אונאה בכלכלה המודרנית
א. בהגות הכללית
1. אפלטון (כרך ד, תרגום ליבס, 'כתר' שם, עמ' 293):
רוב בני האדם... לצרכיהם אין כל שיעור, ושעה שאפשר להם להרוויח רווח צנוע, יגדל תאבונם לרווחים עד בלי די.
2. ההשקפה הנוצרית-קתולית (כתר ד, עמ' 297-298):
המשפטנים הקנוניים ראו במחיר המופרז בעיה כשלעצמה, וזאת בהיותו פרי חטא תאוות הבצע... מחיר הצדק זוהה עם מחיר העלות של הפקת המוצר, כלומר, עם מחירי חומרי הגלם, העבודה והסיכון, בתוספת רווח מסויים ליצרן.
3. תומס הובס (לויתן, עמ' 141):
ערכו של כל דבר שהחוזה מוסב עליו, נמדד על ידי התשוקקותם של בעלי החוזה. לפיכך, הערך הצודק הוא מה שנכונים הם לתת...
4. בנימין פורת ('כתר' ד עמ' 329-330):
עקרון הצדק החוזי התהליכי מבאר את ערך הצדק על פי עקרון החירות. החוזה הצודק הוא זה הנערך בתנאי חירות אופטימליים. תפקידם של דיני החוזים, על פי השקפה זו, להבטיח את חירותם המלאה של הצדדים בעת תהליך כריתת החוזה. לשם כך עליהם לאתר חוזים שבהם אחד מן הצדדים נהנה מחירות למראית עין בלבד. טעות, הטעיה, ניצול, כפייה, התנהגות שלא בתום לב בעת המו"מ, אי שוויון בולט בכוח המסחרי, השפעה לא הוגנת, מונופולין, הצטרפות לחוזה אחיד – כל אלו ועוד עשויים להיות סיבות להיעדר חופש חוזי מספיק אצל אחד הצדדים... ובכך מוכתם החוזה כבלתי צודק.
עקרון הצדק החוזי המהותי אינו מסתפק במבחני הגינות אלו, והוא רואה לנכון להבטיח אף את הגינות תוכנו של חוזה הנערך בתנאים חופשיים מלאים... הראוי להיות שקול, מאוזן ומגשים את האינטרס הכלכלי של שני הצדדים כאחד.
ב. אונאה והטעיה
1. שו"ע (חו"מ סי' רכז סע' כא):
האומר לחבירו: על מנת שאין לך עלי הונאה – יש לו עליו הונאה. במה דברים אמורים? בסתם, שאינו יודע כמה הונאה יש בו כדי שימחול; אבל במפרש – אין לו הונאה. כיצד? מוכר שאמר ללוקח: חפץ זה שאני נותן לך במאתיים, יודע אני שאינו שווה אלא מאה, על מנת שאין לך עליו הונאה אני מוכר לך – אין לו עליו הונאה.
2. בבא מציעא (דף נא, א):
ההוא גברא דהוה נקט ורשכי לזבוני, קרי שיתא ושויא חמשא, ואי הוו יהבי ליה חמשא ופלגא - הוה שקיל. אתא ההוא גברא ואמר: אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא - הויא מחילה, אתן ליה שיתא ואתבעיה לדינא. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית - אין לו עליו אונאה... אמר רב חסדא: ...מאני תשמישתיה דיקירי עליה - לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי.
3. רש"י:
ורשכי - קישורי משי שקורין בינדיל"ש (=חגורות, רצועות לקשור בהן). קרי שיתא - שואל בדמיהם ששה זוזים. מבעל הבית - תכשיטין וכלי תשמיש שלו חביבין עליו, ואינו מוכרן אלא ביוקר, והוה ליה כמפרש, יודע אני שיש בו אונאה, דאמרינן לקמן אין לו עליו אונאה... ואתבעיה בדינא - בכדי שיראה לתגר.
4. שיטה מקובצת (ד"ה ההוא גברא) בשם רבנו חננאל:
מהא שמעינן דאע"ג דידע הקונה דאית במנא אונאה וקנאו, דיש לו מן הדין לחזור על המוכר וליטול ממנו אונאה ואינו יכול לומר ידעת ומחלת. אלא אם יפרש לו שחפץ זה אינו שווה הדמים הללו ורצה וקיבל, אין לו לחזור עליו...
5. רמ"א (שו"ע חו"מ רכז, ז):
היה יודע הלוקח בשעה שלקחו, שנתאנה, ושתק, ומיד אחר הלקיחה, קודם (זמן) שיראה לתגר או לקרובו, תובע אונאתו – לא אמרינן דמחל הואיל וידע (מרדכי).
6. קצות החושן (ס"ק ה):
נראה לענ"ד עיקרא דהאי מילתא הוא דכל היכא ששניהן יודעין זה מזה בכדי שאין הדעת טועה... דמוכר יודע בלוקח שאינו טועה וכן הלוקח במוכר ודעת שניהם אינו אלא למתנה ומחילה, וקונה הלוקח על דעת מחילה ומתנה, כיון שיודעין זה בזה שמכירין את המקח כמה שווה... הלוקח נמי קונה אדעתא דמוכר ומוחל ונותן כיון שהמוכר הוא כאילו התנה על מנת שאין לך עלי אונאה. אבל היכא שהוא בכדי שהדעת טועה והמוכר אינו מתנה על מנת שאין לך אונאה ואינו מכיר בלוקח שיודע שיווי המקח – א"כ דעת המוכר לא היה על מנת שאין לך עלי אונאה, כיון שלא התנה בפירוש; וכיון דהמוכר אינו מוכר על מנת שימחול, גם הלוקח שיודע ומכיר במקחו כמה שווה אינו קונה על תנאי מחילה, כיון שהמוכר לא התנה. ובכדי שאין הדעת טועה שניהם מכירים במקח והו"ל כאילו התנה המוכר על מנת כו', והלוקח נמי קונה על דעת תנאה כיון דהו"ל כאילו התנה המוכר...
ובזה ניחא הא דאמרו שם: אבל לוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה. וקשה: הא בבעה"ב טעם הדבר משום מחילה, ובעובדא דוורשכי לא מחל, דהא אמר אתבעיה לדינא!... ולפי מ"ש נראה, כיון דהלוקח ידע שהמוכר בעה"ב, וגם המוכר יודע שהלוקח יודע שהמוכר בעה"ב – הרי המוכר כאילו התנה על מנת שאין לך עלי אונאה, והיכא דהוי כמו תנאי הלוקח נמי קונה אותו אדעתא דתנאה ושוב לא מהני מה שאמר אתבעיה לדינא, כיון דאינו אונס, וכמ"ש בשם הריב"ש, והו"ל ממש כהאי דפרק הספינה בצמד בקר בעד מאתיים, דשם נמי אפילו יאמר הלוקח בפני עדים אתבעיה לדינא, כיון דאינו אונס, הוי מחילה...
7. ערוך השלחן (חו"מ סי' רכז סע' א):
כשהחנווני יודע שסחורה זו נמכרת עתה בכל החנויות במקח כך וכך ולא יותר, והלוקח הזה אינו בקי ונטל ממנו ביוקר מכפי המקח הקבוע. וכן להפך, אם המוכר אינו בקי והלוקח יודע שבטעות וחסרון ידיעה מוכר לו בפחות מהמקח הקבוע – צריך להגיד לו...
8. ברכת שמואל ב"מ סי' מד:
דחלות דין אונאה הוא איסורא; דהא יש כאן דעת בהמקח אלא התורה נתנה דין אונאה ועשאתו תביעת ממון וזהו דין התורה, ולא על ידי דחשיב לקיחת איסור דליכא כאן דעת, דוודאי איכא כאן דעת. אלא דהתורה נתנה דין חלות אונאה וגזל.
9. מהר"ש קלוגר, חכמת שלמה לחו"מ רט, ב:
בדין הקונה אתרוגים סתומים ונמצא מקולקלים מאד והפסיד הקונה הרבה – אם יש בהם דין אונאה ומקח טעות. הנה באמת נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי מי שיבוא לתבוע אונאה וביטול מקח באתרוגים... כי כן הוא מנהג התגרין שקונין אדעתא דהכי, אם טוב ואם רע.
10. בנימין פורת ('כתר' ד, עמ' 317):
יש להבחין... בין מקומות שבהם יחסי מאנה-מתאנה מתחלפים תדיר, בהם אינטרס שני הצדדים עשוי להיות ויתור על הגנת דין אונאה; ובין פלחי שוק... בהם הקשרים המסחריים בין הצדדים הם קצרי טווח, ובהם האינטרס לוויתור על הגנת דיני אונאה הוא... של צד אחד בלבד.
11. ש' אלבק, דיני הממונות בתלמוד, עמ' 250:
אף האונאה בתלמוד אינה אלא טעות... טעות במחיר יש לה שם מיוחד, והיא נקראת אונאה.
12. הרב ד"ר איתמר ורהפטיג (תחומין ב, עמ' 458):
על כורחך יש גמירות דעת לעצם המקח... [אונאה היא] דין נפרד, הנובע ממידת ההגינות שצריך לנהוג בהליכות מסחר.
ג. מחיר השוק
1. בנימין פורת ('כתר' ד, עמ' 429-430):
את המחיר ההוגן לעסקה ניתן לקבוע באופן עקרוני בכמה דרכים:
א. כמחיר העלות (אפלטון, החוק הקנוני)...
ב. כמחיר השוויון (אריסטו)... חישוב זה מחושב על הערכה של ממידת הביקוש למוצר, המביאה להגדרת 'שוויו האמיתי', ולא על פי חישוב המשקלל את ההיצע והביקוש, המגדיר את 'מחיר השוק' שלו...
ג. כמחיר המוסכם (קפיטליזם)...
2. ספר מישרים, נתיב ט, ח"ג:
לא נאמר במקח וממכר שמא שווה פרוטה או כך וכך במקום פלוני, שמא מקום אחר או לזמן פלוני שווה כך. כי אין בזה הדבר בענין אונאה, ובכל ענין מקח וממכר, אלא לפי מקומו ושעתו.
3. ערך ש"י, סי' רט:
...דבאונאה אין לחלק, דכל שיודע דאפשר ליקחנו אצל אחר בפחות – מאנהו ואסור.
4. ערוך השולחן (חו"מ סי' רכז סע' ז):
...במיני סחורות שאין כל בעלי חנויות מוכרין אותם בשווה, שיש משתכר הרבה בסחורה זו ויש שמסתפק במועט – אין שייך כלל אונאה למי שמשתכר הרבה, כיון שדרך המסחר כן הוא, כיון שיש שמוכרים במקחים כאלו... ופשיטא שאין להביט על אותם החנוונים המזלזלים במקחים ומוכרין בזול, שמקלקלים לעצמם ומקלקלין דרכי המסחר, והם ישאו עוון...
5. בנימין פורת ('כתר' ד, עמ' 429-431):
את המחיר ההוגן לעסקה ניתן לקבוע באופן עקרוני בכמה דרכים:
דין אונאה לא צעד באף לא אחד מנתיבים אלו. המחיר ההוגן מזוהה במסגרת דין אונאה עם המחיר המקובל בשוק על ידי מרבית משתתפיו.
ד. הפילוסופיה של האונאה
1. בנימין פורת ('כתר' ד, עמ' 289):
דין אונאת מחיר, המחייב את הצדדים לסחור במחירים הוגנים, מבטא תפיסה של אחריות בין אישית, בה נושא כל אחד ואחד כלפי הגנה על ענייניו של האחר.
2. פורת (שם, עמ' 349):
אם יפנה המשפט הישראלי אל הלכות אונאה שבדין העברי, הוא עשוי למצוא מבנה משפטי ומרכב ומאוזן, החותר, מחד גיסא, להבטיח את עקרון שקילות התמורות המוחלפות בחוזה ואת הגינות המחיר שבו, אך, מאידך גיסא, לבצר בגבולות אלו ככל האפשר את חופש הצדדים לנהל מו"מ על תוכן החוזה ועל גובה המחיר שבו. הדין העברי עשוי להציע... דרך מאתגרת ומעמיקה להגשמת הקרון הצדק החוזי המהותי; דרך זו מכילה מנגנוני בקרה השומרים על חירותם של הצדדים לעצב את תוכן החוזה כפי כישוריהם והעדפותיהם, אך זאת בתוך גבולות התוצאות החוזיות ההוגנות.
3. פורת (שם, עמ' 482):
כשם שהצדק החברתי המוגשם על ידי דין אונאה אינו מתמצה בערך החירות, כך הוא גם אינו מתמצה בערך השוויון... דומה כי עקרון האחווה, אשר... משוקע בפרשיית אונאה במקרא, עשוי להנהיר טוב יותר תפיסה זו של צדק חברתי. צדק בין אחים אינו זה המבטיח כי אחד לא יהיה עשיר מזולתו, אלא כי האחד ינהל את ענייניו תוך רגישות לצרכי זולתו... כאשר אמת המידה לכך הנה הנורמה המקובלת בשוק.
4. פורת (שם, עמ' 484):
את ערך חירות האדם מבססת התורה לא על רעיון האוטונומיה של הפרט ועל זכותו להגשמה עצמית, אלא על צלם א-להים שיש בו. האדם ראוי לחירות לא משום עצם היותו, אלא משום מה שבכוחו להיות... "החירות אינה מתמצה בשחרור מדיכוי, אלא מתממשת באורח חיים של חובות מוסר" (א' שביד).
5. פורת (שם, עמ' 485):
אחת מן ההצדקות לעקרון 'חופש החוזים'... היא הגישה התועלתנית... במישור זה מבכר דין אונאה את ערך הצדק על פני ערך היעילות הכלכלית.... עם זאת... לא נפקד מקומם של שיקולי היעילות במסגרת דין אונאה... ההיתר להונות עד שתות, שנימוקה, על פי [ספר] החינוך, הוא "מפני תיקון היישוב, שימצאו בני אדם צרכיהם מוכנים בכל מקום" (מצוה שלז)... המגבלה המונעת מן המתאנה לתבוע את אונאתו אחר עבור זמן "כדי שיראה לתגר או לקרובו", וזאת "כדי שיתקיימו ענייני המקח והממכר בין בני אדם" (שם).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה