בראשית: לפרשת וישב

                                לפרשת וישב

"היינו כחולמים"

פרשת וישב, ראשיתה בחלומות וסופה בחלומות. ראשיתה בחלומותיו של יוסף וסופה בחלומותיהם של שרי פרעה. כלפי חוץ נראים החלומות כדבר נלעג. "המלוך תמלוך עלינו?! אם משול תמשול בנו?!" – אומרים האחים הגדולים לאחיהם הצעיר. ואף יעקב אביהם מחרה - מחזיק אחריהם ואומר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!". החלום – הן כה רחוק הוא מן המציאות הממשית, כל כך מנותק הוא מן ההיגיון. "בעל החלומות" – ניתן לתת אותו לצחוק, ולכל היותר – לכעוס עליו, מפני שחלומו חושף את השאיפות הבלתי כשרות שלו ("אין מראין לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו" – עפ"י ברכות נ"ה ע"ב). ומדוע להתייחס אליו ברצינות יתירה?

    אולם לא זו דרכו של יעקב. בעוד האחים שונאים את יוסף על חלומותיו, על דבריו ועל כך שהוא מתיימר למשול בהם, ובעוד שכלפי חוץ אף יעקב עצמו מצטרף אליהם – לא כן בלבו. שם שומר הוא את הדבר. יודע הוא מה כוחו של חלום בעיצובה של המציאות. פעמים שהחלום נותן ביטוי למציאות העומדת לצאת אל הפועל. פעמים שהחלום הוא זה המוביל את המציאות בעקבותיו. בסופו של דבר מתברר כי החלום הוא מציאותי מאין כמוהו, ואף יותר מאשר לא מעט חישובים "ריאליים", כביכול.

    כוחו של החלום לעצב את המציאות, תלוי במידה רבה בהתייחסות של החולם אל חלומו. "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות שם). המשמעות שמעניק החולם לחלומו, המידה והאופן בו נותן הוא לחלום לעצב את מציאות חייו, היא זו שתקבע בסופו של דבר את התוצאות. לעומת זאת, מי שאין לו חלום, מי שאין לו שאיפות ארוכות טווח המתנשאות מעבר למגבלות של המציאות הקיימת בהווה – סופו שיישאר כל ימיו מדשדש בביצה הקטנה של החיים.

    חלומותיו של יוסף עומד לנגד עיניו של העם כולו. חלומות גדולים יש לו. חולם הוא על תיקון עולם. חולם הוא על מלכות ה'. חולם הוא את חלום גאולתו. חולם הוא על אורו של משיח שיאיר לכל האנושות ולכל העולם כולו. העמים לא מקבלים זאת. מהם מזלזלים. מהם שונאים. מהם שומרים ומצפים. ואילו עם ישראל – ממשיך לטוות את חלומו. "בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים". וכך נאמר במדרש תנחומא (ויגש, סי' יא):

בוא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב: "וישראל אהב את יוסף" (בראשית לז ג), ובציון כתיב: "אהב ה' כל שערי ציון" (תהלים פז ב). ביוסף כתיב: "וישנאו אותו" (בראשית לז ד), בציון כתיב: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיה יב ח).. ביוסף כתיב: "ויאמרו לו אחיו, המלוך תמלוך עלינו" (בראשית לז ח), ובציון כתיב: "אומר לציון מלך א-להיך" (ישעיה נב ז). ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום" (בראשית שם ה), ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו א)...

כדי לממש את החלום – יש צורך לפתור אותו, לתרגם אותו למושגים המתייחסים למציאות, לפרוט אותו לפרוטות, ואף להתחיל לפעול כדי לממש אותו. בחלומו רואה יוסף אלומות: תבואה בשלה לאחר הקציר. הוא לא הזכיר שלפני הקציר ולפני ההבשלה יש גם חרישה וזריעה, עמל ויגיעה, יזע ודמעות. ציון למדה מנסיונו של יוסף. וכך נאמר במדרש שם:

ביוסף כתיב: "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז, ז), ובציון כתיב: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" (תהלים קכו, ו)...

אולם חלום שיבת ציון, כאשר הוא מיתרגם לשפת המציאות, מביא בחשבון את הדרך הארוכה המובילה אליו. רק "הזורעים בדמעה" – הם אשר "ברינה יקצורו". רק איש העמל אשר "הלוך ילך ובכוה נושא משך הזרע", הוא אשר "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". ואז יתקיים בו, מול כל עמי תבל: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי" – לא כמחווה ריקה של כבוד מלכים חיצוני, אלא כהערכה כנה לאמירה המיוחדת שלו כלפי האנושות כולה.

 

"וישלחהו מעמק חברון"

מחברון שולח יעקב את יוסף לדעת את שלום אחיו אשר בשכם. אך לא נאמר בתורה סתם 'וישלחהו מחברון', אלא "וישלחהו מעמק חברון". קוראים אנו ותמהים: וכי מה איכפת לנו מאיזו שכונה בחברון נשלח יוסף, אם מן ההר או מן העמק? ובכלל, לשם מה צריכים אנו לדעת מהיכן נשלח יוסף?

    ודאי אם כן, שאין המקרא הזה אומר אלא 'דרשני'. וכדי לעמוד על עמקו של הדרש, עלינו לשאול עוד שאלה בפשט. מי שמכיר את הטופוגרפיה של העיר חברון, יודע כי חברון העתיקה לא היתה כמו ה'קסבה' העירונית של היום, בעמק שבין ההרים, באיזור הסמוך למערת המכפלה, אלא בראש ההר, שם נמצאת היום שכונת 'תל-רומיידא', או בשמה הנוכחי, 'אדמת ישי'. ועל כך שואלים כבר חז"ל: "וכי חברון בעמק היא, הלא בהר היא יושבת?". ומתוך כך באים חז"ל ואומרים כי שליחתו של יוסף לא היתה רק מחברון הגיאוגרפית, כי אם מחברון הרוחנית: "מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך".

    ואכן, מערת המכפלה אינה נמצאת בהר בו שוכן בית הקברות היהודי העתיק, בתל רומיידא. היא נמצאת בשדה המכפלה, בעמק. מאותו עומק רוחני, של חזון הדורות שנאמר לאברהם – משם נשלח יוסף. אולי לא חשב שיש לשליחותו תוכן כה עמוק. רק בפרשת ויגש מכיר יוסף בכך ואומר "לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים".

    על כך נמשיך אנו, בעקבות ה'כלי יקר' ונציג רובד נוסף. ה"עמק" אינו רק מקום עמוק פיסית או רוחנית. זהו עומק של נפילה לצרות קשות ורעות, כמו אותו בור מלא נחשים ועקרבים אליו הושלך יוסף. השליחות "מעמק חברון" היא ההיפך מן ההשלכה אל מעמקי הבור. השליחות באה דווקא מתוך עומק של צרות וייסורים. ייסורים אלו הם הגורמים לאדם לפנות כלפי מעלה ולשאת כפיו בתפילה. "ממעמקים קראתיך ה'". הזעקה הבאה מעומק הלב השרוי בעמקי תהומות של צער ויגון, היא היא המבררת כי הכול בא מאת ה', והכול מוביל – בדרכים ישרות או נפתלות – אל הגאולה השלמה.

    זוהי דרכו של הקב"ה בהנהגת העולם: האדם המושלך אל מעמקי הבור מדמה בלבו כי אפסה תקוותו, ואינו יודע כי שליחותו הא-להית תבוא אליו דווקא מתוך אותם מעמקים. האדם עושה לו בחייו את חשבונותיו הקטנים והקטנוניים, והקב"ה הוא שעושה באמצעותם את חשבונותיו הגדולים, המכוונים להצמחת אורו של משיח מכל העמקים הגיאוגרפיים והמעמקים הרוחניים.

    זוהי נקודת מבטם של בית הלל, המורים להדליק את נרות החנוכה בסדר של "מוסיף והולך", מן הקטנוּת ומן המעמקים אל האור הגדול והשלם אשר יאיר במהרה על ציון.

פרץ וזרח – שמש וירח

שני בנים תאומים ילדה תמר ליהודה: פרץ וזרח. הרמב"ן ורבנו בחיי עומדים על כך ששני תאומים אלה עומדים בהקבלה לשני המאורות הגדולים: השמש והירח. זרח – כנגד החמה, הזורחת בשמים, ופרץ, כנגד הלבנה, שלעיתים היא נפרצת ונחסרת ולאחר מכן מתמלאת.

    שני כוחות שווים הם בעם ישראל: האחד – זרח – הוא כוח יציב וקבוע. אין בו חיסרון והשלמה. הוא נמשל לחמה. הוא מוציא את ידו ראשון, אך יוצא אחרון. במחשבה הוא ראשון. בביצוע הוא אחרון. זהו חזון אחרית הימים, בו יהיה אור הלבנה כאור החמה, וכמו שהיתה קודם מיעוטה.

    משלים אותו אחיו, פרץ. הוא כוח פעיל ותוסס. שש ליטול על עצמו אתגרים. לא היציבות היא משאת נפשו, כי אם המאבק המתמיד. מוכן הוא להעפיל לגבהים, אך מוכן הוא גם להסתכן בנפילה למעמקים. מלכות ישראל, מלכות בית דוד, נמשלה ללבנה. לעִתים היא מתמלאת ונשלמת ולפעמים היא הולכת ונחסרת. זוהי דמותו של דוד מלך ישראל. הוא המבטא את גורלו של העם בעולם הזה: גורל של מאבק מתמיד, רצוף כשלונות והצלחות, מעלות ומורדות; אך אף פעם אינו נופל לגמרי. "דוד מלך ישראל חי וקיים". כמו הלבנה, כך היא מלכות ישראל. ברגע שבו היא מגיעה לשיא נפילתה וחסרונה, מגיע המולד החדש, שמכוחו היא הולכת ומתחדשת.

    המהר"ל מפראג מביע את אותו רעיון ביחס לחג החנוכה. התאריך של היום הראשון בבריאת העולם – בו נברא האור על פי הפשט – הוא כ"ה באלול. מיום זה, בו היום והלילה שווים, הולך האור ופוחת, הולך היום ומתקצר במשך שלושה חודשים תמימים, עד כ"ה בכסלו. כ"ה בכסלו הוא היום הקצר ביותר והאפל ביותר בשנת החמה. אך זהו היום בו מתהפך כיוונו של התהליך, ובו בזמן מתחיל היום להתארך ואורו מתרבה. על כן באים נרות החנוכה להאיר לנו דווקא בשיא האפילה של החורף ובשיא האפילה של סוף החודש. על כן סדר ההדלקה של נרות החנוכה הוא "מוסיף והולך", עד אשר יפוח היום ונסו הצללים, ופגימת הלבנה תתמלא מבלי לשוב ולהיפרץ.

"את אחיי אנוכי מבקש"

אחד האסונות המלווים את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלו הוא חטא השנאה בין האחים – החל מפרשת מכירת יוסף, המשך בפילוג המלוכה בימי ירבעם, דרך שנאת החינם ומלחמות האחים שהחריבו את הבית השני ועד ימינו אלה (ומעניין, שרוב האירועים מתרחשים בצפון השומרון...).

    רבנו בחיי, בדברים חריפים, מטיל משהו מן האחריות על יוסף עצמו. וכך הוא כותב (לז, לא; לח, א):

והחטא שנמצא עליהם המפורש בעשרה הרוגי מלכות (=שנהרגו על ידי הרומאים, כעונש על חטא מכירת יוסף), הוא זה שהם היו סיבת המכירה. וגדולי עולם כמותם ראויים להיענש... ומה שהיו עשרה הרוגי מלכות, והאחרים בעלי המעשה לא היו אלא תשעה, שהרי ראובן לא הסכים עמהם – יש לומר לפי שגם יוסף חטא, כי חטא האחים בו, הלוא הוא היה הסיבה כשהיה משתרר על אחיו הנכבדים הגדולים ממנו...

הבחנה ידועה היא בין 'אשם' לבין 'אחראי'. האשם הוא האדם שעשה מעשה אסור וגרם בכך לפגיעה חמורה. אולם לצדו של ה'אשם' יכול להיות גם 'אחראי'. האחראי לא עשה מעשה אסור, אולם בהיותו בעל בחירה חופשית, יכול היה לנהוג אחרת ולשנות – לפחות במידה כלשהי – את מהלך הדברים. אמנם הוא לא יוכל להאשים את עצמו בחטא של ממש, ולפעמים נראה שגם לא היה מודע למשמעות של בחירתו. אולם כאשר הוא לוקח את האחריות, יכול הוא להפיק לקחים ולהשפיע לפחות על העתיד, בבחינת "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן". ואנו, נבקש ללמוד את הפרשה מנקודת מבט זו, הצופה אל אחריותו של יוסף להידרדרותה של מערכת היחסים במשפחה.

     "יוסף בן שבע עשרה שנה, היה רועה את אחיו בצאן". לא 'עִם אחיו' – מילה המבטאת שייכות והזדהות, אלא "את אחיו", כביטוי לקרבה מעשית שאין בה מן הקרבה החברתית. "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה". בניגוד לבני לאה, שהרחיקו את בני השפחות, הוא מקרב אותם. חרה לו "הפער החברתי" במשפחה. בעוד שבני לאה ראו את בלהה וזלפה כ'שפחות' הוא הגדיר אותן כ"נשי אביו". אולם הדבר לא התקבל בברכה. כלפי בני השפחות היה זה קשר מעשי  ("את") שלא גרר בעקבותיו קשר חברתי של ממש ('עִם'), וכלפי בני לאה היתה זו קריאת תיגר על דרכם. גם אלה וגם אלה קלטו את התנהגותו כהתנשאות. רגישותו המוסרית של יוסף הביאה אותו לבקר את אחיו באוזני אביו, ולפרש את התנהגותם לרעה, "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם", ובכך גבר הקרע במשפחה.

    יעקב זיהה את מעלותיו התרומיות של יוסף, ואהב אותו יותר מכל אחיו. האחים, שעדיין ראו את יוסף כאח ("ויראו אחיו... מכל אחיו...") החלו לפתח כלפיו יחס שלילי עוד יותר, עד כדי כך שכל ניסיונותיו להתקרב אליהם ולקרבם אליו נתקלו בחשדנות גוברת. "ולא יכלו דבְרו לשלום". וכך מפרש הרש"ר הירש: 

לא יכלו לשאת את דבָרו לשלום, לא יכלו לסבול כאשר דיבר אתם בידידות. במקום שיש ידידות, שם אין מקפידים על כלום. במקום שיש מתיחות, שם מקפידים על הכול, ודורשים לגנאי דווקא גינוני ידידות.

יוסף לא מוותר על האחווה, ופועל בדרך אחרת. את חלומו הראשון הוא ממהר לספר לאחיו. מצדו, היה זה ביטוי לקשר אינטימי הקיים רק בין אחים קרובים; אולם באווירה החשדנית ששררה, השיג את המטרה ההפוכה עוד בטרם פירט את החלום. "ויוסיפו עוד שנוא אותו". אך יוסף לא מוותר, ומבקש את ההקשבה: "שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי". ואכן תוכנו של החלום פותח באמירה של שיתוף וחיבור בין האחים. "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה". וכך מבאר הרש"ר הירש:

בחלום לא היינו כה נבדלים, היינו מאוחדים בעבודה... גם אני הייתי מוכן לתת את אלומתי הקטנה לערימה הכללית הגדולה.

מה שקרה אחר כך – אומר יוסף לאחיו – לא ממני הוא, אלא מן המציאות. המציאות קוראת לי להנהיג ולהוביל למרות שמצד עצמי אני שמח לוותר על השררה:

אך האלומה סירבה, היא קמה וגם ניצבה, סירבה להיאסף אל הערימה הכללית בתווך. ולא עוד, אלא אלומותיכם קרבו אל אלומתי, הקיפו אותה והשתחוו לפניה.

אולם האחים מבינים את הסיפור בדרכם שלהם. "המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו?!". עמידתה הזקופה של האלומה נתפסה אצלם כביטוי אילם להתנשאות ולמשאת נפש מאיימת, אמירה סמויה, שאמנם נמסרת באילמות, אך סופה להוביל לאלימות. וכתוצאה מכך – "ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו".

    בהמשכה של הדרך קורא יוסף את הקריאה המהדהדת: "את אחיי אנוכי מבקש", אולם האחים כבר לא המתינו לו. "נסעו מזה" – "הסיעו עצמן מן האחווה". או אז, את כל נסיונות ההתקרבות וכל ביטויי האחווה לא ראו אלא כמעשה של נוכל. "ויתנכלו אותו להמיתו".

    התיקון הראשוני יבוא בפרשות מקץ-ויגש. השלב הבא של התיקון – במותם המזעזע של עשרה הרוגי מלוכה. והשלב האחרון – החיובי – זמנו הגיע בדורנו, כדברי מרן הרב קוק זצ"ל:

ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו בעוון שנאת חינם, כך נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, בזכות אהבת חינם...

בחזרה לדף הבית של האתר