יום ראשון, 8 בנובמבר 2015

בראשית: לפרשת ויצא


לפרשת ויצא


הגלות הראשונה


"ויצא יעקב... וילך חרנה". לא רק יעקב יוצא. עִמו, ובעקבותיו, יוצא עם ישראל כולו. יציאה זו, אב-טיפוס היא ליציאות רבות מספֹור שבאו אחריה. רבבות רבות של בני יעקב יצאו מארצם, בדורות שונים, מחמת רדיפות אשר רדפום אויביהם. אם יציאתו של אברהם למצרים באה לסלול את הדרך לפני ניניו שירדו לגלות מצרים כמה עשרות שנים אחריו, הרי יציאתו של יעקב מפני עשיו באה לסלול את הדרך לכל הגלויות שבאו לאחר מכן. "מעשה אבות סימן לבנים".

    לכן נדרשת הנחיה א-להית ברורה, להבין את סודה של הגלות. ההיסטוריה האנושית כולה (אשר ראוי היה לכתוב אותה "היסתוריה" - ב-ת' - כ"הסתר י-ה") עוברת כאן בסקירה אחת דרך חלום הסולם; אותו סולם אשר רגליו מונחות ביציבות על קרקע המציאות של ההווה, והוא פונה אל העתיד, אל הנצח, השמימה. לא שיעבוד אחד ולא גלות אחת צפויות לעם ישראל בדרכו הארוכה. ארבע מלכויות עולות בסולם בזו אחר זו: בבל, פרס, יוון ואדום. מבין יעקב שעליו לסלול לבניו את הדרך הקשה, דרך היציאה אל הגלות. חששות רבים מלווים אותו בדרכו. הן אינו יודע כמה זמן יארכו ימי גלותו, וכיצד יוכל לשוב. רואה הוא בחלום את שרי האומות עולים, ואף יורדים. אך את שרו של עשיו אינו רואה בירידתו. נסתם הקץ ולא נתגלה. לא נודע לו מתי ייתמו אלפיים שנות גלות. ואף החלום לא התיר לו את הספק המנקר ושואל: עד מתי?

    אך בראש הסולם, בא המבט הא-להי העליון, המשקיף על ההיסטוריה כולה בהשקפה של נצח, "הנה ה' ניצב עליו", ואומר לו: "הנה אנוכי עִמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך...".

 


"עשר אעשרנו – לך!"


"ויצא יעקב מבאר שבע". עוזב יעקב אבינו את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, ובורח אל הבלתי נודע. מלא חששות הוא. כיצד יינצל מידיו של עשו אחיו? כיצד יעמוד מול רמאותו של לבן דודו? אך משענת אחת נותרת לו: רִבונו של עולם. בצר לו, פונה יעקב אבינו אל הקב"ה בנדר מפורט. "אם יהיה א-להים עִמדי, ושמרני... ונתן לי לחם... ושבתי בשלום..." אזי יהיה המקום הזה בית א-להים. ועל כך מוסיף יעקב עוד התחייבות: "וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך".

    בין השיטין של מילים ספורות אלו גנוז עושר רעיוני גדול, אשר נבקש כאן לעמוד על מקצת ממנו. חיוב הפרשת תרומות ומעשרות, מגידולי הקרקע הוא, ורק ממאכל אדם. חיוב נוסף הוא להפריש 'מעשר בהמה' מבעלי החיים הטהורים. יעקב מתחייב לתת מעשר מן הכול. "כל אשר תתן לי". מכאן למדו חז"ל כי גם מי שאינו חקלאי ואינו מגדל בעלי חיים, עליו להפריש מעשר. אם לא מעשר דגן ומעשר בהמה, יפריש מעשר כספים. ועל יעקב אבינו אמרו כי הפריש מעשר אפילו מבניו, והקדיש את לוי, בנו, לעבודת ה'.

    מטבעו של עולם, שהתורם מכספו לצדקה או למטרות נעלות אחרות, נדמה בעיני עצמו כ"הנדיב הידוע". מחזיק הוא טובה לעצמו, ומצפה מכל הסובבים לכבד ולהעריך את נדיבות לבו. לא זו דרכו של יעקב אבינו. אין הוא רואה את עצמו כבעל הבית על ממונו, אף שהרוויח אותו בייסורים וביגיעת כפיים. רכושו של יעקב, מתנת ה' הוא. "אשר תתן לי", ולא 'אשר יהיה לי'. מכיר יעקב בכך היא נתינתו לקב"ה – היא בבחינת "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו, שנאמר: כי ממך הכול ומיָדך נתָנו לך".

    המעשר של יעקב, כפול הוא. "עשר אעשרנו". מעשר ועוד מעשר. ובשתי דרכים מצאנו את רבותינו מבארים את דברי יעקב: הגמרא (כתובות נ, א) לומדת מכאן את הגבול העליון של מצוות צדקה: חֹומש מנכסיו. עשירית ועוד עשירית. העשירי – קודש הוא לה'. האות העשירית בא"ב – האות י' – אינה אלא נקודה קטנה. מבטאת היא בצורתה את הנקודה הפנימית, הנסתרת והחבויה בתוך כל דבר, הנקודה הא-להית אשר אותה בא המעשר לחשוף ולבטא. יעקב אבינו לא מסתפק בחובה הקבועה של המעשר. הוא מהדר במצווה ונודר לתת חומש. אולם נדרו של יעקב, לא רק תוספת כמותית יש בו, אלא גם תוספת איכותית. לא רק מעשר ראשון, הניתן ללוי או לכוהן, אלא גם מעשר שני, באמצעותו מתעלה כל אדם מישראל לחשוף את תכונת הכהונה הגנוזה בו. המעשר הראשון, חולין הוא. הוא בבעלותו של הלוי, וכל אדם יכול לאוכלו אפילו בטומאה. המעשר השני, לעומתו, קודש הוא, "ממון גבוה". רק בירושלים הוא נאכל, ורק בטהרה. מתאימים הם הדברים למדרש המובא בספר 'מנורת המאור':

אברהם הפריש תרומה גדולה, דכתיב: 'הרימותי ידי אל ה'', ואין הרמה אלא תרומה... יצחק הפריש מעשר ראשון, דכתיב: 'ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים'... ולמה מדד אותן? כדי לעשרן... יעקב הפריש מעשר שני, הדא הוא דכתיב: 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך'.

הדברים מדוייקים גם בלשון הפסוק. המעשר שנתן אברהם למלכיצדק, שהיה "כוהן לא-ל עליון" – ניתן לו להיות בבעלותו. "ויתן לו מעשר מכול". לעומת זאת, המעשר של יעקב – לה' הוא, כ"ממון גבוה". "וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך". ומכאן למד ה'חפץ חיים' כי את מעשר הכספים (או את החֹומש) יש לחלק: חלקו לעניים המשתמשים בו לעצמם וחלקו לעמלי תורה המקדישים את חייהם לעבודת הקודש. בכך מתקשרים נדריו של יעקב אבינו זה לזה. המקום הזה "יהיה בית א-להים, מקום קבוע לתפילתי ולהוציא שם מעשר... ממון לתִתו למי שהוא ראוי לקחתו לכבוד ה'" (ראב"ע).

    כידוע, את המעשר השני אנו מפרישים ארבע שנים מתוך שבע, ובשתי השנים הנוספות מפרישים אנו מעשר עני. שני המעשרות עומדים על אותו מישור של נתינה "לכבוד ה'". מעשר העני – המביא את האדם לדבקות בקב"ה המתגלה אז כ"הא-ל הטוב" – מחליף באותן שנים את המעשר השני, המביא את האדם לדבקות בקב"ה המתגלה אז כ"הא-ל הקדוש". שולחנו של אדם, סביבו מושיב הוא את אורחיו העניים, הופך להיות מזבח.

    בנדר על המעשרות מודיע יעקב אבינו כי לעולם לא ייוותר בודד. הקב"ה נמצא עמו בכל מקום. "בכל צרתם לו צר". הקב"ה נוכח ומשתתף בכל עמלו ובכל יגיע כפיו, וכל הישגיו ורווחיו – מיד ה' הם באים לו. במכלול המעשרות – המעשר הראשון, המעשר השני ומעשר העני – מתבטאת הכרתו של האדם בכך ש"ממך הכול ומידך נָתָנו לך", כי "כל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך".





מוסר עבודה


יעקב איש תם הוא, יושב אוהלים. והנה הגיע זמנו לצאת מן האוהל ולהשתלב בחיי המעשה. לא קל הוא המעבר מ"מגדל השן האקדמי" של בית המדרש אל חיי הכלכלה על כל סיבוכיהם. הרי בית המדרש קורא לצדק וליושר, לאמת ולאמונה, וחיי המעשה שם הקנאה והתחרות, שם העורמה והמרמה, שם נמצא "עולם השקר" בכבודו ובעצמו.

    בפער הגדול הזה נפגש יעקב עם הגיעו לחרן. מגיע הוא לשם בעוד היום גדול. ובמה הוא נתקל? "וירא והנה באר בשדה. והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה". המחזה אינו מובן. באמצע היום רובצים שלושה עדרים ליד הבאר?! האם לא שכירי יום הם הרועים, ומצווים לרעות את הצאן באָפר? מדוע רובצים הם במנוחה עצלה בעיצומו של יום? לא עיוור הוא יעקב אבינו. רואה הוא כי "האבן גדולה על פי הבאר". מבין הוא מיד כי אין דרך אחרת להשקות הצאן אלא להמתין עד אשר "נאספו שמה כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה". אולם בכל זאת, לא מתאפק מלשאול שאלה בוטה: "הן עוד היום גדול! לא עת היאסף המקנה! השקו הצאן ולכו רעו!". חש יעקב כי אך "טריק" נקטו הרועים בבקשם להערים על מעבידיהם. לשם מה היה צורך באבן כה גדולה על פי הבאר? וכי היה שם מחסור במים?! הרי לא 'בור' היה זה, כמקובל בארץ ישראל הענייה במים, אלא 'באר' של מים נובעים! ואם היה חשש פן ילד יחליק וייפול, האם לא די היה באבן קטנה בהרבה, אשר אדם מבוגר יוכל להרימה לבדו או בעזרת אדם אחד נוסף? הבין יעקב, כי אבן גדולה זו לא באה אלא לספק עילה לרועים לעשות "הפסקת שתייה" ממושכת בצהרי היום. צריך לחכות עד אשר יבואו כולם. צריך להרים ביחד את האבן. צריך גם להשיבה למקומה, ולשם כך יש להמתין עד אשר יסיימו כולם את השקאת הצאן...

    תגובתו של יעקב לא בדיבור היא, אלא במעשה. "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו, ואת צאן לבן אחי אמו, וייגש יעקב, ויגל את האבן מעל פי הבאר, וישק את צאן לבן אחי אמו". אין ספק כי לא בכוח אנושי רגיל הרים יעקב אבן גדולה אשר שלושה וארבעה רועים לא יכלו להרימה. אולם הקלות הרבה בה נעשה הדבר לעיני הרועים חשף את קלונם לעיני כול. אילו היתה לכם מוטיבציה לעמוד בנאמנותכם כלפי מעבידיכם, יכולים הייתם לפתור את בעיית האבן בקלות יחסית. (אגב, לאור התנהגותם של הרועים, ניתן להבין מדוע העדיף לבן לפטרם ולשלוח את הצאן ביד בתו הקטנה).

    אין אנו יודעים מה היה הרקע להתנהגותם של הרועים. האם הלינו בעלי העדרים את שכרם? האם נהגו בהם כ"מנהג המקום" הידוע לנו מדרכיו של לבן הארמי? או שמא עצלותם של העובדים היא שהביאה אותם להתנהגות זו. אולם תהא אשר תהא העילה   לא זו דרכו של יעקב.

    יעקב אבינו, לא רק "נאה דורש" היה, כי אם גם "נאה מקיים". וכך מודיע הוא בנאום ההתפטרות שלו בגלעד: "זה עשרים שנה אנוכי עמך, רחליך ועזיך לא שיכלו, ואילי צאנך לא אכלתי. טריפה לא הבאתי אליך. אנוכי אחטנה, מידי תבקשנה; גנובתי יום וגנובתי לילה. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני". נהגתי באחריות מלאה כלפי עבודתי ומעבידי. שביתה או עיצומים לא נקטתי אף לא פעם אחת. זוהי עבודתו של עובד נאמן, העובד כך גם בשעה שהוא יודע כי מעבידו מהתל בו, מרמה אותו ומחליף את משכורתו עשרת מונים.

    בל נחשוב כי יעקב אבינו איש תם הוא הנותן את עצמו להיות טרף קל לרמאים. ידוע ידע יעקב את כל נפתולי דרכיו של לבן הארמי, ולא היסס להכריז כי "אחיו אני ברמאות". על כן מצא דרך חוקית וכשרה לקבל את המגיע לו, כאשר הביא לכך שהכבשים תלדנה דווקא עקודים, נקודים וטלואים כפי התנאי שהתנה עם לבן. אולם לרמה הרמאית של לבן הארמי לא הוריד את עצמו, כי גם בהיותו בשדה ארם נותר הוא "יעקב איש תם, יושב אוהלים". "תתן אמת ליעקב".

   

     ומדי דברי לא אוכל להחריש אל מול דמעות העשוקים. כידוע, ישנן תקופות קשות בהן נזקקים רבבות רבות מאחינו לדמי אבטלה. והנה, פעם אחר פעם, בבואם אל לשכות התעסוקה כדי לקבל את דמי פרנסתם המגיעה להם כחוק מוצאים הם את דלתותיהן נעולות, כי יום שביתה הוא, הבא, כביכול, להגן על זכויותיהם של העובדים... לא יום אחד ולא יומיים הם "ימי שבות השובתים" שם, כי אם ימים רבים, ומאין תבוא פרנסתם של המובטלים? האם לא יהיה זה מן הראוי להוציא לפחות את לשכות התעסוקה ממעגל השביתות והעיצומים כדי להקל על סבלם של אחינו המובטלים, ובכך להוכיח כי באמת ובתמים לא באו שביתות אלו אלא להסיר את העוול מחיי החברה ולדאוג לזכויותיהם של החלשים והנדכאים?



בזכותה של רחל


מתחים בין אחים – לחם חוקנו הם לאורכו של כל ספר בראשית. החל מקין והבל, המשך ביצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, וכלה ביוסף ואחיו. כפי הנראה, זהו טבעו של אדם וזוהי דרכו של עולם. פעמים שהדבר מגיע עד כדי רצח (קין) או ניסיון לרצח (אחי יוסף, עשו, ואולי אף ישמעאל) ופעמים שהדבר מגיע רק עד כדי גירוש מן הבית (ישמעאל, יוסף). מקרה אחד בכל ספר בראשית הוא סיפורן של רחל ולאה – אשר הניגוד ביניהן הביא דווקא ליצירה משותפת בבית אחד. מטבעו של אדם ומדרכו של עולם, היה מקרה זה אמור לגרום ל"פיצוץ" היותר גדול. וכי יכולים אנו לתאר את תחושתה של נערה הממתינה שבע שנים בכליון עיניים לם בחיר לבה, ומוצאת את אחותה עומדת תחת החופה במקומה, תוך שימוש בדרכי תרמית?

    סיפורה של רחל נחשף לאחר למעלה מאלף שנים, בשעה בה חרבה ירושלים. חז"ל (פתיחתא לאיכה רבה, סי' כד) מספרים לנו על אבות האומה אשר באו לפני הקב"ה לבקש רחמים על העם. המדרש מספר על אברהם ועל יצחק, על יעקב ועל משה, אשר כל אחד בא בבכייה ובתחנונים לפני הקב"ה. אברהם ויצחק מספרים על מסירותם לשם ה' במעשה העקידה. יעקב ומשה מספרים על מסירותם לגידולו ולקיומו של העם. אך בקשתם נדחית על הסף. אין בכל זכויותיהם כדי לכפר על חטאו של העם ולהביא לגאולתו. ואז מספר המדרש:

"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה, ואמרה: ריבונו של עולם! גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי. והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה; ולערב חלפו (=החליפו) אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שהיא סבור שהיא רחל; ולא עוד, אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה, והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי; וגמלתי חסד עמה, ולא קינאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה".

לאחר שרחל מספרת את סיפורה המזעזע, פונה היא אל הקב"ה בתביעה שלא קל להבינה:

"ומה אני – שאני בשר ודם, עפר ואפר – לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה; ואתה מלך חי וקיים, רחמן, מפני מה קינאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?".

ואכן,

"מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".

לא פשוטה היא טענתה של רחל. האם הוויתור הכביר שוויתרה לאחותה אמורה לתת לגיטימציה לעבודה זרה? האם הקב"ה אמור מעתה ועד עולם להשאיר מקום לרוע ולרשע הכרוכים בה, רק בשל מעשיה של רחל?

    שתי תשובות הן, וקומה על קומה הן בנויות. התשובה האחת תאמר כי מדרש זה, אף שעל חורבן הבית הראשון הוא מדבר, מבקש הוא לרמוז על חורבנו של הבית השני. בית ראשון חרב בשל עבודה זרה. בית שני – בשל שנאת חינם. השונא – רק לו מקום בעולם. השנוא – אחת דינו להידחות לחלוטין. התנהגותה של רחל בארה להראות שאפשר לנהוג גם ההיפך. בעולמה הרחב של רחל יש מקום גם לאחותה; ולא רק בעולמה הגדול, אלא גם בביתה הפרטי פנימה. רחל אמנו היא זו שהניחה את היסוד המוסרי לגאולה מן החורבן שבא בשנאת חינם (הסבר זה שמעתי מפיו של אהוביה טבנקין). 

    המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק לד), כדרכו, חושף רובד הרבה יותר עמוק, המחזיר אותנו אל ימי חורבנו של הבית הראשון. עולמו של הקב"ה – אשר הוא "אחד ואין יחיד כייחודו" – מן הראוי כי יהיה עולם של אחדות, עולם של אחידות, עולם ללא סתירות, ניגודים ומחלוקות. ואכן כך יהיה לעתיד לבוא, "ביום ההוא" אשר בו "יהיה ה' אחד ושמו אחד". אולם הדרך אל אותו עולם אידיאלי עוברת דרך עולם של שניוּת, עולם מלא ניגודים מנטליים וחילוקי דעות חריפים. גם בית ישראל נבנה באותה הדרך: שתי אימהות ולא אחת (ולאחר מכן ארבע), שנים עשר שבטים המתגוששים זה בזה, שתי ממלכות (ישראל ויהודה) ועוד ועוד ניגודים קשים המלווים את עמנו לאורך כל ההיסטוריה שלו.

    פעילותה של רחל למען לאה אחותה – מתוך הכרה זו היא באה. עולמנו הנוכחי, עולם של שניות הוא, עולם של סתירות. עולם כזה עדיין אינו מסוגל לקבל את מלכות ה' האחת. על כן יש בו גם עבודה זרה. על כן יש בו גם גילוי עריות (=פגיעה באחדות המשפחה) ושפיכות דמים (=פגיעה באחדות החברה האנושית). האחדות והשלמות עוד תבואנה; אולם תהליך ארוך וממושך, רצוף סתירות, ניגודים ומחלוקות מוביל אליהן. בשלב הביניים לא תימצא שלמות בשום חלק לבדו. כל הכוחות נדרשים: כל הכוחות החיוביים, ואף הכוחות השליליים. כולם שותפים בהנעת התהליך המוביל אל הייעוד הנשגב. לכל הפלגים יש מקום בבית ישראל, גם אם קשה הדבר עד מאד. אולם גם הקשיים הגדולים ביותר לא יפרו את הבטחתו הגדולה של הקב"ה לרחל אמנו:

"כה אמר ה': מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם".







"אדם שיש לו מקום"




אחד האתגרים הגדולים ביותר שעומדים בפני כל אדם הוא בניית היכולת 'לזוז הצידה' ולפנות מקום למישהו אחר. לא מדובר כאן על מקום פיסי, אלא על מקום חברתי, על מעמד, על תפקיד ייחודי – במשפחה או בחברה. מי שחש כי אין לו מקום, מרגיש כי אין טעם ומשמעות לקיומו עלי אדמות. נתינת מקום לזולת, זהו אחד הדברים הקשים ביותר לכל אדם. כבר אבותינו ואמותינו התמודדו עם האתגר הזה, ואנו ננסה ללכת בעקבותיהם וללמוד מהם.

    מורת הדרך שלנו היא רחל אמנו, שהסכימה לתת מקום לאחותה בביתה היא. גדול מאוד הוא ויתור של אישה על מקומה הבלעדי כרעיה יחידה לאישהּ, ורחל קיבלה על עצמה את הקורבן הזה כדי למנוע כלימה מאחותה. אולם הקורבן הקטן התברר לאחר זמן ככבד מנשוא. בתחילת הדרך היתה רחל הרעיה העיקרית ליעקב. "ויאהב גם את רחל מלאה". ואז לא יולדת בן ראשון ליעקב, ובפיה תפילה "כי עתה יאהבני אישי". אחריו נולד בן נוסף, ועמו חל שינוי נוסף ביחסו של יעקב אליה. בלידת הילד השלישי רואה לאה כי "עתה הפעם יילווה אישי אלי". ובלידת הילד הרביעי היא מודה לה' על כך שזכתה גם היא להיות רעיה אהובה לאישהּ.

    במשך כל הזמן הזה רואה רחל כיצד נשמטת היא מן המקום המיועד לה. אם בראשית הדרך הובטח לה מקום מרכזי באוהל יעקב – גם כאם וגם כרעיה, הרי שמקומה של ה'אם' תפוס במלואו על ידי לאה. ולא זו בלבד, אלא שגם חלק ניכר ממקומה של ה'רעיה' הולך ונכבש גם הוא בידיה.

    על כן, מספרת לנו התורה: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, ותקנא רחל באחותה, ותאמר, הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי". לא קנאה קטנונית יש כאן, אלא תחושה קשה עד מאוד עולה בלבה של רחל, המרגישה כי "אין לה מקום", ומה טעם נותר עוד לחייו של אדם 'מיותר', שאין לו תפקיד משלו בעולם?

    על מצב כזה, בו אדם לוקח על עצמו אתגר רוחני גדול ופתאום מרגיש כי הוא מעל לכוחותיו, כותב ה'מורה' – פרופ' נחמה לייבוביץ' (עיונים בספר בראשית, עמ' 111):

אולי רצתה התורה ללמדנו, כי המתמתח מעל לקומת אנוש ומקבל על עצמו משימות שמעל לכוחו – ייטיב לשאול עצמו תחילה עם יוכל לעמוד בהן עד הסוף. שאם לא כן, מוטב לו לאדם שיחיה לפי כוחותיו ולפי הנדרש ממנו, כי אם רגע יעלה מעלה ביכולת הוויתור ובהבאת קרבן ובכבישת כל יצר אנושי וכל מאווייו – הן אם לא יוכל גם לשהות על אותם רוכסי ההרים שאליהן טיפס והגיע לרגע, סכנה שיפול מטה מטה בהרבה ממה שהיה בזמן היותו במישור.

על כן, יעקב לא מוותר לרחל: מדוע סבורה את כי אין לך מקום? האם סבורה את כי סתם "מנע ה' ממך פרי בטן"? אולי השליחות הייחודית שלך בעולם היא היא הנכונות להתמודד פנים אל פנים עם אתגר נתינת המקום לזולת (עי' בדרשה הקודמת)?

    רחל קולטת את המסר ועושה מעשה. לא זו בלבד שנתנה מקום לאחותה, עכשיו תתן מקום אפילו לשפחתה. "ותאמר, הנה אמתי בלהה, בוא אליה ותלד על ברכיי, ואיבנה גם אנוכי ממנה. ותתן לו את בלהה שפחתה לאִשה". בניגוד לשרה, שרצתה שהגר תישאר שפחה גם לאחר מסירתה לאברהם, הסכימה רחל כי בלהה לא תיוותר שפחה, אלא תהיה אשה של ממש ליעקב אישה (אור החיים).

    לאחר שרחל עמדה במשימה ופינתה מקום אף לבלהה, זכתה להיבנות על ידה, והיא אומרת: "נפתולי א-להים נפתלתי עם אחותי, גם יכולתי". דהיינו: סיבוכים נוראים הסתבכתי עם אחותי, אבל בסופו של דבר עמדתי בהם. רק אז נולד יוסף.

    בסופו של יום, לא זו בלבד שבלהה – בניגוד גמור להגר, שני דורות לפניה – מקפידה לתת לרחל את מקומה כגבירה, עד שגם בהריונה השני היא מוגדרת כ"שפחת רחל", אלא גם עם ישראל כולו נותן לה, לרחל, את מקומה המרכזי, כאשר יותר מכל האימהות האחרות, היא נקראת: "רחל אמנו", או "מאמע רוחל".

    איש לא אמור להיות כמו רחל אמנו. אבל כולנו צריכים ללמוד ממנה את היכולת להיענות לאתגר, שקורא לנו בשעת הצורך, 'לזוז הצדה' ולפנות חלק מן המקום שלו לזולתנו.

איזהו מכובד? – המכבד את הבריות!!!

 


 


רחל ולאה – רעיה ואם


דו-שיח קשה שומעים אנו בין יעקב לבין אשתו האהובה, רחל. עקרה היא רחל. רואה היא את אחותה יולדת בנים בזה אחר זה, ועיניה רואות וכלות. בזעקה פונה היא אל יעקב אישה: "הבה לי בנים". ואף מאיימת: "ואם אין, מתה אנוכי". מצפים היינו לראות את יעקב אבינו מרגיע את אשתו (כאלקנה בשעתו, אשר אמר לאשתו העקרה: "למה תבכי ולמה ירע לבבך?...") או מבטיח להתפלל למענה (כיצחק אביו). אך לא זו היתה תגובתו. חרה אפו בבקשתה של אשתו. והוא אומר לה: "התחת א-להים אני אשר מנע ממך פרי בטן?!". מה מסתתר מאחרי ויכוח זה?

    ושאלה נוספת נשאלת: מה אירע בין יעקב לרחל במשך כל אותן שנים בהן לאה יולדת ליעקב בן אחר בן תוך הכרזה כי "הפעם יאהבני אישי"? כיצד לא הבין יעקב שאשתו האהובה נמצאת במצוקה ובמועקה? ומדוע לא פנה ביוזמתו אל הקב"ה וביקש ממנו שגם רחל תלד כמו לאה, כפי שנהג יצחק אביו? - על שאלות אלה ננסה לענות בעקבות דברי בעל 'עקידת יצחק'.

    שני היבטים מרכזיים יש באישיותה ובתפקידה של כל אשה במשפחתה, מעבר להיותה אישיות העומדת בפני עצמה: היבט אחד הוא היותה אשה לאישהּ. "לזאת ייקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת". תפקידה הוא להיות רעיה נאמנה, אוהבת ואהובה לאיש אשר נישאה לו. ההיבט השני הוא היותה אם לילדיה. "ויקרא אדם את שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי". בחיי המשפחה של כל אשה ניתן לראות את שני הצדדים גם יחד, כאשר הם שלובים זה בזה ומשלימים זה את זה.

    לא כך ראה יעקב אבינו את הדברים. אהבתו היתה נתונה לרחל. הוא ראה בה בראש ובראשונה את היותה רעיה. משנגזר עליו לשאת גם את לאה, סבור היה כי חלוקת תפקידים תהיה ביניהן: רחל רעיה לאישה, ולאה אם לילדיהם. על כן לא ראה בעיה בכך שרחל חשוכת בנים. כמו אלקנה בזמנו, שאמר לחנה: "הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים", כך חשב יעקב אבינו בלבו ביחס לרחל.

    אולם לא כך נראו הדברים בעיניהן של שתי האחיות. שתיהן סברו כי לא ניתן להפריד בין שני הייעודים. לאה מתפללת פעם אחר פעם כי הילדים שהיא יולדת ליעקב יביאו לכך שיאהב אותה גם כרעייתו ולא יראה בה רק אם לילדיו. רחל, שאמנם זכתה להיות רעיה ליעקב, לא הסתפקה בכך וביקשה להיות גם אם בישאל. ברור היה לה שאין טעם לחייה אם לא תזכה גם לאימהות.

     (ומעניין הדבר, שבתהפוכות החיים התחלפו התפקידים. דווקא לאה, אם הבנים, זכתה להיקבר כרעיה ליד יעקב אישה. ודווקא רחל אמנו, היא שזכתה להיקבר בדרכם של גולי ירושלים, ולהיות: "רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו". והיא זאת שזכתה לקבל את הבשורה: "ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם").

    יעקב, על פי השקפתו, אמר לה לרחל: "התחת א-להים אנוכי, אשר מנע ממך פרי בטן?!", הרי ייעודך הוא להיות רעיה ולא אם! אולם הבנתה של רחל, כי יעקב אישה אינו חש במצוקתה ואינו מבין ללבה, אך הגבירה את כאבה והביאה אותה לידי התפרצות קשה.

    תגובתו הקשה של יעקב לא באה בשל אי הנעימות שהרגיש בדבריה של רחל. לא סגנונה הבוטה והמאשים הוא שטרד את מנוחתו, אלא משמעותה של דרישתה. בקשתה של רחל, בנוסח מיוחד באה. לא תפילה ביקשה מיעקב, שיתפלל עליה כיצחק אביו, אלא תוצאה: "הבה לי בנים!". תפילתו של צדיק, לפי פנייתה של רחל, הרי היא משנה את המציאות בהבל פה, כאילו היתה קמֵע או מעשה כשפים. ממילא היא אולטימטיבית. אין בה נכונות לקבל תשובה שלילית: "אם אין מתה אנוכי".

    צרמו הדברים לאוזניו של יעקב. הן לא זו היא דרכה של תפילה! לא מעשה כשפים יש בה, המכחיש פמליה של מעלה ו"מכריח" את רבונו של עולם לשנות את רצונו. עיקרה של התפילה הוא השינוי החל בנפשו של המתפלל עצמו, בהיותו מבטא את התלות המוחלטת שהוא חש כלפי רבונו של עולם. על כן צריך האדם להתפלל קודם כל בעצמו, ורק אחר כך לפנות לאחרים. על כן צריך האדם להיות מוכן לקבל כל תשובה מאת ה', אם לטוב ואם למוטב... לא כך היתה בקשתה של רחל. ועל כן כעס עליה יעקב, והחזיר אליה את התביעה. "אשר מנע ממך פרי בטן". התיקון הנדרש הוא אצלך. את צריכה להשתנות ולהתפלל כדי להיפקד.

    אכן צדק יעקב אבינו בתוכנה של תשובתו. אך אדם הנמצא במצוקה, זקוק לתשובה בסגנון אחר. ועל כן אמרו עליו חז"ל בביקורת: "כך עונים את המעוקות?!".



"כך עונים את המעוקות?!"


גדולים הם מעשי אבותינו. גדולים הם שיקוליהם וגדולות הן אמירותיהם. ואנו, בניהם הקטנים, הבאים אלפי שנים לאחר מכן ללמוד ממעשיהם, לא מבקשים – חלילה, לשפוט אותם, אלא להתבונן במעשיהם במגמה להבין את הדרכת התורה אלינו, והפעם – מנקודת מבטו של יועץ הנישואין.

    שיחה קשה עד מאוד מתרחשת בין יעקב לרחל אשתו: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים! וְאִם אַיִן – מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?!".

    הבה ננסה להעלות השערה על התהליך המתרחש ביניהם: שבע שנים ממתינים הם ליום נישואיהם, והנה, ברגע המאושר ביותר, מחליף לבן את רחל באחותה. חז"ל מעירים, כי רחל שיתפה פעולה עם אביה הרמאי, כדי שלא לבייש את אחותה. והנה יולדת לאה בן, ועוד בן, ורחל עקרה... ועוד בן, ורחל עקרה... באיזשהו מקום בלב מתחילה הקנאה לבצבץ. רחל מתאמצת להדחיק את התחושה הקשה, לנשוך את השפתיים ולהמשיך באותה רוח טובה של ויתור. יעקב לא מרגיש שום דבר. ייתכן שהוא מעריץ את אשתו על סובלנותה, אך לא יודע על המתרחש בלבה פנימה. ייתכן שהוא מנסה לפצות אותה על חסרון הבנים תוך שהוא מרעיף עליה חום ואהבה, כמו אלקנה אחריו, האומר לחנה: "הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים". ייתכן שהוא אף רואה את היתרונות הגלומים בכך שאינה מטופלת בילדים ויכולה להקדיש את זמנה ומרצה לדברים העומדים ברומו של עולם ('עקדת יצחק'). וייתכן שההשקעה הרבה שנדרשה ממנו בשמירת צאנו של לבן ובאחריות לפרנסת המשפחה לא הותירה בידו די פניות כדי לשים לב לרמזים דקיקים.

    אך "לא לעולם חוסן". המצוקה הפנימית מתגברת עד שהיא מתפרצת במילים קשות: אני לא יכולה יותר! "הבה לי בנים!". רחל לא מסתפקת במילים אלו. אליהן מצורף איום בהתאבדות: "אם אין – מתה אנוכי!" (עי' רמב"ן). יעקב מתייחס לתוכן הגלוי של דבריה. הוא שומע את התביעה האולטימטיבית, והוא יודע שאין בכוחו להיענות לה. ייתכן שהוא שומע גם נימה של האשמה כלפיו, על כך שעד כה לא התאמץ די בתפילה. יעקב גם מזהה את הטעות ההשקפתית החמורה שיש בדבריה – טעות הגובלת באלילות – כאילו תפילה איננה אלא "כספומט" בו אתה לוחץ במקום המתאים ומאלץ את הקב"ה לתת לך מייד כבקשתך (רמב"ן). ועל כך הוא מגיב בחריפות: "התחת א-להים אנוכי, אשר מנע ממך פרי בטן?!".

    תוכן תגובתו של יעקב – הכרחי היה, כדי להעמיד את רחל אשתו על טעותה. זוהי אחריותו כמנהיגה הרוחני של המשפחה. אולם חז"ל לא חוסכים את שבטם מיעקב, ואומרים: "כך עונים את המעוקות?!". בדבריהם, מבקשים רבותינו ז"ל ללמד אותנו לנהוג בדרך שונה. הם לא מציעים דרך מסויימת, ומותירים לנו את האחריות לחפש אותה כדי למצוא את מה שמתאים לנו. ואנו נציע כאן מספר רעיונות:

    פעמים, שאישה המפתיעה בהתפרצות חריפה לא מצפה כלל לפיתרון מיידי. הצורך הראשוני שלה הוא הקשבה – "שתהיה אִתה", בבחינת "עִמו אנוכי בצרה". חלק מן הכאב נובע מן הבעיה האובייקטיבית. חלק מן הכאב נובע מן הקושי הנוסף הבא מן ההשוואה לאישה אחרת. חלק מן הכאב נובע מן הבדידות בה הייתה האישה שרויה עד כה, כאשר בעלה לא הרגיש בכאבה. רק לאחר זמן מה של של שיחה, של שיתוף, של הצגת שאלות עדינות המובילות להבנה עמוקה יותר של הכאב, רומזת היא שעכשיו מותר לדבר גם על פתרונות אפשריים. בשלב זה, היא כבר לא מאשימה, לא אולטימטיבית, ואף לא דורשת. עכשיו היא מוכנה גם לקבל הסבר מדוע נכון יותר מצִדה לחפש את הפיתרון במקום אחר – מקום נכון יותר מבחינה עקרונית, ואף מתאים לה יותר בהיבט הרגשי.

    מתוך כך נתבונן גם במה שנוכל ללמוד מן השלבים הקודמים של הסיפור: מה קורה כאשר אישה השרויה במצוקה מביכה ממהרת לשתף את בעלה במקום "להתמודד לבד"?

    ומה עשוי לקרות כאשר אישה שרויה במצוקה ולא משתפת את בעלה, אך בכל זאת הוא קולט רמז כלשהו, ומנסה לדובב אותה עד שתשתף אותו בכאבה? ומה עשוי לקרות כאשר הבעל בודק עם אשתו במה יוכל לעזור לה, ולא מחליט לבד מה יקל עליה? כיצד רמה נמוכה יותר של עומסי עבודה ועומסי חיים בכלל מצד הבעל, יכולים לסייע בכך?

    ומה יקרה אם אשה המצפה להיענות חיובית מבעלה תנסה לבקש ולא לדרוש, להימנע מלהאשים, ולבחור משאָלה שיש בכוחו למלא אותה, מתוך הבנה שעמידה של גבר במצב של חוסר אונים מול דרישה המלווה בהאשמה – זהו "מתכון בטוח" לפיצוץ עז?

     אגב, ייתכן שהרבה מזה מתאים מאוד גם למקרה ההפוך, בו הגבר נמצא במצוקה....



 


"שוב אל ארץ אבותיך"


סיבות רבות מביאות אדם מישראל, השוהה בגלות, להחליט לעלות אל ארץ אבותיו. וכולן נמצאות גם אצל האב השלישי של האומה, יעקב אבינו.

    ההתעוררות הראשונה לשוב לארץ היא האנטישמיות: "וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום". עוד לא התחילו רדיפות וגזירות, עוד לא התחילו רציחות ושמדות; אבל יעקב כבר קורא את הכתובת על הקיר. הדיבורים על היהודים המנצלים את עמי הארצות שהם חיים בקרבם מספיקים לו כדי שיבין שהקרקע בוערת מתחת לרגליים. רק אז, ודווקא אז מתגלה ה' אל יעקב. הדחיפה השלילית היא הפותחת את הלב להאזין אל הקול הא-להי הטמיר הזועק עמוק בתוך הלב היהודי: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך".

    שתי הדרכים המובילות אל ארץ ישראל, מוסברות בספר "אם הבנים שמחה": קניית בהמה בקנין 'משיכה' יכול להתבצע בשני אופנים. האופן הראשון הוא שהקונה קורא לבהמה והיא רצה אחריו. האופן השני הוא שהקונה מכה עליה במקל מאחור והיא רצה לפניו. כך הן שתי הדרכים בהן קונה הקב"ה את עמו: או שהעם שומע את הקריאה הא-להית והולך אחר ה' א-להיו, או שהקב"ה נאלץ להכותו במקל מאחור כדי שירוץ לפניו...

    על כן מבקשת הרעיה בשיר השירים מן הדוד: "משכני (קנה אותי בקנין "משיכה")! אחריך נרוצה (תקרא לי וארוץ אחריך, ואל תקנה אותי בדרך השנייה...).

    ועדיין יעקב מלא חששות. ההווה, גם כאשר עננים שחורים מתקדרים באופק הוא מוכר ובטוח. הן הוא כבר מנוסה היטב בהתמודדות עם לבן. ומנגד מכרסם הפחד מפני הבלתי צפוי בארץ המובטחת: הן הדרך ארוכה וקשה, והילדים רכים; הן שם בארץ ממתין עשו הרשע, צמא דם ונקמה. לכן מוסיף הקב"ה ומרגיע את יעקב: "ואהיה עמך". בעזרתי תוכל להתמודד עם כל מה שצפוי. ההפתעה מתגלה דווקא בתגובתן של הנשים. הן – אשר חרן היא עיר הולדתן, שם חיים אביהן ואחיהן - עלולות היו להכשיל את המהלך בתביעה שלא להתרחק מן הבית ומן המולדת. יעקב, שאולי חשש מתגובתן, נושא בפניהן נאום ארוך ומנומק, כדי להסביר מדוע צריך לשוב לארץ. להפתעתו, דווקא הן נחושות הרבה יותר ממנו. הן חשות כל הזמן את הניכור ואת הזרות בהיותן בגלות, ובמשפטים קצרים הן מסכמות, ללא מורא וללא חשש: "כל אשר אמר א-להים אליך - עשה"!



פיתרון מדיני


"ארמי אובד אבי" נאמר בפרשת הביכורים. רק אז נחשף כי קשה היתה גזירתו של לבן משל פרעה, "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול" (הגדה של פסח), להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים ולזרוק אותם אל הים. באמצעות המשא ומתן הנפתל שבין יעקב ללבן, מתווה לנו התורה את דרך הטיפול בצוררי ישראל שבכל הדורות.

    השלב הראשון הוא אזהרה חד-משמעית הבאה במישרין מן הקב"ה בכבודו ובעצמו: "הישמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע". גורלו של יעקב איננו נושא הנתון למשא ומתן. נקודה! רק אזהרה ברורה וחד-משמעית זו מרסנת את לבן. "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", אומר לבן ליעקב, "וא-להי אביכם אמש אמר אלי לאמור, הישמר לך...".

    רק לאחר שהצורר מבין שאין לו אופציה צבאית, ניתן האות למשא ומתן המדיני. לבן מבקש לכרות ברית. אך במקום לדבר לענין, הוא פותח בהאשמות המופנות אל עבר מצפונו של יעקב: מדוע ברחת? מדוע גנבת את לבבי? מדוע לקחת בשבי את בנותיי? ומדוע גנבת את התרפים? יעקב לא מבין מהיכן זה נופל עליו. הרי הוא הקורבן. הוא זה שהיה מרומה כל הזמן. הוא הנרדף הנאלץ לנוס על נפשו. אך יעקב לא משיב במתקפה, אלא מנסה להצטדק. הוא לא רוצה להתגרות בלבן. הוא מסביר את עצמו, ואף מקלל, מבלי משים, את אשתו האהובה. אך הדבר אינו מרגיע את לבן. הוא מחפש ומחפש, וכל אותו הזמן הוא רומז ליעקב: מצפונך אינו נקי. אין כאן מלחמה של הטובים נגד הרעים. לכל אחד מאתנו יש טענות לגיטימיות כלפי זולתו. אמנם אני חשבתי לפגוע בך, אבל גם אתה פגעת בי. אני רק חשבתי, ואתה אף ביצעת...

    משנחשפה גם מזימה זו של לבן, מבין יעקב שאין טעם בניסיון "להצטלם טוב בתקשורת". הוא אומר ללבן בפניו את האמת בכל מערומיה. אין כאן שני צדדים, שכל אחד מהם צודק במידה מסויימת. כאן ישנה אמת אחת ברורה. יעקב הוא הפועל הישר והמרומה, ולבן הוא הרמאי והצבוע. יעקב הוא הנרדף ולבן אינו אלא רוצח שפל.

    לבן אינו מוותר. הוא טוען שכל הנפש והרכוש שבידיו של יעקב גזולים הם בידו. "הבנות בנותי, והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא". עצם זה שאני מאפשר לך להחזיק ברכושי, ויתור גדול הוא מצדי, ועל כן אין מקום לכל טענותיך.

    יעקב אינו עונה. שתיקתו רועמת, גם בשעה שהוא מקים את המצבה. ישנם דברים אשר אינם ראויים לתגובה. לבן מבקש לכרות ברית. יעקב אינו עונה, ומקים את המצבה בשתיקה. את חוזה השלום מנסח לבן. יעקב אינו מתמקח על הפרטים. בין כך ובין כך יש להניח שההסכם יופר במוקדם או במאוחר, ועל מה יש להתעקש? לבן מבקש ברית, כפי שכרת אבימלך עם אברהם. יעקב לא מגיב, אך במקום ברית הוא מסתפק בשבועה גרידא, המבהירה את הציפיות הנמוכות.

    לבן שב אחר כך למקומו, לאותה מדרגה רוחנית בה היה לפני כן. ואילו יעקב המשיך ללכת קדימה באותה הדרך בה הלך, דרך האמת והאמונה. "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי א-להים".





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה