אקטואליה: ארץ ישראל

האמירה המוסרית של ההתיישבות ביש"ע

*   פורסם ב'נקודה' בשנת תשס"ב

אחת השאלות שהעלינו במאמרנו הקודם ("להגדיר מטרת על" – "נקודה" 249) היא האמירה המוסרית של ההתיישבות ביש"ע. מהי תפיסת המוסר שאנו מבטאים בישיבתנו במקום בו אנו יושבים תוך מאבק מתמיד עם השכנים הערביים? ואכן, מבחינה הסברתית מוצאים אנו את עצמנו כאשר ידינו על התחתונה בשאלה זו. לצערנו, נדבקה לרעיון שלמות הארץ תדמית של חוסר מוסריות. כביכול, עומדים שני מחנות במאבק הפוליטי: המחנה המעלה על נס את הערכים הלאומיים, ובראשם את שלמות הארץ, ומנגד, המחנה המעלה על נס את הערכים ההומניים-ליברליים-אוניברסליים, דהיינו: מוסר מתקדם, ובראש כל אלו – ערכו של ה"שלום". אולם מבט מעמיק יותר יגלה כי לא ויכוח בין לאומיות לאומנית-פשיסטית לבין מוסריות צרופה ניטש כאן, כי אם ויכוח עמוק בין שתי תפיסות של מוסר, אשר הראשונה היא מוסר יהודי מקורי, ואילו השנייה אינה אלא מוסר נוצרי בלבוש מערבי-חילוני. ההתיישבות ביש"ע, אולי ללא מודעות מספקת, מבקשת לשאת את דגל המוסר היהודי, ואכן זהו אחד מייעודיה.

    היריעה – רחבה עד מאד, ולא ניתן להקיף אותה במאמר בודד תוך התייחסות לכל היבטיה. מאמר זה יעסוק בנקודה אחת, אשר דרך העיסוק בה יכול להקרין על היבטים רבים אחרים של השאלה המוסרית. עוד עלי לציין, כי חלקו הגדול של בירור זה מתבסס על ספר נדיר, ספר חובה לדורנו, שנתחבר על ידי רב כמעט עלום שם שחי באיטליה לפני כמאה שנה. כוונתי לספר "בשבילי מוסר", מאת הרב אליהו בן אמוזג, רבה של ליוורנו, המוקדש להשוואה דקדקנית ומעמיקה של מוסר היהדות מול ה"מוסר" הנוצרי.

כוחו של איפוק מול ערכו של הכוח

באופן עקבי דורשים עמי אירופה מכאן, והשמאל הישראלי מכאן, לנהוג באיפוק כלפי האויב. דווקא עתה, כאשר השלב הראשון של מבצע "חומת מגן" נמצא מאחרינו, הגיע הזמן לחשוף את המסווה מעל פניה של קריאה זו, ולהבין כי לא צמחה בחלל ריק. שורשיה עמוקים, בני אלפיים שנה, מתורתו של ה"משיח" מנצרת. הנצרות היא זו שהעלתה על נס את האהבה לכל, גם לרשעים ולפושעים, את הרחמים על כולם, גם כלפי האויב המסוכן ביותר, ואת הסלידה מכל אלימות, גם אם היא הכרחית וצודקת. על כן הטיף "אותו האיש" למי שספג סטירה על לחיו האחת, לעשות חסד עם הרשע ולהגיש לו את הלחי השנייה, באומרו: "האיש אשר הכך בלחי ימינך, הושט לו לחי שמאלך; ואשר אחז בטליתך תן לו גם חלוקך".

    וזאת עלינו לדעת, כי שלושה הם עמודי התווך של התרבות המערבית: האחד הוא היהדות – אשר רעיונותיה נקלטו באירופה כולה באמצעות הנצרות. השני – הוא תרבותן של יוון ורומי העתיקות. והשלישי – תכונותיהם הטבעיות של השבטים הברברים אשר פלשו לאירופה לפני אלף וחמש מאות שנה, ואשר הם הם אבותיהם של עמי אירופה הנוכחיים. מיוון ומרומי לקחה התרבות המערבית את סדרי השלטון והמשפט, את החשיבה הרציונלית, ומתוך כך – את החשיבה המדעית. מן היהדות לקחה תרבות זו את המוסר. אולם לא את המוסר היהודי המקורי למדו אבותיהם מאבותינו, כי אם את המוסר הנוצרי, שלקח מן היהדות רק חלק מערכיה המוסריים, ואת אותו חלק פיתח וטיפח. החלק השלישי חורג ממסגרת המאמר, ועל כן לא נרחיב בו.

    במה דברים אמורים?

לעשות צדקה ומשפט

שניים הם עמודיו של המוסר היהודי: הצדק, מצד אחד, והחסד, מצד שני. כך נאמר על אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". הצדקה היא הביטוי למדת החסד, ומכוחה ינהג האדם במידת הרחמים והוותרנות, לתת עזרה לכל נזקק, חלש ומסכן, למרות שאינו יכול לטעון לזכות כלשהי. המשפט, לעומת זאת, מדוייק הוא. מבקש הוא לברר מיהו הצודק. סיסמתו היא: "ייקוב הדין את ההר". הצדק אף אינו סולד מאלימות. אם נעשה עוול, יוקיע אותו הצדק אף אם אין בו שמץ של אלימות. ומאידך גיסא, אם יש צורך להביא את הרשע על עונשו ולהשיב את הצדק על כנו, לא יירתע המשפט מהפעלת כוח הכרחית.

    ואכן, ברמה המוסרית העקרונית, היהדות אינה שוללת לחלוטין את השימוש באלימות! היהדות מתנגדת בחריפות רבה לעוול, לאי-צדק, אך לא להפעלת כוח כשלעצמה. אם האלימות משרתת את העוול – הרי היא מגונה לחלוטין בגינוי כפול: הן מצד העוול שנעשה והן מצד האלימות הפראית ששירתה אותו. אך אם הפעלת הכוח באה כאמצעי הכרחי להגן על הצדק – אין בה כל פסול. להיפך, אם אכן היא הדרך ההכרחית להשכין את הצדק, חיובית היא עד מאד.

    המוסר היהודי אינו מבחין בין פגיעה אלימה לפגיעה שאינה אלימה. ולדוגמא, כל המעיין בדברי ה"חפץ-חיים", יודע שלשון הרע – למשל – הוא איסור הלכתי חמור הרבה יותר מאשר חבלה גופנית. הלבנת פנים – שיש בה "אבק רציחה" – חמורה הרבה יותר מאשר מכה מכאיבה. (גם הפתגם העממי אומר: "מכה – עוברת, מילה – נשארת"). לעומת זאת, אדם, העומד להגן על זכויותיו הצודקות – אינו צריך להתנצל על כך, גם אם הוא מגן עליהן בכוח הזרוע מפני מי שבא לפגוע בהן שלא כדין.

    השקפה זו – של היהדות – שונה בתכלית מן הנורמות המוסריות המקובלות בעידן שבו אנו חיים. התרבות המודרנית – שמקורה בנצרות – אינה פוסלת פגיעה באדם, כל זמן שאינה פגיעה גופנית. אמצעי התקשורת, למשל, אינם מוגבלים כמעט בפגיעה בשמו הטוב של האדם. הטחת עלבונות, לשון הרע ורכילות, הוצאת שם רע ושאר דרכים של אלימות מילולית הפוגעות בכבודו של האדם – הן נורמות מקובלות בחברה. מועטה מאד החקיקה המגבילה את התופעות האלו, וגם במידה שבה ישנה חקיקה כזאת, אכיפתה מוגבלת ביותר. הענישה המקובלת ביותר בדורנו היא עונש המאסר. עונש זה – אמנם אין בו פגיעה ישירה בגופו של האדם, אבל פגיעתו הנפשית באדם ובמשפחתו – קשה הרבה יותר מאשר ענישה גופנית. בהיבט נוסף – הנורמות החברתיות מגבילות ביותר את זכותו של האדם להפעיל כוח לשם הגנה עצמית, ואף מגבילות את מערכת המשפט בהפעלת כוח לשם יישומו של הצדק בחיים.

הנהגה הא-להית

ההנהגה המוסרית המעלה על נס את הצדק ואת המשפט, לא פחות מאשר האהבה ואת הרחמים, מקורה בהנהגה הא-לוהית. לא כאן המקום להאריך בנקודה זו, שכל ספרי הנביאים עוסקים בה בהרחבה. לדוגמא ניקח את שירת הים. מלאה היא שירת הים בביטויים הנראים של כוחניות, ואולי אף של אלימות. הביטויים: "כוח", "גאון" "עריצות" וכדו' – במונחים שונים ובהטיות דקדוקיות שונות – חוזרים על עצמם שוב ושוב. ואילו ביטויים של חסד, אהבה ורחמים אינם מופיעים בה כלל ועיקר.

    התייחסות לכך נמצא במדרש המובא בילקוט שמעוני (פר' בשלח רמז רמ"ג, בשם "מדרש אבכיר"):

בשעה שיצאו ישראל ממצרים, עמד שר של מצרים ונשתטח לפני הקב"ה. אמר לפניו: ריבונו של עולם! במידת הרחמים בראת עולמך, ואתה מתגאה בחוזקה (=באלימות)?

מיד קרא הקב"ה לכל שרי האומות, והיה מסדר לפניהם כל המאורע. אמר: שפטו נא ביני ובין זה... אמר לפניו: ריבונו של עולם! הדין עמך, ועמך האמת. אלא אם רצונך, תושיע את ישראל ולא תאבד את מצרים.

כיון שראה מיכאל ששרי האומות מלמדין סנגוריא על מצרים, רמז לגבריאל וטס למצרים טיסה אחת, ושמט לבנה עם טיטה (=הטיט שלה) ותינוק אחד מת ששקעוהו בבנין. עמד לו לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם! בזה ענין שעבדו בניך. כיון שראתה מידת הדין, אמרה: עשה דין לבניך במצרים, שרובן חייבין. מיד טבעו מצרים...

השר של מצרים תבע רחמים. הן מדת החסד הא-להית היא על כל ברואיו, הן יהודים והן שאינם יהודים, הן רעים והן טובים; ומי ימנע ממנו לגאול את עמו מבלי לפגוע קשות במצרים? התשובה המוסרית באה מצד מידת הדין ושאיפת הצדק. על החוטא לבוא על עונשו. ויתור – פירושו אי צדק. רחמים כאן – פירושם מתן לגיטימציה למעשי עוול נוספים. ענישת המצרים – פירושה הופעת מידת הצדק בעולם.

    הנהגה א-להית זו – המשתמשת באלימות למען הצדק – באה רק לאחר משפט מדוקדק, בו מונחים השיקולים לכאן ולכאן על כפות המאזניים, וא-לוהי הצדק בוחן את הדין ומוציא אותו לאמיתו. כוח זה – העומד לשירותו של הצדק, כוח הבא לממש את המשפט – חותם המוסריות הצרופה מונח בו. לעומת זאת, כל פגיעה, אם אינה עומדת במבחן מדוקדק של צדק ומשפט – פסולה היא מכל וכל, גם אם אין בה אלימות פיסית במובן המצומצם של המילה.

בין יעקב לעשו

הטענות שמביא המדרש בשם השר של מצרים המבקש רחמים על עם של רשעים ופושעים – טענותיה של הנצרות הן, שאינה רואה את הצדק כערך, ושוללת כל הפעלה של כוח כדי להשיגו. לדעתה, מה שנדרש הוא ויתור מתמיד, אפילו לרשע. מן הסיבה הזאת, התנגד האפיפיור הקודם למלחמת המפרץ, והטיף לוותר לרשע מבגדד כדי לא להפעיל אלימות, חלילה. יהודים שהלכו באותה הדרך, כמו מרטין בובר, קראו לחון את אדולף אייכמן ימ"ש, ועוד בשם "המצפון היהודי"...

    היהדות לא התיימרה מעולם לשלול לחלוטין את השימוש בכוח. יש ביהדות מלחמת מצוה, הן לכיבוש הארץ והן לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם. יש בה זכות מלאה להגנה עצמית. אולם יחד עם העמידה התקיפה על התביעה לצדק, יש בה תביעה לא פחותה לחסד ולרחמים. מאז ומעולם ידועים היו אבותינו בהיותם אנשי חסד, ואף "מלכי חסד". מי לנו בולט יותר מאשר אברהם אבינו, אשר קם ממיטת חוליו כדי לארח כיד המלך שלושה אלמונים, הנראים כערבים המשתחווים לאבק שברגליהם, ואף חיפש כל דרך לחמול על אנשי סדום ולהמיר את הפיכתה באש וגופרית למהפכה רוחנית וחינוכית. רק לאחר ששוכנע שאין סיכוי למהפכה כזאת, נאלץ להשלים עם גזר הדין הנורא. עמנו כולו, לדורותיו, היה ידוע בעולם כולו כעם רחמן ועושה חסד, הן לבניו והן לבני עמים אחרים. דווקא ההבחנה בין שני ערכי המוסר: הצדק והחסד, היא המאפשרת למידת החסד לבוא לידי ביטוי שלם בכל מקום בו אינה סותרת בעליל את ערכי הצדק.

בין צדק לחסד

לא קלה היא דרכה של היהדות. קל הרבה יותר לחשוב באופן חד-ממדי, ולשפוט את כל מעשינו על פי ערך אחד ויחיד: חסד או צדק. האתגר לאחוז בשני ערכים שלעתים מובילים לכיוונים מנוגדים ולהכריע באיזון נכון ביניהם – קשה הוא עד מאד ליישום. מתוך כך נמצאו בהיסטוריה שלנו אלה שהיו בבחינת "מרחם על אכזרים" לצד אלה שנכשלו בבחינת "אכזרי על רחמנים".

    המשפט העברי – אף הוא הולך בדרך כפולה. אחת ההנהגות שייחדו את משפטו של דוד מלך ישראל היתה כפילות ערכים זו. אם עשיר נמצא צודק בדינו, לא היטה דוד את הדין לטובתו של העני. המשפט נפסק על פי הצדק, לטובת העשיר במקרה זה. אולם אז היה דוד מוציא את הכסף מכיסו ונותן לעני, כדי שיוכל לפרוע את חובו. מידת הדין לא לקתה כלל ועיקר, אולם גם מידת החסד לא יצאה נפגעת. כך גם בדין הפלילי. אדם שנגזר דינו למיתה (רוצח, למשל), הוצא להורג בדרך הרגישה והמתחשבת ביותר, תוך זהירות מופלגת מפגיעה מיותרת בגופו וברגשותיו. "ואהבת לרעך כמוך" – אומרת הגמרא במסכת סנהדרין – "ברור לו מיתה יפה". גם עונש המלקות, הקיים במשפט העברי, מתבצע על ידי אנשים "יתירי חכמה וחלושי כוח", ו"כיון שלקה, הרי הוא כאחיך". משמעות הדבר – אחת היא: הצדק מתבצע, אולם מתוך התחשבות מרבית במי שנדרש לשלם את מחירו.

    מתוך כך, ה"פשרה" במשפט העברי איננה מתיחה פרגמטית של קו האמצע בין שתי טענות, שכל אחת מהן צודקת בעיני מי שטוען אותה. הפשרה מביאה בחשבון מכלול שלם של שיקולים מעבר לצדק המשפטי הפורמלי והיבש. ביניהם – גם הרחמים על הצד המסכן והסובל. כך הורה האמורא רב לרבה בר רב חנן, שסבלים עניים שברו בשוגג את החבית שהובילו עבורו, שלא זו בלבד שעליו לוותר להם על תשלום הנזק, אלא שנדרש ממנו גם לשלם להם את שכר עבודתם (בבא מציעא פו, א). אולם מוסד ה"פשרה" לא היה הדין עצמו. הוא היה ה"לפנים משורת הדין". וודאי שלא השתמשו בו כדי להקל בדינם פושעים מועדים, ובכך לאפשר להם להמשיך ולפגוע בזולתם.

ההיסטוריה של אירופה

המציאות מוכיחה, שהאנושות לא עמדה באתגר הגבוה שהציבה הנצרות בפניה. במיוחד קשה היה לעמי אירופה, שמוצאם ההיסטורי הוא מן השבטים הברבריים שהחריבו את רומא העתיקה, לחיות על פי דרישות מוסריות כה תובעניות. הפניית כל היצרים האלימים כלפי היהודים שישבו ביניהם לא נתנה מספיק סיפוק לחיה שבאדם. ואכן ההיסטוריה של אירופה מלאה כולה במלחמות אין קץ ועקובות מדם בין העמים הנוצריים. מכיון שכך, ויתרה הנצרות – ובעקבותיה, התרבות המערבית – על הדרישה מן היחיד להימנע מכל פגיעה בזולת, ומן האומה – להימנע מקיום מלחמות. כל מאמציהן מוקדשים להביא לכך שהמאבקים בין בני האדם ישאו אופי יותר "תרבותי" ופחות "ברברי". זהו – ולא יותר - מקורה הפילוסופי של "אמנת ז'נבה".

    תסביך עמוק מלווה מאז את עמי אירופה. תרבותם הדתית שוללת את המלחמה, ואילו תרבותם הלאומית – מחייבת אותה. את הסתירה הפנימית תירצו באופן פשוט: על ידי הפרדת הדת והמוסר מן המדינה. הדת והמוסר – מקומם בכנסייה וברמה ההצהרתית. המלחמה והאלימות – מקומם בחיים הבינלאומיים. כך עברו על אירופה שתי מלחמות עולם עקובות מדם, שכמעט כל משתתפיהן היו אומות נוצריות שטבחו אלו באלו.

התסביך של המערב

סתירה פנימית זו, בין המוסר הדתי לבין המוסר הלאומי, מעיקה בהכרח על מצפונו של העולם המערבי, וממלאת אותו ברגשי אשם קולקטיביים. ואז, כאשר אין הם מסוגלים להסיק את המסקנות ולהכריע בין שתי הדרישות הסותרות, בוחרים הם להפנות את כל רגשי האשם כלפי האחר, הלוא הוא: העם היהודי.

    בסתר לבם יודעים הם עמי המערב מאין בא אליהם המוסר. מכירים הם את העם אשר הביא לעולם את התנ"ך, ואף הוליד את "אותו האיש". את כל מה שאינם מסוגלים לדרוש מעצמם, מבקשים הם לתבוע מן העם אשר ממנו למדו את הדרישות הללו. ממנו יתבעו להתרומם עדי פסגת המוסר הנוצרי. מאותו עם שרידי חרב, אשר מצא מרגוע לכף רגלו בלב המזרח התיכון העויין והאכזרי, יבקשו לממש את מה שלא הצליחו בעצמם. העם היהודי נדרש פעם אחר פעם לנהוג באיפוק כלפי אויביו, ולהושיט לרוצחיו את הלחי השנייה. לא יעזרו טענות ומענות. לא תעזור מערכת הסברה מקצועית. לא תועיל הצגה ברורה של הסכמים מופרים חזור והפר. מן העם היהודי – עם המוסר, עם התנ"ך – ידרשו לחיות על פי הנורמות המוסריות של הנצרות אשר ממנו יצאה ובו בעטה.

