ישראל בטח בה'
(מידת הביטחון בה' במשנתו של מרן הרב קוק זצ"ל)
המאמר פורסם בגיליון י' של 'צהר'.
תוכן העניינים
הקדמה
א. ערכו של הביטחון
ב. חובת ההשתדלות
1. השתדלות ותיקון עולם
2. יוזמת האדם – חלק מן ההשגחה הא-להית
3. טובע הנאחז בקש
4. ההשתדלות הרוחנית והמוסרית
ג. חובת הזהירות
1. ביטחון וזהירות
2. השלכות הלכתיות
3. באנשי מעלה
ד. מבחן הביטחון
1. השלמת החסר
2. התוצאה - בידי שמים
3. הביטחון המזויף
ה. איסור הפחד
1. פחדו בציון חטאים
2. יראת העונש
3. נכונות לקבל את הרע
4. הפחד החיובי
5. חרדת הניתוק
6. בטוב העולם נידון
7. ביטחון ופטליזם
ו. ביטחון והשתדלות בהנהגת האומה
1. בסכנה לאומית
2. מורכבות ההנהגה הלאומית
3. ביטחון בה' במהלך הגאולה
ז. סיכום
1. האחדות הכוללת
2. הטוב הכללי והתעלות העולם
3. סגירת המעגל
הקדמה
שאלת הדרך הטובה אשר ילך בה האדם במידת הביטחון בה' – קשה ומורכבת היא, והעסיקה את גדולי ישראל במהלך הדורות. שאלה זו מקרינה, בצורות שונות, על שאלות רבות העומדות במרכז הווייתה של הציונות הדתית, כמו: גאולה בדרך הטבע, ההתיישבות בחלקי הארץ תוך אי ודאות מדינית, מקומו של השירות הצבאי ביחס לעבודה הרוחנית, ועוד. מאורעות המלחמה האחרונה ומוראותיה העצימו את השאלות, והפעם - ביחס לאמצעים שיש לנקוט בהם לשם שמירה על החיים. משום כך חיוני לברר את שיטתו של מרן הרב קוק זצ"ל בשאלות אלו[1].
בשנים עברו, קשה היה מאד לדון על כך, בעיקר בגלל מיעוט מקורות בכתבי הרב זצ"ל שעסקו בשאלה זו במפורש ותוך השלכות מעשיות. בשנים האחרונות, לאחר הוצאתם לאור של ארבעת כרכי 'עין איה', נסללה הדרך למחקר מסודר ומקיף יותר. הדברים מבוססים בעיקר על דברי הרב זצ"ל בעין איה, אולם מתוך התוויית הדרך בספרים אלו, ניתן לבאר את שיטתו של הרב זצ"ל כפי שהיא מתבארת גם בספריו האחרים, בהתאמה למבנה הכללי של שיטתו[2].
א. ערכו של הביטחון
על ערכה של מידת הביטחון עומד הרב זצ"ל (עין איה שבת ב, קצב):
תכליתה היא קרבת א-להים הנמשכת ממנה[3] - שהיא לעצמה השלמה גדולה, וגבורת הנפש בעוז ה' - הנמשכת ממנה בעת צר, שהאדם מוצא לו תמיד מחסה בשם ה', וגם בעת אשר כל המסיבות הטבעיות כבר חדלי כוח הן להצילו מרעתן - עוז ה' ישגבהו.
כלומר, שתי תוצאות גדולות יש לו לביטחון בה': האחת - תחושה עמוקה ומשמעותית של נוכחות א-להית בחייו של האדם בכל רגע ובכל צעד מחייו. והשנייה - תעצומות הנפש שהאדם מקבל מתודעה זו, שהקב"ה מלווה אותו בכל צעד מחייו ומבטיח את גורלו לטובה.
תוצאה שלישית מביא הרב במקום אחר (עין איה ברכות ט, כג ד"ה והנה), ביחס למצבו המוסרי של האדם:
המידה היקרה הזאת הונחה באדם... בהיותה מוכרחת להעמדת מצבו הרוחני והחומרי, לבל יהיה נבהל להון ושטוף בתאוותיו; כי ידע כי לא אשר יראה האדם שהוא טוב הוא הטוב המוחלט, כי ענייני האדם מונהגים הם על פי עצת ה' הקיימת לעד.
תוצאה רביעית היא דווקא חיזוק כוחו של האדם במעשיו ובהשתדלותו, וכך נכתב ב"שמונה קבצים" (ו, קנז):
הביטחון מוסיף הוא חיים ואומץ, כל מה שהוא מלובש יותר ויותר במעשים רבים… והולך זרם גדול ואדיר ממקור האמונה ומחיה את הביטחון, ומשניהם ביחד פורץ מעיין וקילוח עצום אדיו ונורא... ומתפרץ בשפע עושר על כל אורחות השכל ועומק הדעת, ומחיה את כשרון הגבורה, כיבוש החיים, יישוב העולם וההתכוננות המעשית לכל פרטי פרטיה.
תוצאה חמישית היא שלוות הנפש, המאפשרת לאדם להפנות את מרצו לעבודת קונו, וכך כותב הרב בעולת ראיה (א, רכה)[4]:
המשגב להינצל מסבך הטרדות הוא הביטחון... והביטחון עצמו עוד לא יועיל לו כי אם בהיותו על ידי מנוחת נפשו משתלם לדעת את קונו, כל אשר תוכל נפשו שאת מארות התורה שתוכל להכילם...
על היחס שבין הביטחון לבין ההשתדלות, ועל הדך שבה הביטחון נותן יותר עוצמה להשתדלות, נעמוד בהמשך הדברים.
ב. חובת ההשתדלות
שתי גישות יש באשר לביטחון וההשתדלות: הגישה האחת מעלה על נס את הביטחון, ולפיה, ככל שיעלה האדם במדרגתו - כך ישתדל פחות[5]. הגישה השנייה מעלה על נס את חובת ההשתדלות, אלא שעליה להיות ניזונה מן הביטחון[6].
1. השתדלות ותיקון עולם
לדעת הרב זצ"ל, האדם חייב לפעול בהשתדלות אקטיבית, ולא ללכת בדרך של ביטחון פסיבי. וכך הוא כותב בעין איה (ברכות א, קמג), ש"הביטחון התמידי הוא להיות בוטח בה' שיעזרהו בהשתדלותו".
הנימוק לכך שזוהי הדרך הראויה, מובא בהמשך הדברים[7], וגם במשפט כהן (סי' קמד), כחלק מבירור הלכתי:
ורס"ג אומר בספר האמונות והדעות (י, טו), על מי שאומר שבטוח בה' על ענייני עולם הזה, שהיא דעה זרה, דא"כ יאמר גם כן על ענייני עולם הבא, ומה תכלית התורה והמצוות?
מתוך כך כותב מרן הרב בעין איה (שבת ב, קצד), שההסתמכות על הנס פוגעת בשלמותו של האדם, המצווה לפעול ולעשות:
שהאדם... ראוי הוא שיהיה אוהב את הטבע, את הסדר וההדרגה המניחים לו להיות פועל, לא נפעל. וזוהי שלמות יקרה לאדם, שיהיה חפץ באמת להיות פועל... אבל הנס מהפך את האדם לנפעל, כי הוא אינו יכול לעשות בזה מאומה[8]. על כן מגרע כוחו של אדם... ובתור נפעל, חי הוא על חשבון העבר, ומנכין לו מזכיותיו[9].
במקום אחר כותב הרב שיש ערך בשמירת הסדרים והחוקים הקבועים ולפעול במסגרתם. וכך הוא כותב בענין השגת הפרנסה (עין איה שבת ה, ד):
צריכים אנו להבין כי ענייני הכלכלה הם מסובכים עד מאד. והסידור שסידר אדון כל המעשים ב"ה בעולמו, שיהיה כוח דרישת הכלכלה רוח דוחף ורודה בכלל החיים, להעמיד את צורת החיים באותו הצביון הרצוי שלילך למטרתו, הוא מבונה דווקא על פי אותו הסדר הטבעי של הכלכלה הבא עם כל הזמנת הסיבות עליו.
ההסתמכות על הנס באה לשבור את הסדר הטבעי ואת כל היתרונות שגנז בו הבורא, ועל כן נאמר על מי שזכה לפרנסה דרך נס: "כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו מעשה בראשית".
2. יוזמת האדם – חלק מן ההשגחה הא-להית
השתדלות זו, כאשר היא מלווה במידת הביטחון, אין היא כפירה בהשגחתו ובמלכותו של ריבון העולם. להיפך, הרי היא המימוש המלא של האמונה בה' כמכוון את כל פעולות הטבע, ואף את היוזמה האנושית. וכך כותב הרב בעין איה (שבת ב, קצה):
...הטבע הוא מעשה ה' עם האדם עצמו. כי כל מה שהאדם עושה - הלא הוא גם כן מעשה ה'. ואין הפרש בין אם יהיו האמצעיים כוחות המציאות או זריזות האדם, שכלו וחפצו. כשהוא גם כן משתמש בהם, הוא גם כן חלק מהמציאות, שהיא כולה מעשי ה'.
לאור זאת, מתבררת החשיבות שיש בפעילותו האקטיבית של האדם:
אלא שבהיותו פועל, הוא מתגדל גם כן מצד פרטיותו; ובהיותו נפעל - הוא מתקטן, חי חיים של קבלה, לא של השפעה. וראוי לאדם לאהוב חיי השפעה, שהם חיי פעולה, שהוא חפץ ה' היותר עליון הרוצה בשלמות היותר עליונה של בריותיו.
לדעת הרב זצ"ל, מעשי האדם הם הם הביטוי הממשי לעשייה הא-להית בעולם[10].
הרב זצ"ל מרחיב את הרעיון שהשתדלות האדם היא המימוש של השגחת ה' בעולם כאשר הוא מתייחס לענייני הרפואה לאור דברי הגמרא (ברכות ס, א) המצווה על האדם להתפלל לפני הכניסה לרופא. ועל כך הוא כותב (עין איה ברכות ט, קפ; מובא בעולת ראיה ח"א עמ' שצ):
האדם הוא יצור אורגני, דבקים וקשורים המה כוחות גופו זה בזה וכוחות נפשו זה עם זה... ומי הוא האדם שיוכל להתפאר ולומר שיודע הוא את כל כוחות הגוף והנפש...? א"כ הלא אין אמונה ברופא; כי אף אם במקצוע האחד הצר והקצר ירפא, אולי גורם השינוי הזה קלקולים רבים בעבר אחר, ששקולים הם כנגד התועלת היוצאת מרפואתו...
לאור זה שישנו סיכון בהליכה לרופא, מסיק מרן הרב:
ובאשר אין השכל מסכים אל הרפואה בהתחכמות האדם, והניסיון אמנם יורנו כי פעמים רבות תקלע חכמת הרפואה אל האמת – צריכין אנו להשכיל שגם השימוש בחכמת האדם ברפואה היא אחת מפליאות ההנהגה [הא-להית]; ואנו משיבים את הדבר לההשגחה העליונה כאותן הדברים שאין בו שום יכולת בפועל כפינו[11]...
הבנה זו, שההשגחה הא-להית יוצאת אל הפועל באמצעות מעשי האדם (במקרה זה - הרופא), קובעת יחס אחר אל העשייה האנושית, כפי שנכתב בהמשך הדברים:
שאין לנו לחוש על המסתרים של הייחוסים שאין עינינו רואות אותם; שא"כ כבר ביטלת כל עמל האדם לתיקון הגשמי והרוחני, כי יחוש שכל מה שהוא מתקן ומשכלל, שמא גורם הוא הפסד באיזה יחש נסתר[12].
אלא כך היא המידה שאין ראוי לפקפק בה כלל: שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות; והתורה נתנה רשות לרופא לרפאות בהיותו בקי במקצוע שלו; ואין להרפות ידי העמלים בתיקונו של עולם, לפקפקם בחששות של מסתרים.
כוחו וכשרונו, חכמתו ויוזמתו של האדם הם חלק בלתי נפרד ממעשי ה', כדברי הרב:
והתפתחות שכל האדם, וכל תולדות המצאותיו דבר בעתו - הכל מעשה ה' המתראה לפי צרכי האדם בעיתותיו ודורותיו, לתעודה רמה ומדוייקת, שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע[13].
מדבריו למדנו, שלא זו בלבד שיש להשתדל במקום שבו התועלת ברורה ומוכחת, אלא שחובת ההשתדלות מחייבת פעילות על פי השכל הישר והידע האנושי גם במצבים של אי ודאות, בהם עלול להתברר בדיעבד שהפעולה הזיקה יותר מאשר הועילה. במקום זה מתבטא הביטחון בה' בנכונות ליטול את הסיכון הקיים בעשייה, מתוך הכרה בכך שכל מערך שיקול הדעת האנושי, על טעויותיו האפשריות, אף הוא חלק מן ההנהגה הא-להית.
3. טובע הנאחז בקש
על כך יש לשאול: האם יש מקום לנקוט למשל פעולות שסיכויי הצלחתן מועטים, שהן בבחינת "טובע הנאחז בקש", בהסתמכות על כך שהקב"ה ישלים את החסר[14]? הרב זצ"ל עוסק בשאלה דומה ל"טובע הנאחז בקש" בתשובה (עזרת כהן סי' לד), העוסקת בשימוש באמצעים למניעת היריון, כאשר אינם בטוחים דיים למניעת סכנה:
ולבי נוטה לומר שכיון שבכל ההתחכמות שבעולם אין לנו עצה בטוחה - יותר טוב לסמוך על רחמי שמים אפילו בנידון דידיה, וירבה בתפילה (כנדה עא, א). ובירושלמי (פ"ח דתרומות ה"ג): "רבי ינאי הוה מדחיל מיניה (מן הנחשים) סגין והוה יהיב ערסיה על ארבעה מרישין דמיין (ספלים מים), חד זמן פשט ידיה ואשכחיה - אמר: ארימון מיניה (ולענ"ד צ"ל: מינייהו). שומר פתאים ה'".
ונ"ל פירושו: מאחר שראה שכל השמירות היתירות אינן מועילות, וסוף סוף יוכל [הנחש] לבוא ולהימצא במיטתו המשומרת כל כך, אמר שהוא רואה מזה שצריכים לסמוך רק על רחמי שמים...
מתשובה זו ניתן להסיק ש"טובע הנאחז בקש" אינו חלק מחובת ההשתדלות. אולם נראה שיש לחלק בין המקרים: בתשובתו עוסק הרב זצ"ל במצב של סכנה רחוקה, שאמצעי ההגנה נגדה אינם מבטיחים את התוצאה. על כך אומר הרב שההשתדלות הזאת היא מיותרת[15]. אולם במצב של סכנה ודאית, יתכן שהאדם נדרש לחפש כל דרך אפשרית כדי להינצל, גם אם סיכוייה מעטים - תוך ביטחון בקב"ה שיצליח את דרכו.
4. ההשתדלות הרוחנית והמוסרית
על פי דרכו של הרב זצ"ל, ההשתדלות אינה מבטאת חיסרון באמונתו של האדם בהשגחת ה', אלא באה להטיל עליו אחריות יתירה לתיקונו של עולם בשליחותו של הבורא. תפיסה זו מעצבת את תכניה של ההשתדלות בהיבט נוסף, והוא: המרכיב המוסרי והרוחני. וכך כותב הרב בעין איה (ברכות ט, ז):
אין גדר הביטחון וההיתלות אל ישועת ה' בא... כי אם להשכיל את העם שלא בכוח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאוויים, כי אם צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ה'...
נמצא שיסוד הביטחון ותכלית ההוראה שהראה ה' יתברך על ידי ההנהגה הניסיית... היתה, לא להחליש את הציור שצריך התאמצות אדם להקמתו הכללית והפרטית, כי אם לשכללה שתהיה שלמה כל צדדיה, היינו: שלא תסתפק רק בגבורה פשוטה, כי אם תפנה על כל הצדדים של שלמות הפרטי והכללי.
וזהו יסוד הדקדוק המוסרי שהיו צריכים להתנהג במלחמותינו לפי הדרכתה של תורת ה' תמימה... והביטחון מועיל רק למלא את כוח החריצות מכל צדדיו, שלא ייכשל בהתמלאו רק צדדים גשמיים לבדם.
הביטחון, לדעת הרב זצ"ל, לא בא לצמצם את ההשתדלות, אלא להרחיב אותה גם לתחומי העוצמה הרוחנית והמוסרית. ההכנה הרוחנית נחוצה ודרושה אפוא, לא רק כמרכיב במידת הביטחון, אלא כחלק בלתי נפרד מן ההשתדלות עצמה[16].
דברים אלו, יש להם משמעות מעשית רבה לגבי דרכי ההשתדלות, שצריכות להכיל בתוכן מרכיב משמעותי של שיקולים ערכיים ומוסריים. הדוגמא הבולטת לכך היא הזהירות מן הגזל. וכך כותב הרב בעין איה למסכת שבת (ב, ב):
כי לא יגע כל אדם במה שמוכן לחבירו אפילו כמלוא נימא. על כן לא ישלח ידו בעוולתה, כי לא יצליח. באשר תעודת ההצלחה הזאת ותכונתה היא שתעמוד בגבולה לפי חוג הצדק והיושר שיגע לאדם מברכת ה' עליו, הציור הזה ישמרהו משלוח יד בעוול.
דוגמא נוספת היא העדפה של קנייה מיהודי, גם במחיר יקר יותר, היא דרך נכונה יותר בהשתדלות הכלכלית מאשר לחפש כיצד לקנות בזול[17]. כך ניתן ביטוי לכך שעניינה העיקרי של ההשתדלות הוא השתתפותו של האדם במהלך תיקונו של עולם.
מרכיב נוסף של ההשתדלות הרוחנית הנובעת מן הביטחון הוא התפילה. וכך נכתב ב'שמונה קבצים' (ה, קכה):
משורש הביטחון באים ענפי הביטחון, שבהם כבר מוצאה לה התפילה מקום… ולפי אותה המידה שענפי הביטחון יונקים משורשה, הם מסתעפים, עושים פירות ומתגלמים גם בחיים לכל הרחבותיהם. "רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם"...
ג. חובת הזהירות
מדברי הרב זצ"ל על חובת ההשתדלות כדבר הנובע מן האחריות שהטיל הקב"ה על האדם לפעול במו ידיו למען תיקונו של עולם, למדנו את חובת ההשתדלות האקטיבית, באופן פעיל. מתוך כך עולה השאלה: מהי ההתייחסות הראויה אל ההשתדלות הפסיבית, להימנע מנקיטת פעולות שיש בהן משום סכנה; שהרי אין בה שום פעולה המביאה לתיקונו של עולם.
1. ביטחון וזהירות
על שאלה זו עונה הרב זצ"ל (עין איה שבת ב, קצו) ברמה העקרונית, ואומר:
לא לבד להוסיף זהירות במקום שאפשר לתקן... כי אם להימנע גם כן לגמרי מהליכה ועסק שיש בו מצד ילדי הזמן חשש סכנה.
במקום אחר (שם, קצב) מנמק הרב את הדברים, כאשר הוא מתייחס למה שמסופר בגמרא (שבת לב, ב) על ר' ינאי, שהיה בודק את הגשר לפני שהיה עובר עליו:
...כמה צריך האדם להיות נזהר שמידה היקרה הזאת... לא תיהפך לרועץ, שלא תהיה הסיבה לעצלות ולשפלות ידיים, שהוא ההיפוך מההשלמה האמיתית של האדם[18].
מתוך כך באה הנהגתו של ר' ינאי:
על כן, כל מה שהאדם יותר דבק בקונו ויותר נאזר במידת הביטחון בשם ה' - ראוי לו ביותר להראות זהירותו וזריזותו בכל הנוגע לפעולת אדם... על כן "ר' ינאי בדיק ועבר". ובתכלית זהירותו לא מנע כל טורח התלוי בידי האדם להיות ניצל מכל תקלה ומכשול[19].
2. השלכות הלכתיות
מרן הרב הסיק מעיקרון זה מסקנה מעשית כשעסק בטיול של רשות. הוא החמיר מאד בשאלה זו וכתב לבנו, הרצי"ה זצ"ל (אגרות ראי"ה ג, תתנב, עמ' קלב):
על דבר עצם ההליכה לטייל במקום שיש אפילו חשש רחוק של סכנה ח"ו – כבר גיליתי את דעתי... שאינה מהראוי...
ומכאן למדנו שהזהירות ראויה אף במקום בו על פי ההלכה מותר להסתכן; שכן מצד הדין נראה שאין לחשוש מדברים רחוקים, עליהם נאמר "שומר פתאים ה'"[21].
מאידך, במקרים אחרים של סכנה רחוקה, הורה הרב זצ"ל שיש גבול לזהירות הנדרשת, ואין להגזים בה. וכך הוא כותב בתשובה העוסקת בחשש למה שנאמר בצוואת ר' יהודה החסיד שאסור משום סכנה (עזרת כהן סי' ו):
והלא גם על דבר שחשו חז"ל לסכנה גדולה, כמו הקזה בערב שבת, שאמרו על זה בשבת (קכט, ב), שהיה ראוי למנוע אלא כיון שדשו בו רבים, "שומר פתאים ה'". ואפילו לגבי סכנה גמורה דקטלנית כתב בתרוה"ד (סי' ריא) דבענין נישואין אמרינן "כיון שדשו בה רבים שומר פתאים ה'" (עי' נוב"י קמא אה"ע סי' ט), וכתב דלא חיישינן לספק חששא, כמו שאין אנו נזהרין מכמה מילי דאזהירו רבנן עלייהו משום חשש סכנה...
בדעתו נראה לומר שיש לחלק בין דין לבין מידת חסידות. מצד הדין אין לחשוש לסכנה רחוקה, ויש לסמוך על כך ש"שומר פתאים ה'"; ואילו מצד ערכה של ההשתדלות, יש לחשוש יותר[22]. כל זה אמור דווקא שלא במקום מצוה (כגון: הקזה בערב שבת). אולם במקום מצוה של נישואין, בה הרב עוסק באותה תשובה, אין מקום להשתדלות כזאת. והדברים עולים בקנה אחד עם מה שהבאנו לעיל (אות ב,3) שחובת ההשתדלות, הנובעת מאחריותו של האדם לתיקונו של עולם, כוללת בתוכה את ההשתדלות בתחום הרוחני והמוסרי, לא פחות מאשר ההשתדלות בתחום המעשי.
בתשובה אחרת (עזרת כהן סי' לה), המוקדשת לשימוש באמצעים למניעת הריון במקום חשש סכנה, מבחין הרב בין רמות שונות של סיכון:
אבל במקום שיש סכנה ממש, ואפילו ספק סכנה על פי הרופאים - יש לומר דכו"ע מודים כיון דלא שייך לומר בזה "שומר פתאים ה'". דאטו בכל סכנה וספק סכנה נאמר כן?! ולא שייך זה כי אם במה שהוא מנהג העולם בטבעו או בענין דדשו ביה רבים...
ואכן כאשר מדובר בסכנה גדולה יותר, חובת ההשתדלות להיזהר מסכנות עומדת אפילו במקום מצוה.
אולם יש לעיין במה שכתב בעין איה (ברכות ב, נב):
...עצם הפרישה לסכנה, שאינה ראויה לצורך פרנסה בגדר הבוטח בה' באמת, כדברי החסיד בחובות הלבבות (שער הביטחון, הקדמה) על המפליג בארצות רחוקות לפרנסתו, שיש בזה מחוסר ביטחון, מ"מ לא תעזבם גם ביד המקרה, גם בהיות שעצם הפרישה לבוא לזאת המידה היא דבר עבירה בגדר שלימות הראויה. "אפילו בשעה שהם פורשים לדבר עבירה יהיו כל צורכיהם לפניך"...
והדברים צריכים עיון, שכן השתדלות להשגת הפרנסה מוגדרת במקומות רבים כצורך מצוה שמותר להסתכן למענה. וצריך לומר שגם אז יש להסתכן כמקובל על ידי בני אדם ממוצעים ולא להסתכן מעבר לכך, אף שבני אדם הנחשבים נורמליים מוכנים להיכנס לסכנה זו.
3. באנשי מעלה
היה מקום לחשוב שהדברים אמורים באנשים רגילים, שהם צריכים להיזהר מכל סכנה; אולם כאשר מדובר באנשי מעלה, שרמתם האמונית והרוחנית גבוהה, ומתוך כך מידת הביטחון שלהם היא ברמה גבוהה, יהיה מותר להם להסתכן יותר מאחרים. הרב זצ"ל (שם, קצו) כותב את ההיפך, וסובר שדווקא אנשים אלה צריכים להקפיד יותר מאחרים על ההשתדלות הנדרשת. הוא כותב את הדברים בנוגע לר' זירא ש"ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלי", מחשש שדקל יפול עליו ויפגע בו (שבת לב, א)[23]:
וביותר צריך להדרכה זו מי שכבר נתרומם מעל דרכי החיים הטבעיים, שבמקום שיש מטרה שם הניסים מוכנים לפניו, כמו ר' זירא... איש כזה עלול הוא לשכוח את הטבע, שהוא חותם א-להי של ההנהגה. על כן דווקא עליו מוטלת החובה... להיות זהיר בכל אורחות הטבע... וממילא שלא לעזוב שום השתדלות טבעית...[24]
ד. מבחן הביטחון
דברים אלו מעלים את שאלת המבחן: אם צריך להשתדל השתדלות מעשית מלאה, במה מתבטא הביטחון בעולמה של הנפש? כיצד ידע האדם אם הוא אכן בוטח בה' או שהוא נשען על כוחו ותבונתו האנושיים, תוך שהוא משלם מס שפתיים למידת הביטחון[25]? הרב זצ"ל נותן לכך מספר תשובות.
1. השלמת החסר
תשובה אחת מובאת בעין איה (ברכות ט, קכ) בקשר לביטחון בה' בזמן הגלות:
הביטחון הוא מוגדר כשנשלים את חוק ההשתדלות במה שהוא בידינו, ומה שאין יכולת שלנו מגיע לזה - שם הוא מקום הביטחון.
הביטחון נותן, אפוא, שלוות נפש למי שיודע שכוחה של ההשתדלות מוגבל מלהבטיח את התוצאות הרצויות, והוא בוטח בה' שישלים את מה שחסר בעשייתו[26].
2. התוצאה - בידי שמים
לביטחון המלווה את ההשתדלות ישנו צד נפשי נוסף, והוא: ידיעתו של האדם שהוא רק משתדל, בעוד שהתוצאה הסופית תלויה אך ורק בריבונו של עולם. וכך כותב הרב בהמשך הפרק (שם קעא):
יסוד הפעולות כולם בהשתדלות האנושית - אינו כי אם ההכנה. אמנם גמר כל דבר וענין הוא בידי שמים. "אקרא לא-להים עליון, לא-ל גומר עלי" (תהלים נז, ג)... וזהו חוק מוכרח שיהיה ניכר במעשה המציאות, למען ידע האדם כי ה' הוא הנותן כוח לעשות חיל.
כהמשך לרעיון זה, כותב הרב זצ"ל שיש להימנע מהשתדלות מוגזמת. הוא מבסס את דבריו על הפסוק בתהילים (קכז, ב): "רב לכם משכימי קום, מאחרי שבת, אוכלי לחם העצבים; כן יתן לידידו שינה[27]". ואלו דבריו בעין איה למסכת שבת (ב, ב):
צריך לדעת עוד ציור אחר, שתחום העושר המגיע לכל איש הוא מצומצם ומוגבל לפי אותו הערך הראוי לו... וההטרדה היתירה לא תוסיף על מהקור שכבר הוא מוגבל ומצומצם, מפני שיש לכל עושר פרטי תעודה ותכלית כפי מידתו... על כן השתדלות יתירה איננה מביאה להרבות הון...
מתוך עיקרון זה, שהתוצאה תלויה אך ורק בידי שמים, נובע שמי ששם את כל יהבו על האמצעים שיצר לעצמו, התנהגותו זו היא הסיבה לנפילתו. וכך הוא כותב במאמרי הראי"ה (ח"ב עמ' 425; ביאורים לאגדות רבה בר בר חנה סי' ג):
בא לומר מה שראה כוח הרע הבא מתשוקת ההמונים לשום זהב כסלם, וכל תשוקתם אינה כי אם לבנות בתי חומה ולקמץ בממונם שלא ליתן לכל דבר צדקה, והם מחשבים שהמה בוטחים במה שישימו על עפר בצר, ויבצרו העיר אשר דרים בה בחומות גדולות.
ובאמת זהו עיקר חורבנם, ולא תועל להם שום הצלה לעת פגע, כי כוח המשחית הוכן בזה גופיה (=עצמו) שהם מסירים בטחונם מה' ושמים מבטחם בכוח ידם... וסוברים שהם מיישבי עולם, ואינם כי אם 'חרובי קרתא'; כי על ידי זה השגחת ה' ית' והצלתו נמנעת מהם. ולא די שלא יועילו להם מבצריהם... אלא שגם חיילים ורוכבי סוסים גם כן לא יוכלו למלט נפשם, תחת אשר אם לא שמו מבטחם בארמונות ובמבצרים היו נשמרים על ידי ההשגחה הא-להית.
3. הביטחון המזויף
ישנה גם רעה חולה, שהיא הביטחון המזויף. אחד מסימניו הוא שהאדם מתחיל לבטוח בה' רק כאשר איבד את כל משענותיו האחרות. וכך כותב הרב בעין איה (ברכות ט, שכב):
אמנם לא תימצא לאדם הנוחם והשמחה בעת צרה בביטחון ואמונה, כ"א אם הרבה לקנות לו את יקרתם בעת ההצלחה. לא כן המרפה עצמו מדברי תורה, לא יוכל לשוב בעת צרה למצוא מעוז בעוז שם ה', אף על פי שחפץ אז בזאת בכל לב ונפש, כי ימצא נפשו ריקה ורחוקה מאור ה'.
המבחן העיקרי לביטחונו של האדם בה' הוא הפחד, לו נקדיש את הפרק הבא.
ה. איסור הפחד
לעומת החיוב הקיים בהשתדלות ובזהירות, המביאות את האדם לאקטיביות נפשית ולשליטה בגורלו, עומד לו הפחד, המשתק ומרגיל את האדם לפסיביות הרסנית. על כן, מבחנו העיקרי של האדם, אם בוטח הוא בה' אם לאו, הוא מצבו הנפשי: אם הוא שלו וקר רוח או שרוי בפחד.
1. פחדו בציון חטאים
על איסור הפחד כותב מרן הרב בעין איה (ברכות ט, קעד), כאשר הוא מסביר את דרשת הגמרא (ברכות ס, א) על הפסוק "פחדו בציון חטאים"[28]:
לפי מושגי השכל הטהור אין מקום לפחד. על כן, כל זמן שהאדם הולך בדרכי היושר, [ו]הוא מתייחש אל השכל ודבק עמו - אינו מוכשר להיות מתפחד. אמנם בהעוותו דרכו ויצא מדרך השכל אל אשר יישאהו הדמיון - אז כבר יש מקום לפחד, כי בחדרי הדמיון ישנם הרבה בלהות נוראות. על כן מאן דמפחיד אינו כי אם חטאה, הנקשר אל הדמיון ושולט עליו הפחד, שהוא בא מהדמיון המתפרץ על הדעת[29].
הזהירות, מקומה בשכל. ואילו הפחד, מקומו בדמיון. על כן, הבוטח בה', אל לו לפחוד, גם כאשר הוא מזהה סכנה באופק. בהסבר ההגיוני לכך שאין מקום לפחד, נותן הרב זצ"ל מספר תשובות, כפי שיתבאר בהמשך הדברים.
ועי' מידות ראיה, ערך פחד, בסופו.
2. יראת העונש
גם הפחד עצמו, לא מקשה אחת הוא עשוי. יש פחד הבא מצד טבעו של עולם, ויש פחד הבא מחמת גזירה הבאה מאת ריבונו של עולם. הפחד הראשון נובע מאי אמונה בהשגחת ה', ואילו הפחד השני אינו בא אלא מכוחה של אותה אמונה בה' ובהשגחתו על כל ברואיו. הפחד הראשון - לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם האמונה והביטחון. אולם מידת ההגנה שהקב"ה מעניק לבריותיו, הרי היא תלויה במעשיו של אדם, הצדיק הוא אם רשע. על כן, רק האדם הצדיק, אין לו לירא מכל רע. אך איך ידע האדם אם צדיק הוא אם רשע? על כך כותב הרב זצ"ל בעין איה (ברכות ט, קעג):
שמכיון שהאדם משליך על ה' יהבו - כבר טהר לִבו מכל רע, והולך בדרך הטובה והישרה. על כן אין צורך לצרפו ולזקקו על ידי סיבות מחרידות, ולא יירא משמועה רעה. ומכאן, שהאדם המרגיש בעצמו כי "נכון ליבו בטוח בה'" - יאמין בעצמו כי אכן ראוי לו להיות בכלל זה ש"משמועה רעה לא יירא".
מדברים אלו עולה שהביטחון בה' אינו מהווה סיבה לכך שהאדם יהיה מוגן יותר. הזיקה בין ביטחון להגנה אמנם נכונה, אולם בכיוון ההפוך: אדם הראוי יותר להגנה הא-להית חש בכך על ידי התגברותה של מידת הביטחון בלבו.
במקום אחר עומד הרב זצ"ל על כוחו הפועל של הביטחון לרומם את האדם למצב בו יהיה באמת מוגן יותר מכל פגע, וכך הוא כותב בעולת ראיה (ב, עה ד"ה לא תירא):
...הבוטח בה' בדעה והכרה שכלית ולב רצוי - נפשו מלאה אומץ, וסדר שלוותי קבוע בה. וכשם שרגשי הפחד הדמיוני סרים מפני האור של הביטחון, ככה האסונות, הנכונים לבוא על בני אדם באופן כזה שאין הזהירות האנושית יכולה להגן, הרי הם סרים מן הבוטח, מפני הסדר של ההגנה הא-להית החופפת עליו[30]. "לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם".
ומכאן שהביטחון עצמו הוא הגורם לכך שהאדם יהיה מוגן יותר.
3. נכונות לקבל את הרע
הפחד השני - מייסורים ואסונות העלולים לבוא עליו כחלק מן ההשגחה הא-להית, הרבה יותר מבוסס. אך גם הוא, במבט מעמיק - אין לו מקום כלל ועיקר, שכן כל מה שבא בהשגחה מיד ה' - לטובה הוא עושה. התחושה המלווה את האדם המאמין היא כי ריבונו של עולם מנהיג את עולמו בדרך טובה, ויש לתת אמון בסיסי בהתמשכותו של הטוב בהשגחת ה' על עולמו. אין לו לאדם לירא מפני מה שמגיע אליו מתוך השגחת ה', שכן אינו אלא לטובה ולתיקון[31]. הרב מבטא את הרעיון הזה, כאשר הוא מסביר את דברי הגמרא (שבת יב, א): "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". וכך הוא כותב שם (שבת א, מג):
ולפעמים יעלה האדם על ידי ייסוריו למעלה יותר עליונה... לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב - זהו טוב לו. כ"א גם הרעות המדומות, בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבוא למעלה זו, שלא לחפוץ כ"א שייעשה חפץ ה' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ה' באמת, שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם. ואף אם יתייסרו בייסורים וחולאים - ידעו כי גם בזה טובה נמצאת...[32]
רעיון זה חוזר על עצמו גם בעולת ראיה (ח"א עמ' רכ ד"ה ואני) על הפסוק: "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך...":
יסוד הביטחון המעלה את האדם לתכונת קדושה עליונה, רוממות נפש וגדולת קודש - הוא לא אותו הציור שהאדם יצייר בעצמו שהוא בטוח שמה שהוא דורש ומבקש וחושב שהוא דרוש לו ימלא ה'. כי אפשר שמה שהוא חושב שהוא הטוב - הוא ההיפך מהאמת. אלא שהוא בטוח בחסד עליון שברא את העולם ובנה אותו וכוננו ומשגיח עליו ברוב חסד. ועל כן אין מקום לשום דאגה, לשום עצבון רוח. כי הלא יודעים אנו שחסד א-ל נטוי על כל יצוריו, והננו נכנסים תחת כנפי חסדו בכל רגע.
4. הפחד החיובי
עם זאת יש גם פחד חיובי, המערער את הביטחון הטבעי שיש לאדם בחייו ומזכיר לו על מי עליו להישען באמת ואת החשש שמא לא יצא ידי חובתו כלפיו. וכך כותב הרב בעין איה (ברכות ט, מז) בהתייחסות למקומו של החלום הרע:
אמנם הרעיון של האיש המוסרי ודאי יעביר לפניו גם כן איזה מחזות של פחד, כמידת יראי ה' החושבים לעצמם שלא יצאו ידי חובת הצדק... אמנם לעומת זה הלא הביטחון ואהבת ה' תשגבם שלא תיפול עליהם שואת פחדים... כי דיה גם כן ההערה הקלה הפועלת על הנפש בעת חזיון החלום... להתעודד אל הטוב ולרכך קשיין של המידות הרעות…[33]
מטרתו של הפחד היא אפוא, לערער את בטחונו העצמי של האדם ולהביא אותו לידי ביטחון במי שבאמת ראוי לבטוח בו[34].
5. חרדת הניתוק
ברובד עמוק יותר, קשור הוא הפחד אל הניתוק מן העולם. האדם הפוחד, חש כי אין הוא שייך אל העולם. אין העולם מעניק לו ביטחון והגנה. להיפך: "העולם כולו נגדנו". תחושת הניתוק הזאת, מכאובים רבים יש בה. גם על נקודה זו עומד מרן הרב (עין איה ברכות ט, קעד):
הפחד יבוא מפני מצב הנפש שאינו דומה ומתאים אל המציאות הכללית. כי כל דבר וענין המתאים אל המציאות הכללית - אין לפחוד ממנו. על כן, מי שאין בידו חטא ולא הפסיד ייחושו אל המציאות הכללית - לא יפחד כלל. רק החוטא, שניתק את נפשו מסדר המציאות הישר עפ"י דרכיו המעוותים - הוא יפחוד.
לעומת זאת, האדם הבוטח - מרגיש מחובר אל הכול ואל מקור הכול, ועל כן שום דבר אינו יכול לאיים עליו[35]. וכך כותב הרב (עין איה ברכות ט, קעה):
האדם צריך להסתכל בעין יפה במציאות כולה כמו שהיא ובההנהגה הא-להית המקפתה. וכל אשר ישווה את נפשו ביותר אל כלל המציאות, באשר יתברר לו שגם הוא עצמו אינו דבר אחר כי אם חלק אחד מחלקי המציאות הגדולה - לא יתאנח ולא יפחד...
כי הייסורין בכללם, עיקר מציאותם הוא באדם הפנימי. הלב השמח הרואה את העולם כאשר הוא, ולבו מלא אורה וביטחון - גם ייסוריו אינם ייסורין, כי הוא מתענג ושמח בהם. ולעומת זה, מי שהרגיל עצמו שלא למצוא קורת רוח במציאות כמו שהיא - כל ימיו ייסורין מוכנים לו. כי לא יתכן לאדם להיות יושב בשלוה ושמחה בעולם, זולת כשילמד רוחו להלוך עם החיים ותנאי המציאות[36].
6. בטוב העולם נידון
תחושת השייכות מעצימה את הביטחון גם מכוח ההכרה בכך שהעולם כולו צועד לקראת תיקונו. וכך נכתב ב'שמונה קבצים' (א, תב):
מהיכן צהלת הרוח יכולה לנבוע, אם לא מהכרת הטוב המוחלט, הטוב הא-להי? הרי אפשר לאדם שידאג שמא יהיה סובל ייסורים בתדירי תדיריות, שמא יש אחיזה כזאת בהוויה שאינו יכול להתפרק ממנה עדי עד, והיא מצערת לנצח. ביטחון נגד דאגה זו אי אפשר כי אם בטוב הא-להי[37].
7. ביטחון ופטליזם
מידה זו של אמונה ושל עין טובה, הרואה את הצד החיובי שבייסורים, אסור שתהא הקיצוניות מזיקתה. ההכרה בתפקידו הבונה של הסבל בחיי האדם, אסור לה שתגרום להשלמה עמו. להיפך! הרע ישלים את תפקידו דווקא על ידי המאבק בו. הרב זצ"ל עומד על כך בהתייחסות לסוגיא (ברכות סב, א) העוסקת בקבלת הייסורים, שהיא בדרך כפולה - שתיקה ובקשת רחמים. וכך כותב הרב בעין איה (ברכות ט, רמה):
הסבלנות ושפלות הנפש הרעה והפחותה הם שתי קצוות מתאחזות זו בזו, אף על פי שהם סותרות זו את זו. הסבלנות היא מידה טובה, ילידת הביטחון בה'. אמנם לא יאתה להיות תוצאות הסבלנות שפלות ידים וחפץ שווה להישאר בכל רע ולא להשתדל להינצל ממנו, כי זו רעה חולה. ההתנגדות הטבעית שנתן ה' לאדם... לצאת ממצב רע - מכל חולי רוחני וגשמי ומכל מחסור שיהיה - הוא אחד מהאמצעים שעל ידם יבוא האדם לצאת מצרתו.
מתוך כך מגדיר הרב את קבלת הייסורים כמידה העומדת במשקל עדין:
'שתיקתא' - בתור סבלנות והצדקת משפט ה' והאמונה והידיעה שהרע העובר הוא יהיה לטובה. ועם זה - 'מבעי רחמי' - להראות בפועל את חשקו לצאת ממצבו הרע, וכי הוא רוצה לראות חיים טובים...
ו. ביטחון והשתדלות בהנהגת האומה
עד כה נידונה שאלת הביטחון בה' ברמה העקרונית ובהשלכה לחייו של האדם כפרט. מתוך כך עלינו לדון במקומה של מידת הביטחון ובאופייה של ההשתדלות הראויה בהנהגה הלאומית.
1. בסכנה לאומית
התייחסותו של הרב זצ"ל לחובת הזהירות במצב של סכנות ברמה הלאומית - מחמירה יותר מאשר התייחסותו לזהירות בסכנות ברמה הפרטית. וכך הוא כותב בעין איה (ברכות א, קז) כאשר הוא מבאר את זהירותו של רב פפא מלשבת על מיטתה של ארמית:
אף שלחוש חששות רחוקות של פחד אינו מן הראוי, אבל כל פחד נערך לפי עניינו. וזה ראוי לדעת, כי העלילה על רב פפא לא היתה נגמרת עליו לבדו, כי על הכלל כולו היה הקצף חלילה. על כן ראוי להיות לזיכרון לדורות דבר זה, למען ידע איש הישראלי לשום על לב כמה גדולה היא החובה עליו שלא לגרום נזק אל הכלל בתהלוכותיו...
הנטייה הטבעית היא הפוכה לעתים. הסכנה הנשקפת לכלל אינה מוחשית לאדם כמו הסכנה הנשקפת לו באופן פרטי, ועל כן הוא נוטה פחות לפתח פחד מפניה. כמו כן נוטה האדם להסתמך על כך שההשגחה הא-להית על האומה בכללה מורגשת ומובטחת הרבה יותר מאשר ברמת הפרט. אולם על פי דרכו של הרב זצ"ל, יש לנהוג במידת ההשתדלות ברמה הלאומית, לא פחות מאשר ברמה הפרטית, ואף יותר[38]. הנהגה זאת מבטאת את האחריות הרבה שכל יחיד מישראל צריך לחוש ביחס לבעיות המאיימות על קיומו של הכלל.
חובת ההשתדלות המלווה את הביטחון ברמה הלאומית נפסקת להלכה בתשובה במשפט כהן (עמ' שכז-שכח):
אותו הביטחון של ההשגחה העליונה אינו פוטר אותנו כלל מחובת ההשתדלות על הצלת הכלל בכל היכולת שבידינו. ולה'... נתכנו עלילות איך לקשר את המידות הנראות לנו הפכים: ביטחון גמור על קיום האומה מצד אחד, וחובת השתדלות בכל מה שיוכל לחזק את קיומה, וק"ו להסיר שום סכנה שתוכל ח"ו להביא עליה השמד וכילוי, ה' יצילנו. ואנחנו, בהדי כבשי דרחמנא למה לן, וחייבים אנו לעשות כל המצוי בידינו.
ומתוך כך הוא פוסק שמותר לעבור אפילו על גילוי עריות כאשר מדובר בהצלת כלל ישראל, על אף שביחס להצלת הפרט לא הותר דבר כזה.
כך היא שיטתו גם בנושא גיוס תלמידי ישיבות לצבא: שאין מקום לסמוך על מידת הביטחון או על ההשתדלות הרוחנית ולפטור אותם מן המלחמה בהסתמך על כך שלימוד התורה מגן על האומה (אף שאין לפקפק בהגנה זו). וכך הוא כותב בסוף "שבת הארץ" (מכת"י; מובא בספרו של הרמ"צ נריה זצ"ל: "צניף מלוכה"), ביחס לשבט לוי שאינו עושה מלחמה מפני שהובדל לעבודת ה' (רמב"ם הל' שמיטה ויובל יג, יב):
ונראה שאע"פ שאין בביטוי 'עורכין מלחמה' היינו לעשות מלחמה פרטית. כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל ההתנחלות שלו שימצא לו בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה מחוייבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' הוא שייך לה יותר משאר כל העם[39].
2. מורכבות ההנהגה הלאומית
אולם בהנהגה הלאומית, לא תמיד טובה היא ההשתדלות. יש זמנים שהדרך הנדרשת על פי ההנהגה הא-להית היא דווקא לסמוך על הנס. מתח זה עולה בדברי הרב בעין איה (ברכות א, קמג) כאשר הוא דן בהנהגתו של חזקיהו, שגנז את ספר הרפואות וסמך גאולה לתפילה, תוך הכרזה: "אני אין בי כוח... אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה": הרב עומד על כך שלפעמים מצאנו עידוד להשתדלות טבעית, כמו במלחמת העי, ולפעמים – להסתמכות על הנס, כמו במלחמת גדעון. על כך אומר הרב:
והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם... כשאדם או עם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה - אז הלא מהנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי חיים אנושיים יכיר ביותר יד ה'...[40]
אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ה' לא יביט - אז בהתרבות השתדלותו לא יכיר כלל יד ה', ויאמר כי ידי הושיעה לי, ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו.
לכן "היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ה' בישראל", כמו בקריעת ים סוף. אולם במלחמת העי, שבאה לאחר מכן, נדרש היה להילחם בדרך הטבע. ולאחר תקופות של הידרדרות רוחנית, כמו בזמן גדעון, היה צורך דווקא בהנהגה של הסתמכות על הנס. לאור זה מסביר הרב את הנהגתו של חזקיהו:
לפי מצב המוסרי של ישראל אחר ימי אחז, שהיתה רבה העזובה על ידי השתדלותו הרעה לשכח את העם את שם ה' יתברך ואת תורתו - מצא שאפילו ההשתדלות הלאומית, שהיא משובחת בכל עת - הזמן גרמא להנהיג שיהיה כל הביטחון על ה'... למען ישוב העם להרגיש יד ה' אשר עליהם...[41]
ברמה האמונית, עלינו לדעת כי הנהגת ה' יכולה לבוא בשתי דרכים. אולם נראה כי בזמן שאין עמנו נביא, יש לכל זה מקום בדיעבד, כאשר רואים אנו שהקב"ה מביא אותנו למצב של חוסר אונים מוחלט, ואז מבינים אנו שתפקידנו הוא לחיות מתוך ביטחון פסיבי, ללא השתדלות אקטיבית. אולם כאשר אין אנו עומדים במצבים כאלה, חובה עלינו לנהוג במידת ההשתדלות, ועל כך כותב הרב זצ"ל דברים ברורים (עין איה ברכות ט, יד):
...במקום שגבורה וחריצות גיבורי מלחמה תוכל להגיע למטרת החפץ, חלילה להתרפות בביטחון ניסי. ביטחון כזה מביא מורך לב ועצלות ושקיעת רוח הגבורה, שהוא חיסרון לאומי גדול מאד...
למדנו צורת הניסים ושימושם הראוי, שעלינו לקוות עליהם רק במקום קוצר יד ההשתדלות והחריצות הלאומית. אבל במקום שאפשר על פי אופנים מוסריים נאותים לחלץ כוח ולעמוד בעצה וגבורה לתשועתנו הלאומית, חלילה לנו שיחלישו זכרון הניסים את גבורתנו הכללית...
3. ביטחון בה' במהלך הגאולה
מתוך שיטתו של הרב זצ"ל בסוגיית הביטחון, מגדיל הוא את ערכה של הגאולה הבאה בדרך הטבע ובמעשי האדם. וכך הוא כותב באיגרת אל תלמידו, הגרי"מ חרל"פ (אגרות הראי"ה ג, תשנג):
לא חלישות כוח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא-קמעא, כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כל וממלאה את הכל...[42]
ממוצא דבר נבין כמה גדולה היא החששה של סכנת קציצת נטיעות על ידי אותה צפיית הישועה המחרפת את עקבות משיח ה', המנתקת את הטבע וכל מסיבותיה מצורת הצפייה הנתבעת בכל חומר שאלת הדין... אורו של משיח חודר ומוכרח לחדור בכול.
והננו מסתכלים ברחבה בכל המסיבות והעלילות, ונדע שגם האור המועב, המגושם ומוסגר במסגרות רוכסי הטבע, איננו כי אם קצה תחתון מחבלי קודש של ניסי ניסים אשר לעושה נפלאות גדולות לבדו...[43]
מתוך עמידה על המורכבות הקיימת בהנהגת ה' את האומה, מסתפק הרב (עין איה ברכות א, קמג) באשר לגאולת דורנו:
והנה, גאולתן של ישראל בכל דור בעת צרתם וכן הגאולה העתידה - אפשר היא שתהיה התחלתה בניסים ונפלאות... או שתהיה ההתחלה טבעית... קימעא קימעא.
ולפי דברינו הדבר תלוי במצבן של ישראל הרוחני... אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ה' - אין התכלית נמצא על ידי גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבוא בהתחלתו על ידי גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית...
והנה אם נהיה זכאים, לפי זה תוכל להיות מצדנו הגאולה טבעית ובאה על ידי השתדלותנו, והניסים יבואו עכ"פ להשלמת האנושיות... או גם להשלים אותנו במעלה יותר גבוהה ונכבדה[44].
אולם נראה כי משנתו האחרונה של מרן הרב היא שברור שגאולה זו תבוא בדרך הטבע ובהשתדלות אנושית[45].
מתוך כך, תודעת הביטחון של הרב זצ"ל לא הביאה אותו לפעול בדרכים מנוגדות לסדר הטבעי. אחד הביטויים הבולטים ביותר לכך הוא היתר המכירה בשמיטה. מתנגדי ההיתר טענו שיש לבטוח בה' על פי ברכת התורה "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית...", ולהימנע מלהתיר את העבודה בשמיטה. הרב זצ"ל עונה על כך בהתאם לדרכו, שמידת הביטחון בה' מחייבת פעולה בדרך הטבע, וכך הוא כותב לרידב"ז (משפט כהן סי' סג בסופו):
ואף על פי שלא ייפלא משמו ית' למהר ישועה גם בלא שום התחלה ממעשינו, מ"מ כך גזרה חכמתו ית', שנהיה אנחנו מתחילים בסיבוב התחלת קץ המגולה, שהוא נשיאת ענף ופרי של הרי ישראל לעמו ישראל, אשר קרבו לבוא.
וכיון שעל ידי חומרא דשביעית יעוכב ענין היישוב ויתרשלו ידי רבים מקנין קרקע - כאשר ידעתי שהרבה אומרים בחו"ל, שכיון שעדיין אינה ניכרת ברכת הארץ לעשות התבואה לשלוש השנים, א"כ אי אפשר להם לשבות, וכשיעבדו הלא יעברו על דין תורה, על כן הם מתרחקים מאה"ק.
אבל כשמודיעים שכפי המידה של הדחק יש צדדי היתר... אז יתרצו רבים לבוא, וכפי ריבוי שיבתם של גאולים תתרבה הברכה העליונה להחיש גאולה...
אף על פי כן, כאשר מדובר בענייני גאולת ישראל, יש מקום לפעול בדרך הטבע גם תוך נטילת סיכונים גדולים. וכך כותב הרב זצ"ל ביחס לר' עקיבא שהצטרף למרד בר-כוכבא (מאמרי הראי"ה עמ' 202-203):
והשלישית - היא מידת ר' עקיבא המיוחדה, שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחייה לישראל וארצו. ודווקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר-כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמיים צרה[46], ולא לחינם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד בכלל[47].
תודעת הביטחון המלא בהצלחתו של מהלך הגאולה הנוכחי באה לידי ביטוי בדבריו באורות התחיה (פרק כו):
מאמין הוא העם כולו שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחלת שלפנינו. ואמונתו העמוקה הזאת היא בעצמה רז קיומו היא, סוד ה' נגלה במהלכו ההיסתורי. והמסורת העתיקה מעידה על אור נשמתו המכרת את עצמה ואת כל ייחוסי מאורעותיה עד דור אחרון, דור צופה לישועה קרובה[48].
וכן כותב הרצי"ה זצ"ל (מכתב רבנו – חוברת "נר זיכרון לנשמת מרדכי ב"ר צבי טייער ז"ל) לרב דוד סופר, בענין הביטחון במהלך הגאולה:
ומה שכתב כת"ר "אנו מאמינים באמונה שלמה, שאם ה' חלילה לא יבנה בית אז לשווא עמלו וכל התעמולה לריק" – ודאי שכן הוא ופשוט ואמת ומובן מאליו, וכמדומני שפשוט ברור ומובן מממילא גם לכת"ר, שאנו מאמנים באמונה שלמה זו, ומה מקום להזכיר ולהאריך בזה? אמנם מאמינים אמנו באמונה שלמה וברי לנו שכל הפעולות הטבעיות גם כן מאת ה' מן השמים הן ולא נעתקו חלילה מהשגחתו והנהגתו הא-להית ית"ש, והוא הנותן לנו כוח לעשות החיל ומברך אותנו בכל מה שנעשה ופועל לנו את כל מעשינו, כאשר יהיו מכוונים ומוכרעים על פי עומק אמיתת תורתנו הקדושה, ואז ה' יבנה ובונה את הבית, והעמל לא יהיה לשוא ולריק, חלילה, כי יזכנו לשמור חוקיו בעולם הזה ולירש שנות טובה וברכה, בבטחוננו עדי עד בו צור עולמים, והוא המקבץ נדחי ישראל לארצו, האומר לירושלים שתשוב ולערי יהודה שתבנינה, אשר בידו לב מלכים ושרים, והוא יכאיב ויחבש שבר עמו, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות.
ועדיין נדרש עיון רב כדי לעמוד על המסקנות המעשיות הנובעות מכך, ועל הגבולות שיש לעמוד עליהם.
דוגמא מיוחדת במינה אפשר למצוא בדברי ההספד של מרן הרב לקדושי חברון, בהם הוא פורש את שיקוליו באשר לחידוש היישוב היהודי בחברון לאחר מאורעות תרפ"ט (מאמרי הראי"ה ח"ב עמ' 462):
חברון היא אחת מערי המקלט. וביחד עם רגש ההתחזקות ומסירות נפש הנובע מן המהות של חברון, שבא לידי ביטוי בגבורתו ועוז נפשו של כלב, היא מעוררת בנו גם את רגש האחריות והדאגה לכל נפש מישראל... ובדרך זו עלינו לבנות גם את עיר האבות חברון. מצד אחד אין לעשות חשבונות רבים[49], ועלינו להישען גם על היסוד ה"בלימי"[50], שהוא יסוד העולם ויסוד עולמנו, וביחד עם זה עלינו לדאוג לשלום ולבטחון כל נפש מישראל.
ז. סיכום
את שיטתו של הרב זצ"ל בשאלת הביטחון בה' יש לראות על פי שיטתו הכללית. העקרונות שעליה מבסס הרב זצ"ל את מידת הביטחון הם שני מאמרים ב"אורות הקודש" (חלק ב):
1. האחדות הכוללת
האחדות הכוללת (שם, שער שלישי), יש בה שני רבדים: האחד הוא תחושת השייכות אל הכול, שמכוחה חש האדם ששום דבר בעולם אינו עומד נגדו (לעיל אות ו,5).
הרובד השני, העמוק יותר - הוא הנוכחות הא-להית בבריאה בכללה ובכל חלק מחלקיה. ברובד זה עוסק הרב זצ"ל (שם עמ' שצט-ת), בפרק בו הוא עומד על הגישות השונות בדבר היחס שבין הבורא לבין הבריאה. הדעה הראשונה שהרב מביא שם היא הבסיס לשיטה הרואה את ההשתדלות כסותרת את הביטחון:
טבע הדבר הוא שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות הא-להית הבאה מהדעה המונותיאיסטית... היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו, שהוא, בתור נמצא מסובב מוגבל וחלש, רחוק הוא מהשלמות הא-להית.
לפי דעה זו, דבקותו של האדם בה' באה דווקא מתוך תודעת חולשה וקטנות, שהיא המבססת את התלות בבורא. לעומת זאת מביא שם הרב את השקפתו שלו, שהיא "ההשקפה הא-להית הכוללת":
פחות מההשקפה הזאת מייגעת את האדם ההשקפה המונותיאיסטית הנוטה להסברה הפנתיאיסטית[51] כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה[52], שאין שם דבר מבלעדי הא-להות.
...ראוי היה... להשקפת עולם זו להיות מחלישה את רוח האדם... אלא שזו האחרונה משיבה לאדם מיד את עוז נצחו. היא רק מעודדת אותו שאין לו לשכוח את אמיתת הווייתו, ושעליו להתרחק מכל אורחות החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף הא-להי.
זהו יסודה של תפיסת הביטחון. האדם וכל כוחותיו אינו דבר נפרד מן הבורא אלא הבורא הוא שמופיע בו, בכל כוחותיו וכישרונותיו, ביזמתו ובחריצותו. משום כך, דבקותו של האדם בה' והתלות בו באות מתוך מודעות לעצמה השורה באדם מכוחו של הא-להי השוכן בו.
2. הטוב הכללי והתעלות העולם
יסוד שני, עליו עומדת תפיסת הביטחון של הרב זצ"ל הוא שני השערים הבאים ב'אורות הקודש': הטוב הכללי (שער רביעי) והתעלות העולם (שער חמישי). ההכרה בכך שהעולם הוא טוב, ואף הקלקולים הקיימים בו לא באו אלא להביאו למעמד יותר טוב, מבססת את הנכונות המלאה לקבל כל הנהגה א-להית בשלוות נפש, בידיעה שבסופו של דבר הכול מוביל לטובה. וכך כותב הרב (אוה"ק ב, תקג):
הביטחון בישועת ה' הכללית שיעשה לעולמו - רק היא היא הממתקת את כל החיים כולם. ואין השמחה נפרעת כלל ממה שאין היחיד בטוח בעצמו על דבר גורלו ביחס לאושר הגדול ההוא[53].
מלא חפץ לב הוא ביודעו שהטובה עתידה לבוא, שהעולם הוא מתוקן לאושר, שמציאות כדאית היא להיברא... ובכל זאת הוא מאושר אושר ודאי; אושר הבא מתוך שאיפה אצילית התופסת תמיד את המציאות, את התיאוריה הכללית[54].
3. סגירת המעגל
סגירת כל המעגלים וחיבורם של כל הרעיונות אלו לאלו - מופיעים בעולת ראיה (א, מט ד"ה וצור) בביאורו של הרב זצ"ל לפיוט "אדון עולם":
כאשר אנו רואים את הירידות הגדולות של שורשי המציאות... עד אחרית תהום המחשכים, ואנו חשים את הביטחון המאושר של היש כולו באדון עולם... יודע מזה כל פרט, כל יצור נוצר, כי ביד א-ל עליון - האב הרחום והחנון, הגיבור ורב להושיע - הננו כולנו כעוללים בידי אביהם הרחמן, ואנו בטוחים בחלק הא-להי אשר עמנו, המאיר לנו בכל המחשכים. כי איך כל ההוויות כולן עולות כל כך בבטחה גמורה אל עליות מקור עדן הווייתם, אם לא על ידי אור חלק ה'... השוכן אתן תמיד? ומזה ידע כל יחיד את רז אמונת אומן אשר להביטחון השלם והגמור, המוכרח לחדור כל חדרי נשמתו, כי תמיד חלק ה' עמנו. "וצור חבלי בעת צרה".
[1] ראשיתו של בירור זה – בימים קשים בשנת תשנ"ה בגוש קטיף, כאשר החיים היו תלויים מנגד, ופחד לילה ויומם העיק על הרוח. מאורעות שנת תשס"א העלו את הצורך לחדש את הבירור ולהעמיקו. המאמר מוקדש לעילוי נשמתם של חמשת גיבורי-חלוצי ההתיישבות המחודשת בכפר דרום, הי"ד: הרב שמעון בירן, דורון שורשן, אפרים איובי, גבריאל ביטון ומרים אמיתי.
[2] דברי הרב זצ"ל נכתבו במקורם בכתיב חסר. לתועלת הקוראים, פתחנו את ראשי התיבות, ובחרנו להשתמש בכתיב מלא. תוספות והגהות משלנו - המצויות בגוף הדברים - הוקפו בסוגריים מרובעים. תוספות בסוגריים עגולים מופיעות במקור. כדי לקצר ככל האפשר, הבאנו מכל מקור את מה שנראה לנו הכרחי ביותר, ואידך – זיל גמור, במקור.
נודה מאד למי שיוכל להאיר את עינינו במציאת מקורות נוספים בדברי מרן הרב ובנו הרצי"ה, זצ"ל.
[3] ועי' עולת ראיה (א, פה), שם מביא הרב את הקוטב ההפוך, שהדבקות בה' היא המביאה לידי ביטחון בו.
[5] גישה זו מיוחסת לרמב"ן במספר מקומות (בראשית יב, י; יד, כ; ויקרא כז, יא; דברים יז, טז; כ, ח). לעומת זאת, במקומות אחרים כותב הרמב"ן על חשיבותה של ההשתדלות הצריכה ללוות את הביטחון (בראשית ו, יט; ל, ד; במדבר יג, ג; דברים יז, טז; כ, א; כ, ט; תורת האדם, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' מב-מה).
[6] דעת המהר"ל: ראה מאמרו של הרב צחי להמן בגיליון י' של 'צהר': "פחדו בציון חטאים".
[7] ואלו דבריו: "כי בוודאי שלמות גדול הוא לאדם בהיותו עסוק לבדו בהצלחתו, כדברי הג"ר סעדיה ז"ל (אמונות ודעות, מאמר ג בפתיחה), שאם היה שלמות להשיג שלמות בלא השתדלות - ...היתה הנהגת ה' יתברך ליתן ג"כ שלמות הנפש בלא השתדלות של תורה ומעשים טובים". וראה מה שכתב על כך הרב הנזיר בביאוריו לאמו"ד ('צהר' ח עמ' 64-65).
[9] ומסכם הרב זצ"ל (עין איה ברכות ט, ז): "הרי שכל עזרת ה' תבוא "על גב איש", באשר זאת היא הטובה האמיתית, ועיקר החיים שיגיע האדם לטובתו הכללית והפרטית בהשתדלותו ועמל נפשו". ובדומה לכך כתב הרב בהרחבה גם בפרק א (סי' קא) בעניין "גדול הנהנה מיגיע כפיו (=השתדלות) יותר מירא שמים (=ביטחון פסיבי)". וכן בפרק ט (סי' קכ): "כי במקום שהיכולת מתגלה, חלילה להשתמש בביטחון; שאין זה ביטחון כי אם הוללות ומסה (=ניסיון) כלפי מעלה".
[10] על פי אותו עיקרון הוא מסביר גם את שאלת הניגוד שיש בין האמונה לבין המדע בקשר לבריאת העולם (אגרות הראי"ה א, קלד): "יסוד הכול הוא מה שאנחנו מלמדים בעולם, שהכל פועל ה', והאמצעיים, רבים או מועט, לרבבי רבבות, הם הכול מעשי ה', שלא חיסר מעולמו כלום, ושאין קץ לגבורתו... ופעמים שאנחנו מזכירים גם כן את האמצעיים ג"כ בשם, להרחיב את הדעת, ולפעמים אנו אומרים בדרך דילוג 'וייצר ה'', 'ויעש ה''. כמו שאנו אומרים "אז יבנה שלמה", ואין אומרים ששלמה ציווה לשרים והשרים להנמוכים מהם, והם להאדריכלים והאדריכלים לאומנים, והאומנים לעושי המלאכה הפשוטים, מפני שהוא דרך ידוע, וגם איננו עיקרי".
[11] רעיון דומה, אם כי בהקשר אחר, כתב הרצי"ה זצ"ל במאמרו: 'לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו' (לנתיבות ישראל ח"א עמ' קפג): "כי 'רוח הגבורה והדעת' המתגלה באדם, להתגבר על כוחות המשחיתים ומתנגדים לקיומו הוא נס המופיע ממרומים", עי"ש בהרחבה.
[12] המקור לדברי הרב זצ"ל הוא הרמב"ן (תורת האדם, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' מא-מב). והרב זצ"ל מרחיב את הרעיון הזה בתשובה העוסקת ביחס העקרוני לחכמת הרפואה בהלכה (דעת כהן סי' קמ).
[13] דברים דומים כותב הרב זצ"ל ביחס לעצם ההתפתחות של המדעים. וכבר עמד על כך ר' מנחם לבני במאמרו: "זאת תורת המדע" ('צהר' ח עמ' 83-84).
[14] החזו"א (אמונה וביטחון ב, ו) מסביר את ביקורתם של חז"ל על יוסף שביקש את עזרתו של שר המשקים (עי' רש"י בראשית מ, כג) בכך שיוסף הסתמך על משענת קנה רצוץ, בבחינת "טובע הנאחז בקש", והסיק מתוך כך שפעילות מסוג זה איננה השתדלות ראויה.
[15] לאור זה יש לשקול את שאלת לבישת השכפ"ץ בזמן נסיעה בכבישי יש"ע (ראה מכתבי הרבנים בעניין, המופיעים בגיליון י' של 'צהר'). החשש מפיגוע ירי במהלך נסיעה כלשהי הוא נמוך למדי, ולאור ניתוח אירועים, התברר שלבישת השכפ"ץ מועילה לכל היותר בכשליש מן המקרים. האם יש מקום להשתמש באמצעי-זהירות זה, למרות יעילותו הנמוכה, או להשאיר את המצב בידי שמים? אולם יתכן שכאשר אנו עוסקים במלחמה, אין לשקול שיקולים פרטיים אלא שיקולים ציבוריים: מנקודת מבט זו, יש ערך בנסיעה ללא שכפ"ץ כדי לבטא ולהקרין רוח גבורה על העם כולו (טענתו של הרב יאיר שחור, שם), ומצד שני, הפחתת האבידות (הן בהרוגים והן בפציעות קשות) בשליש תסייע מאד לכוח העמידה של ההתיישבות ושל המדינה כולה (טענתו של הרב אבינר, שם). וצ"ע.
[16] אותו עיקרון מופיע בהמשך (שם): "על כן... ירדו אלה האבנים, אבני האלגביש, לנצח מלחמתם, להישיר דרכי השתדלותם שתהיה מכוללת בהשתדלות רוחנית בדעת א-להים וכל דרכי היושר שהם דרכי ה' ביחד עם עוזם וגבורתם... ונרמז בהם שהם באו על-גב-איש".
[17] מוסרים בשמו של הרב זצ"ל שיש להעדיף קנייה מיהודי עד פערי מחיר של שליש (עפ"י עדותו של ר' נפתלי שטרן זצ"ל, מבאי ביתו של הרב זצ"ל).
[19] בתשובה (דעת כהן סי' נח) מעיר הרב זצ"ל שר' ינאי הולך לשיטתו במסכת סנהדרין (כו, א), שם הורה: "פוקו זרעו בשביעית, משום ארנונא", ואף שסכנת הנפשות שנבעה מן הארנונא הייתה סכנה עקיפה ורחוקה. ויש לשים לב לכך שאף תשובתו של הרב בעזרת כהן (לעיל אות ב,3), על שימוש באמצעים שיעילותם אינה מוכחת, מבוססת על דברי ר' ינאי.
[21] עי' מאמרו של הרב יונתן אלרן ('צהר' ו): 'יישוב הארץ בשעת סכנה'. ומוסרים בשמו של הרב זצ"ל שרצה לאסור נסיעה במכונית מחשש לתאונות דרכים, אך לא עלתה בידו.
[23] ומעניין שר' זירא עצמו, כאשר עלה לארץ ישראל, עבר את הירדן במעבר מסוכן, מתוך מסירות נפש לארץ ישראל. ומכאן שלצורך יישוב ארץ ישראל יש מקום ליטול סיכונים מסויימים. וראה לקמן (הע' 49).
[24] וזאת בניגוד לדברי הרמב"ן (ויקרא כז, יא), האומר שככל שמדרגתו של האדם גבוהה יותר, כך עליו להשתדל פחות.
[25] ראה מאמרו של הרב צחי להמן בגיליון י' של 'צהר': "פחדו בציון חטאים" שדן בשאלה זו במשנת המהר"ל.
[26] לדעת הרב זצ"ל, זהו ה'שיעור' החשוב שאנו מקבלים בזמן הגלות: "והנה ענייני הפיזור של הגלות מגיעין... עד שאזלת כל יכולת בידי האדם מהיטיב ומהגן את מצבה הכללי של האומה. ע"כ הביטחון בה' הוא מוכרח בנוגע לכללות קיום האומה...". רעיון זה חוזר על עצמו בעין איה למסכת שבת (ב, קצה): "אמנם הנס יבוא בהכרח כשאין האדם יכול להיות פועל..." (ועי' סי' קצב).
[27] כתבנו 'שינה' על פי הקרי כאשר הכתיב הוא 'שינא'.
[30] וכן בכל הפרק (שם ד"ה כי הוא, באברתו, יפול, כי אתה, לא תאונה, כי מלאכיו. ובדומה לכך בעמ' סח-סט ד"ה פודה, ביחס לסכנות רוחניות).
[32] וכן בעין איה ברכות (ט, מו): "...גם אם תעלה על לבבו המחשבה פן יהיה עליו משפט א-לוה על איזה מדרכיו אשר לא נכונים המה - הנה הוא במצב מנוחה ולא ידע פחד. כי נאמנה את א-ל רוחו, כי כל אשר יעשה ה' הוא רק לטובתו ואושרו. על כן לא יבהילוהו רעיוניו כלל…". ועי' שבת (ו, קה).
[34] וכך כותב הרב גם בעולת ראיה (א, קפט ד"ה ד' ברצונך): "כל האושר האמיתי של רוממות המצב הוא קשור רק בזה שהעוז והאומץ של העלייה המצבית, ההעמדה של ההר שלי, מעמדי הגבוה, הוא נובע מרצונך. לא בקשר של שום מקרה, סיבה או ענין אחר, שאין לו אז שום ערך... והרגש הזה, שהכול בא ונוהר מרצונך הנשגב והמוחלט, הלוא הוא מתעמק על ידי הידיעה של רגע האף, של אותו המיעוט של הרע, השינוי והזעם, הנמצא בתכונת ההוויה". ועי"ש ד"ה הסתרת פניך.
[35] המקור לכך הוא מה שנאמר: "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עִמדי" (תהלים כג, ד). "אתה עמדי" - אין פירושו שלא יקרה לי מה שאני חושש ממנו. להיפך. "שבטך ומשענתך המה ינחמוני". גם השבט המכה, וגם המשענת התומכת - שניהם ינחמו אותי כאחד, מכוח התחושה העמוקה שבכל מקום בו אני נמצא - "אתה עמדי". הרחבת דברים מופיעה בעולת ראיה (א, קנ ד"ה אתה, רני; ריח ד"ה כי בו ישמח לבנו).
[36] הרב חוזר ומרחיב רעיון זה גם בהמשך (ברכות ט, רפז) על היחס בין שייכות ואמונה, ביטחון ועין טובה, ולעומתם על היחס שבין עין רעה לבין הייאוש.
וכך הוא כותב גם בעולת ראיה (א, רטז ד"ה ה' צב-אות): "לעומת ההכרה הכהה, הבאה מתוך הסיקור החילוני על הכלל של ההוויה כולה, שמצידה בא ייאוש ורפיון לכל פרט, לחשוב שאובד וצולל הוא בתור אבק דק בים הגדול של המציאות... באה הכרת הקודש המביטה על הגודל הכללי מתוך המרחב של דעת ה' א-להי ישראל, אדון הצבאות; ודווקא מתוך גדולת המפעל... משתקפת היא התכונה המאשרת את כל פרט, בכוח מציאותו באחדות הגדולה של כל הכלל כולו... ה' צב-אות, אשרי אדם בוטח בך". וכך הוא כותב בפירושו לאותו פסוק במקום אחר (עולת ראיה א, קנ ד"ה ה' צב-אות, ה' הושיעה).
הביטחון הנובע מתוך השייכות מתגלה גם בביטחון בשלמות הגורל האישי (ראה לקמן אות ז,2).
[40] הרב מסתמך על דברי הר"ן בדרשותיו על הפסוק: "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח, יז), ומסיק: "שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ה' ית' לתכלית הנשגב של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדברים טבעיים... אך ע"ז יימשך מה שאמר: וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
[41] ועי' עין איה ברכות ט, צט.
[42] לאור זאת יש להבין את דבריו של הרצי"ה זצ"ל במאמרו "שיר למעלות" (לנתיבות ישראל ח"א עמ' קיז), שם הוא כותב: "כי הנה אמנם בוא יבוא עזרנו מ'אין... ומתוך ה'אין' הזה הנה מופיע ה'יש' הפנימי הגדול, כי יש ו'יש לנו אב זקן'... כי יש ויש לנו להישען על אבינו שבשמים...". בניגוד לסילוף הנוסח של המשנה בסוטה (ט, טו). במשנה ובכל מקבילותיה נאמר: "ועל מי יש לנו להישען? - על אבינו שבשמים", שלא כמקובל וכשגור בפי הציבור: "אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים"; נוסח שאין לו שום מקור בדברי חז"ל, והוא מופיע בסליחות ותפילות מתקופת הגלות (כמו בסליחות האשכנזיות לערב ראש השנה), ומאז הושגר השימוש בו. הרצי"ה מדגיש את הסייעתא דשמיא התומכת באדם מתוכו, בניגוד לאמירה השגורה, המבקשת לחזק את תחושת האפסות של האדם ואת הצורך להישען על כוח העומד מחוצה לו.
[43] ביטוי לכך ניתן באגרות ראי"ה (ח"ד סי' א'ל). ועי' אורות, ישראל ותחייתו (יב, יד); לנתיבות ישראל (ח"ג עמ' שנט).
[44] הרב חוזר על רעיון זה גם במקום אחר (עין איה ברכות ט, יד) כאשר הוא מדבר על נפילת חומות יריחו בדרך נס. ועי' גם בעין איה למסכת שבת (ה, ג).
[45] וכן הסיק בעין איה (ברכות ט, ז) העניין "אבני אלגביש" שיבואו במלחמת גוג ומגוג "על גב איש", בהשתדלות אנושית.
[46] עי' תרגום יונתן לפרשת שלח על המעפילים, ובדברים המקבילים של ר' צדוק הכהן מלובלין.
[47] אם זוהי כוונתו של הרב זצ"ל, הרי שיש מקור לכך בקול התור (פרק ה אות ג; 'התקופה הגדולה' עמ' תקכו): "ואם ישאל השואל: וכיצד אפשר לפעול מלכתחילה, ומכל שכן להסתכן בפועל על סמך של חצי בטבע וחצי בנס, הרי אין סומכין על הנס מלכתחילה? אך החשבון הוא שהצד הניסי עולה בהרבה אחוזים מכמה צדדים, ובמה שנוגע לפעולות של עיקבתא דמשיחא, ומכל שכן פעולות הנעשות על ידי ציבור, נמצא החשבון, לפי ביאורי הגר"א, שסייעתא דשמיא הניסית היא יותר גדולה מחשבון של מידה כנגד מידה, ולפעמים עולה הסייעתא דשמיא לאלף פעמים יותר". עי"ש בהרחבה. אולם הזיקה שבין דרכו של הרב זצ"ל לבין המסורות המובאות בשמו של הגר"א בספר 'קול התור' עוד לא נחקרה כל צורכה.
ועי' מה שכתב הרצי"ה זצ"ל (לנתיבות ישראל ח"א עמ' קב): "ואותה האמרה של אאמו"ר הרב זצ"ל - על דברי חז"ל: 'אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה', כי דרך הגאולה בעצמה הוא כזה, שמתוכו מגיעים לידי [ייאוש], והוא הוא שעושה את הגאולה ומביא את בן דוד - הרי היא מתבררת בשלשלת מאורעותיה אלה, של עינויינו וייסורינו שבחבלי לידת העם והארץ... ומכוחו של הייאוש - [מופיעה] האמונה הגדולה הנאדרה בקודש. 'תשורי מראש אמנה' - 'אין הגלויות עתידות להיגאל אלא בשכר אמונה'".
[48] תודעת ביטחון זו באה לידי ביטוי ביתר שאת וביתר עוז במאמריו של הרצי"ה זצ"ל בשנים הסמוכות לקום המדינה ובימי מלחמת השחרור. עי' במאמריו בספר לנתיבות ישראל (ח"א עמ' סג-סו, עד-קיז).
מקורות לכך שלא יהיה חורבן שלישי - ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א); פסיקתא רבתי (ד"ה א"ר יצחק); תנחומא (פר' שופטים סי' ט); אוצר המדרשים (עמ' קכו); ילק"ש (זכריה רמז תקפא).
[49] עי' מועדי הראי"ה (עמ' קנ-קנא), שם מספר הרמ"צ נריה זצ"ל, על אנשי עסקים שאמרו לרב שעל פי החשבונות שעשו, אינם יכולים לעלות לארץ ישראל, ועל כך ענה להם הרב זצ"ל: "אבותינו הקדומים, לפני כניסתם לארץ ישראל, היתה להם מלחמה עם סיחון מלך חשבון, והם התגברו עליו וניצחו אותו, וזה בא ללמדנו שבדרך לארץ ישראל צריכים להתגבר על כל החשבונות, וגם אם החשבון הנראה לעין מטה את הדעת להעדיף את הישיבה בחו"ל, צריכים לדעת שארץ ישראל היא למעלה מהחשבונות הרגילים של בני האדם". ובדומה לכך ב'קריאות גדולות' ב'קריאה גדולה לארץ ישראל' (מאמרי הראי"ה ח"ב): "אל תמתינו על סדרים ודברים רשמיים, אל תמתינו על רשיונות מפורסמים, עשו מה שתוכלו, הימלטו והיאספו ובואו לארץ ישראל".
[50] "תולה ארץ על בלימה" (איוב כו, ז). ופירש רש"י: "אין כלום ביסוד, כי הם עומדים באוויר על חוזק זרועותיו של הקב"ה".
[51] הפנתיאיזים הוא השקפתו של הפילוסוף מאמסטרדם. החסידות, לעומת זאת, אינה גורסת פנ-תיאיזם = הכול א-להות, אלא, כלשונו של הרב הנזיר (קול הנבואה עמ' קכג הע' קמה): "פנ-אנ-תיאיזם = הכול בא-להות". הבנה זו, שהבורא הוא ישות אינסופית שמעבר לעולם אך שוכן בעולם מתבטאת בכפל המושגים "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין", וכלשון הנביא: "קדוש, קדוש, קדוש (=נבדלות מוחלטת) - מלוא כל הארץ כבודו (=השראת השכינה בכל מקום)".
[54] ועי' אורות הקודש ב, תקמז, ביחס לתיאוריית ההתפתחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה