יום רביעי, 11 בנובמבר 2015

אקטואליה: תרבות


עזריאל אריאל

"רואים את הקולות"


(היחס אל הטלוויזיה כמכשיר)




שאלת היחס אל מכשיר הטלוויזיה מעסיקה רבות את ההורים ואת המחנכים. בדרך כלל מתמקד הדיון בשאלת התכנים המופיעים בו. מהו הגבול המותר בתחום הצניעות? האם יש נזק בצפייה בסרטים אלימים? האם מותר לראות תכניות בידור ריקות מתוכן? אך לא בשאלות אלו - עם כל חשיבותן - נעסוק הפעם. במאמר זה ננסה לברר את ההתייחסות אל הכלי עצמו, לאחר שנפתור את בעיות התוכן על ידי יצירת ערוץ תקשורת "משלנו". האם נכון יהיה להשתמש בטלוויזיה כדי להעביר מסרים חיוביים ברוח התורה, או שמא יש בעיה גם בכלי עצמו?

פסיביות ואקטיביות


ידוע שהישיבה מול מכשיר הטלוויזיה שונה מקריאת ספר, למשל, או מהאזנה לתוכנית מוקלטת. גם הקריאה וגם ההאזנה - הן פעילות. הספר אינו נותן את הקולות. גם לא את המראות. הוא נותן רק את הסיפור, כאשר הקורא צריך להשלים בדמיונו את מה שאינו רואה ואת מה שאינו שומע. הסרט, לעומת זאת, נותן לצופה את הכל, הן את המראה והן את הקול. ואכן מחקרים מראים שרמת הפעילות של המוח בשעת צפייה בסרט טלוויזיה - נמוכה ביותר.

    לא נוכל לקבוע את ההתייחסות הערכית לשאלה זו מבלי להתבונן בתורת החיים. תרי"ג מצוות ישנן בתורה. 248 מתוכן הן מצוות עשה. 247 מהן - מצוות של עשייה: במעשה, בדיבור או במחשבה. אדם מישראל צריך להיות פעיל ויוזם, ולא מי שמקבל מסרים מבחוץ כשהוא פסיבי. אמנם יש מצוות מסויימות שאדם יכול לקיים גם בשמיעה, כמו: תפילה, ברכות וכדו'. אבל התוכן שלהן אינו השמיעה עצמה. את המצוות הללו מקיים האדם מדין "שומע כעונה", דהיינו: המקשיב הקשבה פעילה נחשב כאילו אמר את המילים בעצמו. אם כן, האמירה הפעילה היא העיקר. ועל כן גם השומע דברי תורה מברך "לעסוק בדברי תורה". כי גם כאשר הוא שומע, הוא עדיין צריך לחשוב על הדברים ששמע ולבחון אותם, ורק אז לקבל. לאדם מישראל לא מתאימה קליטה פסיבית לגמרי של מה שהכין הזולת, כמו ישיבה על הכורסה מול מסך הטלוויזיה.

הסרט לעומת השופר


מצוה אחת יוצאת מכלל זה: השופר. התוכן של מצוה זו הוא דווקא "לשמוע קול שופר". ולכן, מי שתוקע בשופר אבל לא שומע את קולו - אינו יוצא ידי חובתו. מצוה זו היא היחידה בתורה, שעניינה הוא דווקא לשמוע ולקבל בלי לעשות דבר. השוואת שמיעת קול השופר לצפייה בסרט יכולה ללמד הרבה על שני הדברים גם יחד.

    הסרט - יש לו תוכן ברור. כולו מלא מילים וצלילים, מראות וצבעים, עד שלא נותר לצופה מה ליצור בעצמו. קולו של השופר - לעומתו - סתום הוא עד מאד. אין כאן מילים. אין כאן תכנים ברורים. יש כאן צעקה, טבעית ופשוטה, כמו בכי של תינוק שלא למד לדבר. כמו משחק של ילד שעוד לא למד לנגן. ממילא נדרש השומע להשלים בעצמו את המשמעות של מה ששמע. כתוצאה מכך, כאשר אנו מקשיבים לקול השופר, אין אנו מקבלים מסרים ותכנים ברורים מן החוץ. קול השופר מחריד אותנו, וקורא לנו ללמוד להקשיב לעצמנו, לטבע הפשוט והבריא שלנו. בשמיעת הקול היוצא מן השופר מדמה האדם כי הוא שומע את הזעקה של נשמתו, הרוצה להתגבר על כל המכשולים ולחזור ולמצוא את הקשר אל בוראה. הצופה בסרט - לעומתו - נפגש עם מה שהמפיק בחר להביא אליו מן החוץ.

    ועוד הבדל: תקיעת השופר - קצרה היא. כל סדר התקיעות אינו נמשך יותר מאשר מספר דקות. לפני השמיעה - ואף לאחריה - האדם מלא פעילות של תפילה. הסרט - לעומתה - יכול להיות ממושך. וגם לפניו וגם לאחריו אין כל פעילות, מלבד לחיצה קלה על השלט האלחוטי...

כוחה של השמיעה


הבדלים אלו מחפים על הבדל עמוק עוד יותר. הטלוויזיה - כשמה כן היא - עיקרה הוא הצד הוויזואלי, הראייה. השופר - לעומתה - עיקרו הוא השמיעה. שני חושים אלו - הראייה והשמיעה - מאפיינים את ההבדל העמוק שבין תרבות ישראל לבין תרבות הגויים[1]. תרבות יוון העמידה בראש את התכנים הוויזואליים: הפיסול, התיאטרון ועוד. המעיין בתנ"ך יראה שהתרבות הישראלית היא בעיקרה אקוסטית-שמיעתית. הנגינה היא האמנות הבולטת ביותר שם, הן בבתי המשתה והן, להבדיל, בבית המקדש, הן אצל בני הנביאים המבקשים השראה לנבואה והן במזמורי התהילים. האמנות הפלסטית - מקומה נפקד, ולא היה לה ביטוי אלא בבית המקדש, שהוא הוא היה "נויו של עולם", ואכמ"ל.

    הבדל תרבותי זה מאפיין גם את דרכי החשיבה השונות בין עם ישראל לבין עמים אחרים. כאשר אדם רואה אדם אחר - אין הוא רואה את אישיותו. מה שנראה לעיניים הוא רק העור העוטף את הפנים. המבט החזותי על העולם - תופס את המעטפת, את שטח הפנים. הראייה אינה יכולה לחדור אל מה שמעבר לרובד השטחי. השמיעה, לעומתה, אינה פוגשת את המעטפת, אלא את מה שבפנים, את התוכן, את המשמעות.

    כך גם פועלת החשיבה של האדם: ההבנה האנושית - אין בכוחה אלא להציג "הגדרות" - אשר כשמן כן הן: מפגישות את האדם אם המסגרת החיצונית של העצם, אשר אותו לא יוכל להבין. כי אין בכוח האדם להבין את "הדבר עצמו", וכל אשר יוכל אינו אלא לעמוד על התופעות הפוגשות את החושים. מסיבה זו אומר ה' למשה "כי לא יראני האדם וחי". כלומר, עיני השכל אינן מסוגלות להבין את ה' ואת דרכיו. ואם ישאל השואל, כיצד יוכל האדם מישראל להידבק בבוראו? על כך עונה התורה במקום אחר, ואומרת: "שמע ישראל, ה' א-להינו ה' אחד". אכן המפגש של האדם עם הבורא אינו בעיני השכל, המתיימרות להגדיר את מה שאינו ניתן להגדרה. כוח אחר יש לו לאדם: השמיעה. "שמע ישראל". השמיעה אינה פוגשת את המעטפת אלא את המהות. היא לא מתיימרת להבין אותה אלא לחוות את קיומה. זהו היחס של האדם מישראל על בוראו. הוא איננו מבין אותו. אך הוא חווה את קיומו יום יום ושעה שעה[2].

    לאור זה נוכל להעמיק את ההתייחסות אל סרט הטלוויזיה. כל זמן שהסרט המעמיד במרכז את המראה, הוא נאלץ להציג את התכנים בצורה שטחית. הדרך להעברת תכנים בצורה מעמיקה מחייבת ויתור על הפופולריות, ודורשת דווקא פנייה אל כוח השמיעה, ללא שימוש בהמחשה חזותית.

קול ה' בהר-סיני


מקור נוסף להתייחסות אל הסרט ניתן לראות במעמד הר-סיני. ניתן לדמות את המעמד למין "הפקה טלוויזיונית א-להית" המשתמשת באפקטים אור-קוליים חזקים ביותר: "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאד... והר סיני עשן כולו... ויעל עשנו כעשן הכבשן...". הנה לפנינו שימוש באמצעים ויזואליים חזקים כדי להעביר לעם ישראל את האמונה בה'.

    אך טעות תהיה בידינו אם נשים את הדגש על המסרים הוויזואליים של המעמד. המראות הגדולים: האש, העשן, הברקים - לא היו אלא תפאורה. הם עצמם לא הראו כלום. הם רק יצרו את הרקע לדבר עצמו. התוכן עצמו הועבר אך ורק באמצאות הקול. "משה ידבר והא-להים יעננו בקול... וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמור". ואכן לימוד האמונה היה דווקא בשמיעה. אמנם הקב"ה אומר "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן", אך זאת לא בשביל המראה אלא "בעבור ישמע (!) העם בדברי עמך", ודווקא מתוך כך יתקיים "וגם בך יאמינו לעולם".

    אך דווקא עוצמתו של מעמד הר-סיני היא המלמדת על חולשת האמצעים הוויזואליים לחינוך הציבור. לא עברו אלא ארבעים יום, והעם בחר לו אמצעי ויזואלי אחר: עגל הזהב... לא מקרה היה זה. במעמד הר-סיני היה עם ישראל פסיבי לחלוטין. פסיביות זו נמשכה גם במשך ארבעים היום הבאים, כאשר העם ממתין בחוסר מעש לשובו של משה מן ההר. מצוות מעשיות, אתגרים אינטלקטואליים ומעשיים - עדיין לא ניתנו לו. ומה יעשה ולא יחטא?

    לכן, כאשר ניתנו הלוחות השניים, ביום הכיפורים, הנתינה לא לוותה באמצעים אור-קוליים מרשימים. התורה ניתנה אז בחשאי ובצינעא. ומיד למחרת היום מקהיל משה את העם ונותן לו אתגר מעשי - בניית המשכן, ואתגר עיוני - לימוד חוקים ומשפטים.

    מסיבה זו, כאשר משה רבינו חוזר ומתאר את המעמד בספר דברים, הוא מדגיש שוב ושוב את ההיבט האקוסטי-השמיעתי שלו בניגוד להיבט החזותי: "וידבר ה' אליכם מתוך האש. קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול... ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש".

קול הנבואה


יוצא אחד מכלל זה רואים אנו בתורה: הנבואה. הנבואה היא התגלות א-להית במראה החזון. הנביא נקרא "רואה", וכל דברי הנבואה מלווים בתיאורים חזותיים צבעוניים ומפורטים. האם אין מקום ללמוד מן הנבואה שדווקא הראייה היא הדרך העדיפה להעברת מסרים גדולים ותכנים עמוקים?

    בראשית הדברים יש להבחין הבחנה חדה בין הנביא "הרואה" את חזון הנבואה לבין הצופה בסרט: הנבואה היא אמנם פסיביות, אבל כלפי מי היא מופנה? - כלפי רבונו של עולם, שהוא "מפיק הסרט הסרט הנבואי" (בלשון ציורית).

    מתוך כך, הנבואה אינה מסתיימת בחזון לבדו. היא צריכה לצאת אל הפועל בשליחות נבואית מעשית, ב"ניב שפתיים" - דהיינו: קול. צופה הסרט, לעומת זאת, עומד פסיבי כלפי מפיק שאינו אלא בשר ודם, ואף אינו יוצא מן הצפייה עם שום משימה פעילה אל החיים.

    יתירה מזאת. חזון הנבואה אינו מראה תכנים. אין הוא מראה אלא סמלים. את התכנים, את המשמעות - צריך הנביא "לשמוע" מבין השיטין של המראה. הראייה הנבואית - מיוחדת היא. הנביא רואה את המראה, אך מבין שהמראה אינו אלא תפאורה או מעטפת חיצונית. גדולי הנביאים הבינו את המשמעות בעצמם. הנביאים האחרונים נזקקו למלאך שיבאר להם את משמעות החזון. על כן הנבואה איננה ראייה גרידא. היא הקשבה אל מה שמעבר לנראה. אצל הנביא מיטשטש ההבדל שבין החושים, ומתקיים בו מה  שנאמר במעמד הר-סיני: "וכל העם רואים את הקולות". גם כאשר הוא רואה - הוא יודע שהמדובר רק במסגרת החיצונית, ובעצם הוא שומע את המשמעות הפנימית.

שימוש מושכל בסרט


מתוך כל הדברים הללו נוכל להציג גישה נכונה אל סרטי הטלוויזיה. אם אדם יושב באופן פסיבי וצופה בסרט אחר סרט - טובים ככל שיהיו - מבלי לעצור כדי לחשוב ולהעמיק, לעשות ולבצע לא זו הדרך הראויה. דרך זו מזמינה עצלות ובטלנות בעולם המעשה, שטחיות ורדידות בעולם המחשבה. סרט טוב הוא סרט אשר אינו מתיימר "להאכיל את הצופה בכפית" אלא לעורר אותו למחשבה מעמיקה, ואינו אלא מכשיר לפיתוח דיון רציני. סרט טוב לא בא להביא את הצופה לקבלת דעתו של הבמאי אלא לסייע לו להקשיב לעצמו ולהבין יותר את מה שבלבו פנימה. צופה נבון הוא אדם אשר אינו מתמכר לצפייה בסרטים אלא משאיר לעצמו רווח למחשבה ולעשייה לאחר כל סרט. זהו השימוש המושכל בטלוויזיה: מעט כמות והרבה איכות, מעט צפייה והרבה הקשבה, מעט ראייה והרבה מחשבה, מעט פסיביות והרבה פעילות. זוהי הדרך "לקדש" את המכשיר ולעשותו לכלי רב תועלת לפרט ולחברה[3].

  








[1]     ראה מאמרו של ד"ר ישראל אלדד ז"ל: "תרבות הראייה ביוון והשמיעה בישראל" בספרו "הגיונות יהודה".
[2]     עי' בהרחבה בספר "קול הנבואה" להרב הנזיר זצ"ל.
[3]     ראה מאמרו של הד"ר דניאל שליט "הכלי והמסר" בספרו "שיחות פנים".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה