יום ראשון, 23 באוגוסט 2015

דברים - 8 ניצבים: הנסתרות והנגלות


פסוק יוצא דופן מסיים את פרשיית התוכחה של פרשת ניצבים: "הנסתרות לה' א-להינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת". במבט ראשון קשה לנו להבין את פירושו המילולי של הפסוק, וקל וחומר את הקשר שבינו לבין הפרשייה כולה.
    ידוע ומפורסם הוא הסברו של רש"י, המביא אותנו לראות בפסוק זה את קביעתה של הערבות ההדדית הקיימת בין כל בני עם ישראל באשר הם שם. כי אם "יש בכם איש או אשה... אשר לבבו פונה היום מעם ה' א-להינו" הרי לא רק בו יתקיים "ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים", כי אם גורל כולנו קשור בגורלו. כי קללת "ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא אליה את כל הקללה בספר הזה", אמורה היא להחיל על הציבור כולו, כולל הצדיקים שבו, את האחריות על חטאי היחיד. או אז, פונה העם אל משה ושואל: כיצד ניתן להחיל עלינו את האחריות על מה שאינו בידינו כלל ועיקר? הרי "אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו"! על כך עונה הכתוב ואומר: הנסתרות הרי הן באחריותו של ה' א-להינו. ואילו הנגלות הרי לנו ולבנינו מסורות הן עד עולם, ואחריותנו היא להביא לעשיית כל דברי התורה הזאת על ידי כולם. העולה מכאן כי אכן אין אנו נושאים באחריות על החטאים הנעשים בסתר, ואין בידינו אלא הדבר הגלוי לעין כול.
    זוהי דעת רש"י. אולם חולק עליו ר' מנחם המאירי, בפירושו לגמרת סנהדרין (דף מג, א):
דייני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם צריכים הם לפשפש תמיד ולחזר ולחקור על מעשה בני עירם, ואין להם התנצלות כשיעשו הראוי על הנגלה הבא לידם, אלא צריכים לחקור ולרגל אחר הנסתרות כפי יכולתם. וכל שמתרשלים בכך, הרי הכול נענשים בנסתריהם של חוטאים, שכל ישראל נעשו ערבים זה לזה משקיבלו עליהם ברכות וקללות בגריזים ועיבל.
המאירי אומר את דבריו לפי הדעה הסוברת שהקב"ה עונש אותנו אף על העבירות הנסתרות, בעוד שרש"י הביא את הדעה החולקת, שעל הנסתרות אין אנו נענשים לעולם. אולם ניתן לראות כי המחלוקת אינה כה קוטבית.
    קבלת הערבות ההדדית נעשתה על ידי מעמד הברית של הברכות והקללות שבין הר גריזים להר עיבל. שתים עשרה קללות מופיעות שם. תשע מתוכן חטאים שמקובל לעשות בסתר וברשות היחיד. על שתיים נוספות נאמר בפירוש שהמדובר בעושה בסתר. כל אותם חטאים הנעשים בסתר, אין אנו יכולים לפעול כנגד העושים אותם. כל שנותר בידינו הוא לקלל את העבריינים ולברך את אלה שאינם עוברים. אולם התורה אינה מסתפקת במתן הפטור. ישנו 'ארור' נוסף, על חטא נוסף: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם". קללה זו, לא על מעשה חטא היא באה, כי אם על מחדל. כל מי שלא נקט פעולות שהיה ביכולתו לעשות כדי "להקים את דברי התורה הזאת" וכדי להביא את האחרים "לעשות אותם" הרי הוא ב'ארור'. גם חטא זה נעשה בסתר. אם מתרשל אני מלמלא את חובתי להקים תורה בישראל, האם יש אדם חוץ ממני, היודע אם סיבות אמיתיות מובילות לכך או תירוצים דחוקים? רק לבי שלי יודע "אם לעקל ואם לעקלקלות"!
    החובה להקים את דברי התורה מסלקת הרבה מן הפער שבין הנסתרות לבין הנגלות. נכון. להעניש בעונשי בית דין ולטפל באמצעים ממסדיים, יכול אני רק בעבירות הנעשות בגלוי, והיום גם זה אינו בידינו (ולא כאן המקום לנסות ולבאר את סתרי ההנהגה הא-להית, המונעת מאִתנו כל שימוש באמצעי כפייה). אולם ללמד ולחנך, בדרכים רבות, שונות ומגוונות כל זה בידינו לעשות בכל עת, ובמיוחד עתה, כאשר רבים מבני עמנו כמהים ומבקשים לשמוע את דבר ה', אלא שאינם מביעים זאת בגלוי. האם רשאים אנו לעמוד מנגד ולהימנע מלהיענות לאתגר זה, לסייע לאחינו לשוב אל עצמם, אל מורשת עמם ואל א-להי אבותיהם? האם ישיבה בחיבוק ידיים יכולה לשחרר אותנו גם מן ה'ארור' השנים-עשר, "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם"?
   
     אגב דברינו, לא נחשה מלזעוק על חובה אחרת של "כל ישראל ערבים זה בזה", שאף בה מוצאים אנו את עצמנו נכשלים אנו בחטא הנעשה בסתר לא בעשייה של מעשה רע, כי אם במחדל של אי עשייה. אחינו בשרינו, אשר מסר את עצמו להצלתנו, יונתן פולרד, נמק בכלאו זה שמונה עשרה שנה, באין פודה ומציל. האם נוסיף לחשות בטענה שדבר זה הוא מן "הנסתרות לה' א-להינו", או שכל מה שבידינו לעשות למען שחרורו, הרי הוא מסור לכל אחד מאתנו, "לנו ולבנינו עד עולם, לעשות...", ולא להיות בבחינת "ארור אשר לא יקים" את בית אחיו בן עמו?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה