אקטואליה: מוסר

בין מוסר למוסר

*   נכתב בשנת תשס"ג.

"ארצות הברית מגנה את ישראל על החיסולים" – זועקות כותרות העיתונים. והלב זועק: על מה הם מדברים? וכי מה עושים הם עצמם באפגניסטן? וכי מה מבקשים הם לעשות לרב המחבלים שלהם, אוסמה בן-לאדן? מה בין אנשיו לבין רוצחי עזה ורמאללה?

    באים פרשנים מלומדים, ומסבירים: לארצות הברית ישנם אינטרסים. יש להם קואליציה. הם לא רוצים לפורר אותה. חשוב להם שבאיזור שלנו יהיה שקט בעודם נלחמים במזרח הרחוק. יש להם עוד חישובים בינלאומיים. השכל מבין, אך הלב מתקומם: מה פשר הצביעות הלזו? מדוע הם מטיפים לנו מוסר כאשר אנו עומדים על נפשנו, בעוד שהם הורגים אזרחים, נשים וילדים כדי להגן על עצמם?

    במסגרת זו, מובן שלא נעסוק בניתוחים פוליטיים לשמם. עלינו להעמיק חקר אל נקודות השורש, העומדות ביסודם של הדברים.

העמדה המוסרית

באופן עקבי מבקש העולם המערבי כולו ממדינת ישראל לנהוג באיפוק כלפי אויביה. קריאה זו לאיפוק, לא בחלל ריק היא באה. שורשיה עמוקים, בני אלפיים שנה, מתורתו של ה"משיח" מנצרת. הנצרות היא זו שהעלתה על נס את האהבה לכל, גם לרשעים ולפושעים, את הרחמים על כולם, גם האויב המסוכן ביותר, ואת הסלידה מכל אלימות, גם אם היא הכרחית וצודקת. על כן הטיף "אותו האיש" למי שספג סטירה על לחיו האחת, לעשות חסד עם הרשע ולהגיש לו את הלחי השנייה, באומרו: "האיש אשר הכך בלחי ימינך, הושט לו לחי שמאלך; ואשר אחז בטליתך תן לו גם חלוקך" (עפ"י מתי ה 39).

    וזאת עלינו לדעת, כי שלושה הם עמודי התווך של התרבות המערבית: האחד הוא היהדות – אשר רעיונותיה נקלטו באירופה כולה באמצעות הנצרות. השני – הוא תרבותן של יוון ורומי העתיקות. והשלישי – תכונותיהם הטבעיות של השבטים הברברים אשר פלשו לאירופה לפני אלף וחמש מאות שנה, ואשר הם הם אבותיהם של עמי אירופה הנוכחיים. מיוון ומרומי לקחה התרבות המערבית את סדרי השלטון והמשפט, את החשיבה הרציונלית, ומתוך כך – את החשיבה המדעית. מן היהדות לקחה תרבות זו את המוסר. אולם לא את המוסר היהודי המקורי למדו אבותיהם מאבותינו, כי אם את המוסר הנוצרי, שלקח מן היהדות רק חלק מערכיה המוסריים, ואת אותו חלק פיתח וטיפח.

          במה דברים אמורים?

לעשות צדקה ומשפט

שניים הם עמודיו של המוסר היהודי: הצדק, מצד אחד, והחסד, מצד שני. וכך אמר הקב"ה על אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". הצדקה היא הביטוי למדת החסד, ומכוחה ינהג האדם במידת הרחמים והוותרנות, לתת עזרה לכל נזקק, חלש ומסכן, למרות שאינו יכול לטעון לזכות כלשהי. המשפט, לעומת זאת, מדוייק הוא. מבקש הוא לברר מיהו הצודק. סיסמתו היא: "ייקוב הדין את ההר". הצדק אינו סולד מאלימות. אם נעשה עוול, יוקיע אותו הצדק אף אם אין בו שמץ של אלימות. ומאידך גיסא, אם יש צורך להביא את הרשע על עונשו ולהשיב את הצדק על כנו, לא יירתע המשפט מהפעלת כוח הכרחית.

    ואכן, ברמה המוסרית העקרונית, היהדות אינה שוללת לחלוטין את השימוש באלימות! היהדות מתנגדת בחריפות רבה לעוול, לאי-צדק, אך לא להפעלת כוח כשלעצמה. אם האלימות משרתת את העוול – הרי היא מגונה לחלוטין בגינוי כפול: הן מצד העוול שנעשה והן מצד האלימות ששירתה אותו. אך אם הפעלת הכוח באה כאמצעי הכרחי להגן על הצדק – אין בה כל פסול. להיפך, אם היא הדרך ההכרחית להשכין את הצדק, היא חיובית מאד.

    המוסר היהודי אינו מבחין בין פגיעה אלימה לפגיעה שאינה אלימה. כל המעיין בדברי ה"חפץ-חיים", יודע שלשון הרע – למשל – הוא איסור חמור הרבה יותר מאשר חבלה גופנית. הלבנת פנים – שיש בה "אבק רציחה" – חמורה הרבה יותר מאשר מכה מכאיבה. (גם הפתגם העממי אומר: "מכה – עוברת, מילה – נשארת"). לעומת זאת, אדם, העומד להגן על זכויותיו הצודקות – אינו צריך להתנצל גם אם הוא מגן עליהן בכוח הזרוע מפני מי שבא לפגוע בהן שלא כדין.

    השקפה זו – של היהדות – שונה בתכלית מן הנורמות המוסריות המקובלות בעידן שבו אנו חיים. התרבות המודרנית – שמקורה בנצרות – אינה פוסלת פגיעה באדם, כל זמן שאינה פגיעה גופנית. אמצעי התקשורת, למשל, אינם מוגבלים כמעט בפגיעה בשמו הטוב של האדם. הטחת עלבונות, לשון הרע ורכילות, הוצאת שם רע ושאר דרכים של אלימות מילולית הפוגעות בכבודו של האדם – הן נורמות מקובלות בחברה. מועטה מאד החקיקה המגבילה את התופעות האלו, וגם במידה שבה ישנה חקיקה כזאת, אכיפתה מוגבלת ביותר, למעשה. הענישה המקובלת ביותר בדורנו היא עונש המאסר. עונש זה – אמנם אין בו פגיעה ישירה בגופו של האדם, אבל פגיעתו הנפשית באדם ובמשפחתו – קשה הרבה יותר מאשר ענישה גופנית. ומצד שני – הנורמות החברתיות מגבילות ביותר את זכותו של האדם להפעיל כוח לשם הגנה עצמית, ואף מגבילות את מערכת המשפט בהפעלת כוח לשם יישומו של הצדק בחיים.

הנהגה הא-להית

הנהגה אנושית זו, של צדק ומשפט, מקורה בהנהגה הא-להית. לא כאן המקום להאריך בנקודה זו, שכל ספרי הנביאים ודברי חז"ל עוסקים בה בהרחבה. לדוגמא ניקח את שירת הים. מלאה היא שירת הים בביטויים הנראים של כוחניות, ואולי אף של אלימות. הביטויים: "כוח", "גאון" "עריצות" וכדו' – במונחים שונים ובהטיות דקדוקיות שונות – חוזרים על עצמם שוב ושוב. ואילו ביטויים של חסד, אהבה ורחמים אינם מופיעים בה כלל ועיקר.

    חז"ל רמזו לכך במדרש המובא בילקוט שמעוני (פר' בשלח רמז רמ"ג, בשם "מדרש אבכיר"):

בשעה שיצאו ישראל ממצרים, עמד שר של מצרים ונשתטח לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם! במידת הרחמים בראת עולמך, ואתה מתגאה בחוזקה (=באלימות)?

מיד קרא הקב"ה לכל שרי האומות, והיה מסדר לפניהם כל המאורע. אמר: שפטו נא ביני ובין זה... אמר לפניו: רבונו של עולם! הדין עמך, ועמך האמת. אלא אם רצונך, תושיע את ישראל ולא תאבד את מצרים.

כיון שראה מיכאל ששרי האומות מלמדין סנגוריא על מצרים, רמז לגבריאל וטס למצרים טיסה אחת, ושמט לבנה עם טיטה (=הטיט שלה) ותינוק אחד מת ששקעוהו בבנין. עמד לו לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם! בזה ענין שעבדו בניך. כיון שראתה מידת הדין, אמרה: עשה דין לבניך במצרים, שרובן חייבין. מיד טבעו מצרים...

השר של מצרים תבע רחמים. הן מדת החסד הא-להית היא על כל ברואיו, הן יהודים והן שאינם יהודים, הן רעים והן טובים; ומי ימנע ממנו לגאול את עמו מבלי לפגוע קשות במצרים? תשובתו של הקב"ה באה מצד מידת הדין ושאיפת הצדק. על החוטא לבוא על עונשו. ויתור – פירושו אי צדק. ענישת המצרים – פירושה הופעת מידת הצדק בעולם.

    הנהגה א-להית זו – המשתמשת באלימות למען הצדק – באה רק לאחר משפט מדוקדק, בו מונחים השיקולים לכאן ולכאן על כפות המאזניים, וא-להי הצדק בוחן את הדין ומוציא אותו לאמיתו. כוח א-להי זה – העומד לשירותו של הצדק, כוח הבא לממש את המשפט – חותם המוסריות הצרופה מונח בו. לעומת זאת, כל פגיעה, אם אינה עומדת במבחן מדוקדק של צדק ומשפט – פסולה היא מכל וכל, גם אם אין בה אלימות פיסית במובן המצומצם של המילה.

בין יעקב לעשו

הטענות שמביא המדרש בשם השר של מצרים המבקש רחמים על עם של רשעים ופושעים – טענותיה של הנצרות הן, שאינה רואה את הצדק כערך, ושוללת כל הפעלה של כוח כדי להשיגו. לדעתה, מה שנדרש הוא ויתור מתמיד, אפילו לרשע. מן הסיבה הזאת, התנגד האפיפיור למלחמת המפרץ, והטיף לוותר לרשע מבגדד כדי לא להפעיל אלימות, חלילה.

    היהדות לא התיימרה מעולם לשלול לחלוטין את השימוש בכוח. יש ביהדות מלחמת מצוה, הן לכיבוש הארץ והן לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם. יש בה זכות מלאה להגנה עצמית. אולם יחד עם העמידה התקיפה על התביעה לצדק, יש בה תביעה לא פחותה לחסד ולרחמים. מאז ומעולם ידועים היו אבותינו בהיותם אנשי חסד, ואף "מלכי חסד". ומי לנו בולט יותר מאשר אברהם אבינו, אשר קם ממיטת חוליו כדי לארח כיד המלך שלושה אלמונים, הנראים כערבים המשתחווים לאבק שברגליהם, ואף חיפש כל דרך לחמול על אנשי סדום ולהמיר את הפיכתה באש וגופרית למהפכה רוחנית וחינוכית. עמנו כולו, לדורותיו, היה מוכר כעם רחמן ועושה חסד, הן לבניו והן לבני עמים אחרים. דווקא ההבחנה בין שני ערכי המוסר: הצדק והחסד, היא המאפשרת למידת החסד לבוא לידי ביטוי שלם בכל מקום בו אינה סותרת בעליל את ערכי הצדק.

ההיסטוריה של אירופה

המציאות מוכיחה, שהאנושות לא עמדה באתגר הגבוה שהציבה הנצרות בפניה. במיוחד קשה היה לעמי אירופה, שמוצאם ההיסטורי הוא מן השבטים הברבריים שהחריבו את רומא העתיקה, לחיות על פי דרישות מוסריות כה תובעניות. הפניית כל היצרים האלימים כלפי היהודים שישבו ביניהם לא נתנה מספיק סיפוק לחיה שבאדם. ואכן ההיסטוריה של אירופה מלאה כולה במלחמות אין קץ ועקובות מדם בין העמים הנוצריים. מכיון שכך, ויתרה הנצרות – ובעקבותיה, התרבות המערבית – על הדרישה מן היחיד להימנע מכל פגיעה בזולת, ומן האומה – להימנע מקיום מלחמות. כל מאמציהן מוקדשים להביא לכך שהמאבקים בין בני האדם ישאו אופי יותר "תרבותי" ופחות "ברברי".

    תסביך עמוק מלווה מאז את עמי אירופה. תרבותם הדתית שוללת את המלחמה, ואילו תרבותם הלאומית – מחייבת אותה. את הסתירה הפנימית תירצו באופן פשוט: על ידי הפרדת הדת והמוסר מן המדינה. הדת והמוסר – מקומם בכנסייה וברמה ההצהרתית. המלחמה והאלימות – מקומם בחיים הבינלאומיים. כך עברו על אירופה שתי מלחמות עולם עקובות מדם, שכמעט כל משתתפיהן היו אומות נוצריות שטבחו אלו באלו.

התסביך של המערב

סתירה פנימית זו, בין המוסר הדתי לבין המוסר הלאומי, מעיקה בהכרח על מצפונו של העולם המערבי, וממלאת אותו ברגשי אשם קולקטיביים. ואז, כאשר אין הם מסוגלים להסיק את המסקנות ולהכריע בין שתי הדרישות הסותרות, בוחרים הם להפנות את כל רגשי האשם כלפי האחר, הלוא הוא: העם היהודי.

    בסתר לבם יודעים הם עמי המערב מאין בא אליהם המוסר. מכירים הם את העם אשר הביא לעולם את התנ"ך, ואף הוליד את "אותו האיש". את כל מה שאינם מסוגלים לדרוש מעצמם, מבקשים הם לדרוש מן העם אשר ממנו למדו את הדרישות הללו. ממנו יתבעו להתרומם עדי פסגת המוסר הנוצרי. מאותו עם שרידי חרב, אשר מצא מרגוע לכף רגלו בלב המזרח התיכון העויין והאכזרי, יבקשו לממש את מה שלא הצליחו בעצמם. העם היהודי נדרש פעם אחר פעם לנהוג באיפוק כלפי אויביו, ולהושיט לרוצחיו את הלחי השנייה. לא יעזרו טענות ומענות. לא תעזור מערכת הסברה מקצועית. לא תועיל הצגה ברורה של הסכמים מופרים חזור והפר. מן העם היהודי – עם המוסר, עם התנ"ך, עמו של הקב"ה – ידרשו לחיות על פי הנורמות המוסריות של הנצרות אשר ממנו יצאה ובו בעטה.

    זאת ועוד. מוסר הנצרות מעלה על נס את הרחמים. אין הוא שואל: מיהו הצודק? תחת זאת שואל הוא: מיהו המסכן? על כן, אין דבר המשפיע על דעת הקהל המערבית יותר מאשר מראות של סבל. ההקשר – אינו רלוונטי. אם בבוקר אירע פיגוע קשה בעיר ישראלית – לבו של העולם עם ישראל. ומיד בערב, כאשר מראים מסכי הטלוויזיה את העשן המיתמר מן המקומות שנפגעו בתגובה הישראלית – לבם עם עמי ערב. ההקשר – מי תוקף ומי מגיב, מי פתח במלחמה ומי מגן על חייו – אינו משנה. לא הצדק הוא הקובע, כי אם רגשי הרחמים הנכמרים בלב. נקודה זו – עמוקה היא עד מאד. מדוע הסכימה דעת הקהל העולמית להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל, מעבר לאינטרסים הזמניים והמקומיים של כמה וכמה מדינות? האם הם את חזון שיבת ציון ביקשו לקדם? האם את העוול ההיסטורי של גזילת ארץ ישראל מעם ישראל ביקשו לתקן? לא ולא! נכמרו רחמיו של העולם על פליטי השואה, וביקש לתת להם בית ונחלה. אף ביקש העולם, אשר עמד על הדם בשנות האימה, לנקות את מצפונו על ידי הקמת מדינה לשרידי החרב. אולם משעברו חמישים שנה, ומדינת ישראל הפכה מעצמה צבאית וכלכלית – נתהפכו היוצרות. הצד הנראה מסכן הוא דווקא הצד הערבי. הוא הסובל עול כיבוש. הוא הנאנק במחנות פליטים. הוא החלש והסובל. על כן לבו של העולם הנוצרי – שם הוא.

ההסברה הישראלית

מקור הגמגום של ההסברה הישראלית – לאו דווקא מחוסר מקצועיות הוא בא, כי אם מבלבול מוסרי. לא ניתן להסביר את צעדי ההגנה של צה"ל על בסיס המוסר הנוצרי והמערבי וודאי שלא על ידי הצגת תמונות זוועה של נשים וילדים נרצחים. לא תהיה תפארתנו על ניסיון להיות יותר צדיקים מן האפיפיור, על פי קני מידה שאינם שלנו כלל ועיקר.

    כדי להסביר את עצמנו, עלינו לשוב אל עצמנו, אל המוסר המקורי שלנו. על פי מוסר זה, צודקת היא מלחמתנו על קיומנו ועל הארץ אשר הנחיל ה' לנו בתורתו. מתוך תפיסת מוסר זו – המעלה על נס את הצדק והמשפט, לא פחות מאשר את החסד ואת הרחמים – אין לנו להתבייש בפעולות ההגנה שאנו עושים, ואף לא בצעדי התגובה והנקמה, אשר הצדק מחייב את ביצוען. "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו". לא ייתכן שלום עלי אדמות כל זמן שרוצחים שפלים הולכים על פני האדמה. לא ייתכן שלום בארץ כל זמן שעוול בן אלפיים שנה, גזילת ארץ ישראל מעם ישראל, לא בא על תיקונו. מלחמה זו, למען הצדק, תתבצע במתינות ובתבונה, בזהירות וברחמים, כדי שלא לפגוע במי שאינו חייב פגיעה; אולם לא תחייב להתנצל על כל פגיעה באוייב. 

אין לנו כלל להתבושש באותן המלחמות אשר עשינו לצורכי תקומתנו, ובאותה המשטמה אשר עוררנו בלבבנו נגד הקמים עלינו להכחיד את קיומנו. אפילו אם היתה רק מלחמת חיים פשוטה, גם היא אינה בושה  במקום שאינה בנויה על פי עיוות משפט. וקל וחומר, שמעמד חיינו בעולם הוא אור העולם, אשר השכל הערום מכל הופעה א-להית לא יוכל בוודאי לתאר את גבוליו...

                                                                                     (מאמרי הראי"ה ח"ב עמ' 508)

הנצרות חפצה באמת למחוק את מידת השנאה הממוסכת בתוך הארג של האור הא-להי אשר לישראל. אבל הלוא ידענו, כי יותר מכל מערכה של שנאה שפכה היא דמים והרבתה משטמה בגלל מחיקת השנאה. ולא עוד, אלא שבקפיצתה למהר את הקץ של מחיקת השנאה אל הרשעה ונושאיה לפני זמנה, כל זמן שלא כלה עדיין המוץ, נתקה בזה את אור האמונה הא-להית מכל סדרי החיים החברתיים, והעמים החוסים בצלה הוכרחו להתגדר בתכונות אליליות במערכי לבם ובדרכי חייהם הכלליים.

                                                                                     (מאמרי הראי"ה ח"ב עמ' 508-9)

 

בחזרה לדף הבית של האתר