מועדים: לחנוכה

לחנוכה

ה'חזיר' התרבותי

המאבק בין תרבות ישראל לבין תרבות יוון לא נסתיים בנצחונם של המכבים על היוונים. דורות רבים הוא נמשך, תוך שהוא פושט צורה ולובש צורה. מפגש תרבותי אחד מתואר בסיפור מזעזע המופיע בגמרא (בבא קמא  פב, ב; ובלשון שונה מעט במנחות סד, ב) ועוסק דווקא בסופה של ממלכת החשמונאים:

כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ. ובכל יום היו משלשלים להם בקופה דינרין, והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. אמר להם: כל זמן שעוסקים בעבודה, אין נמסרים בידכם. למחר שלשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

דבר נורא קרה לנו. דורות ספורים לאחר הניצחון על היוונים קרסה ממלכת החשמונאים. שני אחים, בניו של ינאי המלך, נלחמו ביניהם על השלטון, כאשר העם חצוי בין שניהם. המאורע החמור עליו מסופר בגמרא אירע באחד משלבי מלחמת האחים. במלחמתם, לא היססו לבקש את עזרתם של הגויים. כתוצאה מכך, נמסרה הארץ כולה לידי פומפיוס, המצביא הרומאי; ומאז נשתעבדנו לרומא במשך שש מאות שנה, בהן חרב בית המקדש השני, חרבה הארץ והעם הובל כצאן לטבח.

    אולם מסקנתם של חכמי הדור מסיפור זה – מפתיעה עד מאוד:

באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית.

במבט ראשון קשה לנו להבין את אותה מסקנה. אמנם חמורה עד מאד היתה עצתו של אותו זקן, אמנם מזעזע היה הביצוע של אותה עצה. אולם האם מקרה בודד, חמור ככל שיהיה, מחייב מסקנה כל כך גורפת לדורי דורות? יתירה מזאת. הרי העיקר חסר מן הספר! האם מלחמת האחים בין מלכי החשמונאים לא חייבה הפקת לקחים? האם מסירת ירושלים ללגיונותיו של פומפיוס, המצביא הרומאי, לא דרשה הסקת מסקנות יותר משמעותיות? מדוע התעלמו מן העיקר, החטא הלאומי הנורא של מלחמת אחים ומסירת המדינה היהודית כולה לידי האויב לאחר מלחמת עצמאות כה קשה וממושכת, וגזרו גזירה על הטפל, מקרה בודד שבא מאדם בודד שהציע להעלות "דבר אחר" לבית המקדש?

    על שאלה זו עונה ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו 'דברי סופרים'. אכן אין כאן הזנחה של העיקר לטובת הטפל, אלא שסיפור העלאת החזיר הוא הוא המשקף והמייצג את העיקר – באופן מוסווה. כבר חז"ל (ויקרא רבה פר' יג) עמדו על כך שה'חזיר' – לא רק בעל חיים הוא, כי אם סמל מייצג למלכות רומי הרשעה. "ואת החזיר – זו אדום", שנאמר: "יכרסמנה חזיר מיער...". וזו היתה השאלה בה עסקו חכמי הדור: כיצד קרה אסון לאומי זה, שאחינו בני עמנו העדיפו למסור את הארץ ואת העם, את המלכות ואת המקדש לידיו של אותו "חזיר" – פומפיוס, שר הצבא הרומאי? האשמה אשר הוטלה באותו זקן "שהיה מכיר בחכמת יוונית", לא כלפי אדם בודד הופנתה, כי אם אל חלק גדול מן העם, אשר הלך ונגרר אחר התרבות היוונית. זה היה שורש המרי. זה מה שגרם לזלזול בקדושת המקדש. זה מה שהוביל לאובדן ההכרה בסגולת העם וקדושת הארץ. זה מה שהביא לפיחות כה גדולה בערכה של הממלכתיות היהודית. זה מה שהכין את הלבבות למלחמת אחים. זה גם מה שהביא להעדפת הנשר הרומאי על קיומה של מלכות ישראל.

    על כן הורו חכמי הדור: "ארור מי שילמד את בנו חכמת יוונית". אמנם ש צורך להכיר את תרבותם של העמים השכנים. לא ניתן לקיים מדינה בין המדינות ועם בין העמים בלי להכיר את אורחותיהם ואת תרבותם, וקל וחומר שלא ניתן להיות 'אור לגויים' בלי יכולת לנהל עמם דיאלוג תרבותי; אבל זאת יעשו אנשים מבוגרים ומגובשים היטב. את הבנים הרכים בשנים יש לחנך לאורה של חכמת הקודש, לבל יפנימו תכנים זרים לתוך אישיותם כל זמן שאין להם יכולת לסנן ולבקר את אשר יפגשו. עוד הורו: "ארור האדם שיגדל חזירים". אמנם פעמים ויש צורך לנהל משא ומתן עם הרומאים השולטים בארץ; אולם אל לנו לגדל אותם ולהעצים את כוחם במו ידינו.

    בקלות רבה ניתן לגזור גזירה שווה מן הסיפור הזה לדורנו. לחפש מיהם ה'הורקנוס' או ה'אריסטובלוס' של דורנו, את מי מייצג אותו "זקן שהיה מכיר בחכמת יוונית" ומיהו ה"חזיר" של דורנו. אולם כאן המקום להזהיר מפני פשטנות יתירה. סיבות רבות היו למלחמות בין אחים אשר סופן היה חורבן וגלות, מאז שנאתם של אחי יוסף אשר ביקשו להורגו ובסופו של דבר מכרוהו לאורחת ישמעאלים, ועד שנאת החינם אשר החריבה את בית המקדש השני. ולשם השלמת התמונה נשוב ונעיין בפרשת השבוע, פרשת וישב. מה היו שורשיה של אותה שנאת אחים, בטרם באו לעולמנו יוונים ומתייוונים? כאן נוכל לעמוד על מספר נקודות: האחת היא אפליה בין אחים: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים". והתוצאה לא איחרה לבוא: "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו – וישנאו אותו". השנייה היא לשון הרע: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". השלישית היא חלומות ושאיפות של אח אחד (ומה גם, שהיה כמעט הצעיר בחבורה) להיות שליט על כל המשפחה: "ויחלום יוסף חלום... והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי... הנה חלמתי חלום עוד, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי". ואף כאן מגיעה התוצאה: "ויוסיפו עוד שנוא אותו". ולא זו בלבד, אלא שהחולם מספר על חלומותיו באוזני הכול. וגם כאן התוצאה כפולה: "ויוסיפו עוד שנוא אותו, על חלומותיו ועל דבריו".

    ובכל זאת, פתח של תקוה יש לבני ישראל, כאשר יוסף, הבן השנוא "על חלומותיו ועל דבריו" לא נסחף אל מעגל השנאה ומודיע בקול: "את אחַי אנוכי מבקש...".

"על פתח ביתו מבחוץ"

שלוש רמות נאמרו באשר למקום הדלקת הנרות:

נר חנוכה – מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים.

ובשעת הסכנה – מניחה על שולחנו ודיו.

נר החנוכה – אור האמונה היהודית הוא, אשר תפקידו להאיר את העולם אל מול החושך שהטילה בו תרבות יוון. במצב האידיאלי, יש להדליק את האור על פתח הבית מבחוץ, להפיץ את אור האמונה בכל התרבויות ובכל החכמות שבעולם. אולם לא תמיד ולא בכל מחיר. יש מי ש"היה דר בעלייה", ויש מי שנמצא "בשעת הסכנה". וכדי לעמוד על עומקם של דברים נעיין בדברי הרמב"ם (הל' עבודה זרה פרק ב):

ספרים רבים חיברו עובדי כוכבים בעבודתה... ציוונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה...

ולא עבודת כוכבים בלבד... אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה, מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו... ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב. מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו. ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות לבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו... ואינו יודע המידות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות. ועל ענין זה הזהירה תורה, ונאמר בה: "ולא תתורו אחרי לבבכם...".

לדעת הרמב"ם, ישנו איסור בהעלאה של מחשבות כפרניות על הלב ובקריאת ספרים המעלים מחשבות אלו. לא מדובר על עצה חינוכית אלא על איסור תורה גמור, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם". ומיד עולה השאלה: כיצד, אם כן, כתב הרמב"ם את ספרו הגדול "מורה הנבוכים", בו הוא מביא את כל שיטות הכפירה שהיו קיימות בימיו על נימוקיהן, ומתמודד אִתן אחת לאחת? התירוץ כי הרמב"ם עשה זאת בשל ההכרח להיות מורה לנבוכים – חלש הוא אל מול איסור תורה מפורש. אך מה נעשה, והרמב"ם מתבסס על הלכה פסוקה המופיעה בדברי חז"ל בכמה מקומות: "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם – אבל אתה למד להבין ולהורות". ואם כן אין איסור בלימוד "תועבות הגויים" כאשר המטרה היא לפסוק הלכה. והוא הדין כאשר הדבר נדרש לשם התמודדות אמונית, כדברי המשנה: "הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס".

    חייבים אנו לומר, כי האיסור ללמוד בספרי כפירה תלוי באופן מהותי בהקשר שלו. אם הוא מכוון למטרה של התמודדות פעילה, ואכן נעשה בצורה המתאימה לשם כך – אכן אין בו איסור. והדברים מדוייקים בלשונו של הרמב"ם, האוסר: "מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה", ולא כל מחשבה. וכן הוא מזהיר מפני מצב שבו האדם "אינו יודע המידות שידין בהן עד שיידע האמת". אך אם הוא לומד את שיטות הכפירה מתוך הספר "מורה הנבוכים", המדריך אותו בדרך בקשת האמת, אין בכך איסור, ולהיפך, בכך מתקיימת הדרכת חז"ל "ודע מה שתשיב לאפיקורוס".

    הנחיה זו – לעסוק בשיטות של כפירה על מנת להתמודד אתן, נאמרה בעיקרה לגדולי האומה ומורי הדור, אשר תפקידם הוא להיות "מורה נבוכים". אולם ישנם דורות בהן נתונה הנחיה זו גם לאנשים מן השורה. וכך כותב רש"י, בפירושו לתורה:

"לא תלמד לעשות" – אבל אתה למד להבין להורות. כלומר, להבין מעשיהם כמה הם מקולקלים, ולהורות לבניך: לא תעשה כך וכך, שזה הוא חוק העכו"ם.

אב המגדל את ילדיו בין הגויים, נדרש להורות להם את הדרך כיצד להבדיל בן מעשים שונים שהם רואים אצל השכנים, בין מעשים מתוקנים הראויים לחיקוי לבין מעשים שהם חוקי עבודה זרה. על כן הוא נדרש ללמוד מעט מחוקיהם כדי לדעת כיצד להורות את הדרך לבניו.

    דומה הוא אותו אב – וכל אדם בדורנו – למי שגר בקומה הראשונה הצמודה לרשות הרבים. את אור האמונה שלו – ידליק על פתח הבית מבחוץ. יצא אל מחשכי הכפירה, יתמודד אתם באופן פעיל, ואף יאיר את המחשכים בנר הקטן של החנוכיה. אלא שאם רוצה הוא לצאת ידי חובתו, עליו לסגור את הנר היטב בתוך תיבת זכוכית העומדת בפני כל רוח מצויה.

    לעומתו ישנו אדם אחר. אין הוא דר בבית נמוך אלא בעלייה, בקומה שנייה. מרוחק הוא מן הרחוב הסואן. אין לו צורך לרדת למטה ולהדליק שם את נר האמונה. אמנם גם הוא נדרש להתמודד עם הרוחות הנושבות שם; אולם את זה יעשה ממקום גבוה ומרוחק, מן החלון שבעלייה. אם אין לו צורך "להשיב לאפיקורוס", אין לו סיבה ואולי אף אין לו היתר, לרעות בשדות זרים תוך שהוא מתרחק מן הבית המואר והחמים.

    וישנה גם שעה קשה. רוחות סוערות נושבות בחוץ. "שעת הסכנה" לפנינו, המאיימת על נרותיה הזעירים של חנוכיית האמונה. אז נדרש כל אדם מישראל להסתגר בביתו פנימה, ולהעלות אור בחנוכיית האמונה על שולחנו, ודי לו בכך. לא מצב אידיאלי הוא זה, אלא שעת הדחק, הדוחקת את הרוח ואת הדעת לתוך מיצרים מכאיבים.

    אולם המצב אליו שואפים אנו, הוא להעלות את נרות החנוכה על פתח הבית מבחוץ, ולהאיר את כל העולם כולו.

קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עלייך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועלייך יזרח ה' וכבודו עלייך ייראה. והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך.

חג האורות – בין ישראל לבין יוון

חג החנוכה הוא חג של ראייה. המצוה היא להדליק נרות מאירים, והם נועדו לכך שנראה אותם. המצוה היא להראות את הנרות לכל עובר ושב ברשות הרבים; ואכן ראינו הלכה מעניינת וייחודית לחנוכה: מי שאינו מדליק, אבל רואה נר שמישהו אחר הדליק – מברך על הראייה.

    במבט מעמיק יותר, קשה לקבל את חנוכה בתור חג הראייה. הרי התרבות היהודית מדגישה בעיקר את השמיעה. מלכת התרבות בישראל היתה תמיד – המוסיקה. כן, זו הנשמעת מכינורו של דוד המלך בארמון המלוכה ומחצוצרותיהם של הלוויים בבית המקדש, ועד ימינו אלה בחצרות אדמו"רים, בנעימות בית הכנסת ובזמירות השבת. האומנות הפלסטית היתה תמיד בת חורגת ביהדות. ההמחשה החזותית – תמיד נדף ממנה ריח לא נעים של אלילות. לכן לא התפתח בעם ישראל מוסד התיאטרון. הלהקות שעשו "פורים שפיל" בעיירות היהודיות במזרח אירופה לא היו תיאטרון של ממש. יתירה מזאת: חז"ל מזכירים תמיד את בתי התיאטראות ובתי הקרקסאות של הגויים – בהקשר שלילי. ביוון, לעומת זאת, דווקא האומנות החזותית תפסה מקום מרכזי הרבה יותר. עד היום, יוון העתיקה היא המקור העיקרי שממנו לומדים אסתטיקה, פיסול ותיאטרון. מן הבחינה הזאת, החג שמבטא יותר מכל דבר אחר את הייחוד של עם ישראל מול תרבות יוון – הוא דווקא ראש השנה. שמיעת קול השופר, שמבטאת את תרבות השמיעה היהודית, עומדת בניגוד מוחלט לתיאטרון ולפיסול, שהם מבטאים את התרבות היוונית.

    מעניין הדבר, שדווקא חג החנוכה, החג שבו ניצחו המכבים את היוונים, משתמש בכלי שמבטא את התרבות היוונית: הראייה. בזה הדריכו אותנו חז"ל שעלינו "לתפוס את השור בקרניו", ולהתמודד עם התרבות היוונית דווקא בכלים שמאפיינים אותה. בזאת הם מלמדים אותנו שלא נכון לשלול את היווניות מכול וכול, אלא לבחון מה מתאים לנו לקחת ממנה, בבחינת "יפייפותו של יפת באהלי שם" ומה נכון לנו לדחות על הסף. המפגש של ישראל עם יוון מביא אותנו לרכוש לעצמנו את הכלי היווני, אך להשתמש בו באופן כזה שיבטא תוכן יהודי טהור, שאפשר יהיה לומר עליו שהוא "חתום בחותמו של כהן גדול".

    במשך כל ימות הגלות, נאלצנו להסתגר בבית פנימה. גם לא עסקנו בפיתוח של תרבות חווייתית ברמה לאומית. פעמים נסמכנו על שולחנם התרבותי של מארחינו, ופעמים נזהרנו מלהתקרב יותר מידי. אולם מעת שהחל מהלך התחייה הלאומית, עת שבנו לארצנו והקמנו את מדינתנו, נדרשים אנו מחדש לשאלת אופיה של התרבות שלנו. ועל כן אין להתפלא כי אנו נמצאים בחיפוש דרך מתמיד, המלווה במתח – חריף לעתים – בין מי שמבקש להתמקד במה שבפנים לבין מי שמבקש להיפתח אל החוץ, בין מי שמבכר תרבות של ראייה (כמו: קולנוע ותיאטרון, ציור ופיסול) לבין שמיעה וקריאה (כמו מוסיקה, ספרות ושירה), בין יצירה מן המקור העצמי שלנו לבין חיקוי של מה שבא מן החוץ.

    דווקא בחג המציין את הניצחון על יוון, באים רבותינו ומלמדים אותנו שלא לשלול לחלוטין את כל מרכיביה ומאפייניה של התרבות היוונית, אלא לנקוט עמדה פעילה של בירור בין התבן לבין הבר, בין קליפה לבין פרי, בין צורה חיצונית לבין תוכן.

הלכה כבית הלל

ידועה היא המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל באשר לסדר ההדלקה: לדעת בית שמאי יש לפתוח את החג בשמונה נרות ולסיים בנר אחד, "פוחת והולך", ואילו בית הלל אומרים: "יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". ואנו, כדי לעמוד על המחלוקת, נתבונן קמעא בדמויותיהם של הלל ושמאי.

    מפורסם הוא סיפורם של שלושת הגרים שבאו אל הלל ואל שמאי. כל אחד מהם נדחה על ידי שמאי, מתוך הבנה שעמדתו מסוכנת לבית ישראל. איך אפשר לגייר את מי שמצהיר על כפירתו בתורה שבעל-פה? את מי שמתעצל להשקיע בעמל התורה ומבקש לדעת את כולה "על רגל אחת"? את מי שכל רצונו אינו אלא לזכות לעטרת הכוהן הגדול, עטרה אשר אינה הולמת אותו כלל ועיקר? חייבים אנו להגן על עצמנו ועל עמנו מפני דעות מזיקות שכאלה.

    שונה היתה דרכו של הלל. הכיר הוא בחסרונותיהם של כל אותם גרים; אולם מבין השיטין של דבריהם קלט שגרעין חיובי גדול ועמוק טמון בהם, אשר בתהליך איטי ועקבי ניתן יהיה לחשוף אותו ולתת לו ביטוי מלא. כך נהג הלל גם כלפי אותו אדם שבא להקניטו ביום ששי אחר הצהרים. כאשר בא אותו אדם לשאול את שאלתו המטופשת (לכאורה) אודות צורת ראשיהם של הבבליים (וביקש לרמוז למראהו החריג של הלל עצמו, שעלה ארצה מבבל...), עונה לו הלל: "שאלה גדולה שאלת, בני". כוונתו היא: אף אם אתה סבור ששאלתך היא מטופשת, ולכן גם אמורה להיות מרגיזה, אין אני סבור כך. בכל טיפשות ישנה נקודה עמוקה של חכמה, ואני מתייחס לשאלתך בהתאם לנקודת החכמה שבה.

    כשם שראה הלל את נקודת החיוב הגנוזה בזולת, כך ראה הלל את נקודת החיוב הא-להית הגנוזה בו עצמו. הוא נהג לרחוץ את גופו בבית המרחץ. ובתשובה לתמיהתם של תלמידיו הסביר שגוף זה, הרי נברא בצלם א-להים, ולכן עליו לכבדו. מתוך כך מובן כיצד זימר הילל בשמחת בית השואבה: "אם אני כאן – הכול כאן; אין אני כאן, מי כאן?". וכוונתו: אם אני – דהיינו הא-להי הגנוז בי, ה'אין'-סוף הגנוז ב'אני' – נמצא כאן, אכן "הכול כאן"; ואילו כאשר אותו 'אני' א-להי שבי אינו כאן, "מי כאן?".

    זוהי דרכו של הלל: לראות את הנקודה החיובית, נקודת החכמה, נקודת האמת, הנקודה הא-להית בכל דבר, לאחוז בה ולרומם באמצעותה את הכול. לעומתה עומדת היא דרכו של שמאי. מזהה הוא את הסכנות ואת האיומים שבכל עמדה ובכל אדם. עומד הוא על המשמר לבל ייכנסו אל הבית פנימה. עומד הוא עם אמת הבנין אשר בידו, ודוחה החוצה את כל מי שמאיים על בנין הבית.

    מהי דרך האמת? לא זו בלבד שיהיה זה יומרני מצדנו לבקש להכריע שאלה שנחלקו בה גדולי עולם, אלא האמת היא, שבאמת שאין הכרעה. לעתים יש יותר מקום ל"ימין מקרבת" של הלל, ולעתים יש הכרח להשתמש ב"שמאל דוחה" של שמאי. מתתיהו החשמונאי ובניו, אילו היו נוקטים כלפי יוון ותרבותה וכלפי אחיהם המתייוונים את דרך הקירוב – יש לחשוש שהיו מובילים את עם ישראל להתבוללות מוחלטת. כאן נדרשה דווקא קפדנותו של שמאי!

    "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי". – כך נאמר בגמרא (שבת לא, א). שמאי הזקן איננו דמות שלילית העומדת לעומת דמותו החיובית של הלל. אלא שיש הבדל בהתייחסות שלנו אליהם. דרכו של הלל היא מודל לחיקוי. אם אין לך דרך משלך בעבודת ה', אם אין לך את היכולת לברר בעצמך מהי הדרך הראויה לך, בחר בדרכו של הלל כ"ברירת מחדל". דרכו של שמאי – ראויה היא למי שבחר בה בעצמו, מתוך בירור עצמי ואחריות אישית. דרכו של הלל, ראויה היא גם לחיקוי על ידי רבים.

    כך הוא גם בימי החנוכה. בית שמאי מתבוננים בסכנות ובאיומים ומבקשים להפחית את עוצמתם. "פוחת והולך". בית הלל מבקשים לזהות את הנקודה החיובית ולהגביר את עוצמתה. "מוסיף והולך". ואנו, אף שזכינו לאורם של נרות החנוכה דווקא בזכות הנהגתם של "בית שמאי", אין אנו לוקחים אותה כמודל אוטומטי לחיקוי, אלא נוהגים כולנו להדליק חנוכ"ה: "ח' נרות והלכה כבית הלל", בבחינת "מוסיף והולך", באהבה ובאמונה.

נר חנוכה ונר שבת

דמיון מפתיע קיים בין הלכות ומנהגים שנאמרו בנרות החנוכה לבין הלכות ומנהגים שנאמרו בנרות השבת. בשני המקרים, המצוה היא "נר איש וביתו", שבכל בית יודלק נר בשמה של המשפחה כולה (ובשני המקרים, עיקרו של ה'בית' מוגדר על ידי מקום האכילה). שתי המצוות הן דווקא בהדלקת 'נר', ולא אבוקה או דבר אחר. ושתיהן מצוות כה חשובות, עד שאין עני בישראל היכול להיפטר מהן בטענה שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו את קיומן.

    גם כאן וגם שם עיקרה של המצוה הוא נר אחד, "נר איש וביתו", כאשר ישנם מנהגי הידור שונים בהוספה על מספר הנרות (הדלקת שני נרות בשבת – אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור' – אינה מעיקר הדין, כשם שהוספת ה'שמש' לכל נר איננה מעיקר הדין). ה'מהדרין' בחנוכה מדליקים נר לכל אחד מבני הבית. אמנם מנהג האשכנזים הוא שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק חנוכייה לעצמו, אולם דעת הרמב"ם היא שראש המשפחה מדליק נרות כמספר בני הבית. דעה זו, שכמעט ואין נוהגים כמותה למעשה בחנוכה, הפכה להיות המנהג הנפוץ ביותר בהדלקת נרות שבת – כאשר אם המשפחה מדליקה נרות כמספר בני הבית. ה'מהדרין מן המהדרין' מדליקים בחנוכה מספר 'מוסיף והולך' של נרות, מאחד ועד שמונה. למנהג האשכנזים עושה כך כל אחד מבני המשפחה, ולמנהג הספרדים – חנוכייה אחת מודלקת כך בכל בית, בלי קשר למספר הדיירים בו. מנהג מקביל לזה ישנו גם בהדלקת נרות שבת. יש משפחות הנוהגות להדליק בכל שבת שבעה נרות, כמנין ימי השבוע, בלי קשר למספרם של בני הבית.

    כל זה מצביע על הקשר העמוק שבין שני הנרות הללו: נר שבת ונר חנוכה. קשר זה מבליט גם את משמעותם של ההבדלים שבין שתי המצוות. נר חנוכה – מצוותו מחוץ לבית, "על פתח ביתו מבחוץ", ואילו נר שבת – מצוותו דווקא בתוך הבית, במקום הסעודה. נר חנוכה – כל כולו לפרסום הנס כלפי הציבור הוא בא, "ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד", ואילו נר השבת לא בא אלא כדי שהמשפחה תיהנה מאורו. את נר השבת נוהגת האשה להדליק, אף שהבעל חייב בכך גם כן, ואילו את נר החנוכה נוהג האיש להדליק, אף שגם האשה חייבת בו.

    שני אורות מאירים בו, בבית היהודי: נר השבת, המאיר בצניעות נשית כלפי פנים, ונר החנוכה, המאיר בהכרזה גברית כלפי חוץ. שני תפקידים יש לו לכל בית בישראל – לפתח בתוכו פנימה חיי קדושה וטהרה, מצוות ותורה, אשר יעצבו את חייו של כל אחד ואחד מדייריו כאיש אשר נזר א-להיו על ראשו, מצד אחד, ולהקרין את אותם ערכים כלפי חוץ, מאידך גיסא. שני התפקידים הללו הם כה חשובים, עד ששום מצוקה לא תוכל להצדיק ויתור על אחד מהם. ובכל זאת, יהודי שמצבו כה עגום, עד שאין לו אפילו כוס יין לקידוש, ואין בידו אלא נר אחד בלבד, מה יעשה בו? על כך נאמר בגמרא:

אמר רבא: פשיטא לי. נר ביתו ונר חנוכה – נר ביתו עדיף משום שלום ביתו.

שלום הבית גובר הן על תפקידו של הגבר כלפי חוץ והן על תפקידה של האישה כלפי פנים. אולם העוצמה הפנימית של הבית היהודי תלך ותתפתח, תוסיף והולך, עד שיהיה בכוחה להאיר גם את כל המחשכים אשר בחוץ.

מנורת זכריה, מנורת חנוכה ומנורת המדינה

סתומה עד מאד היא הפטרתה של שבת חנוכה. כולנו מכירים את תיאור המנורה, שעל פיו נעשה סמלה של מדינת ישראל. אולם הפרשה כולה, קשה היא עד מאד להבנה; ומתוך כך מתקשים אנו להבין את פשרה של המנורה בנבואתו של זכריה.

    יודעים אנו כי נבואת זכריה עוסקת בימי בנייתו של הבית השני, המפורטת יותר בספרי עזרא וחגי. יודעים אנו כי ימי בנייתו של הבית השני התאפיינו ברוח נכאים. "כי מי בז ליום קטנות". ידוע ידעו הבונים עד כמה עלוב הוא הבית השני ההולך ונבנה לעומת בניינו של שלמה המלך. ידעו גם כי קטנה ועלובה היא אותה "אוטונומיה יהודית" תחת שלטון פרס לעומת ימי הזוהר של מלכות ישראל. קשיי היומיום של עבודת הבנייה, קשיי כלכלה ומימון, קשיי סדר וארגון, קשיים בטחוניים ומדיניים. ועל הכול – נמיכות רוחנית. לאן נעלמה העוצמה הרוחנית הגדולה של ימי הנביאים הגדולים, נביאי בית ראשון? האם תשרה השכינה בבית הזה ובדור הזה?

    שני אישים עמדו לה ליהודה באותם הימים: ההנהגה המדינית, בידיו של זרובבל בן שאלתיאל, וההנהגה הרוחנית, בידיו של יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול. אל שניהם פונים נביאי הדור: חגי וזכריה. בתחילת נבואתו, פונה זכריה אל יהושע הכהן הגדול. מקטרגים רבים עומדים למולו, לקטרג על מצבו הרוחני הנמוך של הדור אשר עליו הוא מופקד. מבטיח הנביא ליהושע כי יוסרו מעליו הבגדים הצואים, כי יבוא יום בו תתרומם רוחו של העם. אולם את ההוראה הנבואית מקבל דווקא זרובבל. וכך מתאר לנו זכריה את אשר ראה בחזונו:

רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ,  וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ.  וְשִׁבְעָה נֵרֹותֶיהָ עָלֶיהָ... וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ.

הנביא אינו מבין את פשר החזון, ומלאך ה' מסביר את משמעותה העמוקה של אותה מנורה, אשר השמן זורם אליה מאליו מן הזיתים העומדים עליה, ללא מגע יד אדם:

זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻובָּבֶל לֵאמֹר:  לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹוחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי , אָמַר ה' צְבָ-אוֹת.

דבר פלא הוא. הלוא זה מה שצריך היה להיאמר ליהושע, שהוא האחראי על התחום הרוחני, ולא לזרובבל, הנדרש לפעול בחיל ובכוח כדי לבסס את בניינה של ירושלים. ואכן זה מה שאומר הנביא בהמשך:

יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי ה' צְבָ-אוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

סודו של זרובבל – לא על ידי זכריה יתגלה, כי אם על ידי בן דורו, חגי, המספר לנו על היחלצותם של זרובבל ויהושע לבניין המקדש:

וַיִּשְׁמַע זְרֻובָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקוֹל ה' א-לֹהֵיהֶם...  וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה' לָעָם לֵאמֹר: אֲנִי אִתְּכֶם, נְאֻם ה'. וַיָּעַר ה' אֶת רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבוֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית ה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵיהֶם.

עוד לפני בואם 'לעשות מלאכה בבית ה'' מעיר ה' את רוחם. העשייה שלהם – לא מכשרון מעשה היא באה, כי אם מרוח ה' אשר עליהם. ואכן, כאשר חשים כולם כי דל כוחם מעשות - כי "כשל כוח הסבל", ואף העתיד הנשקף לעיניים רחוק מלהיות מזהיר ומלהיב - מבינים הם כי לא כוח אנוש כוחם, כי אם עוצמה א-להית מפעמת בהם. ואלו דברי חגי אליהם:

מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן, וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה; הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם. וְעַתָּה חֲזַק זְרֻובָּבֶל נְאֻם ה', וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ נְאֻם ה', וַעֲשׂוּ!  כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת - אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם - אַל תִּירָאוּ!

את התפקיד העיקרי מטיל זכריה על שכמו של זרובבל. עת בנין מעשי עתה. הצמיחה הרוחנית תצמח מתוכו קמעא קמעא. ולא מפני שהחומר קודם לרוח, אלא להיפך, מפני שהרוח היא המניעה את הכוח לעשייה החומרית. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים ח, רב):

הכוחות הנאדרים בקודש שברוח האומה וביקר אור נשמתה - גנוזים המה בכוחות החיים שלה, שמתחילה הם מתגלים בצורה קמוצה טבעית המגברת את האופי החומרי, את המרץ המעשי לעבודת הגוי לחטיבה הלאומית בכל מילואה העולמי... מהכול אור תפארה יצא, אור קדוש ומצוחצח, שנגוהות אורות הנבואה יופיעו עליו בכל עושר זהריהם.

זה מעשה המנורה אשר ראה זכריה. המנורה, על שבעת נרותיה, העשויה "זהב כולה" – כנסת ישראל היא, עליה נאמר "כולך יפה רעייתי ומום אין בך", גם בימי עונייה ומרודיה הרוחניים. "וגולה על ראשה" – גואלה וא-להיה הוא המכונן מלמעלה את צעדי גאולתה בעזרתם של "שני בני היצהר" – זרובבל ויהושע.

    ועתה נבין ביתר עומק את הסברו של המלאך אל זכריה:

זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻובָּבֶל לֵאמֹר:  לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹוחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָ-אוֹת.

ומתוך כך נבין מדוע נבחרה דווקא המנורה לאפיין את נס חנוכה, ומדוע נבחרה זו להיות סמל למלכות ישראל המתחדשת בימינו.

בחזרה לדף הבית של האתר