אקטואליה: ארץ ישראל

נקודה למחשבה

אהובים יקרים,

מגיל צעיר יש בי אהבה והערכה לכם, ואף הערצה. כשאני רואה איך אתם, אנשי יש"ע, חושקים שפתיים מול מבול הפיגועים הפוקד אתכם, ולא רק שלא מאבדים צלם אנוש ביחס לערבים, אלא גם לא מאבדים את הנחישות ואת יכולת הבניין והעשייה; אני לא רק נמלא אותה הערצה שחשתי כלפיכם לפני 15 שנים, אלא גם ידיעה שכוחות הנפש האלה הם בדיוק מה שהחברה הישראלית כולה נזקקת לו כיום. מה שאכתוב מכאן ואילך לא רק שאיננו סותר את ההרגשה הזאת, אלא אף טבוע עמוק בחותמה.

ההיסטוריה אינה אוהבת שאלות של 'אילו', ובכל זאת אי אפשר להימנע ממחשבה מה היה קורה אילו כל האנרגיות שלכם היו מופנות ליישובם של מאות אלפי תושבים בבקעת הירדן. ייתכן שדווקא גישה זו הייתה באמת מונעת את הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית ויוצרת, לכל היותר, אוטונומיה פלשתינית מורחבת.

אבל הנהגתכם בזה לשיקולים פרגמטיים, 'קטנוניים', מסוג זה, ו'הלכה בגדול': לגאול את "כל חלקי" ארץ ישראל, ובעיקר את אלה המקודשים ברמה היסטורית-דתית, שטחי גב ההר של יהודה ושומרון. שוב פעלה האסטרטגיה ה'מוחלטת' שלכם כבומרנג: מתוך שאתם 'הלכתם על כל הקופה', תרמתם לכך שגם הדיון המדיני על יש"ע יתקיים על הכול. כל זה נבעה מסירוב עקבי להכיר במשמעות המעשית של חיי מיליוני פלשתינים ביש"ע, ומסירובה של הקהילייה הבינלאומית לאפשר התעלמות מתביעותיהם.

אבל האמת היא ששורש הבעיה הוא יותר עמוק, וזהו הקושי להכיר בהבחנה הקיימת בין קווי המתאר של עם ישראל בגולה לבין הקווים שאמור לחייב קיומו של עם לאומי ריבוני.

'הגורל היהודי' הוא אמנם מופלא מאוד, אבל אם מתבוננים לעומקו, נראה שהוא נובע בעיקרו מהוויתור על חיים לאומיים. 'הייחוד היהודי' הזה טמן בחובו, מעצם מהותו, גם את צדו השלילי: הפיכתנו למרמס לכל העמים שבקרבם ישבנו.

משמעותה המהותית של הציונות הייתה מרד ב'עסקת החבילה' הזו. מצד אחד, רצון לקחת את גורלנו בידינו, ומצד שני, גלום באותה ריבונות גם הוויתור על אותו 'ייחוד יהודי', מלא הוד ואימה גם יחד.

ואמנם, חלקים חשובים בחברה היהודית לא הסכימו למחיר הגלום ב'עסקת החבילה' החדשה, הציונית. הם היו כל כך מאוהבים בייחוד היהודי, עד שהיו מוכנים להשלים גם עם מחירו: בין אם מדובר בראשוני התנועה הרפורמית, ובין בחרדים, להבדיל, שדגלו בכך מסיבות דתיות; או אינטלקטואלים אחרים. אבל מה שגוש אמונים ניסה לעשות הוא לאחוז את החבל בשני קצותיו: לשמר את 'הייחוד היהודי' הפלאי, זה שאין לו צורך להתחשב ב'גויים', בתנאים של ריבונות.

מרגע שהעם היהודי בחר בחיי ריבונות, הוא עשה את עצמו למחויב בפשרות הנובעות מן האחריות הכרוכה בכך. והראיה היא שגם מלכי ישראל עשו לא מעט פשרות: משלמה המלך, שנשא נשים נכריות כדי לקדם את מעמדו המדיני, ואף העניק לחירם מלך צור, לשם נוחות מדינית, "עשרים ערים בגליל"; כולל מלכי יהודה וישראל, שכרתו כל הזמן בריתות שונות ומשונות עם מלכי האזור; ועד יהודה המכבי, שכרת ברית עם רומא כדי לנצח את היוונים, אותה ברית שהביאה בסופו של דבר לחיסולה של מדינת החשמונאים.

* * *

מה אפוא משמעותה המעשית של פרגמטיות ציונית בימינו? אין פירושה התקפלות מבוהלת מכל מאחז לנוכח הסכנות, אלא הבטה מפוכחת באיומים ובאתגרים, תוך נכונות 'להקריב פרשים, חיילים ואפילו מלכה' כדי לזכות ב'משחק' כולו. 

שליטה ישראלית על שלושה מיליון פלשתינים, פירושה לא רק בעיה מוסרית, אלא קודם כל בעיה ביטחונית, מדינית וכלכלית, וכפי שמתברר לאחרונה ביתר שאת, גם דמוגרפית. הולך ומתחוור התסריט שלפיו, אם לא נגיע בשנים הקרובות להפרדה מדינית מהפלשתינים, תיוותר בפועל ארץ ישראל אחת שבה רוב ערבי. תביעה זו תזכה, מן הסתם, להסכמה בינלאומית הולכת וגוברת, וסירוב ישראלי להיענות לה יזכה ליחס דומה לזה שקיבלה בשעתו דרום אפריקה. כפי שאולי ידוע לרבים מכם, הקזת הדם הנוראית של השנתיים האחרונות, יחד עם התגברות 'תרחישי האימה' הדמוגרפיים, הצמיחו הכרה בחיוניותו של ניתוח מכאיב גם בקרב אנשים רבים וחשובים המזוהים עם הימין.

מנגד, עומדים אנשי הימין האידיאולוגי (דתיים וחילונים) וממשיכים לדבוק בהתנגדות לחלוקה ולהפרדה, בשם סכנותיה הצפויות של המדינה הפלשתינית. כל משקיף הגון לא יוכל להתכחש לסכנות הללו, בוודאי לא אחרי השנתיים האחרונות. אבל הברירות בחיים הלא-מושלמים שלנו הן בדרך כלל לא בין טוב לרע, אלא בין הרע לבין הרע במיעוטו. ובהקשר הזה, למרות כל הסיכונים, הפרדה וחלוקה הן בכל זאת הרע במיעוטו.

ואם זו המסקנה, הרי מה שמתבקש מכם, אחים יקרים, הוא להצטרף לתובעים את השינוי באופן אקטיבי. אני מודע היטב לכך, שהמשמעות המעשית של הדברים האלה פירושה עקירת עשרות אלפים מכם מבתיהם, מהחלומות שרקמו. לא הייתי מעז לבקש זאת מכם, אלמלא הייתי משוכנע שבלי הוויתור הזה תעמוד מדינת ישראל בפני סכנה של חורבן. לא פחות מכך. מול סכנה כזו, אפילו הכאב האישי והקהילתי העמוק, שיהיה בוודאי מנת חלקכם אם יתממש תסריט הפינוי, הוא מחיר שאין מנוס ממנו.

                                                                                   

אוהבכם,

יאיר שלג

(תקציר מתוך מאמר ב"ארץ אחרת")

                                                                            

הרב עזריאל אריאל 

‎‎                                     בעיניים של אמונה וחזון

                                                           (תגובה)

האמת היא שיאיר שלג צודק. אבל דווקא בנקודה שבה הוא צודק, הוא לא צודק. ואפרש את שיחתי.

    צודק יאיר שלג בכך של"גוש אמונים" בזמנו, ולמועצת יש"ע בהמשך הזמן, חסרה היתה מידה נוספת של פרגמטיות, ובה במידה היתה הליכה – עיוורת מעט – על כל הקופה. אין זה אומר שכולנו כאלה; אולם משנה סדורה – אכן לא ראיתי. ידענו שחלק מן העם חולק בתוקף על דרכנו; אולם עד הסכמי אוסלו היתה נטייה להתעלם ממנו, בבחינת "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". הסכמי אוסלו גילו לנו עד כמה היתה התעלמות זו הרת אסון. בראשית ימיו של "גוש אמונים", כאשר המגמה "לרומם את רוח העם" היתה ברורה ומודעת, לפחות לחלק גדול מן המנהיגות, נעשה מאמץ לחבר את כל חלקי החברה הישראלית אל מפעל ההתנחלות. הרב משה לווינגר ייזכר לעולם לטובה כמי שהביא לקרית ארבע, תוך התמודדות עם בעיות קשות ביותר, משפחות משכונות המצוקה בירושלים. אחרים יצרו את הקשר עם חלקים מתנועת העבודה, כולל חברי כנסת מטעמה. "גוש אמונים" בנה את עצמו כתנועה עממית החוצה קווים ומקיפה את כל חלקי הציבור.

    ברבות השנים ובצוק העתים נחלשה המודעות הזאת. התפתחה יותר תודעה אחרת, והיא: אנו נקבע עובדות בשטח, וזה מה שיקבע את מפת הארץ. מכל השאר היתה תחושה שניתן להתעלם. גוייסו לצורך כך תקדימים רבים מן ההיסטוריה הלאומית ומדברי ימי הציונות. אולם לא ניתן להתעלם מכך שלא זו היא דרכה של תורה. דרכה של תורה היא לקיחת אחריות. אמונה וביטחון – אין פירושן פטליזם בסגנון מוסלמי. אמונה וביטחון פירושן אמון בריבונו של עולם שנתן לנו כלים ראויים לחשוב נכון, לעשות נכון, ולהצליח גם כאשר הסיכויים אינם מבטיחים זאת מראש. האם מותר היה להתעלם מן הסחף המתמיד בדעת הקהל ביחס לארץ ישראל? האם מותר היה להתעלם מן הבעיה הדמוגרפית? האם נכון הוא שלא תהיה בידינו שום תוכנית מדינית, וכל תפקידנו הוא רק להפעיל לחץ מצד ימין לכל ראש ממשלה, שהוא זה שיידרש לקחת את האחריות?

    אולם דווקא בנקודה זו טועה יאיר שלג, התובע פרגמטיות. היכן נמצא הקדוש-ברוך-הוא? האם הוא התפטר מתפקידו כריבונו של עולם? האם חזון הנביאים הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה ביום בו קמה הציונות המדינית? האם כל מטרתנו אינה אלא קיום פיסי? עמים רבים יכולים להתקיים ללא אמונה וללא חזון. מדינות רבות יכולות לשרוד בעודן דואגות רק למצבם הבטחוני והכלכלי של אזרחיהן. לא כן הוא עם ישראל. העם היהודי – מיוחד הוא, הן בשרידותו הנפלאה בימים של גלות וחורבן, והן בהיותו יושב בממלכתו על אדמתו. זוהי הקריאה העולה מכל ספרי התנ"ך, מבראשית ועד דברי הימים, ולא יועילו כל התקדימים שאסף שלג כדי להראות את ההפך. ייחודו של עם ישראל הופך את חוקי הייעוד לחלק אינטגרלי מחוקי הקיום. האמונה בהשגחת ה' על עמו וארצו, והחזון הגדול והגבוה של תיקון עולם חייבים להוביל אותו בכל רגע ובכל צעד. על כן, כל ניסיון לחיות "ככל העמים" לא יצלח. "חי אני נאום ה', אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם". כל ניסיון להתבוללות קולקטיבית נועד לכישלון. הרצל גילה זאת במשפט דרייפוס. כל ניסיון להיות "ריאליסט", כביכול, הוא בלתי ריאלי לחלוטין. מדינת ישראל גילתה זו בדם, ואש ותמרות עשן העולים מ"מלחמת אוסלו" של עכשיו.

    תפקידה של ההתיישבות ביש"ע היא להורות את הדרך, בראש ובראשונה – לעצמה. להציב מטרות נשגבות, להאמין במי שחקק את חוקי הייעוד ונותן לנו התבונה, את הכוח ואת היכולת כדי להגשימם, ומתוך כך – לקחת אחריות מרבית על היישום. נחפשה דרכנו ונחקורה, כיצד לשוב ולהתחבר אל העם כולו, על כל מגוון חלקיו, כיצד להציג דרך מעשית וישימה לטווח הקצר של השנים הקרובות. כל זאת – לא מתוך חזון של רדיפת נוחיות, ואף לא מתוך שיקולים קיומיים קצרי טווח; כי אם מתוך חזון גדול של מדינה יהודית המהווה ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ונושאת בשורה לאנושות כולה.

בחזרה לדף הבית של האתר