הצגת 'מצג שווא' במהלך מו"מ מסחרי (דף מקורות)
א. משא ומתן באמונה
1. שבת לא, א:
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: והיה אמונת עִתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו'?... אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עִתים לתורה?...
2. מגילה יג, ב:
ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא. וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא? אלא אמר לה: מינסבא לי (=תינשאי לי)? אמרה ליה: אין (=כן). מיהו, אבא רמאה הוא, ולא יכלת ליה (=תוכל לו). – אמר לה: אחיו אנא ברמאות. – אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא (=ללכת ברמאות)? - אמר לה: אין: "עם נבר תִתבר ועם עִקש תִתפל".
3. יומא פו, א:
תניא: ואהבת את ה' א-להיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו [באמונה, ודיבורו] בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר: באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו.
4. מנורת המאור פרק כ – דרך ארץ עמ' 448:
דרך ארץ הסוחר בסחורה כשימכור סחורתו לא ישבח אותה, וכשיקנה לא יפליג בגנותה. ויהיה משאו ומתנו באמונה.
ב. איסור שקר, היכן?
1. רמב"ם הלכות טוען ונטען פט"ז ה"ט-ה"י:
אסור לאדם לטעון טענת שקר כדי לעוות הדין... כיצד? היה נושה בחבירו מנה לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה... היו שלשה נושין מנה באחד וכפר בהן לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו, ועל דברים אלו וכיוצא בהן הזהיר הכתוב ואמר: מדבר שקר תרחק.
2. רמב"ם הלכות עדות פי"ז ה"ה-ה"ו:
תלמיד שאמר לו רבו יודע אתה שאם נותנין לי כל ממון העולם איני משקר, מנה יש לי אצל פלוני ויש לי עליו עד אחד... בוא ועמוד עם העד ולא תעיד כדי שיראה הלוה ויפחד ויעלה על דעתו שאתם שני עדים ויודה מעצמו הרי זה אסור לעמוד ולהראות שהוא עד אע"פ שאינו מעיד, ועל זה וכיוצא בו נאמר מדבר שקר תרחק.
3. ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רמט:
והמצוה הרמ"ט היא שהזהירנו מהשבע על כפירת ממון המוטל עלינו והוא אמרו (שם): ולא תשקרו איש בעמיתו. המשל בזה כי כשכפר בפיקדון כבר עבר על אמרו יתעלה לא תכחשו וכשנשבע לשקר על כפירתו עבר על אמרו לא תשקרו...
4. שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' יב:
שאלתו היא. היות ולאחרונה רבו פרסומי מחקרים ותוצאותיהם בעיתונים רפואיים בכל שטחי הרפואה, ובחלקו הדבר נובע מהעובדא שההחלטה להתקבלות רופא חדש לעבודה בבית חולים מבוססת במידה רבה על מספר המאמרים שפירסם. הנ"ל מביא להתחרות בין הרופאים, וכדי להגדיל את מספר הפרסומים נאלצים הרופאים לפעמים לשנות פרטים במקרים שמפרסמים, ע"י שינוי גיל, סידור סיפור מהלך המחלה, העלמת או הוספת פרטים וכו', כדי שהפירסום יהיה מעניין יותר, ויגביר את סיכוייו להתקבל לעבודה, לכן נפשו בשאלתו! האם ע"י שינוי הפרטים האלה עוברים על איסור גניבת דעת הבריות (כי למיטב ידיעתו קורה כן לעתים תכופות בפירסומים שמפרסמים)... וכפי שכב' הוסיף להסביר לי בע"פ, לא יוכל לצאת עי"ז איזה תקלה בטיפול מסולף וקביעת דיאגנוזה לא נכונה, דאחרת, כפי שהסברתי לו, פשוט הדבר כביעתא בכותחא שיש בזה איסור גמור מכמה בחינות...
(א) בראשונה אודיע לכב', שהבעיה בזה היא לא רק אם ישנו בזה איסור של גניבת דעת הבריות, אלא היא צריכה להיות גם זאת, אם עוברים עי"כ גם על איסור של מדבר שקר תרחק.
(ב) וכעת אשיב לו בראשונה על שאלתו, אם ישנו בכה"ג איסור משום גונב דעת הבריות ואגיד לו, שכן ישנו... דגם בהעלמת מקצת פרטים אשר הענין משתנה עי"כ ג"כ ישנו בזה משום גניבת דעת הבריות...
(ג) כעת נברר אם ישנו בכגון נידוננו גם איסור של מדבר שקר תרחק, היות ואינו גורם עי"כ היזק לשום אדם, וגם יפיק מזה הנאה ותועלת עצמי.
הנה יעוין בספר שערי תשובה (שם בשער שלישי סי' קפו) שפוסק וז"ל:
בנים לא ישקרו בסיפור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות, אבל יחליפו דברים על אודות חפציהם מאין הפסד לאדם דבר, אך ימצאו כמעט הנאה בשקרותם אף על פי שאינם מרוויחים ממון בכך, ואמרו רבותינו (יבמות סג, א) כי גם זה אסור והוא שנא' לימדו לשונם דבר שקר, אך אין עונשם כעונש המשקרים ללא דבר...
ועל המשקרים ללא דבר כותב ג"כ בספר חרדים במצוות עשה התלויות בפה, דמ"ע לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא שנא' מדבר שקר תרחק משמע אפילו ליכא רק דיבור בעלמא.
(ד)...יוצא לנו שבכגון נידוננו שחושב עי"כ להפיק תועלת של ממש שיתקבל עי"כ למשרה בבי"ח בכל כגון זה יש לומר... שאין עונשם של אלה כעונש המשקרים ללא דבר.
(ו) עכ"פ הגם שיש לומר שבכה"ג הנ"ל אין עונשם כעונש המשקרים ללא דבר, ובפרט היכא שחושב שעי"כ יוכל להגיע בסופו של דבר שיתקבל לעבודה בבית חולים כבנידוננו, מכל מקום ברור הדבר שגם בכהאי גוונא אסור מיהת הדבר משם לימדו לשונם דבר שקר וכנז"ל.
(ז) ואמנם מצינו בספר יראים להר"א ממיץ ז"ל (סי' רלה) דס"ל דשקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו יעו"ש. ולדברי יראים אלה צריך להיות מותר הדבר לכגון נידוננו, אבל מלבד מה שרבו הסוברים דלא כוותיה דהיראים, אלא ס"ל בפשיטות שגם בכה"ג ישנו באזהרה, כדמובא לעיל בדברינו. חוץ מזה מסתבר הדבר שאפילו להיראים רק איסור תורה אין בכה"ג, אבל איסור מדרבנן מודה שפיר שישנו עכ"פ אפילו בכהאי גוונא, וככה מבאר באמת בפי' תועפות ראם על היראים שם עיי"ש ויש להאריך.
(ט) לאור האמור והמתבאר נראה להלכה בנידון שאלת כבו', כי אסור לשנות בפרטים שמפרסמים, וגם לא להעלים פרטים אם הענין משתנה על ידי כן, והגם שאין העונש בזה כעונש המשקר ללא תועלת, ומכל שכן לא כמי שמזיק עי"כ לחבירו, אבל הוא בכלל למדו לשונם דבר שקר, והאמת צריך להיות נר לרגלנו.
5. שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' צז:
ע"ד השאלה בהמגביות שמכריזין כמה נותן כל אחד, האם מותר לומר שנותן סכום גדול מכפי שבדעתו ליתן, בכדי שחבירו יתן יותר, וכהד"ג האריך לבאר שיש בזה כמה חששות.
הנה... כבר איתמר הדבר בפירוש לאיסורא, בדברי המהרש"א ז"ל, אשר העמיס כן הכוונה בדברי חז"ל במס' סוכה (כט ע"א-ע"ב), דאיתא שם:
בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות... ועל שפוסקים צדקה ברבים ואינם נותנים.
וכתב ע"ז המהרש"א בזה"ל:
היינו שבעלי בתים מנהיגי הקהילה פוסקים צדקה מרובה ואינן נותנים כולה שאומרים שלא הי' דעתן לכך אלא בשביל אחרים שיתנו נדבות כראוי...
הרי שכבר הי' המנהג הזה לעולמים, ובא וראה עד כמה שהי' קשה המנהג הזה בעיני חכז"ל עד שכללו אותם בין ארבעה דברים החמורים ביותר ועונשן גדול מאד, ואנן מה נענה אבתרי'?
ג. מידת האמת
1. שמות רבה, פר' ד, ג:
...ומה מקיים ר' אלעזר להדין קרייה דר' פפייס: והוא באחד [ומי ישיבנו]? אלא הוא חותם יחידי לכל באי עולם ואין כל בריה חותמת עמו. ומה חותמו של הקב"ה? אמת, שנאמר: אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת (דניאל י). אם אמת – למה רשום? ואם רשום – למה אמת? אלא עד שלא נחתם גזר דין – רשום, ומשנחתם גזר דין – אמת. מה חותמו של הקב"ה? אמת.
רב ביבי בשם ר' ראובן אמר: אמת מהו? אמר רשב"ל: א' בראש כל האותיות, מ' באמצעיתן, ת' בסופן – הרי אמת, לומר: אני ראשון ואני אחרון, שאיני מוכרח לאחר שאינו בעולם ושאין לי שני.
2. רס"ג, אמונות ודעות, מאמר ג, פרק ב (תרגום הרב קאפח):
ומן החכמה – ואף ממושגיה הראשוניים – אמירת האמת והרחקת השקר, כי האמת הוא אמירת הדבר כפי שהוא וכפי מצבו, והשקר הוא אמירת הדבר לא כפי שהוא ולא כפי מצבו; וכאשר החוש נפגש בו ומוצאו באופן מסוים והנפש מדברת עליו באופן אחר, יתנגדו שני הדברים בנפש ויהיו שני הפכים, ותרגיש זרות בריחוק הדברים.
3. סנהדרין (דף צז, א, בתרגום לעברית):
אמר רבא: בהתחלה נהגתי לומר: אין אמת בעולם.
אמר לי אחד מתלמידי החכמים, ושמו – רב טבות, ויש אומרים ששמו היה – רב טביומי, שאם היו נותנים לו את כל חללו של עולם, לא היה משנה בדיבורו.
פעם אחת הגיע למקום ששמו 'אמת', ולא היה מת איש מהם לפני זמנו. נשא אשה מהם והיו לו שני בנים ממנה. יום אחד ישבה אשתו וחפפה את ראשה. באה שכנתה ונקשה על הדלת. חשב, אין זו דרך ארץ לומר לה היכן היא אשתי. אמר לה: איננה כאן. מתו לו שני בניו. באו אנשי המקום לפניו. אמרו לו: מה זה שמתו שני בניך בלא זמנם? אמר להם: כך היה המעשה. אמרו לו: בבקשה ממך, צא ממקומנו ואל תגרה בהם באותם אנשים את מלאך המוות.
4. מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב האמת פרק א):
המאמר הזה בא להודיע על מעלת האמת, שכל אשר נמשך אחר האמת שראוי אליו הקיום...
ואמר (רבא) כי "מריש היה אומר כי לית קושטא בעלמא". פי' כי העולם הזה אינו עולם של אמת כלל, ובטל האמת בעולם הזה. ואמר כי הגיע לאתרא דשמיה קושטא. כלומר, כי זה שלא משנה ומשקר בדבור שלו הוא מגיע למדריגה ששמה 'קושטא', והיה כל הנהגתו באמת, ולא היה יוצא מן הסדר הראוי. ולפיכך אמר ד"לא מיית איניש בלא זמניה", כלומר, שכך הוא שבמדריגה זאת הכול כסדר, ולא מיית אינש בלא זמניה, שזהו יציאה מן הסדר...
"דהוה דביתהו חייפא רישה". ר"ל כי אין ראוי להמשך אחר האמת במדת הצניעות, וכמו שאמרו במסכת בבא מציעא (כג, א): "בהני תלת מילי עבידי צורבא מרבנן דמשני במילי". ואחד מהם – "בפוריא", כי הצניעות בשבילו ראוי שישנה האמת. והצניעות והאמת זה כנגד זה, כי מצד האמת אין ראוי לשנות כלל, אך הצניעות דוחה האמת עד שמותר לשנות מפני הצניעות. ו"חייפא רישא" דקאמר - שהגיע אל דבר שראוי בו הצניעות, ובוודאי שמותר לשנות בשבילו, ומ"מ היה זה גורם שמתו שני בניו...
ו"אמרו ליה צא מאתרן". כלומר, כי עתה לא יהיה מקומו האמת, שכל עניינו היה כסדר האמת והיה מקומו קושטא שהיא האמת עד עתה, שהיה מחליף האמת. אף כי היה עושה בשביל הצניעות וכך צריך לעשות - מ"מ סוף דבר זה אינו אמת, וניטלו בניו ממנו שניתנו לו מצד האמת. לכך אמרו: "צא מאתרן"...
5. מכות כד, א:
ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו... - כגון רב ספרא.
רש"י:
רב ספרא – בשאלתות דרב אחא (שאילתא לו) והכי הוה עובדא דרב ספרא היה לו חפץ אחד למכור ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא ק"ש ואמר לו תן לי החפץ בכך וכך דמים ולא ענהו מפני שהיה קורא ק"ש כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו והוסיף אמר תנהו לי בכך יותר לאחר שסיים ק"ש אמר לו טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך.
6. בבא בתרא פח, א:
ת"ר: הלוקח ירק מן השוק, ובירר והניח אפילו כל היום כולו – לא קנה ולא נתחייב במעשר, גמר בלבו לקנותו – קנה ונתחייב במעשר, להחזירו אי אפשר - שכבר נתחייב במעשר, ולעשרו אי אפשר – שכבר מפחיתן בדמים, הא כיצד? מעשרו ונותן לו דמי מעשר. אטו משום דגמר בלבו לקנות, קנה ונתחייב במעשר? אמר רב הושעיא: הכא בירא שמים עסקינן, כגון רב ספרא, דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו.
רשב"ם:
רב ספרא ... וה"נ גבי מעשר, כיון דירא שמים הוא, כיון שגמר בלבו – זכה במקח ונתחייב במכר וכי מחזירו כחוזר ומוכר לו דמי.
7. שערי תשובה (לרבינו יונה, שער ג):
קעח) וזה דבר כת שקרים. ענין הכת הזו נחלק לתשעה חלקים:
החלק האחד – איש כזב, אשר תורה עזב, וירע וישחית במענה פיו, כמו המכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בשכר שכיר, שנאמר (ויקרא יט, יא): "ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", וכן העונה ברעהו עד שקר, שנאמר (שמות כ, יג): "לא תענה ברעך עד שקר". ומן החלק הזה כלל התרמית והאונאות במסחרים ובשותפות, שנאמר (ויקרא כה, יד): "אל תונו איש את אחיו", ונאמר (תהלים נה, יב): "ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה", ונקרא איש אוון, ונקרא בליעל, והוא כבד עוון בכתות הרשעים...
קעט) החלק השני – המשקר ואין בעצם השקר נזק והפסד לחברו, אך יתכוון בו לעשותו סיבה אל הנזק ואל הרע, כמו המתעה את חברו, שיאמין בו כי הוא אוהב וריע נאמן עמו, ומתכוון בזה כדי שיבטח בו ולא יישמר ממנו, ויוכל להדיח עליו רעה, כענין שנאמר (ירמיה ט, ז): "בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו", ונאמר אחריו (שם פסוק ח): "העל אלה לא אפקד בם נאם ה' אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי". ואלה שני החלקים ענשם על שני דברים: על השקר ועל הנזק הצרור בכנפיו, כי השקר מלבד צד הנזק הוא תועבת ה', שנאמר (משלי יב, כב): "תועבת ה' שפתי שקר", ונאמר (שם ו, טז-יח): "שש הנה שנא ה' – עיניים רמות לשון שקר וגו' לב חורש מחשבות אוון וגו'" ונאמר (שם ח, יג): "ופי תהפוכות שנאתי", ונאמר (איוב טו, טז): "אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עוולה", ואף בשר ודם נתעב השקר להם.
קפ) החלק השלישי – הבא בערמה ודברי מרמה למנוע טוב מבעליו, להעביר הטובה אליו, לא לגזול מחברו דבר שהוא שלו, ולא לחמסו, אבל יתן עינו בטובה העתידה לבוא לידי חברו, וצודה אותה לקחתה אליו בשקר מליו, או יסבב בשקריו לו אשר יתן חברו לו מתת, ועיקר ענשו על השקר. אכן יגדל עונש השקר כאשר יסבב ממנו הפסד לזולתו, אף על פי שאין עיקר העונש על ההפסד, כי לא הפסיד ממנו דבר שיזכה בו, כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צב, א): כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (בראשית כז, יב): "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע", ונאמר על עבודה זרה (ירמיה י, טו): "הבל המה מעשה תעתועים", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כאילו עובד עבודה זרה, הביאו הדמיון על קצהו, אחר כי הוא נסתר בשקר ונעזר בשווא.
קפא) החלק הרביעי – המשקר בסיפור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוון, ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו, אבל כה משפטו מאהבתו שקר מדַבר צדק סלה, ופעמים שהוא בודה מלבו סיפור הדברים כולו. והאיש הזה יקל ענשו מצד אחד, על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו, אבל גדול מאד ענשו בעוז פניו ואהבת השקר, ויכבד עוונו, כי יאהבהו לבלי תועלת. ואמר שלמה עליו השלום (משלי ו, יט): "יפיח כזבים עד שקר", פירוש: אם תראה אדם אשר יפיח כזבים בשיחתו וספור דבריו, תדע כי תביאהו המידה הזאת להעיד שקר באחיו ולענות בו סרה, אחרי אהבתו השקר.
וזה החלק התירוהו לקיים מצוות ודרישת טובה ושלום. ואמרו (כתובות יז, א) כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה וחסודה אף על פי שאינו כן. ואמרו (יבמות סה, ב): מותר לשנות בדברי שלום, שנאמר (בראשית נ, טז-יז), "אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'"...
קפו) החלק התשיעי – בנים לא ישקרו בסיפור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות, אבל יחליפו דברים על אודות חפציהם מאין הפסד לאדם בדבר, אך ימצאו כמעט הנאה בשקרותם אף על פי שאינם מרוויחים ממון בכך. ואמרו רבותינו (יבמות סג, א): כי גם זה אסור, והוא שנאמר (ירמיה ט, ד): "לימדו לשונם דבר שקר", אך אין ענשם כעונש המשקרים ללא דבר אשר זכרנו ענינם בחלק הרביעי.
8. מגן אבות לרשב"ץ (אבות פ"א מי"ח):
ואמרו בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג, א) כי רב היתה לו אשה רעה, מתכוונת להפך רצונו, כשאומר לה לבשל עדשים, מבשלת זרעונים, וכן בהפך, והיה מצטער. כשגדל חייא בנו הכיר וסתה והיה מתחילה מהפך דברי אביו כדי שתעשה בהפך, והיה בא הדבר ברצון אביו, ואמר לו אביו: מעלה אמך, כלומר נתקנה, ואמר לו: היא לא נתקנה, אנא הוא דאפיכית. שמח אביו על פקחותו יותר ממנו שלא עלתה על דעתו לעשות כן, ואמר לו: אמרי אינשי, "דנפוק מינך טעמא ילפך" (=בנך היוצא ממך מלמד אותך דבר), ואת לא תעביד הכי, משום שנאמר: "לימדו לשונם דבר שקר" (ירמיהו ט ד). כלומר, אעפ"י שמותר לשנות מפני דרכי שלום, איני רוצה שתרגיל עצמך לדבר שקר.
ואמרו בסוכה (מו ע"ב) פרק לולב וערבה: "לא לימא איניש לינוקא: 'יהיבנא לך', ולא יהיב ליה; דילמא אתו לאגמורי שקרא". אם כן, כשם שהעולם עומד על העבודה כך הוא קיים על האמת, כי בשקר אי אפשר לעבוד לא-ל אמת. והתורה הזהירה אזהרה יתירה ואמרה: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז).
9. תהלים קא, ו-ז:
עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי. לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי.
10. מהר"ל (אור חדש על מגילת אסתר, עמ' קצא-קצב):
...בגמרא (מגילה טז, א) אמרו כך:
ותאמר אסתר איש צר ואויב המן (שם) מלמד שהיתה אסתר מחוי ידה כלפי אחשוורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן.
וקשה, מה צריך למלאך לסטור את ידה כלפי המן? הרי אמרה המן הרע!
ונראה כי כך פירושו: כי המלך אמר, מי הוא זה ואיזה הוא?, ואם אסתר אמרה המן הרע בלבד ולא היה מחוי בידה כלפי אחשוורוש, היה אסתר דוברת שקרים, וכתיב (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יִכון, כי מה היה אפשר להמן לעשות אם לא אחשוורוש שמכרם לו ונתן אותם ביד המן? ומדברי שקר לא תבוא הגאולה, כיון דכתיב (שם) דובר שקרים לא יִכון, לכך אמרה אסתר איש צר, והיה מחווי כלפי אחשוורוש, כי הצר אשר הוא מחווי בידה עליו הוא המוכר; ואמרה ואויב המן הרע, כלומר, כי אלו שניהם עשו – אחשוורוש והמן הרע – על ידי אלו שניהם היה זה. וכדי שלא תבוא אסתר לידי סכנה מה שאמרה על אחשוורוש איש צר, ולכך בא מלאך וסטרה כלפי המן.
11. בראשית רבה סז, ד:
כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יוותרו חייו (רש"י: יופקרו חייו, שמורה לבריות לחטוא), אלא מאריך אפו וגובה. צעקה אחת הזעיקו יעקב לעשו, דכתיב "ויצעק צעקה גדולה ומרה". והיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר "ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד, א).
12. תנחומא ויצא (מ"ב) סי' יא:
"ויהי בערב ויקח את לאה בתו..." (בראשית כט, כג). כל הלילה היתה עושה עצמה כרחל. כיון שעמד בבוקר והנה היא לאה אמר לה: בת הרמאי, למה רימית אותי? אמרה לו: ואתה למה רימית את אביך, כשאמר לך האתה זה בני עשו, ואמרת לו אנכי עשו בכורך, ואתה אומר 'למה רימיתני?'?! ואביך לא אמר בא אחיך במרמה?!
13. פרופ' נחמה ליבוביץ (עיונים בספר בראשית, ירושלים, תשכ"ח, עמ' 186):
מקורות חיי יעקב ומאשר אינה לו, נלמד כי כל ימיו היה בצער ובייסורין. מבית אביו הוצרך לברוח. עשרים שנה ישב בבית קרוב רחוק. הוא שניצל עיוורון אביו אשר לא הכירו, לו אמרו בניו: "הכר נא את הכתונת בנך היא" והם מנצלים את אי ידיעתו. האין זה עונש מידה כנגד מידה?
מדברי ירמיהו המאפיינים את חטאי דורו "כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלך", רואים אנו, שאף דעתו לא הייתה נוחה ממעשה זה של האח יעקב. כי למה ישתמש בלשון נופל על לשון זו, ולמה יעלה זכרון המעשה ההוא בבואו לצעוק חמס על דרכי השקר של בני זמנו?
14. שפת אמת (פר' תולדות, תרל"ה):
חז"ל דרשו הפסוק "הצילה נפשי משפת שקר" – על יעקב אבינו עליו השלום, בעת שהוצרך לומר: 'אנוכי עשו בכורך'. כי שקר אין לו רגליים, רק בני אדם המשקרים, על ידי שדבוקים בשקר נותנים כוח וקיום להשקר בעולם, כמו שכתוב: 'שמאבדים את העולם [שנברא בעשרה מאמרות]'. אבל הצדיק, שדבוק בהאמת – אף שנצרך להשתמש לפעמים גם בהשקר, כמו שאמרו [ש]מותר לשנות מפני דרכי שלום – שמי שמכוון להאמת ואינו מדבק עצמו בהשקר, וכל עוד על ידי זה לבטל השקר. כי עולם הזה נקרא עלמא דשיקרא, ולכן נצרך לפעמים לתקן העולם על ידי השקר עצמו. רק שצריך לזה סייעתא דשמיא, שלא להתדבק הרצון בהשקר ח"ו. וזה שאמר: "הצילה נפשי" – דייקא, שלא להתדבק בשפת שקר שמוציא מפיו כנ"ל.
ד. גניבת דעת
1. מכילתא דר' ישמעאל (פר' משפטים פי"ג); תוספתא ב"מ (פ"ז ה"ג):
...נמצא אתה אומר שבעה גנבים הם. הראשון שהגנבים – גונב דעת הבריות, והמסרהב בחבירו לארחו ואין בלִבו לקרותו... והמועל במידות והמשקר במשקלות, והמערב את הגרדן בתלתן (גדרן הוא מין הדומה במראהו לתלתן והוא זול הרבה מן התלתן - הר אפרים), והחול בפול.
2. רמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ו):
אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנוכרי. כיצד? לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו. ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות.
3. ריטב"א (חולין דף צד ע"א ד"ה כדאמר):
כדאמר שמואל, אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי. וא"ת: מה הוצרך להביא שמואל בזו? דהא תניא לה בהדיא...: אין מוכרין נבילות וטריפות לנכרי מפני שמטעהו? ...וי"ל: דאי מההיא, הוה אמינא דווקא במכר כי התם שנכרי נותן דמים, אבל בדורון אין בו משום גניבת דעת לגבי גוי, קמ"ל דשמואל דאף בזו אסור לגנוב דעת הגוי. ואיסור גניבת דעתו של נכרי כתבו קצת רבותינו בשם בעלי התוס' ז"ל שהוא איסור תורה, דנפקא לן מדכתיב לא תגנובו ולא תכחשו וגו'. וכי כתיב בסיפא דקרא 'איש בעמיתו' דממעט הכותי, ההיא דלא תכחשו ולא תשקרו קאי, ובמקום שאין חילול השם בדבר... ואע"ג דלא אשכחן גניבה סתם על גניבת דעת אלא לשון גניבת לב, בכאן נכתב 'לא תגנובו' סתם, לכלול אף גניבת ממון. ובתוספתא דבבא קמא איתא 'שלושה גנבים הם, גדול שבכולם גונב דעת הבריות'.
4. שערי תשובה (שער ג, קפד):
והנה, החטא הזה (= גניבת דעת) חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל הנוכרי, יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה, ונתחייבנו על גדרי האמת, כי היא מיסודי הנפש.
ה. מצג שווא באיכות המוצר
1. שו"ע (חו"מ סי' רכח):
ו. אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא עובד כוכבים, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה.
ואף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה – אסור. כיצד, לא יסרהב בחבירו שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח חביות הפתוחות לחנווני, וזה סובר שפתחם בשבילו, אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו. ואם הוא דבר דאי בעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו – אין צריך להודיעו.
ט. אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון: לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שייראה כבחור, ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמינה. וכן אין מקרדין (פירוש קרוד – במגרדת או מסרקת ששיניו דקים), ולא מקרצפין (פי' קרצוף: מגרדת או מסרק ששיניו עבים) אותה כדי לזקוף שערותיה, ולצבוע כלים ישנים כדי שיראו כחדשים. ואין נופחין בקרביים כדי שייראו שמנים ורחבים, ואין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן.
2. סמ"ע (ס"ק טז):
ואין שורין את הבשר – והיינו דווקא במקום שאין המנהג כן. אבל אם המנהג של הקצבים לשרותו כדי שיראה לבן – מותר, דאין מאנה בו. דהרי הכול יודעין דדרך הקצבים לשרותו.
3. שו"ע הרב הל' אונאה וגניבת דעת:
יא. אסור להטעות לנכרי.. כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח אע"פ שהוא נכרי, שהרי זה מטעהו וגונב דעתו אם אינו מודיעו... ואסור מן התורה.
יב. ואפילו לגנוב דעתו בדבר שלא יגיע לו הפסד להנכרי אסור מדברי סופרים, כגון למכור לו בשר נבילה בחזקת בשר שחוטה...
יט. אסור לנפח בקרביים כדי שייראו שמנים ורחבים, ואסור לשרות בשר במים כדי שילבין ויהא נראה שמן. ואם מנהג כל הקצבים לעשות כן והכול יודעים ממנהגם – יש מי שמתיר, לפי שאין כאן אונאה, כיוון שהכול יודעים ממנהגם (ושומר נפשו ירחק מזה, כי אעפ"כ יש לחוש שיסבור הקונה שהוא שמן באמת, שהרי יש הרבה שמנים בעולם, ובשביל כך עושים כן כל הקצבים).
4. מסילת ישרים (פרק יא):
ואם תאמר בלבבך, ואיך אפשר לנו שלא להשתדל במשאנו ובמתננו לרצות את חברנו על המקח ועל שוויו? חילוק גדול יש בדבר, כי כל מה שהוא להראות את הקונים אמיתת טוב החפץ ויופיו, הנה ההשתדלות ההוא טוב וישר, אך מה שהוא לכסות מומי חפצו, אינו אלא הונאה ואסור, וזה כלל גדול באמונת המשא והמתן.
5. משלי כ, יד:
רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאֹזֵל לוֹ, אָז יִתְהַלָּל.
6. מצודת דוד:
דרך הקונה חפץ, לבזותו בפני המוכר ויכפול אמריו לומר שהוא רע, למען ימכרנו בזול, וכאשר יקנהו והולך לו, אז יתהלל, לפאר את עצמו לומר שיודע לקנות חפציו בזול...
7. בבא בתרא פג, ב – פד, א:
מתני'. ארבע מדות במוכרין: מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות – הלוקח יכול לחזור בו; רעות ונמצאו יפות – מוכר יכול לחזור בו...
גמ'. אמר רב חסדא: מכר לו שווה חמש בשש, והוקר ועמד על שמונה, מי נתאנה? לוקח, לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, משום דא"ל: אילו לא אוניתן לא הוה מצית הדרת בך, השתא דאוניתן מצית הדרת בך?! ותנא תונא: יפות ונמצאו רעות – לוקח יכול לחזור בו, ולא מוכר...
מאי קא משמע לן? מתני' היא! אי ממתני' – הוה אמינא, דלמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו, ומתני' הא אתא לאשמועינן – דלוקח יכול לחזור בו, דס"ד אמינא משום דכתיב: רע רע יאמר הקונה.
8. בבא בתרא טז, א:
דרש רבא, מאי דכתיב: (איוב כט) ברכת אובד עלי תבוא ולב אלמנה ארנין? ברכת אובד עלי תבוא – מלמד שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן; ולב אלמנה ארנין – דכל היכא דהוה (איכא) אלמנה דלא הוו נסבי לה, הוה אזיל שדי שמיה עילווה, והוו אתו נסבי לה.
ו. הטעיה ומנהג המדינה
1. רמב"ם, הל' מכירה פרק יח:
ב. אין מפרכסין את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים הישנים כדי שיראו כחדשים; אבל מפרכסין החדשים, כגון שישוף ויגהץ וייפה כל צרכיו.
ג. אין משרבטין את האדם במים של חזרין וכיוצא בהן כדי שיתפח וייראו פניו שמנים, ולא צובעין את הפנים בשרק וכיוצא בו, ולא נופחין את הקרביים ולא שורין את הבשר במים, וכן כל כיוצא בדברים אלו אסורין...
ד. מותר לבור את הגריסין, אבל לא על פי המגורה, שאינו אלא כגונב את העין וידמה שהוא הכול ברור.
ומותר לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות ולשפחות כדי להרגילן לבוא אצלו, ופוחת משער שבשוק כדי להרבות במקיפין ממנו, ואין בני השוק יכולין לעכב עליו, ואין בזה גניבת הדעת.
ה. אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים, ואין צריך לומר ישנים בחדשים, אפילו הישנים ביוקר והחדשים בזול, מפני שהלוקח רוצה ליישנן. ביין הוא שהתירו לערב קשה ברך בין הגתות בלבד מפני שמשביחו, ואם היה טעמו ניכר מותר לערב בכל מקום, שכל דבר הניכר טעמו מרגיש הלוקח ולפיכך מותר לערב אותו.
יא. המוכר חיטים לחבירו מקבל עליו רובע קטנית לכל סאה, שעורים מקבל עליו רובע נישובות לכל סאה...
יב. ואין כל אלו הדברים אמורים אלא במקום שאין להם מנהג; אבל במקום שיש להם מנהג – הכול כמנהג המדינה.
יג. יש מקומות שנהגו שיהיו כל פירות מנוקים וברורים מכל דבר, ושיהיו היינות והשמנים צלולין, ולא ימכרו השמרים כלל, ויש מקומות שנהגו אפילו היו בהן מחצה שמרים, או שהיו בפירות מחצה עפר או תבן או מין אחר יימכר כמות שהוא....
2. ב"י, חו"מ סי' רכח:
ומ"ש ובמקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחילה הותר לערב בו לעולם וכו'.
היינו דאמרינן בגמרא (שם):
והאידנא דקא מערבי שלא בין הגתות, אמר רב פפא: דידעי וקא מחלי. רב אחא בריה דרב איקא אמר: הא מני? רבי אחא הוא, דתניא: רבי אחא מתיר בדבר הנטעם.
ופירש רש"י:
בדבר הנטעם, שאדם טועם קודם שלקחו ויכול להבחין שנתערב בו.
והרמב"ם (בפרק יח מהל' מכירה שם) כתב כלשון הזה:
ואם היה טעמו ניכר – מותר לערב בכל מקום; שכל דבר הניכר טעמו מרגיש הלוקח.
...וכתב רבינו בסימן שאחר זה (ס"א, [בענין שיעור הפסולת המותר בכל מין]):
שכל אלו הדברים במקום שאין מנהג; אבל במקום שיש מנהג הולכים אחר המנהג.
3. שו"ע חו"מ סי' רכח:
ט. אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור, ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמֵנה...
יא. ביין התירו לערב קשה ברך, בין הגיתות בלבד, מפני שמשביחהו (וכ"ש רך בקשה, דשרי). ואם היה טעמו ניכר, מותר לערב בכל מקום, שכל (דבר) הניכר טעמו מרגיש הלוקח, ולפיכך מותר לערב אותו לעולם.
יג מקום שנהגו לערב בין הגיתות מים, מותר לערב כשיעור שדרכם לערב.
יד. במקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחילה, מותר לערב בו לעולם. אבל אם אין הכול טועמים, לא.
טז. התגר נוטל מחמש גרנות ונותן למקום אחד, או מחמש גתות ונותן לתוך חבית אחד, שהכול יודעים שלא גדלו כולם בשלו, ובחזקת זה קונים ממנו. ובלבד שלא יכוין לקנות הרוב ממקום הטוב כדי שיצא עליו קול שהוא קונה הכול ממקום הטוב, וקונה גם ממקום הרע ומערבו עמו.
יז. מותר לברור הפסולת מתוך הגריסים ומן הקטניות כדי שיראו יפים, שזהו דבר הנראה לעין ויכול הלוקח לראות ולהבין כמה שוים יותר בשביל שהוציא מהם הפסולת. ובלבד שלא יברור העליונים ויניח הפסולת בתחתונים.
4. ספר חסידים סי' שעט:
אמרו לאחד: אשה פלונית יפה במקום פלוני היא חפצה בך. שמע לעצתנו ולך שמה ותצבע שעריך בשחור ותהיה סבורה שאינך זקן והיא תאמר מה שבלִבה. אמר להם: חלילה לי להטעות אותה, אלא תראה שאני זקן.
5. שו"ת לבוש מרדכי סי' כד:
אם מותר לאיש לצבוע שיער זקנו שחור למען יהיה אפשר לו להשיג משרה שקשה למי שנראה זקן... ולעניין השאלה לאסור מטעם דאין מפרכסין, שכתב כתר"ה דזה שייך דווקא אם מוכרו אבל לא לשכירות, הוא טעם טוב, אלא דעל זה נאמר 'ויראת ה'': אם יודע הוא בעצמו שכוחו במותניו לעבוד העבודה שמקבל ורק כדי שלא יפחד המקבלו שיחשוב כיוון ששיער לבן נזרקה בו – מותר לצבוע. אך אם מרגיש בעצמו כי כבר כשל כוחו – בוודאי שאסור לו להונות. אכן אם מרגיש בעצמו שכוחו די לעבודתו, נראה לי עוד טעם להתיר, כיוון דידוע עתה שכן דרך לצבוע בכהאי גוונא, אין איסור; וכמו שכתב הסמ"ע דהיכא שדרך הקצבים לשרות הבשר שיהיה לבן אין איסור בדבר, שהכול יודעים.
6. שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' נד:
וגם מסברא נראה לענ"ד שיהא אסור לעשות זה, דהא עיקר האיסור – שיש בזה גניבת דעת שעל ידי זה אין ניכר כחשות הבשר ופחיתות ערכו. ומה לנו שידוע שדרכם כן? וכן בפרכוס אדם וכלים שאסור, נראה פשוט שאסור אף שידוע וניכר שפרכסם כעת. והיינו מפני שעל ידי זה אין ניכר המגרעות שיש בהם והוי כגניבת דעת. ולא דמי להא דמערבין מים בין הגיתות. שזה ידוע דהוי יין מזוג במים דעיקר האיסור לערב הוא שלא יחשוב הקונה שהוא יין גמור. ולזה, בידוע שנתערב בו מים, שרי. אבל במשביח סחורתו בדבר שאינו שבח אמיתי – ודאי אסור. וכן ברמב"ם [פרק י"י מהלכות מכירה] ובשו"ע [חו"מ סי' רכט] שכתבו לחלק בין אם המנהג כן או לא רק גבי פסולת שבפירות, אבל גבי פרכוס אדם וכלים ושריית בשר ושארם לא הזכירו חילוק זה. ומקור הדברים הוא מהרי"ף. וכתב זה הרי"ף בפרק המוכר פירות גבי פסולת ולא סוף פרק הזהב גבי פרכוס ואינך. והיינו משום דגבי פסולת הרי רואה שיש פסולת ויודע שכן המנהג. אבל הכא אף שיודע שפרכס הכלים ונפח הקרביים ושרה הבשר, מכל מקום הרי אין ניכר החיסרון שיש בכלים הללו. וגם דאפשר שהם ישנים ואינו ניכר. וכן אין ידוע אם הקרביים דקים ונתעבו על ידי הנפיחה או עבים באמת. ואם הבשר לבן ושמן או נתלבן על ידי השרייה במים. ואף שאם מודיע להקונה שהבשר כחוש או שהכלי ישן וכדומה, נראה דשרי. אבל בכל זאת אסור להנהיג כן כי זה נותן מקום לרמאים לרמות. וגם כי יש מי שקונה סתם וסובר שהוא חדש או שמן. וכן נראה מלשון הש"ס ופוסקים שאין מפרכסין הכלים ואין נופחים הקרביים ושארם דמשמע דבכל גוונא אסור.
7. שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' לא [בענין שריית כבד]:
ודאי שאין כאן איסור אונאה. ומה שקשה במה שונה משריית הבשר במים שאסור מצד איסור אונאה – מוכרחין לחלק; דדווקא היכא דבמעשיו נראה בוודאי שהוא עדיף יותר, כמו שריית בשר במים, שנראה כשמן ולא יסתפק הקונה כלל הוא אונאה שאסור; וכן במפרכסין האדם וכלים, שהוא לצבוע שער לבן של עבד זקן לשחור שהוא רק מראה צעיר או לצבוע כלים עתיקי בצבע חדש שניכר לפי מראיתו רק לחדש – אסור, משום שהלוקח אין לו מה להסתפק ואין לו לשאול כלל דהוא עוד יותר מאמר לו בפירוש שהוא שמן והן כלים חדשים ועבד צעיר שהרי רואה בברור שהוא כן. אבל היכא דבמעשיו עשה רק שלא יוכר בבירור שהוא ישן אבל אף אחרי מעשיו עדיין יש לכל אדם להסתפק שמא הוא ישן משום שמראה כזה נמצא הרבה גם באלו שהם ישנים – אין בזה אונאה, דכיון דהיה יכול לשאול ולעשות חקירה ודרישה אם היה מקפיד – מותר, דכשלא שאל מסתמא אינו מקפיד ואם מקפיד ומ"מ לא שאל מחמת שטעה לחשוב שמסתמא הן חדשים איהו הוא דקא מטעי נפשיה, דאין המוכר מחוייב לגלות כל זמן שהלוקח אינו שואל כשצריך לשאול, ולכן יכול גם לסלק מה שנתגלה אף שיגרום ע"י זה שיטעו בעצמם.
וראיה גדולה לזה מחולין (דף צד) שמכרזי נפל בשרא לבני חילא מחמת שאם יאמר טריפתא לא זבני. ומקשה: והא קמטעי להו! ומשני: אינהו דקא מטעי נפשייהו, דלא משיילי, כדפרש"י. חזינן שאף שהיתה הכוונה שיטעו. ול"ד להא דרבא ור' ספרא שלא נתכוונו להטעותו למר זוטרא בריה דר' נחמן, מ"מ מאחר שעכ"פ לא היה להם הכרח שיטעו דהמקפיד היה יכול לאסוקי אדעתיה שמא הוא טריפה מותר משום דהוא רק גרם בעלמא שיטעו בעצמם. וסברא זו ברור לגמ' כ"כ שגרם אינו כלום עד שמדמה להא דרבא ור' ספרא שלא גרמו כלל. וא"כ גם לסלק במעשיו מה שנשתנה מותר אם גם אחרי מעשיו יצטרכו להסתפק ולשאול דאינהו אם לא שאלו הוא דקמטעו נפשייהו ומעשיו הוא רק גרם בעלמא שיטעו בעצמם.
וא"כ גם הכבדים שנשתקעו בדם לא נשתנה מראיתם למראה המוכיח בדווקא שמקרוב נשחטו אלא שנסתלקו רק ממראה המוכיח בדוקא שמכבר נשחטו לסתם מראה שאין מראיתו מוכיח כלום ועדיין יש לו להקונה להסתפק שמא מכבר נשחטו ולשאול אותו ולעשות חקירה ודרישה וכשלא שאל מחמת שטעה לחשוב שמקרוב נשחט איהו הוא דקא מטעי נפשיה ומותר, ואף שהוא גרם לזה שיטעה בעצמו, כמו בהא דחולין... שמותר מצד איסור אונאה וגניבת דעת.
ולכן אין יכולין למחות ביד המוכרי כבדים אף לא מצד איסורי ממון כיון שיותר נוטה שאין בכאן איסור אונאה...
ז. מצג שווא בנכונות לעסקה
1. נדרים כ, ב – כא, א:
מתני'. ארבעה נדרים התירו חכמים: נדרי זרוזין, ונדרי הבאי, ונדרי שגגות, ונדרי אונסין. נדרי זרוזין כיצד? היה מוכר חפץ, ואמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע, והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל – שניהם רוצין בשלושה דינרין.
2. ר"ן:
שניהם רוצין בשלושה דינרין – שהמוכר היה דעתו לשלושה ולא נתכוון בנדרו אלא לזרז הלוקח שלא יעמוד על דעתו שאמר ב' דינרין ושיסכים לשלושה. וכן הלוקח נתכוון לשלושה ולא נתכוון אלא לזרז המוכר שיסכים לכך ולא יעמוד על דעתו שאמר ארבעה דינרין; ומש"ה לא חייל נדרא. וטעמא דמלתא לפי שדרכן של מוכר ולוקח בכך, ומש"ה לא מיקרו דברים שבלב.
ח. הטעיה בהתמודדות עם אנשים לא הגונים
1. נדרים דף כז עמוד ב – כח, א:
מתני'. נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין, שהיא תרומה – אע"פ שאינו תרומה, שהן של בית המלך – אע"פ שאינן של בית המלך...
גמ'. והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא! אמר רב חיננא א"ר כהנא אמר שמואל: במוכס שאין לו קצבה. דבי ר' ינאי אמר: במוכס העומד מאליו.
2. שו"ע חו"מ סי' שלג, ה:
...אבל בדבר האבוד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו, אא"כ נאנס, כגון שחלה. ואם לא נאנס, וחזר בו, אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו, ועכשיו אינו מוצא – שוכר עליהם או מטען.
כיצד מטען? אומר להם: סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים, עד שיגמרו מלאכתן, ולא יתן להם אלא מה שפסק תחילה; ואפילו נתן להם השתים, מחזיר מהם התוספת.
3. יבמות סג, א:
רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמר ליה: איעליא לך אמך! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך טעמא מלפך, את לא תעביד הכי, שנאמר: לימדו לשונם דבר שקר העווה וגו'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה