יום רביעי, 11 בנובמבר 2015

מוגנות בקהילה





*   פורסם ב'נקודה', תשס"ד, כתגובה לפולמוס שעלה בעקבות אשמת השווא שהוטחה ברב שלמה אבינר.

                              על לשון הרע וכבודה של תורה



דברים נוקבים נכתבו בגיליון הקודם של "נקודה" על התנהגותם של רבנים בישראל. החל בכך ידידי הרב יובל שרלו במאמרו "לא נהגנו כהלכה". החרה החזיק אחריו עמיאל אונגר ("הרב והכתב"). לזכותו של "נקודה" ולזכותם של הכותבים ייאמר "יישר כוח" על האומץ לדון בגלוי בשאלות קשות אלו, למרות אי הנעימות הכרוכה בביקורת עצמית המופנה אל המחנה פנימה. במיוחד אמורים הדברים כלפי הרב יובל שרלו, שאין זו הפעם הראשונה בה מפנה הוא את חצי ביקורתו כלפי פנים, ואף אינו נוהג לתת "הנחות" לעצמו כאשר עוסק הוא באותה ביקורת. אולם דומני שהפעם הגדישו המבקרים את הסאה בביקורתם, המושיבה על ספסל הנאשמים רבים מרבני הציונות הדתית.

האומנם "איפה ואיפה"?!


טענתו הראשונה של הרב שרלו היא ליחס של "איפה ואיפה" בהלכות לשון הרע. האמת היא כי רבים מרבני ישראל מחו ומוחים לעתים קרובות ובחריפות מרובה על נגע צרעת זה, של לשון הרע המתפרסם בעיתונות, ללא קשר לזהותם הפוליטית והחברתית של הנפגעים. מי הוא זה שאך לאחרונה העלה לדיון בכנסת הצעת חוק הבאה להגביל פרסום פרטים על חשודים, לפחות כל זמן שלא הוגש כתב אישום נגדם? האם היה זהו איש המחנה "הנאור" או הרב חיים דרוקמן שהיה בעצמו בין חותמי המודעה אותה ביקר הרב שרלו? על לשון הרע בעיתונות נכתבו גם מאמרים הלכתיים בבטאונים מרכזיים של הציונות הדתית, ורק אזכיר כמה מהם: האחד מאת הרב ארי יצחק שבט, תושב כוכב השחר - "עיתונים וחדשות בהלכה דבר מצוה או דבר איסור", שראה אור בביטאון "ישע ימינו" (בהוצאת המועצה הדתית בנימין, גיליון 45 תמוז תשנ"ה), השני מאת כותב שורות אלו "לשון הרע במערכת ציבורית-דמוקרטית", שראה אור בכתב העת 'צהר' לפני כשנתיים (גליונות ה-ו), והשלישי ), והשלישי "לשון הרע במאבקים ציבוריים" מאת הרב שלמה אבינר, שפורסם באחד הגיליונות של "עיטורי כוהנים". אף נעשה ניסיון לקיים עיתון חדשותי ואיכותי על פי הנחיות הלכתיות מדוייקות ו"בקרת איכות צמודה" בהלכות לשון הרע. נכון. רבני ישראל לא יצאו במודעות ענק נגד כל דבר לשון הרע שיצא בעיתון, ומחו על התופעה בדרכים רבות אחרות (אגב, מי מוכן לממן מודעות כאלה בכל שבוע?). האם ההשלמה מאונס של רבנים (שרובם נמנעים תקופה ארוכה מלהכניס לביתם עיתונות מסוג כזה, וממילא נתקלים פחות במה שמקומם בה) עם הנגע המתמשך בדמותה של שגרת "חופש הביזוי" באמצעי התקשורת, מחייבת אותם לידום גם במקרה הנראה חמור במיוחד? האם מחאה מינימלית זו על תופעה שלצערנו התרגלנו אליה ביחס לאחרים מחייבת אותנו להיות בין השומעים בזיונו של תלמיד חכם ושותקים? האם נשכחו מאתנו דבריהם החריפים ביותר של חז"ל אודות האיסור החמור של ביזוי תלמיד חכם ואף אודות השומע ושותק? אתמהא!

    גם לא אבין את ההשוואה שהובאה בדבריהם של שני הכותבים - בין כתבות התחקיר על עמותות ברק ומפלגת העבודה לבין כתבתו האחרונה של קלמן ליבסקינד. אמנם נכון, השלמנו, לצערנו, עם כך שכותבי התחקירים בעיתונות אינם אמונים על "הקוד האתי" של ה"חפץ-חיים" על כל פרטיו ודקדוקיו. אמנם כן, הורגלנו לדוש בעקבינו את איסורי לשון הרע באמצעי התקשורת, וחושינו אינם מחודדים דיים כדי לבקר כל סטייה מכללים אלו. ואת זאת עלינו לתקן, ויפה שעה אחת קודם. אולם יחד עם זאת, ההבחנה האינטואיטיבית של הציבור (ואף של הרבנים) בין תחקיר לתחקיר איננה נטולת יסוד, וודאי שאינה נובעת מעיוות מוסרי של אנשים הנוהגים "איפה ואיפה". האם לא פשוטה ההבחנה בין פוליטיקאי נבחר ציבור שכל מעשיו ומחדליו חייבים להיות נתונים לביקורת ציבורית מתמדת (ועל כן, לפחות ברמה העקרונית, הביקורת עליו היא בבחינת "לשון הרע לתועלת") לבין מי שכף רגלו לא דרכה בעשייה הפוליטית? האם אין לציבור אמות מידה כלשהן כדי להתרשם ממידת האמינות של כל כתבה? האם אין הציבור ער להבחנות נוספות בין המקרים?

צעקת הדל


טענה שנייה טוען הרב שרלו, כי לרשותן נשים המבקשות להתלונן על התנהגותם של רבנים לא עומד שום מנגנון לבירור. האמת היא שההיפך הוא הנכון. האם לא קיים "מרכז הסיוע לנשים דתיות" בירושלים, בהנהלתה של הגב' דבי גרוס (שאגב, זוכה למידה רבה של גיבוי מצד רבנים מכל גווני הקשת, ומצד רבני יש"ע בפרט; ועם זאת אינה נמנעת מלהעיר לרבנים על טעויות בנושאים אלו)? האם לא קיים מרכז לטיפול באלימות במשפחה תחת ניהולה של "יד שרה", היכול לשמש כתובת גם לנושא מעין זה, לפחות בשעת הדחק? האם אין גופים מקצועיים נוספים במדינה? האם אין אפשרות לפנות למשטרה כאשר יש בדברים בסיס מספיק לחקירה פלילית? האם הרב שרלו אכן שוחח עם כל אותם רבנים שהתבקשו לבדוק את התלונות כלפי הרב אבינר, והגיע מתוך כך למסקנה שתגובתם עסקה בטיוח ולא בבירור האמת? האם רמיזה זו עצמה אינה גורמת להוצאת שם רע על רבני ישראל?

    וכאן מבקש אני להסתייג הסתייגות עקרונית מטענה נוספת של הרב שרלו, כי "תפקידו של הרב בישראל הוא להתייצב לימין היחיד המסכן ולא לימינו של נושא השררה". אכן תפקידו של הרב הוא להטות אוזן לזעקת כאבו של הסובל והחלש, אשר אין מי שיקשיב לו, ואף לסייע לו בריבו במקום בו הוא גם צודק. אולם יחד עם זאת, תפקידו של רב בישראל הוא להתייצב לימינו של הצודק, תוך עמידה על ציווי התורה "לא תישא פני דל", לא פחות מאשר מתוך עמידה על מצוות "לא תהדר פני גדול". קביעה זו קשורה במהותו של המוסר היהודי; וכבר עמדנו על כך במאמר קודם המשווה בין מוסר היהדות לבין מוסר הנצרות ("מוסר ההתנחלות" 'נקודה' 252). שאיפתו הכנה של הרב שרלו לטיפוח הרגישות הראויה אל הסובל גדשה את הסאה. ולא אוכל להימנע מלהזכיר, כי הדגשת יתר מידת הרחמים על חשבונה של מידת הצדק, מדרכי המוסר הנוצרי היא, ולא דרכו של אברהם אבינו אשר ציווה את ביתו אחריו "לעשות צדקה ומשפט".

פרשת "נתיב מאיר" ולקחיה


בשתי הכתבות הוזכרה הפרשה הכאובה בישיבת "נתיב מאיר", כסמל "הטיוח הרבני". ואף כאן מבקש אני לשאול: האם המבקרים לא מכירים את הוראתו של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ז, א): "חכם זקן בחכמה... שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו; אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה"? האם ניתן לפטור כלאחר יד את הזהירות של אותם רבנים מגרימת חילול השם על ידי פרסומה ברבים של פרשה זו? האם עלינו לקבל ללא הרהור וללא תנאי את המוסכמה הרווחת בעולם החילוני, שדרך החיטוי היחידה של כל כביסה היא קרני השמש; מוסכמה המנוגדת בעליל לרוח הנושבת בין דפיהם של ספרי ה"חפץ-חיים"? ובכלל, קשה לקבל את הגישה החשדנית העולה מתוך אותה ביקורת. ניזכר נא בדברי הרמב"ם בפירושו לפרקי אבות (א, ו), על החובה לדון כל אדם לכף זכות, ובמיוחד כאשר מדובר ברבנים מן השורה הראשונה: "אם יהיה האדם נודע שההוא צדיק מפורסם... ונראה לו פועל שכל ענייניו מורים שהוא פועל רע ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק הוא - ראוי שתיקח אותו שהוא טוב... ואין מותר לך לחשדו, ועל זה אמרו: כל החושד בכשרים לוקה בגופו". וקל וחומר במקרה המדובר, שאף מי שראה לנכון לחלוק על הנהגתם של אותם רבנים, לא יוכל לחשוד אותם באי נקיון כפיים ובעירוב שיקולים זרים.

    אכן נכון יהיה מצד כולנו להפיק את הלקחים הנדרשים מאותה פרשה, ובראשם שבניגוד לעבר, אין טעם להתאמץ כדי להסתיר פרשיות מביכות. כיום, בין כה וכה הכל נחשף בסופו של דבר, וכל ניסיון להסתיר עלול להותיר טעם מר של חוסר אמון. ולהיפך, דווקא התנהגות שאין בה פחד מחשיפה כזאת מעוררת כבוד בסופו של דבר. לכן, מבחינה מעשית, יש צדק רב בטענתו של הרב שרלו כי קידוש השם יבוא דווקא על ידי טיפול בבעיות ללא מורא ואילו הפחד המוגזם מגילוי יביא בסופו של דבר לידי חילול השם. דוגמא לכך, לפני כשנתיים פורסמה כתבה במקומון הירושלמי תחת הכותרת "הרבנים בהתנחלויות לא מטייחים", אשר נגעה בכמה פרשיות שלפני כן היתה התלבטות קשה כיצד לטפל בהן בצנעה, מחשש שמא הדברים יגיעו לתקשורת ויכפישו את שמה של ההתיישבות. עבר עלינו מה שעבר על התנועה הקיבוצית. גם שם היתה נטייה חזקה לטפל בבעיות בשקט "בתוך הבית" ו"לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ", ובסופו של דבר הבינו שהעסקה אינה כדאית כל כך וחבל על המאמץ להסתיר ועל המחיר שהוא גובה. גם ביישובינו היו מקרים חמורים שטופלו בשקט, ולאו דווקא על ידי רבנים. לא אחת הואשם תושב באחד מיישובי יש"ע במעשים חמורים של פגיעה בילדים וכדו', והסיפור "נסגר בשקט" על ידי הוצאתו של התושב מן היישוב. הבעיה היתה, שהמורחק עבר ליישוב אחר (לפעמים, גם הוא ביש"ע), והמשיך שם באותם מעשים. ניתן להבין את מוסדות היישוב הראשון שחשבו שדי בכך כדי לפתור את הבעיה מבלי לגרום לאותו חבר פגיעה חמורה מידי ומבלי לפגוע בשמה הטוב של ההתיישבות; ורק במבט לאחור אנו יכולים לראות עד כמה היתה גישה זו הרת אסון. ובכל זאת, אף שאני נאלץ להסכים עם הרב שרלו בהקשר המעשי, שלא לפחוד מן החשיפה, חולק אני עליו במישור העקרוני, ועל משמרתי אעמודה, שריצה מהירה ונמהרת אל התקשורת אסור שתהיה ברירת המחדל הראשונית והאולטימטיבית, ולא על כך נאמר "יש זריז ונשכר".

    בפרשת "נתיב מאיר" ניתן לדון כראוי רק לאור התהליך שעברנו מאז והמסקנות שהוסקו מאז. אמנם לא נראה לי שהיתה לכותבים כוונה מפורשת להביע חשד ברבנים שטיפלו בה שנטו לטייח פרשה חמורה כדי להגן על חברם, תוך המשך פגיעה בתלמידי הישיבה; אולם אין להתעלם מכך שחשד זה עולה מבין השיטין של דבריהם. גם אם יחשוב מישהו שהיה הכרח להוציא את הסיפור החוצה גם בשעה שלא היה אלא חשד, תוך לקיחת סיכון לפגיעה אנושה במי שהיה בחזקת חף מפשע; גם אם לא כל אחד יצדיק את השיקול להציל את ישיבת "נתיב מאיר" מהרס מיידי עקב אי היכולת להסכים על מחליף לראש הישיבה, תוך נקיטת אמצעי זהירות לבל יישנו המקרים החמורים בתקופת המעבר; גם אם לא נסכים עם החשש מחילול השם מחשיפת הפרשה; - האם נכון יהיה לחשוד את אלה שטיפלו בפרשה כאובה זו במשוא פנים חמור? הרי ברור וחד-משמעי הוא שאילו ראו אותם רבנים סכנה כי המעשים החמורים בהם נאשם ראש ישיבת "נתיב מאיר" יימשכו גם להבא, לא היו משאירים אותו בתפקידו אפילו יום אחד! ולא זו בלבד, אלא שכך עשו כאשר הגיעו אליהם תלונות נוספות! האם דומה פרשת חופני ופינחס (אותה העלה הרב שרלו במאמרו), אשר המשיכו גם המשיכו את מעשיהם הפסולים תוך התעלמות של הסביבה, לנידון זה?

פנייה למשטרה בזהירות ובאחריות


גם לאחר שאנו מבינים את חשיבותה של הפנייה למשטרה, זו אינה נטולת בעיות כלל ועיקר. לצערנו הרב, כל מה שמגיע לחקירת משטרה, גם אם אין בו בסיס מספיק, מודלף באופן מיידי לתקשורת ותופס כותרות ענק. לעיתים קרובות מתבררות כותרות אלה לאחר זמן כנטולות יסוד של ממש, אולם את הנזק שנעשה כבר לא ניתן לתקן. לא תמיד מטפלת המשטרה בנושאים כאלה ברגישות הראויה, וגם אם היא משפרת את תפקודה, לא רבים הם המודעים לכך. מי שמחפש דוגמא לבעייתיות הרבה של פנייה נמהרת למשטרה ולתקשורת, הרי היא לפנינו. לפני מספר שנים פורסמה בהרחבה בכלי התקשורת פרשה מישיבת "מרכז הרב", בה נחשד הרב זאב סולטנוביץ', שנתן שיעורים בישיבה, בפגיעה בגופם של תלמידים. שמו של הרב סולטנוביץ' הוכפש ברבים. שמה הטוב של ישיבת "מרכז הרב" נפגע. חילול השם גדול צמח מכך. גם שם היו מאפיינים דומים. הגיעו תלונות אל הרב אברהם שפירא. הרב מינה את הרב מנחם בורשטיין ממכון "פוע"ה" לבדוק את הענין. הרב בורשטיין בדק והגיע למסקנה שאין כל ממש בדברים. עקב הדלפה, נכנסה התקשורת לתמונה, ועל רקע פרשת "נתיב מאיר", חזרו ובאו ההאשמות על "טיוח" כביכול. מאז עברו למעלה משלוש שנים. מה אירע מאז? האם הרב סולטנוביץ' הורשע בדין? האם בכלל הוגש כתב אישום? בדיקה קטנה הראתה שמאז הוא אפילו לא הוזמן לחקירה במשטרה! האם לאור מקרה זה ואחרים, נלך ונצדיק למפרע כל פנייה לתקשורת? ודאי לי שלא לקיצוניות כזאת קורא הרב שרלו.

העיתונות לינץ' ציבורי


משום כך אינני יכול לקבל את דבריו של הרב יובל בשבחה של העיתונות. לצערנו, אין היא "הכלי היחיד שבאמצעותו יכול הנרדף לזעוק את זעקתו". המקום הראוי לזעקת הדל היא בבית המשפט. מערכת המשפט היא זו הצריכה לתת לכך מענה, והיא היא שאינה ממלאת את תפקידה, בהיותה משרתת בעיקר את שכבות מסויימות בחברה הישראלית (כידוע, דווקא הדל אינו מסוגל לשכור את שירותיו של עורך-דין כאשר הוא נזקק לכך). העיתונות, מעצם טיבה, לא יכולה להיות בית משפט. משפטה של העיתונות לא יוכל להיות משפט צדק. תחקירן אינו חוקר משטרתי, ואף אינו שופט או דיין. הוא לא הוכשר לכך, וודאי שלא הוסמך לכך. העיתונאי אינו כבול לשום הליך מחייב, ואף אינו נושא באחריות אישית לעוול חמור שעשה לשמו הטוב של אדם. העיתונאי הוא החוקר, הוא התובע, הוא השופט והוא המוציא לפועל את גזר הדין, ללא ערעור. משפט העיתונות אינו אלא לינץ' במובן החמור ביותר של המושג. אמת, נכון הדבר, כי העיתונות יכולה למלא תפקיד חשוב בעשיית צדק, כאשר היא חושפת למשפט הציבור דברים שהמשטרה ומערכת המשפט אינן יכולות או אינן רוצות לטפל בהם כראוי. אולם לצערנו, זהו חזון אוטופי. את מי נפקיד על משפט הצדק? את העורך הקודם של "מעריב", שהורשע בפלילים? עיתונאים שלא קיבלו על עצמם שום "קוד אתי" של ממש, ושאי אפשר לצפות מהם להפנים את ה"חפץ-חיים"? האם מבקשים הכותבים לערער את האמון בתלמידי חכמים ולהמיר אותו באימון עיוור בהגינותם של אנשי התקשורת?

    לאור (וליתר דיוק: לחושך) כל זאת, החרם על "מעריב", צריך היה לבוא מזמן; ולא רק בגלל הכתבה על הרב אבינר. אופיו של העיתון השתנה לחלוטין במהלך עשרים וחמש השנים האחרונות. מעיתון ערכי ונקי, אשר כל משפחה ממוצעת בישראל יכולה היתה להכניס אותו לביתה, הידרדר העיתון עד מאד. כתבות בצבעי "כחול" ו"צהוב" ממלאות אותו. את עמודיו מעטרות תמונות צבע גדולות המשפילות את כבוד האישה ועומדות בניגוד מוחלט לכל ערכי המשפחה. בכתבות רבות נמצאים מסרים הסותרים ערכים אנושיים, לאומיים ויהודיים בסיסיים. איסורי לשון הרע והוצאת שם רע נרמסים בראש כל חוצות. כיצד נוכל להכניס עיתון כזה לבתינו? האם לא ניתן לומר בפה מלא "ולא תביא תועבה אל ביתך... כי חרם הוא"? מדוע אנו מקפידים על הידורי כשרות בהכנסת מאכלים לפינו ואין אנו מקפידים על כשרות מינימלית במה שעומד לנגד עינינו? האם לא כל מי שקונה עיתון כזה מהווה "מסייע לדבר עבירה" של ממש? ואם זכתה פרשת הרב אבינר להיות זו שבגינה יתעורר הציבור לעשות מה שהיה צריך לעשות ממילא עוד מזמן, והיה זה שכרינו.

מודעת התמיכה


טענה נוספת טוען הרב שרלו כלפי הרבנים שחתמו על מודעות התמיכה ברב אבינר: כיצד חתמו על מודעה כזאת מבלי לבדוק את הדברים בעצמם? כרב שצירף את חתימתו למודעה, נדרש אני לענות גם על כך. מודה אני על האמת. לא חקרתי ולא בדקתי, אלא הסתמכתי על רבנים נאמנים עלי שבדקו את הדבר. אמנם הניסוח החריף של המודעה לא היה לטעמי, ובכל זאת חתמתי. לא טעות היתה זו בידי, ובדעה צלולה צירפתי את חתימתי. כפי שנכתב לעיל, משפטה של העיתונות אינו משפט צדק אלא לינץ' ציבורי. במצב אשר כזה, אין משמעות מכרעת לניסוחים כאלה או אחרים, ובלבד שלא יהיו שקר. גם אין זמן להתפלפל על כל מילה. הכתבה אמורה היתה להתפרסם ביום ששי. נודע על כך רק יומיים קודם. מה יעשה רב המקבל שיחה דחופה לטלפון הנייד בהיותו בנסיעה ביום חמישי בצהרים? האם יתן לכתבה להתפרסם ללא תגובה ברורה וחד-משמעית, ורק לאחר שבועיים, כשיסיים תחקיר מקיף ויגיע למסקנות משלו, ינסח בעצמו מודעה על פי סגנונו האישי ויבקש לפרסם אותה בעיתונות? מי שמצפה לדבר כזה, דומני שאינו מבין מספיק את משמעותה של עיתונות. עיתונות, כאמור, אינה בית משפט מסודר, בה כל דבר נאמר באחריות ובדייקנות. שם, בתקשורת, קובעים הרושם של הדברים, העיתוי שלהם, הביטחון בו הם נאמרים ועוד פרמטרים חיצוניים לגמרי. לא זו הבמה לבירור האמת. לא זה המקום למשפט צדק. כאן נדרשה תגובה מהירה וחד-משמעית, ללא היסוס, ללא גמגום ומבלי לתת מקום להשהיות מיותרות. ההנחיות המחמירות הנובעות מן הציווי "מדבר שקר תרחק" נאמרו על בית דין המקפיד על כל פרטיהם ודקדוקיהם של סדרי דין תקינים. דווקא הוראה זו של התורה, להתרחק מן השקר, מחייבת אמירה ברורה שתאזן את הנאמר באותה כתבה. אגב, מבחינת הרושם שנקלט בציבור לא היה שום הבדל בין מודעה א' ובין מודעה ב', ולא בין שתי המודעות לבין דבריו של הרב שרלו שפורסמו ב"הצופה". המסר הכללי היה אחיד, וזה מה שנקלט בתודעת הקוראים מבלי להבחין בין ניסוח כזה לאחר.

    זאת ועוד. רבני ישראל אינם מתייצבים באופן אוטומטי לימינו של מי שסרח. לצערנו, לבושתנו ולחרפתנו, היו רבנים שהורשעו בפלילים: אם בלקיחת שוחד ואם במעשים מגונים, והדברים נודעו ונתפרסמו. באותם מקרים לא יצאו רבנים בפומבי להגנתם של המורשעים. גם ראש ישיבת "נתיב מאיר" לא זכה למודעת תמיכה. וכל זאת - מן הסיבה הפשוטה, שבאותם מקרים לא ראו הרבנים לעצמם בסיס מספיק בשביל לצאת בהגנה אל מול הדברים שהתפרסמו; מה גם שהאשמות אלה הגיעו לידי חקירת המשטרה.

ההצעות המעשיות


בצד כל השגותיי על מאמרו של ידידי הרב יובל שרלו, בהחלט יש לקדם בברכה את הצעותיו המעשיות:

א. עלינו להקים מנגנון ראוי לבדיקה רגישה של תלונות בנושאים שהצנעה יפה להם, ולאו דווקא כאשר מדובר בתלונות המופנות כלפי רבנים. הדבר חשוב, לא בגלל קושי לתת אמון ברבנינו, כפי שניתן להבין מדבריו של הרב שרלו, אלא בשל הרמה המקצועית הגבוהה הנדרשת לשם כך. מטבען של תלונות מסוג כזה, שקשה לברר אותן בכלים רגילים, וודאי שלא כל רב בישראל מחזיק בכלים ובניסיון הדרושים לכך. צוות רב-מקצועי ומנוסה יוכל, ללא ספק, לטפל בשאלות אלו בצורה הרבה יותר טובה. (אגב, לפחות באחד מאיזורי יש"ע הוקם מעין "בית דין" לנושאים מסוג זה המגיעים לטיפולם של הרבנים, כדי שלא ייווצר מצב שרב יישוב ייאלץ להתמודד עם נושא כה עדין ורגיש לבדו).

ב. גיבוש של "קוד אתי" לרבנים העוסקים בסעד נפשי הוא צו השעה. שלא כפסיכולוג, המקבל לקוחות במשרדו, בשעות העבודה ותמורת תשלום נאות, ואף שלא כעובד סוציאלי, עושה הרב את עבודת הקודש שלו בביתו הפרטי, בשעות לא שעות וללא תשלום אישי. הכלים הבסיסיים בהם משתמש הרב אינם תיאוריות מקצועיות מסודרות ומובנות אלא בעיקר מידותיו ותכונותיו האישיות: אהבת הבריות, הקשבה, אכפתיות, הבנה ועוד. כל אלה מפחיתים את תחושת הריחוק שבין הפונה לבין הרב ו"מזמינים" בעיות מסוג זה שמופיע בכתבה על הרב אבינר.

ג.  אחד הלקחים החשובים ביותר הוא העמקת ההדרכה המקצועית לרבנים העוסקים בייעוץ, כפי שמקובל אצל כל איש מקצוע אחר בתחום הייעוץ. השתלמויות לרבנים בנושאים רגישים נעשו, ב"ה, לדבר שבשגרה. הרבנים מרבים להיוועץ באנשי המקצוע, ואף אנשי המקצוע לומדים להשתמש ביתרונות היחסיים של הרבנים. כל זה מחייב את הידוק הקשרים שבין הרבנים לבין מחלקות הרווחה במקומותיהם. וגם כאן, כמו בתחומים אחרים, ניתן ללמוד רבות מנסיונם של הרבנים והעו"סים ביש"ע. (אגב, טעות מקצועית נפלה בדבריו של הרב שרלו אודות טיפול באשה מוכה. כאשר לא מדובר בקטינים, אין חובת דיווח למשטרה, ודיווח כזה הוא חסר כל תועלת בלי נכונות של האשה עצמה למסור את תלונתה במישרין. מומלץ מאד לכל רב הנתקל במציאות כזאת להתייעץ עם איש מקצוע שהתמחה בשאלות אלו). עם זאת, אין זה מתפקידו של הרב להיות עובד סוציאלי עטור זקן. תפקידו של הרב הוא בתחום התורני-רוחני-ערכי. לאמירות הבאות ממקום זה ישנה משמעות טיפולית שאינה עומדת לרשותם של העובדים הסוציאליים, שאין להם סמכות בתחומים אלו. הרבנים לא צריכים להחליף את העו"סים, כשם שהעו"סים אינם צריכים למלא את מקומם של הרבנים. כל אחד מהם צריך להכיר את מקומו ולהיעזר בחבירו, תוך שהוא נזהר שלא לגרום נזק בתחום אחריותו של זולתו.

ד. כמו כן יש לקדם בברכה את ההצעה-בקשה לשתף רבנים משני צידיו של הקו הירוק בהתייעצות על נושאים ציבוריים חשובים ורגישים. היציאה מתוך ה'קונכייה' של יש"ע, יש בה כדי להעשיר את הדיון בנקודות מבט נוספות, העומדות לנגד עיניהם של רבנים הנמצאים במגע קרוב עם חלקים נוספים של החברה הישראלית, ושיתוף פעולה כזה הוא כלי מחזיק ברכה. במיוחד אמורים הדברים בכל מה שקשור בהוצאת הודעות לתקשורת. פעמים רבות מידי נכשלנו בהוצאת הודעות שלא הובנו כראוי ולא השיגו את מטרתן, ועלינו להיוועץ באנשי מקצוע מנוסים כדי להביע את עצמנו בצורה מועילה.



באם יימצא האדם או הגוף אשר ירים את הכפפות שהשליך הרב שרלו לפתחם של רבני ישראל, בהיקף גדול או קטן, תצמח ברכה גדולה מתוך המציאות אליה נקלענו בפרשה זו. 





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה