תרבות

שאלת התרבות – מנגררים למובילים

לפני מאה שנה היה ויכוח קשה בתנועה הציונית. קבוצה גדולה, שבראשה עמד "אחד העם" דרשה שהתנועה הציונית תעסוק גם ביצירה של תרבות עברית, לצדה של העבודה הפוליטית לשם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. החברים הדתיים, חברי תנועת "המזרחי", התנגדו לכך מאד. הם הבינו מיד שהמטרה של "אחד העם" היא ליצור תרבות יהודית חילונית שתהיה תחליף לתורה ולמצוות. במשך כמה שנים ניסו לדחות את הוויכוח, והחליטו שבינתיים, התנועה הציונית לא תעסוק בסוגיית התרבות. אבל הלחץ של החברים החילוניים היה חזק. הם טענו שאי אפשר להקים עם לתחייה מן הגלות בלי שתהיה לו גם תרבות משלו: שירה עברית, ספרות עברית, תיאטרון עברי, ועוד ועוד. וכמו שיש תרבות אנגלית, צרפתית או איטלקית, צריכה להיות גם תרבות יהודית. וכשם שהתרבויות של כל העמים הם דבר אחר ושונה מן הדת שלהם, כך גם התרבות היהודית החדשה צריכה להיות תרבות לא-דתית. בסופו של דבר, הושגה פשרה: התנועה הציונית כן תעסוק בתרבות; אבל תהיינה שתי מחלקות תרבות – מחלקה אחת תעסוק בתרבות כללית, ומחלקה נוספת תעסוק בתרבות תורנית. המחלקה הראשונה תדאג לשירה, לספרות, לתיאטרון ולמדע, והמחלקה השנייה – להקמה של בתי כנסת, קיום שיעורי תורה למי שרוצה וכדו'.

   התוצאות של הפשרה הזאת לא היו פשוטות. מהר מאד נוצרה בארץ תרבות חילונית עשירה. ומכיון שגם אנשים שומרי מצוות זקוקים לתרבות, השתמשו גם הם בתרבות החילונית. אמנם אז התרבות החילונית היתה ברמה גבוהה, נתנה ביטוי לערכים נעלים ולרעיונות גבוהים, אבל סוף סוף – חילונית היתה. תרבות זו נתנה ביטוי לדעות ולמחשבות, לרגשות ולחוויות, לעשייה ולמפעלים של האדם החילוני, ובעיקר – לעולמה של תנועת העבודה. שם ה' – נעדר ממנה לחלוטין. המסורת היהודית קיבלה ביטויים חדשים, שחלק גדול מהם היה סילוף של המקור. למשל, מספרים על קיבוץ אחד שהחליט שבהגדה של פסח לא יזכירו את שם ה'. וזה מה שיצא להם: "ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם [מי? פרעה?!] דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא, כי אמר [מי? פרעה?!], פן יינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה".

    הציבור הדתי, באותה שעה, כמעט ולא יצר תרבות אחרת. בזמן שאנשי תנועת העבודה כתבו שירים וקטעי ספרות, הקימו מוזיאונים וארכיונים, פתחו הוצאות ספרים, ועשו דברים רבים שהנציחו את החזון ואת הפעילות שלם – הציונות הדתית ישבה בשקט. וכך נוצרה תחושה, כאילו הציבור הדתי נמצא בשוליים של העשייה ושל החזון הציוני, והוא רק נספח כאורח על שולחנם של אחרים. שר שירים של אחרים, קורא ספרות של אחרים, צופה בסרטים של אחרים, הולך למוזיאונים וארכיונים של אחרים, ואין לו ביטוי למה שמייחד אותו. העשייה של הציבור הדתי לא נשמרה בתודעה של העם. ויותר חמור מזה – התודעה הדתית, ההבנה שהמהלך הציוני הוא תהליך א-להי, המשמעות האמונית של קיומנו כעם, השורשים העמוקים שלנו בתורה ובארץ – כל אלו לא באו לידי ביטוי בתודעה הלאומית המתחדשת.

   בשנים האחרונות מורגשים שני שינויים. התרבות החילונית היא לא מה שהיתה פעם. היא נעשתה הרבה יותר נמוכה. במקום לבטא ערכים נעלים ורעיונות גבוהים, בחרה לעסוק בדברים נמוכים הרבה יותר. היכולת שלנו להזדהות עמה פחתה מאד, ככל שזיהינו יותר את המרכיבים הנמוכים והמקולקלים שלה כיום. מורגש מאד הצורך ליצור תרבות אלטרנטיבית. ובאמת, קמו בשנים האחרונות מוסדות רבים ליצירת תרבות יהודית: בקולנוע ובתיאטרון, בספרות ובשירה, בציור ובמחול, וכמובן – דבר שעטרת תופסת בו מקום משמעותי – במוסיקה. נכון, בדרך יש הרבה קשיים. היו ויהיו גם כשלונות צורבים וצורמים. אבל "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".

   לא נהיה עוד נגררים אחרי תרבות שקבוצות אחרות מייצרות בשבילנו. קודם כל נוביל את עצמנו לתרבות אחרת, מקורית וייחודית, יהודית וייעודית. מתוך כך נוכל לגרור את כל העם אחרינו, להיום עם יהודי יותר, מאמין יותר, מחובר יותר לשורשים שלו, וצועד בצורה הרבה יותר ברורה אל הייעוד שלו.