מועדים: ליום העצמאות תשנ"ח

בשנת היובל הזאת

(ליום העצמאות תשנ"ח, שנת היובל למדינת ישראל)

שנת היובל היא הזדמנות נאותה לעריכת חשבון נפש על מצבה של מדינת ישראל: החזון אל מול המציאות. ניתן לעמוד על ההישגים המרשימים בתחומים רבים של החיים. אכן זכינו לראות בקיבוץ גלויות ובהפרחת השממה, בעוצמת הצבא ובהתפתחות הכלכלה. זכינו לראות את העצמות היבשות מתלקטות אחת אל אחת, עצם אל עצמו, כאשר הן הולכות ומתהוות להיות גוף אחד שלם, "גוי אחד בארץ".

   אך ככל שמרשימה ההתקדמות בתחומי החיים החומריים, מגלים אנו יותר ויותר את החסר. "ורוח אין בהם". המסגרות המעשיות והחומריות נבנו לתפארת, אבל לא ברור מהו התוכן הרוחני שהן אוצרות בתוכן. שקר גמור יהיה לומר שאין עשייה רוחנית ותרבותית במדינת ישראל. יש בה מאות ישיבות אשר קול התורה לא פוסק בהן ולעומתן אוניברסיטאות ומכללות. יש בה יצירה ואומנות מסוגים שונים הנושאים מסרים שונים. אבל תרבות לאומית משותפת לכולם - לא זו בלבד שלא נוצרה, אלא שהסיכוי לראותה נוצרת בקרוב נראה קלוש יותר ויותר. אותה "מלחמת תרבות" המתנהלת בארץ בשנים האחרונות היא היא האיום החמור ביותר על קיומה של המדינה. מדוע?

שני הזרמים בציונות

מאז הקמתה של תנועת "חיבת ציון" השתתפו בה שני זרמים, אשר מחוסר ברירה אכנה אותם בשמות: "דתיים" ו"חילוניים". שני הזרמים שאפו לשוב לארץ ישראל. שניהם חלמו על הקמתה של מדינת היהודים; אלא שפשר החלום היה שונה מאד בין מחנה למחנה. בעוד שמחנה אחד שאף להקמתה של "מדינת התורה", שאף המחנה השני להיות עם "נורמלי", ככל העמים. לא בהכרח היתה זו שאיפה להתבוללות קולקטיבית. רבים מבני מחנה זה הבינו שעם "נורמלי" הוא עם החי במדינה המקיימת זיקה עמוקה אל מסורת אבותיו; אבל גם רעיון זה היה חלק מאותה שאיפה ל"נורמליות" ככל העמים.

   שנים רבות דרו שני הזרמים בכפיפה אחת. לא אחת היו ביניהם ויכוחים מרים ונוקבים; אבל אף פעם לא עמדה על הפרק השאלה אם "לשבור את הכלים". הכל ידעו כי החלומות שונים זה מזה, אבל המטרה המשותפת עמדה מעל הכל: הקמתה של מדינת היהודים. את הוויכוח על התכנים ועל הרוח ביקשו כולם לדחות עד אשר יתבסס עצם קיומה של המדינה.

   ואכן, בשנים הראשונות של המדינה, נוצר בסיס לשיתוף פעולה עמוק בין שני המחנות. הכל ביקשו "מדינה יהודית". אמנם היה ויכוח חריף ונוקב עד התהום בשאלה: "יהדות מהי"? האם זוהי יהדות השואבת רק השראה סלקטיבית מחזון הנביאים (ולמשל, מאמצת אל חיקה את הנביא עמוס כנביא הצדק החברתי) או יהדות המיישמת את התורה כחוקת חיים פרטית ולאומית? אך עם כל חריפותו של הוויכוח, הבסיס המשותף - אחד היה ואיתן היה.

   בשנותיה הראשונות של המדינה נוצרה גם תרבות ישראלית חדשה. אמנם במידה רבה היא הפנתה עורף אל מסורת העבר, אבל לא התנגדה לו בעליל. יהודי שומר מצוות יכול היה להרשות לעצמו לפזם את שיריה של נעמי שמר, לקנות את "מעריב" ולהאזין ל"קול ישראל" בלי שהדבר יעמוד בסתירה לאורח חייו כאדם החי עפ"י ההלכה. על בסיס זה נוצרו חיים תרבותיים משותפים, כאשר כולם שרים כמעט את אותם השירים, קוראים כמעט את אותם העיתונים ומשתתפים באותן תכניות. אמנם היו לא מעט חיכוכים ועימותים, נשמעו לא מעט ביטויים חריפים, היו אף תגרות ידיים בין אחים, אבל ברור היה לכל כי הבסיס המשותף חזק הוא יותר מכל המפריד.

מציונות ל"פוסט ציונות" - הנתק האידיאולוגי

מאז חלפו להן חמישים שנה. שני דורות התחלפו. פחות ופחות יהודים "חילוניים" יודעים לספר על סבא שומר מצוות. עבר מן העולם דורו של דוד בן גוריון ובא דור חדש אשר לא ידע את יוסף. כבר מזמן אין מתווכחים בשאלה "מהי מדינה יהודית". בתחילה עוד התווכחו אם מדינתנו היא "מדינה יהודית" או "מדינת יהודים"; אבל הוויכוח היום עומד על שאלה אחרת: "מדינת היהודים" או "מדינת כל אזרחיה". ויש הדורשים להחליף את "התקוה" בהמנון אחר, אשר יענה גם לרחשי לבם של אזרחי המדינה הערביים. והרי זה ברור, כי אם חלילה יבוטל חוק השבות, הקובע כי מדינת ישראל שייכת לכל יהודי באשר הוא; ואם חלילה יבוטל ייחודו של יום השבת, הקובע כי יום המנוחה השבועי הוא היום שקבע רבונו של עולם; ואם יוכרז כי מדינת ישראל אינה מדינתו של העם היהודי לדורותיו ולעדותיו אלא מדינתם של אותו ערב-רב המונה ששה מליון איש: יהודים, ערבים, רוסים, רומנים, תאילנדים ובני עוד כמה לאומים - לא תהיה עוד משמעות לקיומה של המדינה. או אז לא תהיה שום מניעה עקרונית מלמסור את כל חלקי הארץ לשלטונו של הרוצח מעזה. כי אם לא תהיה זו מדינת העם היהודי, איזה ערך יש בשלטונה על חבלי ארץ ישראל? מצוה זו הוטלה על העם היהודי, ומדינתו היא זו הנדרשת לקיימה. אך אם אין מדינה השייכת לעם היהודי אלא ל"אגודה שיתופית" של יהודים ובני עמים אחרים, אין עליה שום מצוה. האם העובדה שיש יהודים בין אזרחי ארצות הברית, למשל, מחילה על מדינה זו את מצוות כיבוש הארץ בשם עם ישראל לדורותיו?

   ב"ה, רחוקים אנו מן המצב הנורא המתואר כאן; אבל עצם קיומה של הקריאה הגוברת להגדיר מחדש את משמעותה של המדינה, תוך מחיקת סעיף הלאום מתעודת הזהות שלה, מעורר בנו חלחלה ומאיים על עצם קיומו של המכנה המשותף העמוק שלמען קיומו הקרבנו כל כך הרבה. בתנועה הציונית, על זרמיה השונים חשנו "בבית", אך ה"פוסט ציונות" זרה לנו מן  היסוד.

  מאידך גיסא, גם המחנה העומד ממול חש מאויים. הוא היה מוכן לסבול חמישים שנה של "כפיה דתית" כדי להגיע בסופו של דבר אל הקמתה של מדינה מודרנית בקנה מידה אירופי או אמריקני. רק המחשבה על הקמתה של "מדינת התורה" מעוררת אצלו את הרצון לשיר "שלום לך איראן".

הנתק התרבותי

גם בתחום התרבותי נפל דבר בישראל. אל נעמי שמר, נתן אלתרמן  ודומיהם יכולנו להתחבר. אבל אלה שקעו כבר מזמן בתהום הנשייה בתודעתו של רוב העם. מה לנו ולפזמוניו של אותו משתמט, אליל הנוער של היום, אשר רבים ממנהיגי המדינה משחרים לפתחו? על כן  יש לנו היום אלילי זמר "חסידיים" משלנו. אם פעם יכולנו לפתוח עיתונים רבים, בידיעה שבאופן כללי הם נקיים למדי, היום הדבר נעשה פחות ופחות אפשרי. רגש הצניעות סולד מן הגוון ה"כחול", הנפש היפה סולדת מן הסגנון ה"צהוב", הנפש הלאומית סולדת מן הנטייה השמאלנית והלב היהודי מבקש להימלט מן הפגיעה המתמדת והבוטה בכל קדשי ישראל. על כן ישנה עדנה מחודשת ל"הצופה" ופריחה ל"מקור ראשון", כעיתונות אלטרנטיבית. וכשם שכך הוא המצב בתחום העיתונות, כך אירע עוד קודם בתחום הרדיו. הסלידה משידורי "קול ישראל" הביאה להקמתו של "ערוץ 7" כרדיו אחר.

   כך נוצרות בארץ שתי תרבויות ההולכות בכיוונים מנוגדים, כאשר רמת התקשורת ההדדית, בין מחנה למחנה, פוחתת והולכת.

   באור זה ניתן להסתכל גם על מערכת המשפט. תמיד התפללנו "השיבה שופטינו כבראשונה... והסר ממנו יגון ואנחה"; אבל השלמנו - אולי בדיעבד ובלית ברירה - עם מערכת המשפט הקיימת, ואף ניסינו להכניס לתוכה חוקים מתוך המשפט העברי. בשנים האחרונות דומה כי חל נתק גובר והולך בין הציבור שומר המצוות לבין מערכת המשפט. "חוק יסודות המשפט" - המחייב את השופט, בשעה שאין תשובה ברורה בחוק הקיים, לפסוק עפ"י ערכי המוסר אשר במורשת ישראל - אינו מיושם למעשה כלל ועיקר, בהנחיית בג"ץ, המתעלם כמעט לחלוטין מן המורשת המשפטית העשירה הנמצאת בתורת ישראל. העקרונות ומערכת הערכים המנחים את מערכת המשפט לקוחים מן "האדם הנאור" (כלשון אחד השופטים), אשר אנו לא נכללים בו. התייחסותה של מערכת המשפט אל יהודים המגינים על חייהם מול פורעים ערביים אינה אלא קצה הקרחון של הנתק הקיים בחשיבה בינינו לבינם. אם אנו סבורים כי אנו נמצאים במלחמה על עמנו ועל ערי א-להינו, באה מערכת המשפט, מתוך השקפת עולם וראייה פוליטית מנוגדת, ושופטת אותנו עפ"י כלי התמודדות שיש ספק גדול אם הם מתאימים אפילו להתמודדות עם עבריינות גרידא, כאשר מקורות היניקה שלה היא  מערכת המושגים והחשיבה של המוסר הנוצרי.

    וכך הולך ונפער פער מנטלי ותרבותי מעמיק והולך בחברה הישראלית, כאשר כל התופעות שהוזכרו אינן אלא "קצה הקרחון" של וויכוח עתיק יומין, שימיו כימי התנועה הציונית.

שלושה המנונים

ברוח הימים הללו, ניתן להציג שלושה המנונים למדינת ישראל: אל מול "התקוה", העוסק במכנה המשותף הישן, הולכות ועולות שתי הצעות אחרות. האחת נכתבה עוד לפני כמאה שנה, כהמנון מקביל, והאחרת נכתבה לפני ארבע שנים, בהומור מריר. והרי שלושתם לפניכם:

 שיר האמונה                         שיר התקוה                          שיר הפוסט ציונות

                                      כל עוד בלבב פנימה          כל עוד בלבב פנימה

                   נפש יהודי הומיה             נפש אנושית הומיה

                                      ולפאתי מזרח קדימה      ולפאתי מערב אחורה

                                      עין לציון צופיה                 עין לאמריקה צופיה

לעד חיה בלבבנו               עוד לא אבדה תקוותנו     אוסלו היתה תקוותנו

האמונה הנאמנה       התקוה בת שנות אלפיים    התקוה משנות הארבעים

לשוב אל ארץ קדשנו  להיות עם חופשי בארצנו  להיות חופשי בחוף ארצנו

עיר בה דוד חנה               ארץ ציון וירושלים           בלי ציון וירושלים

         

וכך הולכת האומה ומתפוררת לכיוונים שונים ומנוגדים, כאשר המשותף, אשר לשמו ולמענו כדאי להיאבק כתף אל כתף, הולך ונמוג.

מה יהיה?

לא נביא אני ולא בן נביא אנוכי. אבל ניתן לראות את האור בקצה המנהרה. יודעים אנו כי אנו נמצאים במהלך של גאולה. זהו מהלך הבא "קימעא קימעא", כשהוא רצוף מהמורות ומכשולים, סיבוכים וקשיים. את הכל מכוונת היד הא-להית מלמעלה. ידיעה זו - לא לשחרר מאחריות היא באה, כי אם להבטיח כי נעשה וגם נצליח, גם אם אין אנו יודעים כרגע כיצד יפול דבר.

    אולי התנועה הגוברת של המפגשים בין דתיים לחילוניים, שהתעוררה בעקבות המשבר הנורא של רצח רבין, היא שתביא לפריצת דרך אל גיבוש מחודש ועמוק של הזהות היהודית שלנו כעם וכמדינה. אולי הרגשות הקשים של ריקנות ותלישות, אשר מתגלים בלבותיהם של רבים בחברה החילונית ייצרו גל חדש של בירורים רוחניים, ואולי תבוא הגאולה בדרך שונה ממה שאנו יכולים לתאר לעצמנו. מכל מקום, אחריות גדולה מוטלת עלינו, להעמיק באמונתנו ולברר את דרכנו, כי רק "שפת עומק" תוכל לגשר על כל הפערים ולהביא ליצירה חדשה.

   אמנם לא נביאים אנו, אבל כולנו - "בני נביאים" אנו. נבואתו של יחזקאל (פרק ל"ז) מהדהדת באוזנינו מזה אלפיים וחמש מאות שנה: "הנה אני לוקח את עץ יוסף... ושבטי ישראל חבריו, ונתתי אותם עליו את עץ יהודה, ועשיתים לעץ אחד, והיו אחד בידי... ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד... וטיהרתי אותם, והיו לי לעם ואני היה להם לא-להים".

בחזרה לדף הבית של האתר