושיטים יד לשלום בין המינים.
כי מי שיקל בהושטת יד יתיר גם את הנוהג המקובל להתחבק ולהתנשק, גם כאן יש הלבנת פנים...
מנסיוני אני יכול להעיד. בדרך כלל כשאשה מושיטה יד אני עונה לה בחיוך שאני מתנצל אך יש לי כבר אישה אחת בבית. היא מחייכת חזרה ומורידה את ידה. היא לא נפגעת כהוא זה. ההנחה הגורפת שכאילו יש כאן הלבנת פנים אינה נכונה. תלוי בצורה שבה אדם נוהג.
ימחלו לי המפרסמים פסקים גורפים שמותר להושיט יד לאישה. גם אם במקרה מסוים מישהו התיר. העושים כן מלבינים פנים לרבים אחרים.
ח"כ ציפי חוטובלי קידשה שם שמים בהימנעותה מהושטת יד אך המפרסמים הלכה אחרת מלבינים את פניה ופני רבים אחרים ברבים שכאילו כולם טעו בהלכה. היכן כבוד הבריות שלה ושל כולנו?
* הערת העורך (ע. א.): דף עמדה זה נוצר בתהליך ממושך, שראשיתו בבית המדרש 'בעולם המעשה' – שפעל בפתח תקוה בשנת תשע"א והיה מיועד לאנשי מעשה המבקשים לכוון את עבודתם המקצועית לאורה של תורה. השאלה הועלתה על ידי הלומדים בבית המדרש, ושם נלמדו הסוגיות העיקריות.
השאלות הופנו אל קבוצה גדולה ומגוונת של רבנים מכל חלקי הציונות הדתית, וטיוטה ראשונית של נייר העמדה נבנתה לאור מה שעלה מן הדיון הנוקב שהתפתח בין הרבנים. בכתיבת הנספח המקצועי נעזרתי רבות באשתי, העוסקת שנים רבות בעבודה סוציאלית. הצגת הגרסה הראשונה עוררה דיון נוסף, עמוק לא פחות מן הראשון. בסופו של דבר לקח על עצמו הרב דוב ברקוביץ לנסח את דף העמדה מחדש. גרסה זו, עם חילוקי הדעות שנותרו ביני לבינו, נמסרה לידי אמו"ר, הרב יעקב אריאל, שעבר על הדברים שוב ושוב תוך הכרעה במחלוקות שנותרו והוספת תיקונים משלו. התוצר הסופי מובא בפניכם.
פרשיות שונות שהעסיקו את דעת הקהל בשנה האחרונה (תשע"ב) – כאשר נשים התלוננו כי נפגעו על ידי עמיתים לעבודה והללו הכחישו את ההאשמות – המחישו עוד יותר את הצורך בהצגת דרך שתצמצם הן את הפגיעות האמיתיות והן את היכולת להגיש תלונות שווא. מאידך, הדיון הציבורי על הסוגיא שזכתה לכינוי 'הדרת נשים' העלתה את הצורך להציג דרך אלטרנטיבית לדרישה להפרדה טוטאלית בין המינים, באופן הפוגע במרקם החיים ובכבודם של שני הצדדים.
הדברים באים כנדבך נוסף על גבי המאמרים של הרב אביגדור הנמן והרב יגאל אריאל בספר זה.
[3] שו"ע אה"ע כא, א: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד". צ"ע מדוע הניסוח הוא 'צריך' ולא 'חייב'. וייתכן שזוהי קריאת כיוון כללית, שהמשך ההלכה מפרט, ולא קביעה הלכתית מוחלטת העומדת כשלעצמה. ניתן לבסס את ההבנה הזאת על כך שמשפט זה אינו מופיע לא בדברי חז"ל ולא ברמב"ם.
ב'אפי זוטרי' (מובא באוצר הפוסקים סי' כא אות ב), נכתב שאף שבכל דבר צריך ללכת בדרך האמצע, כאן צריך להתרחק לקצה. אולם הבית שמואל, שם, ביאר שהשו"ע כתב 'מאוד מאוד' כדי להדגיש את חשיבותה של ההרחקה, בשל השכיחות של המכשול, ולא בהכרח את מידתה של ההרחקה.
ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"ה סי' ט, בהקדמה.
[4] בספר זה מובא קוד התנהגות לציבור החרדי, השונה באופיו ובתוכנו מדברינו כאן.
[6] עי' רש"י קידושין פב, א ד"ה לא יתייחד, שכתב שאצל גבר שעיסוקו הקבוע עם נשים יש להחמיר יותר בדיני ייחוד.
[7] רמב"ם, הל' איסורי ביאה פכ"ב; שו"ע אה"ע כב, א-ב. ועי' ב"ש ס"ק א, שדן אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן.
הרא"ש, קידושין פ"ד סי' כז, כתוב בשם ר"ח, שאין להקל בייחוד גם במי שעסקו עם הנשים והיתה סברה לומר שלא ייכשל משום כך. ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"ה סי' ט אות ז.
[8] אבות פ"ג מי"ג: "שחוק וקלות ראש מרגילים לערווה"; שו"ע אה"ע כא, א: "ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה"; סוכה נא, ב.
[9] שבת לג, א. ועי' עין אי"ה שם, סי' רלב-רלד.
[10] עפ"י תוס' קידושין פב, א ד"ה הכל; רמ"א אה"ע כא, ה וביאור הגר"א שם ס"ק יט; ערוה"ש סעי' ח; יש"ש קידושין פ"ד אות כה, בהקדמה.
ועי' ריטב"א קידושין פב, א ד"ה הכל: "ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל – מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש...". אמנם הוא מסייג, "שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן", אולם מעיקר הדין גם הוא סבור שהדבר מותר לכולם, אם אכן זוהי המציאות. דבריו מובאים להלכה בפת"ש, ס"ק ג. ולעומת זאת, עי' ספר החינוך, מצוה קפח (מובא באוצה"פ ס"ק א וס"ק יט).
ועי' במאמרו של הרב יהודה הרצל הנקין (שו"ת בני בנים ח"ד מאמר ב, מתוך 'צהר', גיליון ו): "צריך לאמר שאף על פי שאין אדם רשאי להקל לעצמו בעניינים אלה אם לא שהוא חסיד גדול ויודע ששולט ביצרו, זהו ביחיד שאסור לו לפרוץ גדרות, אבל בדבר שנתפשט ודשו בו רבים שפיר יכולים הרבים לסמוך שמתוך רוב הרגלם לא יבואו לידי הרהור".
ועי' במאמריהם של הרב אביגדור הנמן והרב יגאל אריאל בספר זה.
[11] קידושין פב, א: "הכול לשם שמים". ועי' רמ"א שם; ב"ש ס"ק יא.
[12] התנהגויות של חיזור: נראה שזוהי המשמעות של מה שנאמר בשו"ע, אה"ע כא, א: "ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מהעריות". ועי' רמב"ם בפיה"מ, סנהדרין ז, ד.
דיבורים הנתפסים כחיזור נלמדים מאיסור שאילת שלום. עי' לעיל, סעי' א ובמקורות.
המקור לרגישות הנדרשת כלפי הדרך בה ההתנהגות נתפסת בעיני אחרים הוא באבות דר' נתן, נוסחה א פרק ב.
[13] ככלל, אין איסור לאיש ואישה לקיים שיחה ביניהם. יש איסור רק בשיחה שהיא "דברי ניאופים" (מסכת דרך ארץ, פרק עריות, הלכה יג), "בענייני הביאה" (רמב"ם בפיה"מ לאבות א, ה) או "דרך תאווה" (ערוה"ש אה"ע כא, א). ועי' יש"ש קידושין פ"ד אות כה, בהקדמה.
עם זאת, ניתן ללמוד מדברי המשנה במסכת אבות שמן הראוי למעט בשיחה. עי' עירובין נג, ב ורשב"ץ לאבות שם, שחשוב למעט אפילו מילה אחת (וכך נהג הרב קוק זצ"ל, עי' בחוברת 'לשלושה באלול'). אולם זוהי מידת חסידות ולא הלכה. ועי' נדרים כ, א.
ועי' בהרחבה בשו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ט אות ד-ה.
[14] שבת שם. ועי' עין אי"ה שם, סי' רלה.
[15] שו"ע אה"ע כא, ה והגהת הרמ"א; ערוה"ש סעי' ט. ועי' ב"ש ס"ק ט.
[16] שו"ע או"ח עה, א; משנ"ב שם ס"ק ז.
[17] הצעת חוק ברוח זו הוגשה לאחרונה ע"י חבר הכנסת דוד אזולאי. אולם עדיף שתוצע דווקא על ידי אחד מארגוני הנשים בשיתוף חברי כנסת מסיעות שונות, גם אלה שאינן דתיות.
[18] שו"ת עטרת פז (ח"א, כרך ג – אה"ע, סי' ו). והוסיף שעליו להתפלל לסייעתא דשמיא.
[19] ב"ב נז, ב: "לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה".
ועי' שו"ת הרב הראשי תשמ"ח-תשמ"ט, סי' קעט, שם מעודד הגר"מ אליהו להסיר את המשקפיים כדי שלא להיכשל במראות אסורים.
[20] שו"ע אה"ע כא, א: "ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה...".
[21] שו"ע, יו"ד סי' קנז סעי' א.
[22] במסכת פסחים, כה, ב, נאמר שבהנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו, אם אין לו ברירה אחרת (אלא בטורח גדול – תוס') ואינו מתכוון ליהנות – הדבר מותר.
החפץ חיים (הל' לשון הרע כלל ו, באר מים חיים ס"ק יד) כותב שבנוגע לענייני צניעות, מכיוון שהדבר גורם בפועל להרהורים, הדבר אסור. ובשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' קמב) הסיק מכאן שעצימת העיניים במקרה כזה היא חובה גמורה ולא מידת חסידות.
לעומת זאת כתב בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' נו) שמותר לגבר לעבוד במקום בו ישנן נשים שאינן לבושות בצניעות כל זמן שבפועל אין הדבר גורם לו להרהורים, אך מתלבט במצבים שונים של ספק. אולם אם יודע בוודאות שיבוא להרהר כתוצאה מכך – משמע מדבריו שאסור. גם הגר"מ אליהו הולך בכיוון זה, ומתיר ללמד בכיתה בה יושבת תלמידה שאינה לבושה בצניעות, כל זמן שזה לא מושך את תשומת לבו של המורה ומפריע לו. עי' שו"ת הרב הראשי תשמ"ח-תשמ"ט, סי' ל.
עי' במאמרו של הרב אברהם וסרמן, "הלכות צניעות במקום העבודה", בספר 'רעך כמוך', עמ' 206 ואילך, ובמאמרו של הרב איתיאל אריאל, "חייל מילואים שביחידתו הוצבה חיילת", בתוך 'צהר' יז.
[23] עי' שו"ת באהלה של תורה ח"ה סי' ט אות ז.
[24] הל' איסורי ביאה פכ"ב ה"כ-הכ"א. ועי' פכ"א הכ"ה-הכ"ו.
[25] ועי' תענית כג, ב, על אשתו של אבא חלקיה שהיתה יוצאת לקראתו כשהיא מקושטת, כדי שלא יתן (ייתן) עיניו באחרת.
[26] וכ"כ הריטב"א קידושין פב, א ד"ה הכל.
[27] שו"ע אה"ע כא, א: "ואסור... להביט ביופיה". ועי' ב"ש, ס"ק ב, שהביא מחלוקת אם באישה נשואה זהו איסור תורה או דרבנן. ועי' אוצה"פ, אות ז, המביא את הדעות השונות.
ועי' משנ"ב סי' עה ס"ק ז: "וראייה בעלמא לפי תומו בלא נהנה – שרי, אם לא מצד המוסר...".
ובשו"ת תורה לשמה (סי' שצד) הוסיף שאף אם מוצא את עצמו נהנה מן המראה, הרי זו "הנאה הבאה לאדם בעל כורחו", ומותר.
ועי' שו"ת אגרות משה, או"ח ח"א סי' מ, שמחמיר בשאלה זו, וכתב: "וכן כשבאה אישה לשאול להרב שאלה בעניני איסור והיתר מחוייב להשתדל שלא להביט בפניה כדי שלא יבוא ליהנות ח"ו מהראיה. וכן בכל מקום שפוגע בנשים".
ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ט אות ה.
[28] עי' שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד, חו"מ סי' ו: "הסברא נותנת לומר דכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צווחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות, לא יהרהרו באיסור בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם. ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האישה (אבות א, ה) אלא בשיחה בטלה שלא לצורך, ושיחה כזאת היא הגוררת עוון, אבל לא שיחה של ויכוח בענינים חשובים וציבוריים". ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ט אות ד.
לעומת זאת, עי' בדברי הרב קוק זצ"ל, מאמרי הראי"ה עמ' 189, שכתב: "ודאי שנגד הדין היא כל התחדשות של הנהגה ציבורית המביאה בהכרח לידי התערבות המינים בהמון, בקבוצה ובמסיבה אחת, במהלך החיים התדיריים".
אולם גם לדעת הרב עוזיאל אין להתיר ישיבה משותפת של גברים ונשים שאינם שומרים על גבולות ראויים.
ועי' שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ב סי' קט, שנוטה לחומרא, אך לא אסר בפירוש.
[29] עי' שו"ת הרב הראשי תשמ"ח-תשמ"ט, סי' ה, קכו, קסו; שם תש"ן-תשנ"ג, סי' עב, קל.
[30] עי' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תפא: "שלא ישבו על שולחן אחד לעשות מלאכת הריקום אנשים ונשים... אלא שהאנשים לעצמם והנשים לעצמם". אם כי ניתן לחלק בין ישיבה לשם דיון רציני, לבין עבודה חדגונית המזמינה דיבורים תפלים.
[31] ועי' מכתב הרב אלימלך בר שאול זצ"ל, קדושים תהיו עמ' 245; 'את צנועים חכמה' ח"ב עמ' שב-שה; מאמר הרב אברהם וסרמן "הושטת יד לאשה", בספר 'רעך כמוך', עמ' 197 ואילך.
ויש אוסרים לחלוטין: עי' שו"ת הרב הראשי תשמ"ח-תשמ"ט, סי' מח.
[32] ועי' מידות ראי"ה, עמ' קמז, ערך 'צניעות': "מידת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחמרי. מידת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדיבורים הנוחים, היה ראוי להיות שווה בין המינים; אבל מפני יקרת ערך הצניעות, נדחית מידת דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה. הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים, כי אם מפני התכלית הכללי היפה".
[33] עי' שו"ת הרב הראשי תש"ן-תשנ"ג סי' עא, עט.
[34] עי' רמב"ם, הל' יו"ט פ"ו הכ"א; שו"ת משפטי עוזיאל שם.
ועי' בהרחבה בס' 'את צנועים חכמה' (מאת הרב שמואל הבר, ח"ב מאמר כב).
[35] תודתנו נתונה לגב' דבי גרוס, מ'מרכז הסיוע לנשים דתיות', שהפנתה את תשומת הלב לעובדה פסיכולוגית זו ולהמלצות הנובעות ממנה.
[36] עי' במאמרו של הגר"ש גורן זצ"ל ('תחומין' כו, עמ' 241) על ישיבה מעורבת של משפחות בחתונות. ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ט אות ד.
ועי' ת"י שמות יב, מז, שם נכתב (בתרגום לעברית) בענין קרבן הפסח: "כל העדה של ישׂראל מִתערבים זה עִם זה מִשׁפחה עִם מִשׁפחה אחרת לעשׂות אותו". ועי' רמב"ם, הל' קרבן פסח פ"ב ה"ד. ועל כך עי' שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' מא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה