רקע
פירסום מוצר בנוי במידה רבה על פנייה אל החלקים הבלתי רציונליים של האדם, שביניהם נמצאים המרכיבים הנמוכים של אישיותו. כתוצאה מכך, חלק ניכר מן הפרסום קשור בלהנאות הנמוכות של החיים. כאשר מדובר בפרסום של מוצרים מסויימים לקהל יעד של גברים בגילאים מסויימים, אחת הדרכים היעילות ביותר הוא שימוש במראות לא צנועים כ'מקדם מכירות'.
בעלי תפקידים בכירים במערכת השיווק מוצאים את עצמם קרועים בין מגמות סותרות. מחד, הם מכירים בבעייתיות ההלכתית והמוסרית של שימוש במסרים בעייתיים, אולם נאמנותם למעסיקיהם מחייבת אותם לפעול על פי מיטב השכלתם וכשרונם כדי להשיג את יעדי החברה, גם על ידי שימוש במסרים אלו. ייתכן שהפיתרון הפשוט הוא להימנע מלקבל תפקידים המכניסים את בעליהם לדילמה הזאת, אולם המחיר עלול להיות הדרה כמעט מוחלטת של אנשי אמונה מצומתי ההכרעה וקבלת ההחלטות המשפיעים בסופו של דבר על אופיה של החברה הישראלית והמדינה כולה.
השאלות
הדיון ההלכתי כולל כמה וכמה שאלות:
א. האם יש איסור במסרים של משיכה לתענוגים גופניים (=הדוניזם)? האם כל זה כלול באיסור "ולא תתורו אחרי עיניכם"? האם יש איסור הלכתי במסרים המעוררים מידות רעות בכלל, כמו אלימות, רדיפת כבוד וכדו'?
ב. מהו הגדר ההלכתי של תמונות וסרטים לא צנועים? מתי יש בזה איסור תורה ומתי איסור דרבנן?
ד. האם יש איסור 'לפני עיוור' בכל פרסום בלתי צנוע, כאשר חוצות הערים, דפי העיתונים ואתרי האינטרנט מלאים בהם לעייפה בין כה וכה?
ג. האם האיסור בפרסומים אלו הוא 'לפני עיוור' (דאורייתא), מסייע לדבר עבירה (דרבנן) 'מחזיק ידי עוברי עבירה', או אף 'מחטיאי הרבים'?
ו. מה הדין כאשר יש באפשרותו של האחראי על הפרסום להפחית במידה משמעותית את השימוש במסרים בעייתיים?
ז. לאור כל זה, עולה שאלה עקרונית בהנהגת הציבור: מה עלינו להורות לכתחילה לאנשי כלכלה המבקשים להשתלב בתפקידים בכירים במשק הישראלי? להימנע מלקבל על עצמם תפקידים הכרוכים בשאלות אלו, תוך השלמה עם אובדן השפעה, או לקבל את התפקיד ולעשות מה שניתן כדי להיכשל כמה שפחות?
חזון
לא כאן המקום לדון ביחס הערכי לפרסומת בכלל, ואף לא לשאלות נוספות העולות בהקשר אליה בתחום שבין אדם לחבירו – אמירת אמת חלקית, הטעיה מוסווית, מיתוג ללא בסיס מספק וכדו', ועלינו להתמקד בשאלה המרכזית בה בחרנו לעסוק. עם זאת, שאיפתנו היא ליצור חברת מופת, שערכים רוחניים ומוסריים יעמדו לנגד עיניה במקום תרבות נמוכה של צריכה עודפת. כחלק בלתי נפרד מאותה חברת מופת, תהיה רשות הרבים נקייה מפרסומים שהנפש היפה סולדת מהם.
סוגיא נוספת הדורשת בירור היא היכולת להציב קווים אדומים להשתלבות של אנשי אמונה בעולם המעשה, בשעה בה הם נדרשים לעבור עבירות במסגרת תפקידם. ברמה העקרונית יש ערך להשתלבות כזאת רק אם היא מביאה להשפעה של ממש על המערכת, ואילו כאשר משמעותה של ההשתלבות היא לעבור עבירות, לא ניתן לראות בה ערך; ולהפך, ההשפעה המזיקה שיש לכך על המשתלב והעדר חוט שידרה ברור מביאות לכך שהשתלבות זו לא תוכל להביא לתוצאות חיוביות של ממש.
תשובות הלכתיות
א. בתורה נצטווינו שלא לתור אחר מראה העיניים[1]. לדעת הרמב"ם, איסור זה כולל יצירה של גרויים לרדיפת הנאות חומריות[2]. ולדעתו אין מקום לפרסומות כדוגמת 'קוקה קולה – טעם החיים' וכדו'. כמו כן יש להימנע מפרסומות המטפחות מידות רעות, כמו אלימות או רדיפת כבוד[3]. ולכל הדעות, חשיפה לגרויים מיניים ישירים אסורה מן התורה[4].
ב. אסור להציג בפני בני אדם מראות שאסור להביט בהם. הצגת מראות אלו במטרה לגרום לאנשים להתבונן באותם מראות, היא פסולה מכמה נימוקים:
1. איסור "ולפני עיוור לא תתן מכשול" (ויקרא, יט, יד), הקובע שאסור לעשות מעשה המביא לכך שהזולת יעבור עבירה[5].
2. איסור 'מחזיק ידי עוברי עבירה', הכולל כל אמירה או התנהגות המעודדת לעבור עבירות[6].
3. החטאת הרבים – כאשר ההכשלה בעבירה נעשית בהיקף גדול ובפרהסיא[7].
ג. החובה להימנע מהכשלה של הזולת בעבירה קיימת גם כאשר המחיר הוא איבוד של הפרנסה[8].
ד. יתרה מזאת, מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט) דורשת מכל מי שיש לו השפעה, ליצור באופן אקטיבי אווירה ציבורית השוללת שימוש באמצעים נמוכים כמקדמי מכירות, ובעיקר שימוש בגופה של אישה למטרה זו[9].
מצוה זו קיימת גם במקרים הבאים:
2. כאשר יש ספק אם הפעולה תביא תועלת כלשהי; אבל אם ודאי שלא תהיה לדברים השפעה, אין מצוה להוכיח[12].
ה. למרות כל זאת, אם מדובר בבעל תפקיד שיש בכוחו לצמצם את מידת השימוש בתמונות לא צנועות, יש מקום להתיר לו לשמש בתפקיד זה[13], בתנאים הבאים:
1. כדי שבאמת לא יהיה בכך משום 'לפני עיוור' או 'מחטיאי הרבים', על הצמצום להיות במידה משמעותית ולא מינורית.
2. כדי שלא יהיה בכך משום 'מחזיק ידי עוברי עבירה', יש לנהוג בשקיפות, ולהבהיר לשותפים בדיון את השיקול המוסרי העומד מאחרי הדרישה לצמצם את השימוש במסרים האסורים[14]. השקיפות הכרחית גם כדי לנהוג ביושר כלפי המעסיקים.
ו. מי שאין לו אפשרות לעמוד בתנאים הללו, עליו להימנע מלקבל משרה המחייבת אותו להיות שותף פעיל בהכוונה ובביצוע של מערכי פרסום האסורים על פי ההלכה, גם אם המשך כהונתו יאפשר לו לעשות דברים חשובים למען התורה, העם והארץ[15].
'לפני עיוור' בפרסום
א. פרסומת שאין לראותה
1. במדבר טו, לט:
וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:
2. ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה מז:
...ולשון ספרי:
ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות... ואחרי עיניכם – זו זנות, כענין שנאמר: "ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני".
רוצה באמרו "זו זנות" – הימשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן תמיד.
3. שערי תשובה (לרבינו יונה), שער ג:
מא. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הוזהרנו בזה שלא לחשוב לעשות עבירה וכל דבר פשע וחטא, כענין שנאמר (משלי כד, ח): מחשב להרע...
סד. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם - הוזהרנו בזה שלא יסתכל אדם באשת איש ובשאר עריות, פן ייווקש בהן.
4. רמב"ם, הל' תשובה פ"ד ה"ד:
...חמישה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא, ואלו הן: ... (ג) המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי אצלה? והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.
5. פירוש המשנה לרמב"ם, אבות פ"א מט"ז:
ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר....
והחלק השני, הוא הדיבור אשר נאסר, והוזהר ממנו, כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה, ופסוקי התורה יורו על זה החלק, וממנו נבלות פה ולשון הרע.
והחלק השלישי, הוא הדיבור המאוס, והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה היתה סיבת מות פלוני, או עושר פלוני, ואלה יקראו אצל החכמים סיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור, ונאמר על רב תלמיד ר' חייא שהוא לא סח סיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה, או ישבח פחיתות, בין שהיתה מידותית או שכלית.
והחלק הרביעי, והוא האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות משני המינים גם יחד, והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים, ומניעתה מההן באותן הדרכים עצמן. וכן לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם, כדי שייטב מנהגם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים בפחיתויותיהם, כדי שיתגנו מעשיהם וזיכרם בעיני בני אדם, ויתרחקו מהם ולא ינהגו במנהגם. ויש אשר יקרא זה החלק - רצוני לומר: לימוד המידות המעולות והרחקת המידות הפחותות - דרך ארץ.
ודע, כי השירים המחוברים, באיזו לשון שיהיו, אמנם יבחנו בענייניהם, והם נוהגים מנהג הדיבור, אשר כבר חילקנוהו... ולא עוד, אלא שיש אצלי בזה תוספת, שאם יהיו שני שירים שלהם ענין אחד, לעורר כוח התאוה ולשבחו ולשמח הנפש בו, והיא פחיתות, וזה מחלק הדיבור המאוס, לפי שהוא יעורר ויזרז למידה פחותה, כמו שיתבאר מדברינו בפרק הרביעי, ויהיה אחד משני השירים עברי, והאחר ערבי או בלשון אחרת - תהיה שמיעת העברי והדיבור בו יותר מאוסה אצל התורה, למעלת הלשון, ושהיא אין ראוי להשתמש בה אלא למעלות, וכל שכן אם יצורף לזה שימוש בפסוק מן התורה או משיר השירים לזאת הכוונה, שאז יצא מחלק המאוס לחלק האסור, המוזהר ממנו, הואיל והתורה אסרה שיעשו מילות הנבואה מיני זמר בפחיתויות ובדברים המגונים.
6. דברים, פרק כג:
(י) כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. (טו) כִּי ה' א-להיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.
7. ארחות חיים (ח"ב, הל' ביאות אסורות סי' יג) בשם ה"ר יונה (איגרת התשובה יט כ) מובא בב"י אה"ע סי' כא:
אסור להסתכל באשת איש מן התורה, שנאמר: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה, שנאמר (איוב לא, א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה... ואסור מן התורה להרהר באשה ואפילו פנויה וחמור הרהור פנויה ממגעה שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה שנאמר ונשמרת מכל דבר רע ופירשו רז"ל: שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.
8. רמב"ם, הל' איסורי ביאה פרק כא:
יח. אסור להוציא שכבת זרע לבטלה...
יט. וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבוא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה...
כא. וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה...
ב. האיסור למפרסם
1. ויקרא, יט, יד:
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּא-להיךָ אֲנִי ה'.
2. ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רצט:
ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה, כי הוא יביא האיש ההוא שעיוורה תאוותו עין שכלו וחזר עיוור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סיבת העבירה...
3. רמב"ם, הל' גזלה ואבדה פרק ה:
א. אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו; שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן מחזק ידי עוברי עבירה ועובר על ולפני עיוור לא תתן מכשול.
4. רמב"ם, הל' שמיטה ויובל פרק ח:
א. כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית, כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להן כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה.
ח. מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ...
5. עבודה זרה ו, ב:
מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: ולפני עיוור לא תתן מכשול; והא הכא (=בנידון שבסוגיא), דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עיוור לא תתן מכשול! הב"ע? – דקאי בתרי עברי נהרא (רש"י: עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד זה, דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל). דיקא נמי, דקתני 'לא יושיט' ולא קתני 'לא יתן', ש"מ.
6. תוס', שבת ג, א:
בבא דרישא פטור ומותר – וא"ת: והא קא עבר (המושיט לחבירו חפץ להוצאה מרשות לרשות בשבת) א"לפני עיוור לא תתן מכשול"! ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו, דלא עבר משום 'לפני עיוור', דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס' עבודת כוכבים דקאי בתרי עברי דנהרא – מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור...
ג. מצוות 'הוכחה'
1. רמב"ם, הל' דעות פ"ו ה"ז:
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה – מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך. המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו – מוטב; ואם לאו – יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו: 'איני שומע'. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה – הוא נתפש בעוון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם.
2. הגהות מיימוניות שם, אות ג:
...ואפילו אם ספק בידו אם יקבלו דבריו צריך להוכיחו... אמנם אם ודאי לו שלא יקבלו – אז נראה דפטור... וכן כתב ספר המצוות, וכתב: וטוב לו לשתוק, דהנח להן לישראל שיהו שוגגין וכו'. ורא"מ כתב דמעונש פטור, אבל מעשה ד'הוכח תוכיח' לא איפטר. אבל ה"ר משה מקוצי כתב: כשם שחייב לומר דבר הנשמע כך חייב שלא לומר דבר שאינו נשמע, שנאמר: אל תוכח לץ פן ישנאך.
ד. החזקת ידי עוברי עבירה
1. שערי תשובה לרבינו יונה, שער ג אות נ:
לא תהיה אחרי רבים לרעות. הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עבירה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העוול, וכענין שנאמר: לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר.
2. רמב"ם, הל' גניבה פ"ה ה"א:
אסור לקנות מן הגנב החפץ שגנב, ועוון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות, שאם לא ימצא לוקח אינו גונב, וע"ז נאמר (משלי כט, כד): חולק עם גנב שונא נפשו.
3. רמב"ם, הל' גזלה ואבדה פ"ה ה"א:
אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן, ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו; שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן מחזק ידי עוברי עבירה ועובר על לפני עיוור לא תתן מכשול.
4. שו"ת הרמב"ם, סי' שסה:
ראובן נשא לאה באלאכסנדרייה וכתב לה מאוחר מאה דינרין מצריים... והיה שם מי שלימדו לבקש ממנה ללכת עמו לא"י לדור שם והיא לא תסכים בזה להניח אנשי מולדתה, ובזה... תעשה רצונו... ואמנם השועל הקטן המלמד את הטענה הזאת והדומה לה הוא מחזיק ידי עוברי עבירה ומשית יד עם רשע, וזה כי כל מי שמבקש עלילות להיפטר מחיובו אשר נתחייב בו... והוא העושק כמו הגזלן...
5. הרב קוק זצ"ל, דעת כהן סי' ס:
וכ"ז (=שאפשר לתת הכשר למי שלא שומר מצוות), כשיקבלו עליהם שלהבא לא יחללו שבת בלקיחת מעות וכיו"ב, שאם לא כן חוששני שאפי' במשגיח קבוע אסור להחזיק ידם, משום מחזיק ידי עוברי עבירה; שהרי מסייעים להם בעסק זה, שבו הם מחללים שבת.
ה. מחטיאי הרבים
1. מסכת אבות, פ"ה מי"ח:
כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים – זכות הרבים תלוי בו, שנאמר: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים – חטא הרבים תלוי בו, שנאמר על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל.
2. שו"ע, או"ח סי' שז סעי' טז:
מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל... אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים, ועובר משום אל תפנו אל האלילים – לא תפַנו א-ל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים.
ו. איבוד פרנסה ב'לפני עיוור' ובהוכחה
1. רמ"א, או"ח תרנו, א:
ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת; ודווקא מצוות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור.
2. שו"ע, יו"ד סי' קנז סעי' א:
כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או ייהרג, אם הוא בצנעה – יעבור ואל יהרג... הגה: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכול ולא יעבור לא תעשה. ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עוון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה.
3. פתחי תשובה שם, ס"ק ה:
להוציא ממונו – עיין בספר תיבת גומא שם, שכתב דיש להסתפק אם אין חשש סכנה אפשר דמחוייב לבזבז כל ממונו, דמ"ע 'הוכח תוכיח' הוא מטעם ערבות, והוי כאילו הוא עושה הל"ת כל שיש בידו למחות, אם מבזבז כל ממונו... ועיין לקמן, סי' שלד סעי' מח בהגה, משמע שם דאף באין חשש סכנה א"צ להוציא ממונו...
ז. 'לפני עיוור' אם ממעט באיסור
1. שו"ע יו"ד קפא, ו:
אשה אינה במצוות הקפה. וי"א, שאף על פי שמותרת להקיף פאת ראשה, אסורה להקיף פאת ראש האיש...
2. חידושי רעק"א, שם:
לענ"ד דזהו לכאורה לכו"ע יהיה אסור משום 'לפני עיוור', דמכשלת להא שניקף. ואף היכא דהוה מצי לגלח בעצמו, מ"מ הוי איסור דרבנן, כמ"ש תוס' ריש שבת (ג, א). ואולי י"ל דבזה ליכא איסור מדין מצוה להפרישו, דאדרבה, במה שיהא מגלחת אותו, בזה מפרישתו; דאם לא היתה מגלחת אותו היה מגלח בעצמו והיה עובר בב' לאוין, דניקף ומקיף, וע"י שהיא מגלחת מפרישתו מלאו דמקיף...
3. הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' לה אות א:
בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קסט סעי' ב), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, ייראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי', ולא לחשוש כלל לאיסור של 'לפני עיוור לא תתן מכשול'. משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי ייכשל האורח באיסור יותר גדול – נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד, ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן.
* ואף שכעי"ז כתב גם הרעק"א ביו"ד קפ"א ס"ו לענין אשה המקפת פאת ראש האיש ומ"מ כתב רק בלשון "ואולי", שאני הכא, דבזה שהוא נמנע מלכבדו הוא עצמו חשיב כמכשילו ביותר.
ונראה שאם אחד רואה בחברו ששותה יין של ערלה, ואינו יכול בשום אופן למונעו אלא ע"י זה שיחליף אותו ביין של טבל, או של סתם יינם, דמסתבר דאין כאן שום איסור בזה שעושה מעשה בקום ועשה, ונותן לו יין של טבל, כיון דלא קעביד שום מכשול, אלא אדרבה מציל אותו בכך ממכשול יותר גדול. (אך מסתפק אני לפי הכלל הידוע של המשל"מ בפ"ד ממלוה ה"ב, דאין אדם נפטר מלפני עיוור אלא א"כ יכול הנזיר ליקח את היין בעצמו, או יש עכו"ם שיתן לו, אבל לא מפני זה שיש ישראל אחר דלא איכפת לי' לעבור ע"ש, דלפי"ז איך הוא הדין בכה"ג שיש עוברי עבירה שמוכרים נבילה וטריפה לישראלים, אם מותר לישראל כשר למכור להם טריפה דרבנן, מי אמרינן דשרי, הואיל ומציל בכך את האוכלים מאיסור דאורייתא, או אפשר דמחמת האחרים שעוברים על לאו דלפני עיוור, אי אפשר לנו להתיר משום כך למכור טריפה דרבנן, ולהפקיע מזה האיסור של לפני עיוור).
ומה שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, אע"פ שע"י זה לוקח ממנו גוף הפירות של שביעית, היינו מפני שזה ממש אותה עבירה, וגם אפשר שע"י הדמים הוא עלול יותר לבוא לידי עבירה מאשר אילו היו נשארים אצלו הפירות עצמו. משא"כ בנד"ד, ה"ז דומה למי שקוטע אצבע מרגלו של חבירו בכדי להציל אותו בכך מקטיעת כל היד שלו, דפשוט הוא דאינו קרוי מזיק אלא מתקן, ומצוה הוא דקעביד ולא עבירה. כך גם כאן, אינו חשוב כמכשיל, אלא אדרבה במעשהו זה הוא מציל אותו מעוון חמור של שנאת תורה ולומדיה. ולכן נראה דלפי הצורך שפיר רשאי לכבד אותו במאכל ומשתה. וצריך לעשות כן אע"פ שזה בקום ועשה, וכעי"ז פירשו קרא דאל תוכח לץ פן ישנאך, דכיון שזה ללא הועיל הרי אתה מכשילו בלאו של לא תשנא את אחיך. ואעפ"כ הדבר צריך הכרע[16].
* הלום נודע שמרן בעל החזו"א זצ"ל בשביעית סי' י"ב או"ט אינו מתיר בכה"ג באיסור ודאי.
4. חזו"א (שביעית סי' יב ס"ק ט ד"ה ונראה):
ונראה דהא דהקילו חכמים בספק (=למכור כלי עבודה לחשוד על השביעית), אע"ג דספק מכשול ודאי אסור ליתן לפני עיוור, והיה ראוי להחמיר בספיקות; משום דאם באנו להחמיר בספיקות נמי נעשה מכשול, שנמנע חסד ודרכי חיים ושלום מעצמנו ומהם (=מהחשודים על השביעית), והן רק עמי הארץ, וחייבין אנחנו להחיותם ולהיטיב עמם, וכל שכן שלא להרבות שנאה ותחרות בינינו וביניהם, ועוברין על 'לא תשנא' ועוד כמה לאווין שאין איסורן קל מאיסור זה שאנו באין להציל אותם ממנו... והלכך שקלו חכמים ז"ל בפלס עד כמה שיש להתנהג לקונסם ולמשוך ידינו מהם, ושלא נגרום מכשולים יותר גדולים להם (=לחשודים) ולנו, והכריעו לאסור למכרם בזמן שהוא ודאי לעבירה ולהתיר בספק, וזו דרך הממוצעת והישרה...
5. מחצית השקל (סי' קסג ס"ק ב):
דמסתפק המג"א בנדון דהכא, דהיינו להאכיל למי שלא נטל ידיו והוא נותן לתוך פי אדם האוכל ואין אדם האוכל נוגע בו, דהצריכו חז"ל נטילה למי שאוכל דחיישינן שמא יגע וכו'. – מ"מ עכ"פ איסורו קל מאילו הוא אוכל בעצמו בלי נט"י, דוודאי נוגע; וא"כ יש סברא להתיר להאכילו בדליכא תרי עברי דנהרא, די"ל דזה לא מקרי 'מסייע ידי עוברי עבירה'; אדרבה מצילו מן האיסור, שאם לא יאכילנו הוא, יאכל הוא בעצמו ויעשה איסור יותר חמור.
6. שו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' יט אות א):
...דעתי היא שאין לבנות יסוד מדברי הגרע"א ולהסיק ממנו מסקנות להיתר להלכה ולמעשה גם לכגון נידוננו.
ראשית... שלא היה ברור לו להגרע"א בעצמו דבר זה ונזהר לכתוב רק בלשון ואולי... וכמו"כ יעוין בשדי חמד (מערכת ו, כללים, כלל כו ס"ק יא) שמביא דברי הגרע"א ז"ל ומשיג עליו, וכותב לפקפק ע"ד הגרע"א מכמה בחינות עיי"ש.
שנית. ישנו גם חילוק גדול מנידונו של הגרע"א להנידון שלפנינו, כי בנידונו של הגרע"א המדובר באשה, וגם על איסור שאיננה שייכת בו... ואם כן יש לומר שדווקא על כגון דא הוא שכתב ה'אולי' שלוף שליכא איסור מדין מצוה להפרישו, בהיות דבכלל עצם חיובה של אשה במצוה זאת של לאפרושי מאיסורא הוא מוטל בספק גדול, דהרי... (יש להסתפק ממה) חיוב המצוה הזאת נובע, אי משום סניף מאיסור 'לפני עיוור' ואי משום חיובא דערבות; ובאשה הא איכא הרבה מגדולי הפוסקים דקסברי שאיננה בחיובא דערבות לאיש, וכמו"כ סוברים הרבה דבדבר שאיננה שייכת בזה ליכא עליה איסורא דלפ"ע...
ובנידון של הגרע"א הא הנהי תרתי איכא בו, המדובר באשה שלדעת הרבה איננה בכלל ערבות, וגם המדובר באיסור הקפה שאיננה שייכת בו כלל, וא"כ הוא איסור קלוש לגבי דידה, וא"כ י"ל דרק על כגון דא הוא שהציע הגרע"א את דבריו לומר שאין בכה"ג איסור של לאפרושי מאיסורא עליה בהיות שמאידך היא מפרישתו בזה מאיסור יותר חמור. אבל בכגון נידוננו שהאיסור של מסייע הוא בשלימותו יש לומר שגם הגרע"א יודה בזה ולא היה מסתפק כלל שאסור לסייע בשום פנים...
נוסף על כל האמור... הרי לנו דהגאונים מג"א ומחצה"ש כבר נגעו בסברת הגרע"א מה די"ל דבכגון דא ליכא איסור מדין מסייע כי אדרבא עי"כ מפרישו ומצילו מאיסור יותר חמור, ובכל זאת נטיית דעתם בזה שאפשר שמ"מ איכא כן גם בכה"ג משום מסייע ידי עוברי עבירה.
7. שו"ת הר צבי – או"ח ח"א סי' קכה (לסייע ברכישת מכונת קצירה כשקיים חשש שיקצרו בה בשבת):
אם נאמר שהקצירה במכונה אין איסורה אלא מדרבנן... ועי"ז הוא מצילו מקצירה של יד שעוברים בה הרבה פעמים מלאכה של תורה, ונמצא שמכשילו באיסור קל, ועי"ז מצילו מאיסור חמור, ואעפ"י דקיי"ל דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך... משא"כ לענין 'לפני עיוור', שגדר האיסור הוא שנותן מכשול לפני חבירו, ואם עי"ז הוא מצילו מאיסור יותר חמור אין זה נקרא מכשול.
8. שו"ת שרידי אש, ח"ב סי' ט עמ' שסז, ענף ב אות כד:
ועפ"י מה שביארנו לעיל, שבמקום שמתכוון למצוה אין בו משום 'לפני עיוור', יש לקיים דברי הגרע"א ז"ל... וראיתי בשד"ח (אות יא), שתמה עליו: מניין אנו יודעים שיגלח בעצמו, דילמא יתגלח ע"י עכו"ם? ועי"ש שהביא מספרי האחרונים לפקפק בסברת הגרע"א.
והנה לפי מש"ל בשם הרמב"ם, שיסוד האיסור 'לפני עיוור' הוא משום שיש בסיוע חיזוק לעוברי עבירה, יש לפקפק על סברת הגרע"א; דנהי שהיא מצילתו מאיסור 'מקיף', הרי מ"מ היא מחזקת לבעל עבירה ע"י זה, שהיא מסייעת לאיסור 'ניקף' שלו! אולם יש לקיים דברי הגרע"א עפ"י מה שהעלינו, דהיכא שמתכוין למצוה אין בזה משום 'לפני עיוור', וא"כ היכא שהאשה מתכוונת להציל את הניקף מאיסור מקיף, שפיר יש מקום להתיר להנך פוסקים שאין אשה מוזהרת על איסור מקיף.
ח. מדיניות פסיקה?
1. שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סג:
כשם שהיה הגרצ"פ ז"ל "קשה כארז" כלפי פורקי עול מחטיאי רבים, כך באותה מדה היא "רך בקנה" כלפי המכניסים את צווארם בעולה של תורה ומחפש היה כל מיני קולות בהלכה כדי להשתמש בהם למצוא פורקן למשאלותיהם...
2. שו"ת אגרות משה, או"ח ח"א סי' מד:
אם רואים אנחנו מקום שיושבין מעורבין (=בבית הכנסת) וא"א לנו לעשות שיתפרדו ויעשו שם גם מחיצה ביניהם כמו שהוא הדין – מחוייבין אנחנו לעשות מה שבידינו אם ישמעו לכל הפחות שיתפרדו הנשים לצד אחר אף שעדיין יעשו איסור אבל לא באופן החמור יותר.
3. שו"ת מלמד להועיל, ח"ב-יו"ד, סי' קיג:
אשה אחת ציוותה לפני מותה שישרפו את גופה ובעלה קיים את דברה ושרפוה בבית השריפה, ועכשיו שואל הבעל שיקברו את אפרה בבית הקברות, איך יש להורות?
...אף דאין כאן מ"ע ד'קבור תקברנו', מ"מ מצד איסור הנאה יקבור האפר בבית הקברות... אמנם נראה דלמגדר מילתא יש לאסור; דוודאי אם נתיר אפר השרופים לקבור בבית הקברות, הרבה יצוו לשרוף את גופם, כי יחשבו שמותר או שאין האיסור גדול כ"כ, ובודאי אין להחזיק ידי עוברי עבירה בדורנו, וכדומה מה שכתב ר' אלי' בן אמוזג...: אמנם אם נכון וראוי לתת להם מקום בבית הקברות שלנו לשרוף... מ"מ סיוע מיקרי... ולענ"ד גם זה קצת החזקת ידי עוברי עבירה אם נותנים להם מקום בביה"ק.
[1] במדבר טו, לט.
[2] רמב"ם, סהמ"צ, ל"ת מז; ספר החינוך מצוה שפז.
לעומת זאת, יש שצמצמו את תחולת האיסור לגירוי לדברים אסורים ממש: רבנו יונה, שערי תשובה, שער ג, סעי' מא וסעי' סד (וכן ארחות חיים ח"ב, הל' ביאות אסורות סי' יג, בשם ה"ר יונה, איגרת התשובה יט כ, מובא בב"י אה"ע סי' כא). ועי' רמב"ם הל' תשובה פ"ד ה"ד.
[3] הרמב"ם בפיה"מ לאבות א, טז, מבאר מהו דיבור מאוס (בניגוד לדיבור האסור): "ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה, או ישבח פחיתות, בין שהיתה מידותית או שכלית... לעורר כוח התאוה ולשבחו ולשמח הנפש בו, והיא פחיתות, וזה מחלק הדיבור המאוס, לפי שהוא יעורר ויזרז למידה פחותה".
[4] מדין "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י) – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה ****. עי' רמב"ם, הל' איסורי ביאה פכ"א הי"ט-הכ"א; ארחות חיים (ח"ב, הל' ביאות אסורות סי' יג) בשם ה"ר יונה (איגרת התשובה יט כ) מובא בב"י אה"ע סי' כא. לעומת זאת, עי' רמב"ן, נוספות למצוות ל"ת, מצוה יא.
[5] עי' ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רצט. וכאן, כאשר מציג התמונה עושה זאת במטרה לגרום לצופים להתבונן בה, לא שייכת ההבחנה שבין 'חד עבר דנהרא' לבין 'תרי עברי דנהרא' (עבודה זרה ו, ב). ואף בחד עבר דנהרא, יש איסור דרבנן של 'מסייע לדבר עבירה'. עי' תוס' שבת ג, א ד"ה בבא.
[6] עי' נדרים כב, א; רמב"ם, הל' גניבה פ"ה ה"א, הל' גזלה ואבדה פ"ה ה"א, הל' שמיטה ויובל פ"ח ה"א וה"ח; שו"ת הרמב"ם, סי' שסה; שערי תשובה לרבינו יונה, שער ג אות נ; שו"ת מלמד להועיל, ח"ב-יו"ד, סי' קיג; הרב קוק זצ"ל, דעת כהן סי' ס; שו"ת קול מבשר ח"ב סי' יז.
[7] עי' מסכת אבות, פ"ה מי"ח. וביחס לפרסומים היוצרים גרויים מיניים, עי' שו"ע, או"ח סי' שז סעי' טז ומשנ"ב ס"ק סב.
[8] עי' חידושי הרשב"א לבא קמא ט, ב ד"ה מהא, בשם הראב"ד; ב"י, או"ח סי' תרנו; רמ"א שם, סעי' א.
[9] עי' רמב"ם, הל' דעות פ"ו ה"ז.
ועי' תוס', ברכות לא, ב ד"ה דבר, הסוברים שמצוות 'הוכח תוכיח' נאמרה רק ביחס לאיסורי תורה, ואילו בדברים אחרים לומדים מעלי שהוכיח את חנה על כך שהתפללה שיכורה. וצ"ע למאי נפק"מ.
[10] רמב"ם שם.
[11] עי' רמ"א, יו"ד סי' קנז סעי' א ופת"ש ס"ק ה; רמ"א סי' שלד סעי' מח.
[12] הגה"מ שם, אות ג. ועי' ביאור הלכה סי' תרח ד"ה אבל.
[13] המקורות שמהם ניתן ללמוד שאין 'לפני עיוור' בפעולה מכשילה המצמצמת את האיסור הם: חידושי רעק"א, יו"ד סי' קפא סעי' ו (אם כי כתב בלשון 'ואולי'); שו"ת הר צבי, או"ח ח"א סי' קכה; שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' לה אות א (אם כי לא נקט לשון פסקנית); ילקוט יוסף, או"ח סי' קסג (השני), סעי' ג והע' ג.
לעומת זאת, יש אוסרים: חזו"א שביעית סי' יב ס"ק ט ד"ה ונראה; שו"ת ציץ אליעזר, חט"ו סי' יט אות א (עפ"י שד"ח, מערכת ו, כללים, כלל כו ס"ק יא; שו"ת שרידי אש, ח"ב סי' ט עמ' שסז, ענף ב אות כד.
ועי' מג"א ומחצית השקל סי' קסג ס"ק ב; שו"ת לב דוד סימן ו; שו"ת ישכיל עבדי חלק א - יו"ד סימן ו, סעי' ח אות ז-ח.
[14] אם האחראי מסתתר מאחרי טיעונים פסוודו מקצועיים, הוא מביע בהתנהגותו לגיטימציה מלאה למסרים הבעייתיים שנותרו באותו מסע פרסום. מעבר לכך, יש בכך הטעיה של המעסיקים, כשהם סבורים שהשיקול הוא מקצועי בשעה שהשיקול הוא ערכי. ייתכן שהדבר כלול באיסור לתת לאדם עצה שאינה הוגנת לו, שהוא נבחן על פי מטרותיו ותפיסת עולמו של המתייע. עי' רש"י ויקרא כה, יז; ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רצט.
[15] הלכה היא שאין אומרים לאדם "חטא כדי שיזכה חברך" (שבת ד, א) או "חטא כדי שתזכה" (מנחות מח, א).
יוצאים מכלל זה – עי' בהרחבה ב'עמוד הימיני' להגר"ש ישראלי זצ"ל, סי' יא פרק ב.
[16] וכן פסק בילקוט יוסף, או"ח סי' קסג (השני), סעי' ג והע' ג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה