שתי פרשות ישנן בתורה אשר עיקרן תוכחה קשה: פרשת בחוקותי ופרשת כי-תבוא. דומות הן הברכות והקללות אשר בשתי הפרשות אלו לאלו, אך גם שונות הן הפרשות זו מזו. בדברינו אלה נבקש לעמוד על תוכנן של הברכות הקללות כאן וכאן ומתוך כך, לעמוד על פשרה של כל פרשה.
המעיין בברכות שבשתי הפרשות יראה מיד את הכלכלה, את הפריון ואת הביטחון: "ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך... יתן ה' את אויביך הקמים עליך ניגפים לפניך. יצו ה' אִתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך" – בפרשת כי תבוא. וכמו כן בפרשת בחוקותי: "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו... ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד... ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב... והפריתי אתכם והרביתי אתכם...". אולם מבט מעמיק יותר יגלה גם את ההבדלים. שתי ברכות מיוחדות ישנן בפרשת בחוקותי, אשר נעדרות מפרשת כי תבוא: הברית והשראת השכינה. "ופניתי אליכם... והקימותי את בריתי אתכם... ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם". במילים אחרות – נוכחות א-להית קבועה וניכרת בחיי העם. המקבילה לכך בפרשת כי תבוא – חיוורת משהו, ואינה מצביעה על נוכחותו הגלויה של הקב"ה בקרב עמו אלא במדרגתו הרוחנית של העם. "יקימך ה' לו לעם קדוש". לעומת זאת, ישנה ברכה החוזרת שלוש פעמים בפרשת כי תבוא, תוך שהיא נעדרת לגמרי מפרשת בחוקותי, והיא הנוגעת למעמדו של עם ישראל במשפחת העמים. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך... והלווית גויים רבים ואתה לא תלווה. ונתנך ה' לראש ולא לזנב...".
כדי לראות אם הבדלים אלו הם מקריים או שיטתיים, נעבור ונבחן את הרשימה הארוכה והנוראה של הקללות, ולפי דרכנו, נתחיל במשותף: גם פה גם שם עוסקות הקללות במחסור כלכלי עד כדי רעב, באסונות בטחוניים, במחלות קשות ובהתמעטות מספרית. אולם דווקא על רקע זה בולטים ההבדלים במאפייני החורבן הלאומי. הקללות של פרשת בחוקותי מעמידות במרכז את חורבנה של הארץ. "והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם... והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה... אז תשבת הארץ.... והארץ תיעזב מהם ותירץ את שבתותיה בהשמה מהם"; חורבן אשר שיאו – בחורבן המקדש. "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם". ובמקביל לכך, חורבנו של העם מתבטא בהיותו בארץ נוכרייה. "והנשארים בכם... בארצות אויביהם... ואכלה אתכם ארץ אויביכם..." וכדו'. לעומת זאת, החורבן של פרשת כי תבוא מדגיש דברים אחרים. כשם שהברכה מדגישה את מעמדו הרם של עם ישראל בין העמים, כך מדגישה הקללה את ההשפלה הלאומית. "והיית לשמה, למשל ולשנינה, בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה... הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה... הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב...". החורבן לא מתמקד בארץ ובמקדש, אלא בהחרבת הממלכה. "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך". והגלות לא מתוארת על ידי חורבנה של הארץ ועזיבתה לארץ נוכרייה אלא בשעבוד לאומות העולם ובפיזור ביניהן. "ועבדת את אויביך... ונתן עול ברזל על צווארך... והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ...".
לאחר שעמדנו על השיטתיות שיש בהבדלים שבין הפרשות, ננסה לעמוד המשמעות שיש לתת לכך בעקבות "אביהן של ישראל", הרמב"ן. הרמב"ן עומד על כך שפרשת בחוקותי רומזת לבית הראשון ופרשת כי תבוא – לבית השני. תקופת הבית הראשון התאפיינה בהשראת השכינה בישראל, שבאה לידי ביטוי בעיקר בנוכחותה של הנבואה. המהלך הרוחני בא "מלמעלה למטה". בתקופה זו, עם ישראל נדרש להיות בעיקר "עם לבדד" ולשמור על ייחודו לבל ייגרר אחר תועבותיהם של כל העמים שסביבו. בתקופת הבית השני חל שינוי במצב הלאומי. הבנין הרוחני בא "מלמטה למעלה". השכינה אינה שורה בישראל, אין נביא עִמנו, והיותנו עָם ה' באה לידי ביטוי בעיקר בהתנהגותנו כ"עם קדוש", העוסק בתורה, בעבודה ובגמילות חסדים. מתוך אותה עוצמה רוחנית הבאה מתוך העם פנימה, יש בתקופה זו יותר מפגש עם הגויים המתבטא בהשפעה עליהם ובתנועת התגיירות משמעותית.
ההבדל הבולט במצב העניינים מביא להבדל בולט גם בחטא המביא את הגלות. בית ראשון חרב על חטאים הפוגעים בהשראת השכינה בישראל ובקדושת הארץ הקשורה בכך: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ושמירת השמיטה. התגובה לכך היא שארץ ה' מקיאה מתוכה את הפוגעים בקדושתה, והארץ, שנטמאה, נחרבת. הבית השני, לעומת זאת, עומד על קדושתו העצמית של העם. לכן החטא המחריב אותו הוא שנאת החינם, המבטאת את הריקבון בדבק הלאומי, ועיקרו של החורבן הוא פירוק המסגרת הלאומית על כל מרכיביה: המלכות והחיים המשותפים.
על פי זה יכולים אנו להבין גם את המהלכים השונים של הגאולה. פרשת התוכחה של בחוקותי מסתיימת בכך שהקב"ה זוכר את ברית האבות ואת ברית הארץ. "והארץ אזכור". ופרשת התוכחה של כי תבוא באה לידי סיום בגיבוש מחודש של העם: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' א-להיכם... כל איש ישראל". הגאולה השלמה מופיעה בסיומה של שירת 'האזינו', כשהיא כוללת את שני המרכיבים גם יחד – "וכיפר אדמתו עמו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה