יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

אבן העזר: הוצאת ילדים מחזקת הוריהם

הוצאת ילדים בסיכון מחזקת הוריהם - נייר עמדה (טיוטה)

רקע

אחת הדילמות הכבדות שאתן מתמודדות רשויות הרווחה במדינת ישראל היא הטיפול בילדים בסיכון. הסיכון יכול להיות לחייהם של הילדים, לבריאותם הגופנית או לבריאותם הנפשית. גורמי הסיכון יכולים להיות הזנחה חריפה או פגיעה של ההורים עצמם בילדיהם – רצח, אלימות קשה או פגיעה מינית וכדו'.
    בידי הרשויות מגוון רחב של דרכי התערבות. במקרה הטוב, דרך ההתערבות נבחרת בהסכמת ההורים או אחד מהם. אולם ישנם מקרים בהם אין שיתוף פעולה מצד ההורים, ועל הרשויות לבחור בעצמן את דרך ההתערבות המתאימה, הנעשית על פי 'חוק הנוער –(טיפול והשגחה)', תוך שותפות ובקרה של בית המשפט[1]. ההתערבות יכולה להיות מינורית, באופן שכמעט אינו נוטל מן ההורים את תפקידיהם וסמכויותיהם כלפי ילדיהם, ובמקרים קיצוניים, שבשנים האחרונות הם נדירים ביותר, מגיעים הדברים עד כדי הוצאת הילדים מרשות הוריהם ומסירתם לאימוץ, על פי 'חוק האימוץ'. במקרים מתונים יותר, מתבצעת הוצאה חוץ ביתית לזמן מוגבל, תוך שמירת קשר עם ההורים באופן בו לא יהיה סיכון לילדים.
    בדברים הבאים נעסוק בעיקר במקרה הקיצוני (והנדיר) של הוצאת ילד לאימוץ, ודרך זה יתבררו עקרונות היכולים לשפוך אור גם על חלק מפתרונות הביניים.
    אנשי המקצוע – המטפלים בילדים בסיכון – מתלבטים בשאלות מוסריות קשות מאוד, הנובעות מן המורכבות הרבה של הבעיות מחד גיסא, ומהעדר מובנה של ודאות, הן ביחס לנתונים והן ביחס להערכת הסיכויים להצלחת ההתערבות מחד, והסיכון לילד מאידך. הקושי גובר בשל המחיר הגבוה שיש לכל טעות: השארת הילד ברשות הויו עלולה לאפשר פגיעה בלתי הפיכה בו, ואילו הוצאת הילד מרשות הוריו עלולה גם היא לגרום נזק קשה – הן לילד עצמו (=סוג של יתמות וחוויית נטישה), הן להורים (=חוויה של שכול בחיים) והן לאחרים (=רתיעה של משפחות מקשר נחוץ עם שירותי הרווחה) והן לחברה כולה (=מסר סמוי שהאחריות לשלומו של הילד אינה בידי הוריו אלא בידי המדינה).

השאלות המרכזיות

השאלות שיש לדון בהן, אמנם מעוגנות בהלכה, אולם הן חורגות מן המישור ההלכתי אל המישור של 'מוסר היהדות', אותו מבטאת ההלכה. ועל כן יש לראותן יותר כשאלות מוסריות מאשר שאלות הלכתיות-פורמליות:
*  איך ההלכה היהודית מתייחסת לזכויות ההורים על ילדיהם?
*  מהי מידת האחריות שיש להורים על ילדיהם על פי ההלכה?
*  מהו היחס שבין זכותה ואחריותה של המדינה או החברה, לבין זכויותיהם ואחריותם של ההורים?
*  האם יש לחברה (מדינה או קהילה) סמכות להוציא ילדים מחזקתם של הוריהם, או שהדבר אינו בסמכותה, ובמסירת ילד לאימוץ בלי הסכמת ההורים יש משום 'גניבת נפשות'?
*  מהי עוצמת הסכנה ומהי רמת הוודאות לסיכון כלפי הילד, המחייבת או מצדיקה התערבות של הסביבה?

עקרונות תורניים[2]

* הורות לא ניתנת להפקעה – לא לדיני עריות, לא להלכות כיבוד הורים ומוראם (=אחריות הילדים), לא למצוות החינוך (=אחריות ההורים) ולא לדיני ירושה[3]. הרשויות יכולות להחליט על המסגרת בה ישהה הילד, אבל לא על עצם הזיקה שבינו לבין משפחתו הביולוגית.
*  אמנם מצאנו בהלכה שיש להורים זכויות בילדיהם[4], ואף זכות לממש את ההורות שלהם[5] בכפוף לשיקולים של טובת הילדים[6], הן מן ההיבט הנפשי והן מן ההיבט החינוכי[7]; אולם זכויות אלו הן בעיקר סמכויות[8], שנועדו לממש את האחריות שיש להורים על ילדיהם[9]. אין בהם בעלות ממונית[10], ואף ולא 'טובת הנאה', הנותנת מקום להתנהגות פוגענית[11]. אחריות זו היא לחינוכם[12], לפרנסתם[13], להגנתם[14] ועוד[15].
*  תפקידו המרכזי של הממסד הוא לטפח את ההורות ולהעצים אותה[16]. מתוך כך, כמעט ולא מצאנו מקום בו הממסד אמור להתערב במישרין בגידולם או בחינוכם של ילדים בידי הוריהם[17]; ואף ההתערבות להגנה על חיי הילדים מוגבלת[18]. אולם מצאנו אחריות לספק להורים את האפשרות לחנך את ילדיהם[19], ואף לאכוף עליהם לממש את אחריותם החינוכית[20] והכלכלית[21]. מתוך כך עולה שאין לממסד סמכויות מיוחדות באשר לילדים הנמצאים בחזקת הוריהם.
*  מצוות התורה: "לא תעמוד על דם רעך" ודין 'רודף', מחייבים להתגייס להצלתו של מי שנתון בסכנה. הדברים אמורים לא רק בסכנה לחייו, אלא גם בסכנה לבריאותו הגופנית[22] ובסיכון לבריאותו הנפשית והמוסרית[23], ואף בסכנה לרכושו[24]. חובה זו חלה על כל אדם ולאו דווקא על הממסד[25]. ומכאן נובעת 'חובת הדיווח' בכל מקרה בו מתעורר חשש לסיכון לילד[26]. אחריותו של הממסד להתערב במקרה של ילד בסיכון לא נובעת מריבונותו אלא מכך שלרשותו עומדים אמצעים שאינם נמצאים ברשותו של הפרט[27]. ומכאן תשתית לדרישה העולה בקרב אנשי מקצוע, להגביל את חדירת המדינה לרשות הפרט, שלא תהיה כעין תסמונת 'האח הגדול'[28].
*  הוצאת ילד מחזקתם של הוריו נוגדת את הטבע האנושי ויש בה נזק נפשי גדול לילד ולמשפחתו[29]. על כן, אף שבהלכות שבת או יום הכיפורים, למשל, די בחשש רחוק של פיקוח נפש כדי להתיר מלאכה, כאן נדרשת רמה גבוהה יותר של סכנה ומידה רבה יותר של ודאות כדי להצדיק את ההתערבות הזאת[30]. לא נכון לקבוע שעדיף להסתכן ב-10 הרחקות מיותרות מאשר בפגיעה אחת, מתוך תפיסה שיש לעשות הכול (כפשוטו) כדי למנוע כל מקרה של פגיעה בילדים בידי הוריהם.
*  המימוש של מצוות "לא תעמוד על דם רעך" לא תלוי בקיומן של ראיות קבילות בבית משפט, אלא בוודאות הסובייקטיבית-אינטואיטיבית של המציל[31]. אופי ההתערבות צריך להביא בחשבון את מכלול הנתונים וההיבטים הרלוונטיים[32]: מידת הוודאות בעובדות, הערכת הסיכון והמיידיות שלו, מחיר הפעולה (לילד, להוריו ולחברה), מחיר הטעות ומרחב הפתרונות האפשריים[33].
*  בתוך מערכת השיקולים יש להביא בחשבון את האמונה בכוחה של תשובה, ואף ביכולתו של הורה פוגע לתקן את דרכיו[34].

המלצות

*  הסוגיא הראשונה שיש לעסוק בה, היא חיזוקם של אותם מוסדות חברתיים ושל אותם ערכים שבכוחם לצמצם את תופעת הילדים בסיכון ולהרחיב את סל הפתרונות. 
    המציאות מראה לנו פרדוכס, כאשר דווקא בעידן בו יש יותר ויותר חוקים ואמנות המגינים על זכויות הילד, נפגעים יותר ילדים בידי הוריהם או סובלים מהזנחה חמורה. המסקנה הנובעת מכך היא שינוי תודעתי, משיח המדגיש בעיקר את הזכויות לשיח המדגיש הרבה יותר את האחריות. ובכך להעצים את תודעת האחריות של ההורים על ילדיהם, תודעה שלא תתן מקום להזנחה או להתעללות.
    עוד דבר שעולה מהכרת המציאות הוא, שמצבים של ילדים בסיכון שכיחים יותר במקומות בהם נפגעה יציבותה של המשפחה, ועוד יותר, בקרב יחידות 'חד-הוריות' (שהתרבות המודרנית מעדיפה להכיר בהן כ'משפחות חד-הוריות'). על כן, חלק מרכזי מן הפיתרון הוא חיזוק של ערכי המשפחה!!! יש ליצור אווירה תרבותית שונה, המחזקת את את התא המשפחתי – את שמירת הברית הזוגית בין ההורים, את הנוכחות ההורית, את הסמכות ההורית, ובעיקר – האחריות ההורית. יש להקצות משאבים תקציביים וכוח אדם שיעסקו בכך באופן פעיל – במערכת החינוך, בתהליך הרישום לנישואין, במחלקות התרבות העירוניות, במחלקות הרווחה ועוד. יש להרבות בהדרכת זוגות נישאים ובהנחיית הורים, כדי לחזק את יכולתו של התא המשפחתי לעמוד באתגר הגדול של גידול הילדים וחינוכם.
    מוסד נוסף שיש לחזק אותו הוא הקהילה – הן הקהילה הגיאוגרפית, שהיא סביבת המגורים של המשפחה, והן הקהילה הגיניאולוגית – המשפחה הרחבה[35]. שני גופים אלו, החולקים עם ההורים תרבות דומה, ומקיימים אתם מערך מסועף של קשרים בלתי פורמליים, יכולים להתערב ולסייע בהגנה על ילדים בסיכון בדרכים המייתרים את הדילמות הקיצוניות.
*  העמדה המקובלת כיום בשירותי הרווחה, לקיים תהליך של 'ועדת תכנון טיפול' לפני כל החלטה הנוגעת לילדים בסיכון, עולה בקנה אחד עם הדרישה ההלכתית לבחון את הנושא מכל ההיבטים הרלוונטיים שלו, ולוודא ככל האפשר את הערכת הסכנה, שלא תהיה תלויה בנקודת מבט סובייקטיבית של אדם אחד[36].
*  בכל התלבטות, נכון להעדיף פתרונות המעצימים את סמכותם ואחריותם של ההורים על פני פתרונות הפוגעים בהם. עדיף לנקוט סנקציות כלפי הורים בשעה שהילדים ברשותם מאשר לטפל בילדים במקומם או להוציא את הילדים מחזקתם[37]. כמו כן יש להימנע מלהשתמש באיום בהוצאת הילדים, בהיותו מעביר מסר כי למדינה ישנה 'אחריות על' כלפי הילדים, ובכך נפגעת אחריות ההורים לטווח ארוך. ואף נדרש לנקוט באמצעי הסברה כדי שאיום כזה לא יהיה "באוויר" או באווירה.
*  כחלק מן ההבנה שיש לתפקידה המשמעותי של הקהילה למימוש פתרונות אלטרנטיביים להוצאה חוץ ביתית, נכון לצרף לדיוני הוועדה נציג מן המנהיגות של הקהילה. במקרים רבים יהיה זה הרב הקשור למשפחה[38].

הוצאת ילד מחזקת הוריו (מקורות)

זכויות ההורים בילדיהם

1. רמב"ם, הל' נערה בתולה פרק ב:

יד. שלושה דברים של מפתה וארבעה של אונס – הרי הן של אב, שכל שבח נעורים לאב, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה.
יז. אני אומר, שזה שנ' בתורה אל תחלל את בתך להזנותה, שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב – הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה... שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה; לכך נאמר אל תחלל את בתך להזנותה...

2. רמב"ם, הל' אישות פרק ג:

יא.      האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו... שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה, וקידושיה לאביה, וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה ואם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין הוא זכאי בכול עד שתבגור...
יט.      ...ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה – אין ראוי לעשות כן, אלא מצוות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה...

3. רמב"ם הל' אישות פרק יט:

י.  ...ובת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו מעשה ידיה ומציאתה לעצמה, לא לאחים.

4. רמב"ם, הל' עבדים פרק ד:

א. אמה העבריה היא הקטנה שמכרה אביה...  
ב. אין האב רשאי למכור את בתו אלא א"כ העני ולא נשאר לו כלום...

5. רמב"ם הל' עבדים פרק ג:

טו. וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה, ואם מת אביה קודם שיבוא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחיה בהם כלום; שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו.

6. רמב"ם, הל' חובל ומזיק פרק ד:

א. הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אע"פ שלא נתכוון – חייב לשלם דמי ולדות לבעל ונזק וצער לאשה.
יט.      החובל בבניו... אם היו סמוכין על שולחנו וחבל בהן – פטור, בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים. ואם חבלו בהן אחרים, בגדולים – יתן להם מיד, ובקטנים – יילקח בהן קרקע והן אוכלין פירותיה עד שיגדילו.       השגת הראב"ד: עד שיגדילו. א"א אפילו מציאתם שלו היא.

7. שו"ע, חו"מ סי' תכד:

ז.  החובל בבניו... אם היו סמוכים על שולחנו, (חבל) בהם (הוא) – פטור בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים... הגה: וי"א דאינו פטור בסמוכים על שולחנו אלא משֶבת, אבל חייב בשאר ד' דברים ודינו בהן כאילו חבלו בהן אחרים (טור בשם הרא"ש).

8. שו"ע, חו"מ סי' תכג:

א. הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אף על פי שלא נתכוון – חייב לשלם דמי ולדות לבעלה, ונזק וצער לאשה. וכיצד משערין דמי ולדות? שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה, ונותנים לבעל. ואם מת הבעל, נותנים ליורשיו (שם ברמב"ם ד"ב). ואם נגפה אחר מיתת הבעל – נותנים אף דמי ולדות לאשה. (וי"א דהוא של יורשיו) (טור בשם הראב"ד והרא"ש).
ב. היתה נשואה לגר, וחבל בה בחיי הגר – נותן דמי ולדות לבעל. מת הגר – פטור. ואם חבל בה אחר מיתת הגר – זכתה היא בדמי ולדות. (וי"א דהוא פטור) (טור ס"ג בשם הרא"ש).

9. שו"ת משנה הלכות, חט"ז סי' נח:  

...התורה הקדושה העמידה ברשות האב והאם את בניהם והם אחראים עליהם ולא אחר, אלא שאם אין הורים על הבי"ד לטפל בהם כי בי"ד של ישראל אביהם של יתומים הם, ובמקום שההורים חולים וכיוצא בו ג"כ על הבי"ד לטפל בהם, וכל זמן שהם קטנים הם בגדר כספו – את בתו בידו לקדשה או למכרה לשפחה, ועוד יש להם שאם יעמוד מי שהוא והיכה אשה הרה ויצאו ילדיה שחייב לשלם כסף להאב, ואם מת האב להאם.
משמורת ילדים

1. רמב"ם, הל' אישות פרק כא:

יג. היא אומרת אני אניק את בני והוא אינו רוצה שתניק אשתו כדי שלא תתנוול, אע"פ שיש לה כמה שפחות – שומעין לה, שצער הוא לה לפרוש מבנה.
יז. הגרושה... אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה – אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו. ואחר שש שנים, יש לאב לומר: אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום. והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש.
    השגת הראב"ד: אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש גמורות אלא כופין את אביו. א"א אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריד בנו ממנו עד שיהא בן שש והלא הוא חייב לחנכו תורה בן ארבע ובן חמש ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים?

2. שו"ע, אה"ע סי' פב:

א. האשה שנתגרשה, אין כופין אותה להניק את בנה, אלא אם רצתה, נותן לה שכרה ומניקתו; ואם לא רצתה, נותנת לו את בנו והוא מיטפל בו. בד"א? שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה (ואינו רוצה להניק מאחרת)... אין מפרישין אותו, מפני סכנת הוולד, אלא כופין אותה ומיניקתו עד כ"ד חודש.
    הגה: והוא נותן לה שכר הנקה. וי"א דאפילו אשה אחרת, שהניקה ולד עד שמכירה, כופין אותה ומניקה אותו בשכר, מפני סכנת הוולד. וי"א, הא דגרושה אינה מחוייבת להניק אם אינו מכירה, היינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר, אבל אם אין לו, כופה אותה ומניקתו; אבל אם השכירה כבר עצמה לאחרים, ואותו ולד מכירה, אין דוחין אותו ולד מפני בנה, אלא ב"ד משכירין לבנה מניקה אחרת.
ז.  שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה – אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו; ואחר ו' שנים יש לאב לומר: אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות. והבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר ו'.
    כיצד? היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לה בעל כורחו, וזנין אותה והיא אצל אמה; ואפילו נישאת האם לאחר, בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב, ותיזון אח"כ מנכסיו בתנאי כתובתה והיא אצל אמה.
    הג"ה: ודווקא שנראה לב"ד שטוב לבת להיות עם אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה, אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה.

3. חלקת מחוקק:

ו.  אם אין לו כופה אותה – לא ידעתי טעם לדין זה. ובמה נתחייבה היא יותר משאר נשים? ולמה לא יתנו לה בי"ד שכר הנקה, כשם שעל הבי"ד לפרנס הוולד אחר שגמלתו?
ט. יש לדקדק, דמשמע אם האם מוחלת לו המזונות תוכל להחזיק בנה אצלה על כורחו. וזה הוא נגד המושכל. למה תוכל לכופו, והיא אין לה שייכות לבן והוא מצווה עליו בכמה דברים, בפרט ללמדו תורה? ויש ליישב בדוחק, כשהבן אינו רוצה להיפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאינו שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים.

4. בית שמואל:

ח. אם היא גרושה ואביו חי, אז יש חילוק, אם הוא יותר משש אין מניחים אותו אצל אמו.

5. הרב קוק זצ"ל (שו"ת עזרת כהן סי' נז):

עצם הדבר אם כופין את אחד ההורים, את האב או את האם, ליתן את הילד לאחד מהם אחר הגירושין, וכשהדבר בייחוד מגיע לילד בן שש שנים ומעלה, הוא צריך להיות דבר המסור לבית דין לפי ראות עיני הדיינים, לפי המצב של ההורים, בעניני החיים בכלל ובעניני היהדות בפרט.
שהרי דברי הרמב"ם... שאם שלמו חודשיו של ההנקה, וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות...
ועל דין זה משיג הראב"ד שם, והוא ז"ל סובר שגם לפני שש צריך להיות הבן אצל אביו, בשביל החינוך שמתחיל בקטנות גם לפני שש, והמחבר בשו"ע לא חשש כלל לדברי הראב"ד ופסק דעד שש הוא אצל האם. וזה באמת חידוש, שהיה ראוי לפחות להביא את שיטת הראב"ד בשם יש אומרים. ובפרט שהרא"ש בתשובה (כלל פב) כתב כדעת הראב"ד, וכמו שהביא הב"י.
והפלא יותר הוא על הטור, שלא הביא דעת אביו הרא"ש בזה כלל. ואין כאן מקום להאריך בענין זה.
ונדבר כעת רק מה שנוגע לשיטת הרמב"ם, שהיא השיטה הרווחת בפסק השו"ע, שמדבריו אנו למדין שכל כוחו של האב אינו כי אם לומר שאם אין הבן אצלו לא יתן לו מזונות, אבל אם האם חפצה לפרנסו, אם נכוף אפילו אותה שתתן את הבן דווקא ליד האב, זה לא מצאנו בדברי הרמב"ם ולא בדברי השו"ע...
ובאמת התי' של הח"מ הוא דוחק, כמו שכתב בעצמו, שהרי היכן מצאנו שנהי' מענישים את הקטן בן שש שנים שנוטה דעתו אחר אמו, להפקיע ממנו זכות שמגיע לו ע"פ צדקה? וכי בר עונשין הוא?! והדבר ייפלא ביותר, שהרי לא רק בתורת צדקה חייב הוא לזון את בניו הקטנים, גם כשהם מבני שש ולמעלה, אלא מתקנת אושא... אבל באמת, לשיטת הרמב"ם, אין לנו שום הלכה מקובלת ע"ד כפייה לאיזה צד שיהיה ביותר מבן שש, והכול תלוי בראות עיני בי"ד, אלא שחובת האב ליתן לו מזונות קבעו רק כשהוא אצל אביו, ואם אמו מעכבת היא חייבת ליתן המזונות, ואם אין לה, או שאינה רוצה ליתן לו מזונות, בוודאי שלא יניחו את הילד לרעוב ומחזירין אותו אצל אביו, כדי שיגדלו ויתפרנס...
אבל בירור הדבר, הוא כמו שביארתי, שכל הדברים לשיטת הרמב"ם והשו"ע לא נאמרו כ"א ע"ד חובת המזונות וסילוק החובה, אבל בעצם הכפייה לא נאמרו דברים ע"ז בדברי רבותינו ז"ל. ומ"מ ראוי לסמוך ע"ד הח"מ שהבן יותר ראוי שיהי' אצל האב, שהוא שייך לו בעניני חובותיו על חינוכו ולימודו; אבל לקבוע בזה מסמרים א"א, כגון אם יראו בי"ד שאצל האב יתקלקל הבן בעניני יהדות, ואצל האם יחונך ביהדות, וכיו"ב בשארי ענינים, אז אפי' אם נפקפק אם בי"ד יכולים להוציא את הילד מאביו, אבל עכ"פ אין בי"ד נזקקים לעזור לאביו בזה. וע"כ קשה להשיב בענין זה הלכה למעשה מבחוץ כ"ז שאין יודעים את המצב על בוריו...
אחריות ההורים על ילדיהם

1. שו"ת משנה הלכות, חט"ז סי' נח:  

והתורה הטילה חיוב להאב למול את בנו ולגדל את בנו לתורה ולמעשים טובים ועוד דברים שהאב חייב לבנו... וחיוב זה נמסר לו דווקא, ואפי' יבוא מי שהוא וירצה להדריכו שלא כרצון האב אין לו רשות...

2. רמב"ם, הל' אישות פרק יב:

יד. כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים...

3. רמב"ם, הל' אישות פרק כא:

ה. יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן:... ומניקה את בנה...
טז.     האשה שנתגרשה – אין כופין אותה להניק, אלא אם רצת נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצת נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. במה דברים אמורים? שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה ואפילו היה סומא אין מפרישין אותו מאמו מפני סכנת הוולד אלא כופין אותה ומניקה אותו בשכר...
יז. ...והבת אצל אמה [=שנתגרשה] לעולם, ואפילו לאחר שש.
יח.      כיצד? היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כורחו וזנין אותה והיא אצל אמה... ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן – אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה...

4. רמב"ם, הל' תלמוד תורה פרק א:

א. ...קטן, אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר: ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם, ואין האשה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד.                 ג. וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו...

5. רמב"ם, הל' חובל ומזיק פרק ד:

כ. חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה - החובל בהן חייב, והן שחבלו באחרים פטורין... (=והאב לא חייב לשלם).

6. תוספתא קידושין, פרק א הלכה יא:

ואי זו היא מצוות האב על הבן? למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה. ויש אומרים, אף להשיטו בנהר. ר' יהודה אומר: כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות...

7. רמב"ם, הל' מאכלות אסורות פרק יז:

כח. אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר: חנוך לנער על פי דרכו וגו'.

8. משנה ברורה, סי' שמג ס"ק ב:

אבל אביו וכו' - דאפילו לחנך בניו ובנותיו במצוות הוטל עליו כדכתיב: חנוך לנער על פי דרכו, וכ"ש להפרישם מאיסור, דמוטל על האב. ויש מאחרונים שסוברין דמצוות חינוך מוטל גם על האם.

9. דברים, פרק כא:

(יח) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: (יט) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: (כ) וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: (כא) וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ...

10. רמב"ם, הל' ממרים פרק ז:

ז.  כיצד דנין בן סורר ומורה? מביאין אותו אביו ואמו תחילה לבית דין של שלושה, ואומרין להן: בננו זה סורר ומורה, ומביאין שני עדים שגנב משל אביו וקנה בשר ויין במה שגנב ואכל אותה אכילה... ומלקין אותו כשאר חייבי מלקות, שנאמר: וייסרו אותו ולא ישמע אליהם. חזר וגנב משל אביו ואכל אכילה זו, אביו ואמו מביאין אותו לבית דין של שלושה ועשרים...
ח. ואם מחלו לו אביו ואמו קודם שיגמר דינו – פטור.
ט. היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה – אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: ותפשו בו אביו ואמו.

אחריות החברה

1. רמב"ם, הל' עבדים פרק ד:

ב. אין האב רשאי למכור את בתו אלא א"כ העני... ואעפ"כ כופין את האב לפדותה אחר שמכרה, משום פגם משפחה...

2. רמב"ם, הל' אישות פרק יב:

יד. כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים. ואם לא רצה – גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. אם לא רצה – מכריזין עליו בציבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש.
טו.     במה דברים אמורים? באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי; אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן – מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו.

3. הגהות מיימוניות, הל' אישות פרק יב אות כ:

אבל אמיד – כייפינן ליה בע"כ... יש מקשים: היאך כפה אותו והא צדקה מ"ע היא שמתן שכרה בצדה שנאמר למען יברכך ה' א-להיך, וא"כ אין ב"ד שלמטה מוזהרים עליה...? וזימנין היה ר"ת אומר... שבעירו של רבא קצבו קצבה לתת כך וכך לחודש או לכל שנה או לכל אשר ישאלו הגבאים, הילכך כפייה כדאמרינן רשאין בני העיר להסיע על קיצתן... דתקנת העיר היתה כך...

4. רמב"ם, הל' אישות פרק כא:

יח. ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה... הרשות בידה, ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב, והן מטפלין בהן.

5. רמב"ם, הל' רוצח ושמירת הנפש פרק א:

ג. האב שהרג את בנו... בית דין ממיתין אותו...
ו.  ...הרודף אחר חבירו להרגו... הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף.
י.  אחד הרודף אחר חבירו להרגו או רודף אחר נערה מאורסה לאונסה, שנ' כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, והרי הוא אומר צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה, הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול להושיעה ואפילו בהריגת הרודף.
יד. כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.
טו.     הרואה רודף אחר חבירו להרגו או אחר ערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל, הרי זה ביטל מצוות עשה שהיא וקצותה את כפה ועבר על שני לאוין – על לא תחוס עינך ועל לא תעמוד על דם רעך.
טז.     אע"פ שאין לוקין על לאווין אלו מפני שאין בהן מעשה חמורים הם שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד כל העולם כולו וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו.

6. רמב"ם, הל' רוצח ושמירת הנפש פרק ה:

ו.  וכן הרב המכה את תלמידו או שליח בית דין שהיכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה – פטורין מן הגלות שנ' לחטוב עצים – לדברי הרשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין, שהרי שגגו והרגו בשעת עשיית המצוה.

7. שו"ע, או"ח סי' שמג סעי' א:

קטן אוכל נבלות – אין בי"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו... הג"ה: וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו. וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד...

8. משנה ברורה:

(ג) מאיסור דאורייתא - באמת אפילו מאיסורא דרבנן חייב להפריש, כמו דצריך לחנכו במצוות דרבנן... אלא נ"מ, דבאיסור דרבנן אם לא הפרישו האב אין בי"ד מוחין בידו; אבל באיסור דאורייתא בי"ד מוחין ביד האב להפרישו... (=לדעת מרן המחבר).
 (ז)       צריכים להפרישו – ס"ל דכיון דהגיע לחינוך מוטל על כל אדם להפרישו מאיסורא כמו על אביו, והא דקי"ל דאין מצווין להפרישו, בשלא הגיע לחינוך. ועיין בח"א שדעתו דלענין איסורא דאורייתא יש להחמיר כדעה זו, וע"כ אם העו"ג רוצה להאכיל לקטן ישראל שהגיע לחינוך דבר שאסור מדאורייתא מוטל גם על אחרים למחות בידו; אבל בדבר שאיסורו מדרבנן אין מוטל רק על האב.
(ח)       וי"א דלא שייך וכו' - לאו דעה חדשה היא, אלא דעת המחבר לעיל.

9. רמב"ם, הל' תלמוד תורה פרק ב:

א. מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן – מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות, ואם לא הושיבו מחריבין את העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן.

10. רמ"א, חו"מ סי' קסג:

ג.  ...במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות, ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם, ויצטרכו הקהל ליתן השכר – גובין לפי ממון.

11. רמב"ם, הל' ביכורים פרק יא:

א. מצוותו עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית...  
ב.       ...עבר האב ולא פדהו - כשיגדל יפדה את עצמו.

12. רמב"ם, הל' מילה פרק א:

א. ...ומצוה על האב למול את בנו... עבר האב... ולא מל אותן – ביטל מצוות עשה... ובית דין מצווים למול אותו הבן... בזמנו ולא יניחו ערל בישראל...
ב. אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר ונמנע למולו שבית דין מלין אותו בעל כרחו...

אחריות להצלת ילדים בסיכון

1. רמב"ם, ספר המצוות, ל"ת רצז:

שהזהירנו מלהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת מוות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו... או לדחות ממנו נזקו, ובאה האזהרה מהימנע להצילו באמרו לא תעמוד על דם רעך. וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת. וכבר בא בזה הענין גם כן, אם לא יגיד ונשא עוונו. ולשון ספרא: מנין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך...

2. חפץ חיים, הלכות אסורי רכילות, הציורים:

ו. ...אִם נִשְׁמַע עַל הֶחָתָן, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶפִּיקוֹרְסוּת, חַס וְשָׁלוֹם, צָרִיךְ לְגַלּוֹת לוֹ, וְעַל זֶה נֶאֶמְרוּ סְמוּכִין, "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ", אֲבָל "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעך".

3. באר מים חיים, הל' רכילות, כלל ט ס"ק א:

צריך להגיד לו. וכדי שלא יהיה דבר זה לפלא בעיני הקורא, על שאני מיקל כל כך ומצריך לילך ולהגיד, אני מוכרח להאריך קצת בענין זה:
    כי לכאורה בדין זה... כגון שרוצה ליקח אחד לשרת אותו בביתו, וזה מכירו מכבר שהוא גנב. יש להסתפק בתלתא גווני, אם מותר להגיד לו כדי שלא יקחנו למלאכתו ולא יהיה נפסד על ידו, או אולי דמצוה נמי איכא, או אפשר דאסור מטעם רכילות, כי הוא גורם בדיבורו לזה הפסד...
    ונ"ל דמחויב מן הדין להגיד לו. וראיה ממה דגרסינן בסנהדרין (ע"ג ע"א):
מנין לרואה את חבירו טובע בנהר וכו' או לסטין באין עליו? תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך.
והובא דין זה בחו"מ (בסי' תכו) שצריך לילך ולגלות אזנו בזה עי"ש. ואין לדחות דהתם דווקא שלסטין רוצין להרגו, ולכן כדי להציל את הנפש צריך לילך ולהרגיל עליהן כדי שישמור את עצמו, אבל בענין ממון אפשר דלא כללה התורה בלאו זה. – זה אינו, דהרי איתא בספרא, והובא בספר המצוות להרמב"ם (במצוה רצז) שהלאו דלא תעמוד וכו' כולל נמי לכובש את עדותו בענין ממון ואינו מגיד לו, ואפילו לא תבעו חבירו נמי משמע...
    וגם זה אין לדחות, דהתם הטעם כדי שיעיד עליו בבית דין, ובבי"ד לא שייך רכילות, אבל שלא בבי"ד לא. – דזה אינו, דכיון דגילה לנו הספרא דלאו דלא תעמוד וכו' כולל עניני ממון נמי, בוודאי ממילא נכלל נמי בלאו זה שלא נרשל עצמנו ולהניח את חברנו לבוא לכלל הפסד לכתחילה כמו לענין נפשות...
    ומה שציירה הברייתא לענין כובש את עדותו, לומר דבענין ממון יש לאו דלא תעמוד וכו' אפילו אם כבר נתן את ממונו בידי אנשי בליעל והם מכחישים לו, כיון דבעדותו של זה יכול לעזרו להוציא מהם והוא מתעצל בזה, עובר על לא תעמוד וכו'...

4. רמב"ם, הל' תלמוד תורה פ"א ה"ב:

כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים, אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו.

5. רמב"ם, הל' נזירות פרק ב:

יג. ...והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר, אע"פ שלא בא לעונת נדרים, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא ואינו נוהג בשאר נדרים.
יד. כיצד? האב שאמר לבנו הקטן: 'הרי אתה נזיר', או שאמר: 'בני פלוני נזיר' או 'הרי זה נזיר', ושתק הבן – הרי זה נזיר וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות...
טו.     לא רצה הבן ומיחה בדבר זה או שמיחו קרוביו או שגילח שערו או שגלחוהו קרוביו, שהרי נעשה מעשה שגילה דעתו שלא רצה הוא או קרוביו בנזירות זו – הרי זה אינו נזיר...

איזון ערכים (הצלת יחיד מסכנה מול איכות חיים של רבים)

1. חפץ חיים, הל' לשון הרע, כלל י סעי' א:

אִם אֶחָד רָאָה אָדָם, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלו... וְנוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לוֹ אֶת הַגְּזֵלָה... וְלֹא בִּקֵּשׁ פָּנָיו לְהַעֲבִיר לוֹ עַל עֲוֹנוֹ – אֲפִלּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי – יָכוֹל לְסַפֵּר הַדְּבָרִים לִבְנֵי אָדָם כְּדֵי לַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ וּלְגַנּוֹת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים בִּפְנֵי הַבְּרִיוֹת, אַךְ יִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה פְּרָטִים...:
א. שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, אִם לֹא שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת.
ב. שֶׁיִּזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְלִיט תֵּכֶף אֶת הָעִנְיָן בְּדַעְתּוֹ לְגֶזֶל... וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, רַק יִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב אֶת עֶצֶם הָעִנְיָן, אִם הוּא עַל פִּי דִּין בִּכְלַל גֶּזֶל אוֹ הֶזֵּק.
ג. שֶׁיּוֹכִיחַ אֶת הַחוֹטֵא מִתְּחִלָּה וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, אוּלַי יוּכַל לְהוֹעִיל לוֹ, וְיֵיטִיב עַל יְדֵי זֶה אֶת דְּרָכָיו, וְאִם לֹא יִשְׁמַע לוֹ, אָז יוֹדִיעַ לָרַבִּים אֶת אַשְׁמַת הָאִישׁ הַזֶּה, מַה שֶּׁהֵזִיד עַל רֵעֵהוּ...
ד. שֶׁלֹּא יַגְדִּיל הָעַוְלָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִיא.
ה. שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת... וְלֹא לֵהָנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מֵהַפְּגָם הַהוּא, שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ...
ו.  אִם הוּא יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַזֹּאת גּוּפָא (=עַצְמָהּ) בְּעֵצָה אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְסַפֵּר אֶת עִנְיַן הַלָשׁוֹן הָרָע עָלָיו, אֲזַי בְּכָל גַּוְנֵי אָסוּר לְסַפֵּר.
ז.  שֶׁלֹּא יְסוֹבֵב עַל יְדֵי הַסִּפּוּר הֶזֵּק לְהַנִּדּוֹן יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, שֶׁהָיָה יוֹצֵא, אִלּוּ הוּעַד עָלָיו בְּאֹפֶן זֶה עַל דָּבָר זֶה בְּבֵית דִּין...

2. הרב קוק זצ"ל, שו"ת אורח משפט, סי' קכח, סעי' נד:

להיזהר בצדקה, וצריך לדעת כי מה שנוגע לחיי העני הוא קודם לכל מותרות של עצמו ע"פ דעת תוה"ק.

3. הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי-חמד פסחים סט, ב ד"ה יחיד נמי):

בנוגע לעדיפות שצריכים לנקוט הרשויות, והשאלה האם לפתח את מחלקת ההשתלות או את מחלקת טיפול נמרץ, הבנתי ממו"ח (=הגרי"ש אלישיב)... שצרכי הציבור גם הם נחשבים לפיקוח נפש. ואמנם מעיקר הדין עלינו להציל את מספר החולים הגדול ביותר ולהשקיע את הממון בטיפול נמרץ ובפגייה, ולא ביחידה להשתלות, אך אי אפשר לסגור או לא לפתח את יחידת ההשתלות משום שצרכי ציבור גם הם נחשבים כ'פיקוח נפש'. ואם תסגר מחלקת הההשתלות, יביא הדבר מורך בלב, ואנשים יסרבו לגור במדינה כזו, וכמו שנאמר במסכת סנהדרין, שאסור לתלמיד חכם לגור במקום שאין בו רופא, והם ירגישו כאילו הם גרים במדבר. ולכן, אף על פי שמחלקת ההשתלות זקוקות לתקציב יותר גדול, ובו היה אפשר לטפל ולהציל נפשות רבות, בכל זאת עצם קיום מחלקה כזו מרגיעה את הציבור, שיודעים שבעת הצורך ניתן כאן להשתיל, וכמוהו כפיקוח נפש.

4. הרב משה הרשלר, "חובת הצלה בממונו", הלכה-ורפואה, ירושלים תשמ"ג, עמ' מה-נ:

ציבור יכול לקבוע הנהגות או תקנות לטובת הציבור אע"פ שעל ידי כך אפשר שיחידים יכולים להגיע לסכנה או ימנע הצלה מן היחידים.

5. הרב יובל שרלו, הכללת תרופות לאיכות-חיים בסל הבריאות, 'תחומין' ל:

...ועדת סל במדינה יהודית אינה רשאית להתעלם מהרצון של החולים האחרים, הזקוקים לתרופות כדי לגאול אותם מייסורים, גם אם הכנסתן לסל הבריאות תבוא על חשבון הצלת חיים של אחרים. היא חייבת להתייחס גם אליהם, שהרי הם עצמם אינם חייבים לתת את כל שיש להם כדי להציל את האחר.

גניבת נפשות

1. רמב"ם, הל' גניבה פרק ט:

א. כל הגונב נפש מישראל עובר בלא תעשה שנ' לא תגנוב... וכן המוכרו עובר בלא תעשה שזה בכלל לא ימכרו ממכרת עבד... ומיתתו בחנק.
ג.  ...נשתמש בו ומכרו לאחד מקרוביו של גנוב, כגון שמכרו לאביו או לאחיו – הרי זה פטור, שנ' גונב נפש מאחיו – עד שיבדילנו מאחיו ומקרוביו במכירה...
ה. הגונב את בנו או את אחיו הקטן, וכן האפוטרופין שגנבו את היתומים שהן סמוכין אצלם, ובעל הבית שגנב אחד מבני ביתו הסמוכין על שולחנו, ומלמד תינוקות שגנב אחד מן הקטנים הלומדים אצלו – אע"פ שנשתמש בו ומכרו – פטור שנ', ונמצא בידו – פרט לאלו שהן מצויין בידו.
ו.  אחד הגונב את הגדול או הגונב את הקטן בן יומו...

2. שו"ת משנה הלכות, חט"ז סי' נח:

והנה בהילקח הילדים מההורים, עושים כאן כמה רעות:
    אחת, שלוקחין את הילדים מתחת יד אביו ואמו והוא איסור תורה לגזול מאדם בניו, והגונב נפש אדם חייב מיתה, וכ"ש גזלן שחמור מגנב. והלא אפילו בהמה מצערת אם לוקחין מהן הילדים ולכן ציותה תורה שבעת ימים תהי' עם אמו ולא לצער האם... וכ"ש אב שלדעת שיטות אוהב בנו יותר מעצמו, וכתיב בתורה מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי, וברחל כתיב הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי, דכל שאין לו בנים חשוב כמת, וכ"ש מי שיש לו ובאים ולוקחים ממנו... ואין לך אכזריות גדולה מזו ליקח הילדים מההורים, לבד שהוא איסור תורה.
    שנית, מבטלין ולוקחין מן האב מצוות החינוך וכל המצוות שכתבנו לעיל שהוא על האב לקיימן על בנו. ובתורה כתיב כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו...





[1]    חשוב לשים לב לכך שחוק זה אינו כולל בתוכו אפשרות להכריז על הילד כבר אימוץ.
[2]    במכוון לא התייחסנו בדברים אלו להבדלים שבין האב לאם. הדברים דורשים בירור נפרד, ואכמ"ל.
[3]    עי' שו"ת משנה הלכות חט"ז סי' נח.
[4]    עי' רמב"ם, הל' נערה בתולה פ"ב הי"ד; הל' אישות פ"ג הי"ד; הל' עבדים פ"ג הט"ו.
[5]    עי' רמב"ם, הל' אישות פכ"א הי"ג והי"ז.
[6]    רמ"א אה"ע סי' פב סעי' ז; עזרת כהן סי' נז.
[7]    הרב קוק זצ"ל, עזרת כהן סי' נז.
[8]    על סמכות האב להדיר את בנו בנזירות, עי' רמב"ם, הל' נזירות פ"ב הי"ג-הי"ד.
[9]    עי' רמב"ם, הל' עבדים פ"ד ה"א-ה"ב; ראב"ד, הל' אישות פכ"א הי"ז; ח"מ אה"ע סי' פב ס"ק ט; עזרת כהן סי' נז.
     לדעת הרמב"ם, הל' חובל ומזיק פ"ד הי"ט, אב שחבל בבנים הסמוכים על שולחנו – פטור, ולדעת הראב"ד, אף מקבל דמי חבלה שחבלו בהם אחרים. לעומת זאת פוסק הרמ"א, חו"מ סי' תכד סעי' ז, שאינו פטור אלא מתשלומי שֶבת.
     ועי' רמב"ן שמות כא, ז, הכותב בשם בה"ג, שאסור לאדון לשחרר אמה עבריה בטרם הגיעה לבגרות: "ואפשר שההוצאה עצמה אסורה עליו עד הזמן, כי חייבו הכתוב במזונותיה ולעמוד עמו אולי תמצא חן בעיניו ותתייעד". ומכאן שמכירת הבת לאמה כוללת בתוכה את העברת האחריות לרווחתה של הבת, ואולי זוהי המשמעות העיקרית שלה. ראיה נוספת – מקידושין יט, ב (וכן ברמב"ם) שאין לאב סמכות למכור את בתו לאמה על מנת שלא לייעדה לאשה. ועי' בהרחבה בדברי הרש"ר הירש, שמות כא, ז-ח. מאידך, הלכה היא, שמוכרה לפסולים. וצ"ע. 
[10]   לא ניתן להוריש זכויות אלו: עי' כתובות מג, א-ב; קידושין טז, ב; רמב"ם, הל' אישות פי"ט ה"י; הל' עבדים פ"ג הט"ו.
     בניגוד לבעלי חיים שהזיקו, שבעליהם חייבים לשלם, אין האב חייב לשלם נזק שהזיקו ילדיו. עי' רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ד ה"כ.
     חבלה שחבלו בהם אחרים – לעצמם: עי' רמב"ם, הל' חובל ומזיק פ"ד הי"ט (ועי' ראב"ד שם).
     וכן מציאת קטן לעצמו (אא"כ הוא סמוך על שולחן אביו, שמציאתו לאביו מתקנת חכמים משום 'איבה'): רמב"ם הל' גזלה ואבדה פי"ז הי"ג.
     לעומת זאת, האב זכאי בדמי ולדות. עי' רמב"ם, הל' חובל ומזיק פ"ד ה"א; שו"ע, חו"מ סי' תכג סעי' א-ב; שו"ת משנה הלכות חט"ז סי' נח. אולם מסתבר שזוהי גזה"כ מיוחדת שאין לך בה אלא חידושה. ואכן פשוטו של מקרא מוכיח שלא מדובר בתשלומי ממון, אלא בסוג של קנס, ולכן נאמר "ענוש ייענש", ובת"י: "מתקנסא יתקנס דמי ולדא". וכ"כ הרמב"ן שם: "בעבור שאין בוולדות היזק ניכר, כי מי יודע אם יצליחו, אמר הכתוב, אע"פ שאין כאן ממון תשלומין, נשים עליו עונש, והוא כמו קנס וממון שיטילו עליו אחרים בעל כורחו". ועי' רבנו בחיי שם, ממנו משמע ההפך: "ולא כאשר תשית עליו האשה, לפי שאין לאשה חלק וזכות בוולדות, שאע"פ שהזכיר 'ילדיה' אין הכוונה שיהיו שלה, אבל הם פיקדון אצלה... כל היכא דאיתיה, ברשותה דמריה איתיה...". עי' אבן האזל שם, הט"ו, ד"ה אכן.
[11]   עי' רמב"ם, הל' נערה בתולה פ"ב הי"ז; הל' אישות פ"ג הי"ט.
[12]   תוספתא קידושין פ"א הי"א; קידושין כט, א-ב; רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"א-ה"ג, הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ח; שו"ע או"ח סי' שמג (ועי' משנ"ב שם ס"ק ב, שהביא מחלוקת אם מצוות חינוך חלה גם על האם); שו"ת משנה הלכות, חט"ז סי' נח.
[13]   אחריות האם להנקה – עי' רמב"ם הל' אישות פכ"א ה"ה-הט"ז; שו"ע אה"ע סי' פב סעי' א.
     אחריות האב למזונות – רמב"ם הל' אישות פי"ב הי"ד, פכ"א הי"ז-הי"ח; שו"ע שם סעי' ז.
[14]   חובת האב ללמד את בנו לשוט בנהר: תוספתא שם; גמ' קידושין כט, ב.                    .
[15]   תוספתא שם, גמ' קידושין ל, ב: להשיאו אישה וללמדו אומנות.
[16]   הנימוק לכך שכופים על האב לפדות את בתו שנמכרה לאמה, הוא דווקא משום פגם משפחה: עי' רמב"ם הל' עבדים פ"ד ה"ב.
[17]   י"א שאין בית דין מצווים להפריש את הקטן מאיסורים: רמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ז; הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ח;  שו"ע או"ח סי' שמג סעי' א.
     וי"א שבית הדין מצווה להפריש קטן מאיסור, אם הגיע לגיל חינוך: רמ"א שם; משנ"ב ס"ק ז.
     וי"א שחובה זו מוטלת על כל אדם: משנ"ב שם. אולם דין זה לא מיוחד לקטנים, אלא ישנה חובה להפריש מאיסור כל אדם מישראל, וא"כ אין זה נובע מסמכות כלשהי שיש לו כלפי הילד.
     בן סורר ומורה נמסר לבית הדין רק על ידי הוריו: רמב"ם הל' ממרים פ"ז ה"ז-ה"ט.
     בית הדין לא פודה בן שאביו נמנע מלפדותו: רמב"ם, הל' ביכורים פי"א ה"ב.
     יוצאת מכלל זה -  מצוות מילה: רמב"ם הל' מילה פ"א ה"א-ה"ב.
[18]   מחד, כתב הרמב"ם, הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ג: "האב שהרג את בנו... בית דין ממיתין אותו" – כשהרג במזיד. ומאידך כתב שם, פ"ה ה"ו, שאינו גולה עליו בשוגג, אף אם הגזים מאד בכך שהיכה אותו משיקולים חינוכיים, משום שהוא 'טועה בדבר מצוה'.
[19]   עי' בבא בתרא כ, ב; רמב"ם הל' ת"ת פ"ב ה"א; רמ"א חו"מ סי' קסג סעי' ג.
[20]   משנ"ב סי' שמג ס"ק ג.
[21]   אכיפת פרנסה על האב: רמב"ם הל' אישות פי"ב הי"ד-הט"ו (ועי' הגה"מ שם אות כ, שהדבר נובע מתקנה של בני העיר); שו"ע אה"ע סי' פב סעי' ז.
     אין אכיפת פרנסה על האם: רמב"ם הל' אישות פכ"א הי"ח.
[22]   עי' ספר היראה - לרבנו יונה גירונדי ז"ל, שמי שיודע על אדם המבקש להכות את חבירו, חייב להזהירו.
[23]   רמב"ם, הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"י – רצח ונערה מאורסה; נשמת אברהם ח"ד, חו"מ, עמ' רח-רי (והגרי"ש אלישיב שם מוסיף שה"ה לפגיעה נפשית חמורה, אף אם איננה גילוי עריות ממש). ועי' חפץ חיים, הל' איסורי רכילות פרק ט, הציורים, סעי' ו.
[24]   רמב"ם, ספר המצוות, ל"ת רצז; ס' החינוך מצוה רלז; סמ"ק, ל"ת פב; חפץ חיים, הל' רכילות כלל ט, באר מים חיים ס"ק א.
[25]   רמב"ם, הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ו-הט"ז.           
     על אחריות הממסד אנו יכולים ללמוד באופן עקיף מן המצוה הכללית למנות דיינים שישפטו על כל פגיעה שבין אדם לחבירו.
[26]   עי' נשמת אברהם ח"ד, חו"מ, עמ' רח.
     כאשר מדובר בדיווח לרשויות שעלולות למסור את הילד למשפחה שאינה שומרת מצוות (בארץ) או אף למשפחה לא יהודית (בחו"ל), עי' נשמת אברהם שם, עמ' רח-רט בשם הגרש"ז אויערבך והגרא"י ולדנדברג, זצ"ל, ויבלח"א הגרי"ש אלישיב. לעומת זאת, בשו"ת משנה הלכות, חט"ז סי' נח, נוטה להגביל מאד את הדיווח, ואף דן בכך מדין 'מוסר', בניגוד לנשמת אברהם שם, עמ' רי, שכתב שאין בזה משום 'מוסר' אפילו בחו"ל, מפני שאין לנו כוח של בי"ד היכול לטפל במקרים כאלה. ומסיים שם, עמ' ריא, שלגבי ערכאות של גויים, יש להבחין בין מדינות מתוקנות לבין מדינות פראיות.
[27]   על האחריות הציבורית להסיר סכנות בדרכים, עי' משנה שקלים פ"א מ"א; רמב"ם בפיה"מ שם, והל' רוצח ושמירת נפש פ"ח ה"ה-ה"ו.
[28]   ישנם אף הטוענים, כי הגברת הפיקוח החברתי מצד המדינה גורמת בעקיפין להחלשתה של האחריות ההורית, ובכך תורמת בעקיפין להחרפת הבעיות.
[29]   שו"ת משנה הלכות, חט"ז סי' נח.
     הגר"מ קליין מוסיף שם, שבהוצאת ילד מחזקת הוריו שלא כדין יש משום 'גניבת נפשות', מפני שהאב נחשב כבעלים על בנו, כפי שראינו בדין 'דמי ולדות'.
     אולם נראה שאין הדברים כך:
א.     מקורות רבים אחרים מורים שהבן אינו 'ממון' של אביו.
ב.     דין גניבת נפשות אמור דווקא במכירה לעבד ולא במסירת ילד למי שיגדל אותו יותר טוב.
[30]   מצאנו בדברי הפוסקים, שפגיעה חמורה באיכות חיים שקולה כנגד פיקוח נפש. כך כתב הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי-חמד פסחים סט, ב ד"ה יחיד נמי) שמותר להשקיע משאבים בפיתוח מחלקת ההשתלות על חשבון המחלקה לטיפול נמרץ. וכן כתב  הרב משה הרשלר, במאמר "חובת הצלה בממונו", הלכה-ורפואה, ירושלים תשמ"ג, עמ' מה-נ, שציבור יכול לקבוע הנהגות או תקנות לטובת הציבור אע"פ שעל ידי כך אפשר שיחידים יכולים להגיע לסכנה או ימנע הצלה מן היחידים. ועי' בהרחבה במאמרו של הרב יובל שרלו, 'הכללת תרופות לאיכות-חיים בסל הבריאות', 'תחומין' ל. לעומת זאת, עי' מש"כ הרב קוק זצ"ל, אורח משפט, סי' קכח, סעי נח.
[31]   בשו"ת משנה הלכות, שם, הוא כותב שנדרשת עדות גמורה בפני בית דין. לעומת זאת, עי' חפץ חיים, הל' לשון הרע כלל י סעי' א פרט א ובאר מים חיים שם.
[32]   עי' שו"ת משנה הלכות חט"ז סי' נח.
[33]   עפ"י חפץ חיים, הל' לשון הרע כלל י סעי' א. ועי' באר מים חיים שם.
[34]   עי' רמב"ם, הל' תשובה פ"ד ה"ו; פ"ז ה"ד-ה"ז.
[35]   על חובת הסב ללמד את נכדו תורה, עי' רמב"ם, הל' ת"ת פ"א ה"ב.
     על סמכות המשפחה הרחבה להתערב בחינוך הילד, עי' רמב"ם, הל' נזירות פ"ב הט"ו.
[36]   כך נכתב גם בנייר עמדה שיצא ע"י של מחלקת המחקר של הכנסת: "מסמך רקע בנושא: הוצאת ילדי עולים מן הבית בידי שירותי הרווחה. נכתב ע"י נעמי מי-עמי. ניתן לעיין בו באתר www.knesset.gov.il/mmm.
[37]   עי' רמב"ם הל' עבדים פ"ב ה"ד; הל' אישות פי"ב הי"ד-הט"ו, שם פכ"א הי"ח; שו"ע אה"ע סי' פב סעי' ז; משנ"ב סי' שמג ס"ק ג.
     הדעה הסוברת שעל בית הדין (ואף על כל אדם) להפריש מאיסור כל קטן שהגיע לחינוך (רמ"א או"ח סי' שמג סעי' א), היא מדין 'אפרושי מאיסורא', הנוהג גם באדם מבוגר.
[38]   ניתן להשיג בכך כמה דברים:
א.     יותר הבנה לרקע התרבותי של המשפחה, שהרב מכיר אותו ואף מייצג אותו.
ב.     יותר הבנה של המשפחה לשיקוליהן של הרשויות, דבר שיגביר את שיתוף הפעולה שלה עם התהליך.
ג.      יותר גיוס של הקהילה ומשאביה לעזרת הילדים והמשפחה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה