יום שני, 18 בינואר 2016

תורה, ספר שמות, לפרשת ויקהל


לפרשת ויקהל


נדיבות וחובה


"קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאה, את תרומת ה'...", כך ציוה משה רבנו את בני ישראל. את הציווי פתח משה בלקיחה, שהיא תשלום מס שהאדם חייב בו. סיים אותו משה בהבאה, שהיא באה מתוך יוזמה אישית של האדם.

   אך בני ישראל, אחוזי התלהבות קודש לבנין המקדש, לא קיימו את הלקיחה. בזריזות רבה הביאו את כל התרומה אל משה. שלוש עשרה פעם מופיע הפועל "להביא" בתרומת המשכן. הנדיבות והזריזות מקיפים כמעט את כל חלקי העם. אבל תחושת החובה לא מצאה לה ביטוי בתרומה זו. האיזון בא בפרשת פקודי. הפרשה פותחת בתרומת הכסף. שם לא היה מקום לנדיבות. מכל אחד נלקחה מחצית השקל בדיוק. "העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט ממחצית השקל".

   וכך הוא גם סופה של הפרשה. שמונה עשרה פעם חוזר על עצמו הביטוי: "כאשר ציוה ה'...". הביצוע היה מדוייק לפי הציווי הא-להי, מבלי לערב בו את היוזמה האנושית ואת הנטיה האישית. התבטלות מוחלטת היתה כאן בפני רצונו של מי שאמר והיה העולם.

   הצורך הזה באיזון נכון בין נטיות הנפש בעבודת המקדש, הוא המסביר לנו את החזרה ה"מעייפת" לכאורה על כל הפרטים ופרטי הפרטים של מלאכת המשכן וכליו ובגדי הכהונה. הכול, על כל פרטיו ודקדוקיו, נעשה בדיוק כרצון ה'. הספונטאניות האנושית המתלהבת נדרשה לממש את עצמה כאן דווקא ע"י קבלת עול מלכות שמים. "ויעשו בני ישראל, כאשר ציוה ה' את משה, כן עשו".



בצלאל האמן העברי הראשון


לא במקרה נקרא בית הספר הראשון לאומנות שהוקם ביישוב היהודי המתחדש בארץ על שמו האמן העברי הראשון: "בצלאל". מבט על דמותו של בצלאל יוכל לסייע לנו להבין את ייחודה של האומנות היהודית.

   האמנים ככלל נחלקים לשני סוגים: האחד פועל על פי חוקים ידועים מראש, בעיקר חוקי אסתטיקה ויופי. ואילו השני פועל באופן ספונטני, ומבטא ביצירה חופשית את רגשותיו ואת עולמו הפנימי, כאשר אין הוא כפוף לחוקים כלשהם. איזה מין אמן הוא בצלאל?

   רבנו סעדיה גאון (מובא בראב"ע) מסביר מדוע נבחרו דווקא בצלאל, משבט יהודה, ואהליאב, משבט דן: שני השבטים הללו נמשלו לאריות. יהודה בברכתו של יעקב, ודן בברכתו של משה. ואף בית המקדש מתואר במסכת מידות כדומה לאריה. האריה כל כולו גבורה ועוצמה מתפרצת. שום חוק וסדר לא יכול לרסן את כוחו של מלך החיות. אך בית המקדש, בנבואת יחזקאל, לא "אריה" הוא מכונה, כי אם "אריאל" הארי של מי שאמר והיה העולם. עוצמתו הספונטנית של אותו "אריה של אש", לא את כוחותיו הפראיים והחייתיים היא מבטאת, בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; כי אם גבורת קודש היא, המוציאה מן הכוח אל הפועל את הנטיות הנעלות ביותר הקיימות בנשמת האדם.

   בניגוד לרס"ג, המציג את ההיבט הטבעי והספונטני באישיותו של בצלאל, בא הראב"ע ומראה את ההיבט הרציונלי והמחושב שבו. בצלאל לומד ויודע את כל המלאכות, וכן הנדסה, תכונה וחכמת התולדה (ביולוגיה או היסטוריה); ועמהן את סוד הנשמה, או כלשונו של הרמב"ן את סוד מלאכת המשכן וסתרי "ספר יצירה".

   בדברי משה רבנו ניתן לראות את שני הצדדים גם יחד: "וימלא אותו רוח א-להים, בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה". לפי דברי רש"י, החכמה והתבונה הן תכונות החשיבה ההגיונית: רכישת ידע והבנת דבר מתוך דבר. ואילו הדעת היא "רוח הקודש". אמן גדול אינו יכול להסתפק בהשכלה רחבה. הוא נזקק גם לאינטואיציה, הבוקעת ממעמקי נפשו. אלא שיש אמן שהאינטואיציה שלו מבטאת את הפראי והחייתי שבאישיותו, ויש מי שמבטא את הא-להי שבו. ואכן, כאשר הורה משה רבנו לבצלאל את סדר העבודה, ידע בצלאל בעצמו כאילו "בצל א-ל" היה עם משה בסיני את הסדר הנכון, שלא נאמר לו על ידי משה רבנו.

   אמנותו של בצלאל מחברת את שני ההפכים: נאמנות מוחלטת לחוקי עבודת המקדש, לעשות בדיוק "כאשר ציווה ה' את משה"; ונאמנות מוחלטת לקול הא-להי הבוקע בתוכו, לעשות כאשר ציוה ה' גם כאשר הדברים לא נמסרו לו במפורש מפיו של משה.

 


"במראות הצובאות"


מנין היו לבני ישראל כל החומרים לבניית המשכן וכליו? – זאת אין מספרת לנו התורה. אולם כלי אחד יוצא מכלל זה: כיור הנחושת. אין צורך לנחש מנין הובאה הנחושת לכיור, והדברים מפורשים בתורה: "במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד". הדברים מתפרשים בתרגומו של אונקלוס: "במחזיית נשיא די אתין לצלאה בתרע משכן זמנא". הנשים שבאו להתפלל בפתח המשכן תרמו את המראות שלהן לכיור. ועדיין הדברים אינם מובנים: מדוע תרמו הנשים את המראות? מדוע דווקא לכיור? ומדוע מפרסמת זאת התורה?

   הראב"ע מפרש – בעקבות התרגום – שהמדובר בנשים שהתנזרו מהנאות העולם. דרכו של עולם וטבעה של אשה – שהיא מבקשת לטפח את יופיה, ולשם כך זקוקה היא למראָה, שבאותם ימים עשויה היתה מנחושת. אולם נשים רבות צבאו על פתח אוהל מועד בציפייה לפרוש מהבלי העולם הזה ולהידבק בחיי הנצח. אותן נשים תרמו את מראותיהן לעשיית הכיור, שבעזרתו מנקה האדם את גופו ומקדש את עצמו לבוא אל הקודש פנימה.

   הסבר אחר, ואף מנוגד, יש לו לרש"י. לא פרישות ביטאה תרומת המראות, כי אם את הקדושה שיש בעצם קיומם של חיי המשפחה בישראל. אמנם "שקר החן והבל היופי" – אומר הפסוק, אולם "אשה יראת ה' היא תתהלל"ביופייה – כך אומרים בשם הגר"א. וכך היה מנהגן של בנות ישראל אשר במצרים. באותם ימים קשים, כאשר העתיד נראה קודר מנשוא, לא היה טעם לחיי המשפחה, וודאי שלא היה כל טעם ללדת ילדים. הבנות – תימסרנה לידי המצרים. הבנים – היאורה יושלכו. ומי שיצליח להסתתר ולשרוד – עבר נרצע יהיה כל ימי חייו, בחומר ובלבנים, ללא כל תקווה. הגברים, אשר חיי עבודת פרך היו חייהם, בבית ובשדה, לא היתה דעתם נתונה לנשותיהם ולמשפחתם. אולם נשים צדקניות שבאותו הדור הן שהוציאו את ישראל ממצרים. הן שלא איבדו את האמונה בכך שאף על פי כן ולמרות הכול ישנו אור גדול בקצה המנהרה החשוכה.

   לקחו הנשים את המראות, טיפחו את יופיין ומשכו אליהן את לבב בעליהן. את המשפחה יש לקיים גם, ודווקא, בתנאים הקשים ביותר. מאמץ נדרש לשם כך. הנטייה הטבעית – הפוכה היתה, והובילה לייאוש. אולם אמונתן של הנשים ניצחה. קרבו הנשים את בעליהן והביאו ילדים לעולם בתוך המיצרים והמחשכים של מצרים.

   כאשר הוקם המשכן, לקחו הנשים את המראות, שבהן התקשטו במצרים, ומסרו אותן להקמת המשכן. בזאת אמרו, כי חיי המשפחה בישראל, לא זו בלבד שאינם עומדים בניגוד לקדושה ולטהרה, כי אם להפך: הם הם המשרים את השכינה בין האיש לאשתו והם הם המביאים לעולם צבאות רבים של עובדי ה' הבאים בשערי המקדש. אולם תנאי אחד יש לקדושת חיי המשפחה: הנאמנות המוחלטת לברית הנישואין; זו הנאמנות הנבדקת על ידי מי הכיור.

   על כן באה התורה ופרסמה את מקור הנחושת אשר לכיור: "במראות הצובאות, אשר צבאו פתח אוהל מועד".



מאמרים נוספים לפרשת 'ויקהל' מופיעים בפרשת תרומה.




 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה