אקטואליה, ארץ ישראל, גוש קטיף

מהתנתקות להתחברות

הדברים נכתבו בערב שבת פרשת תזריע-מצורע, ניסן תשס"ד, ערב משאל מתפקדי הליכוד, ופורסמו לאחר מכן ב"חדשות בנימין" – בטאון המועצה האיזורית מטה בנימין.

א. מול חורבותייך, ימית

בקריאת פרשת השבוע, נחמץ הלב לקרוא את המילים העוסקות בצרעת הבתים: 

"ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית...".

מול העיניים עולות תמונות קשות מימים אלו, לפני עשרים ושתיים שנה, מחורבנה של העיר ימית. הן פסוק זה נקרא בישיבה בימית דקות ספורות לפני תחילת הגירוש. ניתן גם להיזכר בדברים שנאמרו אז, בישיבה, באותו הקשר:

"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם".

כאשר באים אתם אל ארץ ישראל, הדבר תלוי בידכם. יש ארץ כנען – ארצם של סוחרים אשר מאזני מרמה בידיהם, ויש הארץ אשר נותנת ההשגחה העליונה בידינו לאחוזה, למען נגשים בה את הייעוד הנשגב, להיות בה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אשר תהיה אור לגויים ומופת לאנושות. אם "ארץ כנען" תהיה זו בתודעתנו – אזי נגע צרעת מקנן בבנייניה, ואם "ארץ ישראל" תהיה זו, על כל המשמעויות המוסריות והערכיות הנובעות מכך – אזי נראה כי בתינו עומדים על יסודות יציבים ואיתנים לאין ערוך.

    ואכן, זו היתה התודעה שלנו כאשר לקחנו עמנו את הקירות המנותצים ואת האשקוביות המפורקות מיישובי חבל ימית לאחר מותו, ונטענו אותם מחדש בעוצמה ובעוז בחולות של חבל עזה. אמונה גדולה קיננה בלב, כי יסודות עתיקים אלה – יציבים יהיו ויעמדו בפני כל רוח שאינה מצויה.

ב. "זאת התורה – לצרעת הבית ולנתק"

בתקופה האחרונה דומה היה כאילו צרעת אחזה בקירותיהם של בתינו בגוש קטיף ובצפון השומרון, ובעצם - במפעל ההתיישבות כולו. "כנגע נראה לי בבית". היסודות האיתנים – אשר עמדו מול מלחמת האבנים של שנות תשמ"ח-תשנ"ב, אשר המשיכו להתחזק בימי הדאגה של הסכמי אוסלו, אשר עמדו בגבורה ובעוז בארבע שנות מלחמה קשה תחת מטר יריות, מטענים ופצצות מרגמה – עומדים בפני מבחן מחודש, אל מול תוכנית ה'התנתקות' של ראש הממשלה.

    ה'נתק' – סוג של צרעת גם הוא. שלא כצרעת העור, מקומו הוא בראש, באיזור השעיר של הגוף. ובאם יינתק השיער ונגע ייראה בעור – 'נתק' ייקרא לאותה צרעת. משמעות עמוקה יש לה לצרעת זו אשר בראש. מקום אחיזה אחד יש לה – בנתק שבין הראש, המסמל את המחשבה, לבין השיער, המבטא את המעשה (הרב קוק, שמונה קבצים א, ריב). כל זמן שהשיער מחובר לראש, כל זמן שהמעשה מחובר לחזון גדול והחזון הגדול מתגשם במעשה – לא תוכל צרעת זו להופיע (רמב"ן).

    תיקון גדול לאותו 'נתק' הופיע אלינו מתוככי מטה ההסברה של תושבי גוש קטיף. "רוממות א-ל בגרונם" – בהצגת טיעונים ערכיים, בדיבורים מפורשים על אמונה בבורא העולם ובתורתו – מחד, "וחרב פיפיות בידם" – בדמותם של טיעונים בטחוניים מבוססים היטב – מאידך. אין נתק בין האמונה לבין החיים, אין הפרדה בין אנשי התורה והחזון לבין אנשי המעשה והביצוע. בבואנו לשם יכולנו לראות הנהגה מלוכדת ומאוחדת של כל רבני הגוש כאחד, עם אנשי ארגון ואנשי מעשה, כאשר כולם ביחד מובילים אתם את הציבור כולו.

    נתק נוסף אשר בא על תיקונו היה הנתק שבינינו - תושבי מטה בנימין בפרט, ויהודה ושומרון בכלל – לבין תושבי גוש קטיף. לפעמים נדמה היה כי עזה – בבת ה'עין' של 'יש"ע' – נשכחת לעתים (ואולי יש הסבורים כי יש"ע אינה אלא "יהודה, שומרון, עפרה" או "יהודה, שומרון, עטרת"...). נדמה היה כי כדי לשמור על ה'י"ש' של יהודה ושומרון מותר להפוך את ה-ע' של עזה ל'אין'. ואכן כך חשו תושבי גוש קטיף בתחילת מאבקם. "הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני, אין דורש לנפשי". – עד שבאה הרוח הגדולה אשר יצאה משם וסחפה את כולנו  - לעשייה גדולה אחת, כי "אחים לא מפקירים", והנתק הפך לחיבור גדול ועמוק.

    האמת היא, כי באותה 'התנתקות' - המאפיינת כל מצורע – חשנו כולנו: כי "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". את כל המדינה מקיפים בגדר בטחונית משוכללת, ואותנו - תושבי מטה בנימין, יהודה, שומרון וחבל עזה - מותירים "מחוץ למחנה", "מעבר לגדר". אנו אותם 2% המנותקים משאר ה-98%. האם חשנו כי אט אט נהפכים אנו – בלהט המאורעות ובליבוי התקשורת – לעדת מצורעים המרוחקים ממחנה ישראל?

ג. מהתנתקות להתחברות

מה אומרים לנו חז"ל אודות המצורע? מה עליו לעשות כדי להתחבר מחדש? הגמרא (שבת סז, א) מבאת את הציווי המופיע בפסוק: "והצרוע אשר בו הנגע... וטמא טמא יקרא". ועל כך היא אומרת: "יודיע צערו לרבים".

    ההנחיה הזאת התקיימה במלואה ביציאה לפגוש את מתפקדי הליכוד. כאשר יצאנו אנו, עם אנשי גוש קטיף, לפגוש פנים אל פנים את "מקהלות רבבות עמך בית ישראל", ולהציג בפניהם את צערה של משפחה אשר ממשלת ישראל מבקשת לגרש אותה מביתה ומנחלתה. מפגש הלבבות, הפנייה אל הרגש, הדיבור מלב אל לב – לא רק לשומעים עשה משהו, כי אם גם למשמיעים. מעתה, חדל "עם ישראל" להיות בשבילנו מושג כללי ומופשט, מרוחק ומנותק. המפגש האישי הבלתי אמצעי איפשר לנו להכיר אותו, לחוות אותו ולחוש את כאבו. שני לילות ביליתי בעיר בת-ים. לא הצלחתי להיכנס לאף בית. לכל היותר – לעמוד ולהחליף מספר מילים ליד הדלת. אולם פתאום נפל האסימון. חשתי את הדבר המעיק על תושבי בת-ים, עיר מוכת פשע, אשר כל זר המתדפק על הדלת נחשב כאדם מסוכן ומאיים. אמנם אין לי פיתרון לבעיה זו, אולם מעתה יכולתי לחוש אותה. הלוא זה הדבר אשר דיבר ה' אל משה בעומדו ליד הסנה, לפני מסירת השליחות הנשגבה להוציא את העם ממצרים ולהעלותו אל ארץ הקודש:

"ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו".

ורק מתוך אותה התחברות אל כאבו של העם ניתן להציג בפניו את החזון הגדול:

וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש...

ואילו לא בא משאל מתפקדי הליכוד אלא כדי לאלץ אותנו לרדת "מן ההר אל העם", לחוש את כאבו, להתחבר אליו ולחבר אותו אלינו -  דיינו. ובאם נשכיל להפנים את המסר העמוק המונח בפעילות זו, ולהמשיך אותה הלאה והלאה מתוך אותה התחברות גדולה המבקשת להתמודד עם ההתנתקות הנוראה – דיינו.

    זאת ועוד. בספר "אם הבנים שמחה" עומד הרב יששכר דוב טייכטאל הי"ד על דרך פעולתם של המרגלים. הוא מתאר את הליכתם מאוהל לאוהל במדבר – הם, שלוחיהם ושלוחי שלוחיהם – כדי לשכנע את העם למאוס בארץ חמדה. "אנה אנחנו עולים, אחינו המסו את לבבינו לאמור: עם גדול ורם ממנו". ועתה, עושים אנו את "תשובת משקל", עוברים מבית לבית כדי לשכנע את העם לשוב ולחפוץ בארץ חמדתו למרות כל הקשיים והאיומים.

    לאחר המשאל נצטרך לעצור לרגע ולחשוב, להפיק לקחים (בעיקר חיוביים) ולהתקדם הלאה. נצטרך לבנות אסטרטגיה שלמה – מחושבת, מסודרת ומתוכננת – כיצד ליצור מהפכה רוחנית גדולה בעם כולו. לשם כך נידרש כולנו להתחבר ולהתלכד – המנהיגות הרוחנית והמנהיגות הפוליטית, אנשי הרוח ואנשי המעשה, ראשי העדה וכל הציבור – למרות כל חילוקי הדעות העלולים לקרוע אותנו מבפנים, ולפעול כאיש אחד באותה רוח גדולה ובאותה התלהבות בה פעלנו בשבועיים האחרונים.

ד. מה יהיה?

תוצאות המשאל – עם כל חשיבותן – לא תהיינה סוף פסוק במאבק על ארץ ישראל, לא לכאן ולא לכאן. נצטרך להמשיך את מהלך ההתחברות, כדי לחבר כל אחד מאתנו אל עצמו ואל אמונתו, כל אחד מאתנו אל קהילתו, את היישובים זה לזה, אותנו אל העם ואת העם אלינו, ואת העם כולו – אל ארצו, אל עצמו, ומתוך כך – אל אמונתו, אל מורשתו ואל א-להיו.

    ובכל זאת, לא אוכל להימנע מלהזכיר את דברי חז"ל במשנה אודות דורנו זה.

בעקבתא דמשיחא, הגליל יחרב, והגולן יישם, ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו.

מילים אחרונות אלו הדהדו בראשי בסופו של הלילה הראשון בו התדפקתי לשווא על דלתות בתיהם של תושבי בת-ים. אנו – אנשי הגבול – הולכים ומסתובבים ברחובות בכל עיר ועיר, ולא נענים. אולם מיד למחרת קמתי והתעודדתי. הרי אותה משנה מנבאת עוד כמה דברים קשים אשר לא התרחשו. היא מדברת על חורבנו של הגליל. אמנם היו שם בעיות וקשיים, קטיושות ופיגועים, אולם הגליל חי וקיים, ולא חרב. נאמר שם כי "הגולן יישם" – ייעשה שממה. ואכן כפשע היה בינו לבין חורבן וגירוש; אולם הגולן חי וקיים, מיושב ופורח. וכמו כן אנו "אנשי הגבול", אמנם יש דלתות הנטרקות בפנינו, אמנם יש חלקים בעם שעדיין אין אנו יודעים כיצד לעורר ולשכנע; אולם נתפלל כי כמו הגולן והגליל, גם חבל עזה יהיה חי וקיים, מיושב ופורח. האם נזכה לראות פעם נוספת, כי מה שהובטח לרמח"ל ולגר"א – שמשיח בן יוסף לא ימות – מתקיים לנגד עינינו?