סיימתי את הצבא, הולך קצת לעבוד, חושב על לימודים גבוהים. ההורים כבר שואלים: מה עם חתונה? מתחיל משהו?...
אכן חז"ל ממליצים לנו על נישואין בגיל צעיר ככל האפשר. הרמב"ם פוסק, על פי המשנה במסכת אבות, שבחור אמור להינשא החל מגיל 17, ולכל המאוחר – עד גיל 20. הגמרא (קידושין ל, א) ממליצה אף על נישואין בגיל עוד יותר צעיר.
אתה מתכוון לכך "הלכה למעשה"?
זאת לא אמרתי. אדם יכול להקים משפחה לאחר שהוא בשל. נישואי בוסר, של בני זוג בלתי בשלים, מהווים בעיה קשה. (כנראה, בשל כך נקבע גיל הנישואין בדורות הקודמים ל-17-20 ולא לגיל בר מצוה). בעבר, כאשר האתגרים שעמדו בפני הזוג הצעיר היו פחות מורכבים, ותהליך ההתבגרות היה מהיר ופשוט, היה גיל הבשלות צעיר יחסית, אולם כיום, תהליך ההתבגרות לוקח זמן ממושך יותר.
למה אתה קורא 'אדם בשל'?
לא אוכל לתת כאן תשובה מקיפה, ואסתפק בכמה נקודות.
מה למשל?
הדבר הראשון הוא זהות מגובשת. ה'אנחנו' מורכב מ'אני' ו'את'. ולשם כך צריך להיות ברור לכל אחד מהו ה'אני' שלו. וכאן מספר דוגמאות:
* מי 'אני' בתחום הדתי? דתי-לאומי, חרדי, משהו אחר? (בכלל זה, היכן אני ממקם את עצמי בסגנון הדתי בין הקטבים השונים בחברה הציונית-דתית – חרד"לי, חסידי, אקדמי, ממלכתי, אקטיביסטי וכדו'? מהי הרמה הדתית שאני שואף אליה?). בתחום הפוליטי (שמאל-ימין)? מהן השאיפות שלי בתחום הכלכלי, ההשכלתי והמקצועי?
* איך אני רואה בעיני רוחי את הבית שהייתי רוצה להקים? היכן (בהתיישבות, בגרעין תורני, בעיר או במאחז? במרכז או בפריפריה)? איזו אווירה תרבותית תהיה בו? איך הייתי רוצה לראות את שולחן השבת? על כמה ילדים אני חולם? איך הייתי רוצה לחנך אותם? ועוד ועוד שאלות מסוג זה.
התשובות שתתן לכל זה אינן סופיות. הן נתונות לשינוי במהלך החיים. הן נתונות לדיון עם בת הזוג. אבל עצם היכולת לתת עכשיו תשובות לשאלות מסוג זה היא המאפיינת זהות מגובשת. ועל גבי זה עולה, כמובן, השאלה, ביחס לכל תחום, מהי הציפייה מבת הזוג היועדת.
מה עוד?
הדבר השני הוא עצמאות. כבר התורה אומרת: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו", ורק לאחר מכן "ודבק באשתו". לא מדובר רק בעצמאות כלכלית, אלא גם בעצמאות רגשית ומחשבתית. היכולת לקבל החלטות משמעותיות הנוגעות לחייך באופן עצמאי, בלי להיות תלוי לחלוטין בעמדתם של ההורים, ובעיקר – לקחת בעצמך את האחריות על החיים שלך.
זה הכול?
ודאי שלא. על גבי 'אני' מגובש, המכיר את עצמו, אוהב את עצמו, מכבד את עצמו ויודע מה הוא רוצה מעצמו, נדרשת יכולת ליצור את ה'אנחנו'.
למה אתה מתכוון?
היכולת ליצור קשר משמעותי, להבין את הזולת (ובשביל גבר, להבין אשה, זהו אתגר לא פשוט) ולתת מקום לצרכים ולרגשות שלו, להיפתח אליו ולפתוח אותו, לשתף ולהשתתף אתו בדברים רגישים ומשמעותיים, ואף להתמודד יחדיו עם קשיים מבחוץ ומבפנים. זה הרבה יותר מאשר ליהנות מחברתה של בת ומן הרומנטיקה הנוצרת במפגש.
ומה עם שיקולי פרנסה? הרי זה לא פשוט!
עצם זה שאתה עצמך אומר שזה לא פשוט, זה אומר שאתה מבין את האחריות הנדרשת ממי שמקים בית. שיקולים אלו לא צריכים לעכב את היציאה לדרך, ויש למצוא את הפתרונות תוך כדי תנועה. לפעמים יתברר שיש פתרונות פשוטים, ולפעמים הם יהיו הרבה יותר קשים ומתאגרים. אבל אם אתה מרגיש שאתה מסוגל להקים בית, אל תירתע בשל השיקול הזה. חזקה עליך, שבמאמץ משותף ובסייעתא דשמיא תמצא את הדרך להתמודד גם עם זה.
אז איך אדע בסופו של דבר אם הגיע הזמן להתחיל?
אם קראת את הדברים, אתה מרגיש שיש לך תשובות לעצמך, והאינטואיציה שלך אומרת לך שאתה מסוגל, כנראה אתה צודק. השאר תלוי בסייעתא דשמיא.
ואיך אדע ש"זה זה"?
זה כבר נושא לשיחה אחרת...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה