אקטואליה: אקדמיה

אל עבר האקדמיה *

*   המאמר נכתב בחול המועד סוכות תשנ"ז; מספר חודשים לאחר בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה. פורסם ב"נקודה" (גליון 200, כסלו תשנ"ז), תחת הכותרת: "ללמוד את מדעי החברה והרוח".

לא קשה להבחין בסימני האכזבה הפוקדים את ציבור המתיישבים. הציפיות הגבוהות שנתלו בנצחון הימין בבחירות, אינן מתממשות. בוודאי יש לכך סיבות פוליטיות רבות, שאינן מעניינו של מאמר זה. כאן ברצוני לעמוד על רובד עמוק יותר, שהוא בין הגורמים העיקריים לכך שהשינוי המיוחל לא בא.

    מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית, מונהגת ע"י מספר מערכות שולטות, שהמערכת הפוליטית היא רק אחת מהן. חלק מן המערכות הן חלק בלתי נפרד מן המימסד השלטוני במדינה, כמו: הפיקוד הבכיר של צה"ל, השב"כ והמשטרה, וכן מערכת המשפט. מערכות אחרות הן עצמאיות, אך השפעתן על החיים במדינה גדולה לא פחות, כמו התקשורת, האמנות והאקדמיה. הבחירות האחרונות הביאו לשינוי אך ורק במערכת שלטון אחת: זו הפוליטית. כל שאר מערכות נשארו בשליטה של אנשי השמאל. לכן קשה מאד למערכת הפוליטית להנהיג את המדינה כרוחה, כשהיא נדרשת לפעול בניגוד לדעתם של השולטים בכל מערכות השלטון האחרות; מה גם שחלק גדול מיועציה המקצועיים באים משורותיו של המחנה החולק על דרכנו האידיאולוגית. שונה היה מצבה של הממשלה הקודמת, כאשר כל מערכות השלטון חתרו במתואם אל אותה מטרה, מבלי שתהיה מערכת אחת שתאזן את הקו הקיצוני שנוקטת השנייה.

* * *

בדור האחרון ניכרת מהפיכה בנוער הדתי-לאומי. ממצב שבו לומדי התורה בישיבות היו מיעוט מבוטל שנאבק על עצם הלגיטימיות האידיאולוגית והמוסרית שלו, הגענו לימים שבהם לימוד התורה הוא הזרם המרכזי בציבור זה. ממצב שבו היו ישיבות מעטות הגענו לימים שבהם קמים מוסדות תורה נוספים ומגוונים כפטריות אחר הגשם, ועוד היד נטויה. אך לא זו בלבד. לא רק בכמות לומדי התורה ניכר שינוי. יש שינוי גם באיכות ובכיוון של הלימוד. בשנים האחרונות ניכרת ניכרת התעוררות של הציבור המאמין בשני תחומים בולטים: המכינות הקדם-צבאיות הניפו את דגל ההשתלבות בפיקוד הבכיר של הצבא, ו"מעלה" והמגמות לתקשורת הניפו את דגל ההשתלבות במערכות התקשורת הכתובה והאלקטרונית. גם נכתב ודובר על כך שיש להרים את דגל ההשתלבות בתחום האמנות[1]. אך בכל זאת לא די. השפעה רבה מאד נמצאת בידי עולם האקדמיה. אמנם ישנם אקדמאים רבים המזוהים עם המחנה הדתי והלאומי, והמאוגדים במסגרת "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי". אך המביט לעומק יראה דבר מעניין. רוב רובם של האקדמאים המזוהים עם הימין הם אקדמאים בתחומי המדעים המדוייקים: מתימטיקאים, פיסיקאים וכדו'. מדעים אלו הם ניטרליים מבחינה אידיאולוגית, ואין לעיסוק בהם שום השפעה של ממש על הנהגת המדינה. שונה בתכלית הוא המצב כאשר מדובר במדעי החברה והרוח. שם - בקתדראות להיסטוריה ופילוסופיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, מזרחנות וארכיאולוגיה, חינוך ומדעי המדינה -  שולט השמאל במידה רבה. מקצועות אלו אינם ניטרליים כלל. העיסוק בהם יוצר ומבטא השקפת עולם ומערכת ערכים. ומתוך כך יש לו השפעה ישירה ועקיפה על חיי המדינה, הן בתחומי החינוך, הן בתחומי התרבות והתקשורת והן בתחומים אחרים.

    כך רואים אנו את האוניברסיטאות מוציאות בזה אחר זה מחקרים "פוסט ציוניים" המנפצים בזה אחר זה את כל המיתוסים הציוניים ושוחטים בזו אחר זו את כל ה"פרות הקדושות" העומדות בבסיסה של התודעה הלאומית והציונית. יש אומרים שקצב השחיטה הוא: אחת לשבועיים. (אגב, בקביעת תוכניות הלימודים בהיסטוריה הנלמדת בבתי הספר שאינם דתיים יש תפקיד מרכזי לפרופ' משה צימרמן; הוא אשר השווה את ילדי חברון לנוער היטלר, ולא אוכל להזכיר כאן למה השווה את התנ"ך...).

    כך רואים אנו את המגמות למזרחנות מוציאות בוגרים המטיפים משיקולים "מדעיים" להמשיך בתהליך אוסלו. אך רואים אנו שהכנת ה"קוד האתי של צה"ל" נעשית דווקא ע"י הפרופ' אסא כשר, שמאלן ידוע שאינו נמנע מלהפגין את שנאתו לאנשי הימין. והוא שהשמיט מאותו "קוד אתי" כל איזכור של ערכי היהדות ואהבת העם הארץ.

    לא קשה להבין כיצד נוצר הדבר. ביסודם של מקצועות הומניסטים אלה מונחת השקפת עולם הומניסטית-אוניברסלית המבטאת את רוח האדם באשר הוא אדם. באופן טבעי, מושכים מקצועות אלו אנשים בעלי נטיות הומניסטיות. וגם מי שאינו נוטה לכך, מפנים את אותם ערכים במהלך לימודיו. כל זאת בנוסף להתנכלויות גלויות וסמויות שהיו בפקולטות אלו כלפי סטודנטים שהעזו לבטא השקפות דתיות, לאומיות וימניות בעבודות שהגישו. סטודנטים בעלי נטיות רציונליות יותר נטו באופן טבעי לעיסוק במדעים המדוייקים ובמדעי הטבע.

    אליבא דאמת, נעוצה בעיה זו בבעיה עמוקה יותר. "מדעי החברה והרוח" אינם "מדע" במובן המקובל במדעים האחרים. אין הם יכולים מבוססים ומוכחים באותה מידה, ואף לא במידה קרובה. רבות מן התיאוריות במדעים אלו אינם ניתנות להוכחה סבירה. ההשערה והנטייה האישית תופסות בהם מקום הרבה יותר מרכזי, וממילא הדבר נותן הרבה יותר מקום להשקפת עולמו האישית של החוקר והעוסק באותם מקצועות. וכך ניתן לראות השקפת עולם המולידה "מדע" המבסס את אותה השקפת עולם, שהיא הממשיכה לבסס על פיה את אותו "מדע". 

    יתירה מזאת. אנשים שומרי מצוות, ובמיוחד בוגרי ישיבות, נמנעו במכוון מללמוד מקצועות המתנגשים תכופות עם השקפת היהדות. הרבה יותר נוח היה לעסוק בלימודים נייטרליים, שאין בהם עימות כה מתמיד בין תורה ומדע (למעט מספר בעיות גלויות ומפורסמות, כמו סדרי בריאת העולם וכדו', שניתן היה להתגבר עליהן בקלות יחסית).

   

* * *

    אם חפצי חיים אנחנו - אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להפקיר תחומי יצירה ועשייה כה רבי השפעה, בידי בני הפלוגתא האידיאולוגיים. אם באמת רוצים אנו להרים ברמה את דגל המדינה היהודית שתהווה ממלכת כוהנים וגוי קדוש - לא נוכל להימנע מלהשתתף באופן יסודי ועמוק בכל התחומים הקובעים את דרכי הנהגת המדינה, תרבותה ומערכת הערכים שעל פיהם היא פועלת. על כן מוטלת משימה כבדה על הדור החדש, ההולך וצומח בישיבות התיכוניות ובאולפנות, בישיבות הגבוהות ובישיבות ההסדר, במכינות הקדם צבאיות, במדרשות התורניות לבנות ובמכללות: למצוא את הדרך להשתלבות של אמת בכל התחומים המוזנחים של מדעי החברה והרוח.

    לא קלה היא הדרך. בעייתית היא עד מאד. מחד גיסא - כבר רבים צעדו בה. ומאידך גיסא - דומני כי עדיין לא נסללה המסילה הכבושה לרבים. אנשי מדע שומרי מצוות - היכרנו בדורות האחרונים, מאז מצאה יהדות גרמניה את דרכה להתמודדות עם אתגרי ה"השכלה" הברלינית. האידיאולוגיה ושיטת החינוך נוסחה כבר אז בידי הרש"ר הירש זצ"ל. אך דומני כי לא אחטא לאמת אם אומר שלא קל למצוא אדם שהצליח ליצור סינתזה אמיתית בין אמונתו הדתית לבין תפיסתו המדעית, במיוחד כאשר מדובר בתחומים הבעייתיים של מדעי הרוח. מחד גיסא, ניתן למצוא אנשי מדע מפוצלי אישיות ברמה כזו או אחרת, כמו אותו מדען שהצהיר: בבית המדרש ובבית הכנסת אני אדם דתי, ואילו באוניברסיטה אני איש מדע. וכבר קדמו לו ראשוני המשכילים באומרם: "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך". מאידך גיסא ניתן לראות חוקרים דתיים שהשקפתם הדתית מצמצמת את חשיבתם המדעית ומקטינה את דעתם - תוך שהם מחליפים את יראת השמים שלהם ב"יראת המחשבה", כלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל - עד שאינם יכולים להיות אלא "טכנאים" למדע ולא אנשי מדע יוצרים באמת. חוששני כי חלק גדול מן המסגרות הקיימות כיום לשילוב תורה ומדע אינן מצליחות לבנות אישיות שבכוחה ליצור סינתזה אמיתית ועמוקה בין תורתם לבין עיסוקם המדעי. לכל היותר הם מצליחים לבנות אישיות שבה חיים שני הדברים בשכנות מבלי להפריע זה לזה.

    אצל רבים מהם, אין קשר בולט בין תוכנית הלימודים ביהדות (כמו ב"כולל" של "בר-אילן" או במדרשה לבנות) לבין הנושאים הנלמדים בחלק האקדמי של היום. לא ניתן לראות שם הרבה נסיונות לברר את גישת היהדות אל מקצועות אלו, וליצור דיאלוג מפרה ועמוק בין שני העולמות. ולהיפך, לא מעטים הם המתנגדים בעיקרון לכל ניסיון כזה. ובדרך בדיחותא אמרו: מהו מתימטיקאי "דתי"? זה האומר ששתיים ועוד שתיים הם "בעזרת ה' ארבע"... וזאת למרות שניתן לראות מסגרות שונות להתמודדות מעמיקה, כגון כתב העת "היגיון - מחקרים בדרכי החשיבה של חז"ל" (אם כי גם שם בולטים יותר מתימטיקאים מאשר חוקרים ממדעי הרוח).

    האמת היא שהבעיה מתחילה, בדרך כלל, כבר בגיל התיכון. לימודי החול נתפסים כמין "דיעבד" הכרחי לשם רכישת מקצוע, ואין כל קשר בינם לבין לימודי הקודש. ומתוך כך לא תמיד נעשה המאמץ הדרוש כדי להתמודד עם המסרים הסותרים בינם לבין השקפת היהדות. כך נתקלתי במורה לביולוגיה שלימד את שיטת דרווין בלי לנסות להתמודד עם הניגוד הקיים בינה לבין יסודות האמונה היהודית ופשט הפסוקים בספר בראשית. וכך ראיתי מורה לגיאוגרפיה שפטר כלאחר יד את בעיית גיל העולם מבלי לנסות לתת לה תשובות של ממש.

    ואם כך ניתן לראות את פני הדברים במדעי הטבע - קשים הם הדברים פי כמה במדעי הרוח. בכמה מוסדות חינוך מתייחסים בשיעורי הלשון אל ייחודה של השפה העברית כלשון הקודש שבה נברא העולם (במקום להזכיר כלאחר יד שהלשון העברית התפתחה מאחת השפות השמיות הקרובות אליה)? בכמה ישיבות תיכוניות מתייחסים בשיעורי האזרחות, או במקביל אליהם, לתפיסת המלוכה בישראל עפ"י ספרי הנביאים ועפ"י הלכות מלכים לרמב"ם? בכמה מקומות מלמדים את ההיסטוריה של הציונות מתוך מגמה לראות את יד ה' המובילה את עם ישראל מן הגלות אל הגאולה? ומעשה היה בתלמיד באחת הישיבות התיכוניות שנשאל: מה היה קורה למושבות הראשונות אילו לא בא הברון רוטשילד לעזרתן? התלמיד ענה שהקב"ה היה מוצא שליח אחר להציל את המושבות, כפי שהיה מוצא שליח אחר להציל את עם ישראל מידי המן אילו אסתר היתה מסרבת לבקשתו של מרדכי. תשובה זו נפסלה על הסף ע"י המורה, שלא השכיל לתת את הדעת על נקודת מבט זו, הרואה בהיסטוריה צורה של "הסתר י-ה" (כדברי מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל).

    תוצאותיה של שיטת חינוך זו - עם כל הישגיה הרבים, שאין להתבייש בהם - קשות למדי. היא מגדלת דור מפוצל אישיות: עולמו התרבותי, מהלך מחשבתו ורבים מערכיו - הם חילוניים במובהק, תוך שהם משלבים בהם מספר מגבלות דתיות וסמלים דתיים, מצד אחד; ומצד שני הוא מפתח מערכת של השקפות והתנהגויות דתיות, ובהן הוא זוכה להתקדם הרבה מעבר למה שהיה מקובל בדור שקדם לו. ואז מוצא הוא את עצמו נבוך כאשר הוא מגלה סתירות מוסריות וערכיות, מחשבתיות והשקפתיות, בשעה שאינו מוצא לפניו דרך של פשרה ביניהם.

    גם הישיבות הגבוהות וישיבות ההסדר לא נמלטו מן הבעיה. תפקידן המוצהר של הישיבות הוא לגדל תלמידי חכמים גדולים. ואכן כך גם ראוי שיהיה. אך עם זאת, לא כל אחד נועד לגדלות בתורה. אחוז ניכר מבוגרי הישיבות מוצא את עצמו באוניברסיטה לאחר תום לימודיו בישיבה. רובם המכריע – במקצועות קרייריסטיים. חלק מהם מגיע אל האוניברסיטה מתוך תחושה כי הוא מייצג כישלון חינוכי של רבותיו, שחינכו אותו להישאר בתוך המסגרת של הישיבה ולפנות להוראה. הסיסמא החינוכית המרחפת באיזשהו מקום בחלל בתי המדרש - גם אם אינה נאמרת במפורש - היא: "המהלך בדרך... ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה 'בר אילן' זה ומה נאה 'נייר' זה - ... הרי זה מתחייב בנפשו". מתוך כך נדיר למצוא בוגרי ישיבות הפונים לאקדמיה מתוך תודעה של שליחות. עקב כך (וגם עקב העדר הכנה מובנה לחיים בכלל), ניכרת שחיקה רוחנית אצל כמה וכמה מבוגרי הישיבות בהיותם בין כותלי האקדמיה.

    חושבני כי הגיע הזמן לשאול: מדוע כך הם פני הדברים? מדוע הישיבות לא יכולות לתת לבוגריהן גם את תודעת השליחות הנמצאת גם בעיסוק באתגר האקדמי, כפי שהן עושות ביחס לשירות הצבאי? מדוע הן לא נותנות את הכלים להתמודדות עם אתגר זה, כפי שעושות זאת המכינות הקדם-צבאיות ביחס להתמודדויות הרוחניות הכרוכות בשירות צבאי ממושך? מאין נובע הפחד להציב את האתגר האקדמי כאידיאל תורני שהוא חלק בלתי נפרד מחזון "מדינת התורה"? עד כמה יש מקום אמיתי לחשש שהצגת גישה חיובית כלפי האקדמיה תגרום להתרוקנות הישיבות מתלמידי שנה ו'? מדוע לא להציב כאידיאל את תלמידי הפקולטה למשפטים, הפועלים למען יישום המשפט העברי בישראל? מדוע לא לראות אתגר בהכשרת עובדים סוציאליים שיפעלו למען מימוש מדיניות רווחה ברוח התורה (סנונית ראשונה ניתן היה לראות באחד הגליונות היוצאים תחת השם "ערכים מאחרי החדשות", שעסק בבירורה של שאלת מדיניות הרווחה המתבררת מתוך הלכות צדקה)? משום מה לא נחשב הצורך לראות פסיכולוגים שההשקפה היהודית תהיה המצע הרוחני שממנו נגזרות שיטות הטיפול שלהם? מדוע לא לשאוף להקמת דור של היסטוריונים שהשקפת עולמם לא תהיה "פוסט ציונית" אלא "על ציונית"? האם המצב הנוכחי, שיסודו ב'פרנויה' (=תסביך של פחד מרדיפה) וסופו ב'סכיזופרניה' (=פיצול אישיות), הוא כל כך טוב עד שאין כל מקום לשנותו?

    גם חלקה של מערכת החינוך לבנות לא שפר בהרבה. המכללות עושות לעצמן חיים קלים. הן עוסקות בהכשרה של מורות לתנ"ך ותורה שבעל פה, ולצידן - מורות בתחומי המדעים, אך המדובר רק במדעי הטבע ובמדעים המדוייקים. רק מקצוע אחד יוצא מכלל זה - הייעוץ החינוכי, אך הוא לא מחייב התמודדות חזיתית עם השאלות הכבדות של הפסיכולוגיה. ניסיון אחד היה לפני למעלה מעשר שנים במכללת "אורות", לפתוח מגמה לעבודה סוציאלית. היו שם גישושים ראשונים לסלול את הדרך: הן להתמודדות השקפתית עם התאמת שיטות פסיכולוגיות שונות לדרכה של תורה, והן להתמודדות הלכתית עם שאלות של אתיקה מקצועית שלא תמיד היא עולה בקנה אחד עם ההלכה. אך מגמה זו נסגרה מזמן, בין השאר דווקא בגלל התנגדות עקרונית של עובדים סוציאליים דתיים לעצם השאיפה ליצור סינתזה בין מקצוע זה לבין התורה.

   

* * *

כיום, שמונה שנים לאחר פתיחת המכינה הקדם-צבאית הראשונה בעלי, דומני כי הגיע הזמן להקמת המכינה הקדם-אקדמית הראשונה. מוסד זה יצטרך לשלב בתוכו את הניסיון שהצטבר במכינות הקדם צבאיות, במדרשות התורניות לבנות ובמסגרות התורניות הקיימות במקביל ללימודים האקדמיים (כמו: המכללות לבנות, מכון לב, מכלול, בר-אילן ועוד). במרכז תוכנית הלימודים צריך לעמוד לימוד מעמיק של אמונה, תוך שימת דגש חזק על ההתמודדות עם תרבות המערב, ערכיה ותכניה, ועם ה"אובייקטיביות המדעית הצרופה" של "מדעי" הרוח. שם יהיה צורך להיפגש בצורה מובנה ומבוקרת עם גישותיה של האקדמיה, עם הדעות שהיא מביעה ועם סיגנון החשיבה וצורת המחקר. מסגרת לימוד זו תצטרך לחנך לחשיבה ביקורתית ועצמאית, מתוך פתיחות זהירה לדעות ולגישות שונות, כדי שתוכל להצמיח מתוכה בירורים עמוקים ויסודיים בכל התחומים הנדרשים. הקשר עם התלמידים לא יוכל להיפסק בתום התקופה הקצרה של הלימודים. מסגרת זו תצטרך להמשיך להתקיים בצד הלימודים האקדמיים לאורך כל תקופת הלימוד. דגש חזק יצטרך להיות על דיונים קבוצתיים מונחים בבעיות העולות מן "השטח". שאלות רבות עוד לא נדונו. תשובות רבות עוד לא ניתנו. עבודה רבה תהיה מוטלת על שכמם של הסטודנטים עצמם, שהם יהיו הנושאים העיקריים בעול.

    אין ספק כי סכנות רבות וגדולות אורבות לפתחנו, אם נלך לבצע את ההצעה הזאת. זהירות רבה נדרשת, ועמה קשר התייעצות מתמיד עם גדולי התורה שצמחו בתוכנו. הם גם שיצטרכו להשיב על השאלות ההלכתיות שתתעוררנה ולהציב את הגבולות. האם וכיצד ניתן לעסוק במשפטים מבלי לעבור על איסור "ערכאות" ועל האיסור לשקר ולגנוב דעת במשפט? מה לענות על שאלות של אתיקה מקצועית בפסיכולוגיה ובעבודה סוציאלית (כמו: טיפול זוגי לזוג שאינו נשוי כדת משה וישראל, הפניית ילד בעייתי למוסד חילוני, שמירת סודיות מול החיוב לומר לשון הרע לתועלת, ועוד הרבה)? מהם "ספרי מינים" או "גידופי" האסורים בקריאה מדין "ולא תתורו", ומה כלול בהיתר של "אתה למד להבין ולהורות"? האם מותר ללמוד מכל מרצה, גם אם הוא מושחת, מחרף ומגדף? באלו תנאים מותר, אם בכלל, ללמוד במסגרות אקדמיות מעורבות לנשים וגברים? אך בצד הזהירות מפני הסכנות, נדרש להיזהר גם מן הזהירות המופרזת, החונקת כל יוזמה נדרשת וקוראת לקפיאה מאובנת על השמרים. על כן יהיה צורך להתקדם צעד אחר צעד, תוך ביקורת עצמית מתמדת. אך בטוחני שאם הדבר מתבקש ע"י הדור, נראה בקרוב איך הדברים צומחים במהירות "מלמטה".

    מהלך זה, זקוק הוא לתנאי נוסף כדי שיוכל להתממש ולהצליח. בלי שורשים - אין גזעים ואין ענפים, אין עלים ואין פירות. השורשים הרוחניים של אותו מהלך, הבא להרחיב את התורה אל צדדים נוספים של החיים, הם לא אחרים מאשר לימוד התורה עצמו. עולם הישיבות הציוני הקיים, שימשיך להוות מרכז של לימוד תורה לשמה, ואף יצמיח מתוכו עוד ועוד גדולי תורה וענקי אמונה ומחשבה - הוא ורק הוא יוכל לספק את התשתית הרוחנית הנדרשת והראויה לכל אלה שיקדישו את חייהם להרחבת דרכי היישום. לא נראה לי שיש לחשוש שמא הכרזה על אתגר חדש תביא לפגיעה בעוסקים באתגרים הישנים. הניסיון מוכיח את ההיפך. ריבוי אתגרים אינו פוגע. להיפך, הוא מגביר את תחושת השליחות בקרב הציבור כולו. כשם שהמכינות הקדם-צבאיות לא הרסו את ישיבות ההסדר אלא הגדילו מאד את מספר לומדי התורה בקרב הנוער הדתי, כך גם הצבת האתגר האקדמי לא תרוקן את הישיבות והכוללים אלא תעלה עוד יותר את רמתו התורנית של הציבור כולו. על כן עלינו לאחוז בזה, וגם מזה לא להניח את ידינו: לדעת מה עיקר ומה טפל, מהו המרכז ומהי הפריפריה; ועם זאת להגדיל ולהרחיב את הדת ואת הדעת לכלל "תורת חיים" שלמה, שיש בכוחה להנהיג מדינה מודרנית על כל המשתמע מכך.

    דור שלם נדרש כדי להפנים את האחדות הרעיונית הקיימת בין התודעה הלאומית והציונית לבין התודעה האמונית והדתית. עתה הגיע הזמן לברר את האחדות שבין שתי אלה לבין התודעה האנושית ההומניסטית. כמו עבודתו של הדור הקודם, שהיתה עפ"י דרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, כך גם תהיה עבודתו של הדור הזה. אלא שאם הדור הקודם נזקק בעיקר לספר ה"אורות", המברר את מקומה של התודעה הלאומית, יבוא דורנו לבנות על גביו ומתוכו את הקומה הבאה, ע"י עיסוק מסודר ועמוק בספרי "אורות הקודש". בדרך הזאת נוכל לבוא ולהאיר את דרכנו, ועמנו את דרכו של העם כולו, באורה של תורת חיים.

    האם יימצא מי שירים את האתגר ויניף את הדגל?

 

בחזרה לדף הבית של האתר 

---

[1]    ראה מאמרנו: "במפגש שבין האמונה והאמנות חבוי האתגר הרוחני של דורנו" ("נקודה" 168).