    זאת ועוד. מוסר הנצרות מעלה על נס את הרחמים. אין הוא שואל: מיהו הצודק? תחת זאת שואל הוא: מיהו המסכן? על כן, אין דבר המשפיע על דעת הקהל המערבית יותר מאשר מראות של סבל. ההקשר – אינו רלוונטי. אם בבוקר אירע פיגוע קשה בעיר ישראלית – לבו של העולם עם ישראל. ומיד בערב, כאשר מראים מסכי הטלוויזיה את העשן המיתמר מן המקומות שנפגעו בתגובה הישראלית – לבם עם עמי ערב. ההקשר – מי תוקף ומי מגיב, מי פתח במלחמה ומי מגן על חייו – אינו משנה. לא הצדק הוא הקובע, כי אם רגשי הרחמים הנכמרים בלב. הערבים למדו היטב את הסוד הזה, למן הילד מוחמד דורא שנהרג בצומת נצרים בתחילתה של המלחמה (כפי הנראה, מכדורי בני עמו) ועד לגופות המתגוללות במחנה הפליטים בג'נין.

    נקודה זו – עמוקה היא עד מאד. מדוע הסכימה דעת הקהל העולמית להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל, מעבר לאינטרסים הזמניים והמקומיים של כמה וכמה מדינות? האם הם את חזון שיבת ציון ביקשו לקדם? האם את העוול ההיסטורי של גזילת ארץ ישראל מעם ישראל ביקשו לתקן? לא ולא! נכמרו רחמיו של העולם על פליטי השואה, וביקש לתת להם בית ונחלה. אף ביקש העולם, אשר עמד על הדם בשנות האימה, לנקות את מצפונו על ידי הקמת מדינה לשרידי החרב. אולם משעברו חמישים שנה, ומדינת ישראל הפכה מעצמה צבאית וכלכלית – נתהפכו היוצרות. הצד הנראה מסכן הוא דווקא הצד הערבי. הוא הסובל עול כיבוש, כביכול. הוא הנאנק במחנות פליטים. הוא החלש והסובל. על כן לבו של העולם הנוצרי – שם הוא.

חובתנו על הארץ

שאלת זכותנו על הארץ נדרשת, מתוך כך, לבירור מחודש. דווקא לאורו של המוסר היהודי, התובע חסד לצדו של הצדק, מופנה כלפינו התביעה להתחשב בסבלו של הצד השני. דומני שהתשובה לך נמצאת בעיקרון שהוסבר לעיל. הצדק מתממש תוך התחשבות מרבית במי שמשלם את מחירו. הצדק הא-להי, כפי שהובע פעמים אינספור בתנ"ך הוא להשיב לעם ישראל את הריבונות על ארצו. תביעתו של הצד השני לריבונות על הארץ – נוגדת את הצדק. לא ניתן לקבל תביעה זו מבלי להמשיך את העוול ההיסטורי של גירוש העם היהודי מארץ חייו. נדרשים אנו להפריד בין העוול הלאומי לבין הטרגדיה האישית. ערכי החסד והרחמים יבואו א"כ לידי ביטוי ביחס הראוי אל התושב הערבי כפרט. אם רוצה הוא לחיות בביתו ועל אדמתו בשלוה, בכבוד ובביטחון – נכבד אותו ואת רצונו, כל זמן שהוא מוותר לחלוטין על כל שאיפה לשוב ולגזול מאתנו את נחלת אבותינו. אולם ברגע שהוא עומד על "זכותו" לערוך ניסיונות נוספים לפגוע בצדק – נתבעים אנו, מכוח המחוייבות שלנו לתיקונו של עולם, להעמיד בפניו קיר של ברזל. מורנו הרצי"ה קוק זצ"ל, שאנו מונים כעת עשרים שנה להסתלקותו, תבע את הריבונות המדינית על הארץ כולה; אולם עמד על כך שלא תפגע זכותו האישית "של מוסטפה ושל אחמד". הוא גם שמח להיפגש עם לאומנים ערבים; אולם בתנאי אחד: שיודו בפניו בכתב שלא לקחנו מהם את השלטון על הארץ. הפרדה זו, בין התביעה הלאומית לבין הזכות הפרטית, המקובלת כדבר פשוט על רובם המכריע של מתיישבי יש"ע, איננה רק כורח מציאות, כי אם נובעת מעומק תפיסתנו המוסרית.

ההסברה הישראלית

מקור הגמגום של ההסברה הישראלית – לאו דווקא מחוסר מקצועיות הוא בא, כי אם מבלבול מוסרי. לא ניתן להסביר את צעדי ההגנה של צה"ל על בסיס המוסר הנוצרי והמערבי, וודאי שלא על ידי הצגת תמונות זוועה של גופות נשים וילדים נרצחים. לא תהיה תפארתנו על ניסיון להיות יותר צדיקים מן האפיפיור, על פי קני מידה שאינם שלנו כלל ועיקר.

    יתירה מכך. חלקים גדולים בחברה הישראלית רואים את מדינת ישראל כחלק אינטגרלי מן העולם המערבי. וזאת, לא רק במובן של קשרים כלכליים ואחרים, אלא כחלק בלתי נפרד מעולמם התרבותי, הרוחני והמוסרי של עמי מערב אירופה ומדינות צפון אמריקה. שייכות תרבותית זו היא בשבילם כרטיס הכניסה למועדון המכובד של "האדם הנאור". על כן אין להם ברירה אלא לאמץ את מושגי המוסר הנוצרי- מערבי ולדרוש ממדינת ישראל כולה לנהוג על פיו. לכן זועמים הם על כל יהודי המנסה "לקלקל את ההצגה", ומכאן נובע חלק גדול מן העויינות כלפי מתיישבי יש"ע.

    כדי שמדינת ישראל תוכל הסביר את עצמה, עליה לשוב אל עצמה, אל המוסר המקורי של היהדות. על פי מוסר זה, צודקת היא מלחמתנו על קיומנו ועל ארץ אבותינו, אשר הונחלה לנו בתנ"ך. מתוך תפיסת מוסר זו – המעלה על נס את הצדק והמשפט, לא פחות מאשר את החסד ואת הרחמים – אין לנו להתבייש בפעולות ההגנה שאנו עושים, ואף לא בצעדי התגובה והנקמה, אשר הצדק מחייב את ביצוען. "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו". לא ייתכן שלום עלי אדמות כל זמן שרוצחים שפלים הולכים על פני האדמה (ושלא אתפרש שלא כהלכה: הסמכות והאחריות לכך נתונות בידי מדינת ישראל ומוסדותיה החוקיים בלבד. מלחמה היא ענין לאומי-ממלכתי ולא עסק פרטי של מאן דהוא. "מלחמה" פרטית איננה מוסרית!). לא ייתכן שלום בארץ כל זמן שעוול בן אלפיים שנה, גזילת ארץ ישראל מעם ישראל, לא בא על תיקונו. מלחמה זו, למען הצדק, תתבצע במתינות ובתבונה, בזהירות וברחמים, כדי שלא לפגוע פגיעה מיותרת במי שאינו חייב פגיעה מתוך כורח הנסיבות; אולם לא תחייב להתנצל על כל פגיעה באוייב. ודאי שלא תבקש להקריב את חייהם של חיילי צה"ל כדי להציל את חבריהם ושכניהם, אמותיהם ואחיהם של רוצחים, המשתמשים בציניות בגופם של נשים, זקנים וילדים כחומת מגן.

האמירה המוסרית

זוהי האמירה המוסרית של ההתיישבות ביש"ע. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, שבאה להגשים את חזון שיבת ציון של נביאי ישראל, חזון שחלק מרכזי בתוכו הוא היותנו אור לגויים ומופת לעולם כולו. מדינה שכזאת תמעל בתפקידה ההיסטורי ובייעודה האוניברסלי אם תפעל על פי תפיסת מוסר הנשאבת מעמים אחרים. על מדינת ישראל כולה לברר לעצמה את תפיסת המוסר היהודי ואת דרכי יישומו בחיים לאומיים שלמים. זהו האתגר העומד בפנינו לאחר אלפיים שנות גלות, בהן יכולנו לבטא את תפיסת המוסר שלנו רק בחיים הפרטיים והקהילתיים. במציאות, מנסה מדינת ישראל "לברוח" מייעודה ולרעות בשדות זרים. המציאות מאלצת אותה פעם אחר פעם לשוב אל ערכי המוסר היהודיים, אולם אלו לא נתבררו כל צרכם. זהו תפקידנו וזהו ייעודנו, עד אשר יתגשמו דברי ישעיהו:

והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

אין לנו כלל להתבושש באותן המלחמות אשר עשינו לצורכי תקומתנו, ובאותה המשטמה אשר עוררנו בלבבנו נגד הקמים עלינו להכחיד את קיומנו. אפילו אם היתה רק מלחמת חיים פשוטה, גם היא אינה בושה  במקום שאינה בנויה על פי עיוות משפט. וקל וחומר, שמעמד חיינו בעולם הוא אור העולם, אשר השכל הערום מכל הופעה א-להית לא יוכל בוודאי לתאר את גבוליו...

                                                                                     (מאמרי הראי"ה ח"ב עמ' 508)

הנצרות חפצה באמת למחוק את מידת השנאה הממוסכת בתוך הארג של האור הא-להי אשר לישראל. אבל הלוא ידענו, כי יותר מכל מערכה של שנאה שפכה היא דמים והרבתה משטמה בגלל מחיקת השנאה. ולא עוד, אלא שבקפיצתה למהר את הקץ של מחיקת השנאה אל הרשעה ונושאיה לפני זמנה, כל זמן שלא כלה עדיין המוץ, ניתקה בזה את אור האמונה הא-להית מכל סדרי החיים החברתיים, והעמים החוסים בצלה הוכרחו להתגדר בתכונות אליליות במערכי לבם ובדרכי חייהם הכלליים.

                                                                                     (מאמרי הראי"ה ח"ב עמ' 508-9)

  

אל ראש ממשלת ישראל

אל חיילי צבא ההגנה לישראל

הננו עומדים במערכה קשה ומורכבת. לא רק על חיינו ועל קיומנו נלחמים אנו בימים אלו, ולא רק על ארצנו ומדינתנו אנו מבקשים להגן. לוחמים אנו אל מול רוצחי חיילים ואזרחים, זקנים נשים וטף. אויב אכזר, אשר הזלזול בקדושת החיים הוא נר לרגליו, עלינו להביאם על עונשם הראוי להם בדין ולעצור את הפגיעה בקדושת חיינו, כיהודים וכבני אדם הנבראים בצלם א-להים.

   במלחמה זו התגלתה שעתה היפה של החברה הישראלית, העומדת ברוח גדולה של מסירות ושל התנדבות - במערכה כנגד האויב. מאמינים אנו כי צור ישראל וגואלו - שהוא שנתן לנו את הכוח לעשות חיל ולעמוד כנגד כל ניסיונות ההשמדה במשך אלפי שנות היסטוריה יהודית - הוא שיתן לנו את העוז והגבורה, העוצמה והנחישות לנצח גם במלחמה הזאת. "נצח ישראל לא ישקר".

   לא נמעל בייעודנו הלאומי. נפעל בעוצמה על פי המוסר היהודי, המחייב לבער את שופכי הדם הנקי. נוכיח לעולם כולו כי ניתן למגר את הטרור. עצירת הפעילות הצבאית לפני סיומה תהווה פרס לרוצחים ומכה קשה לערכי הצדק, האמת והמוסר. 

   מכוחה של אותה מחוייבות מוסרית ולאורה של אותה אמונה בצדקת דרכנו, נעמוד איתנים מול לחציהן של מדינות המבקשות מאתנו להיכנע לטרור, מדינות המבקשות להבין, ולפעמים אף להצדיק את מניעיהם של הרוצחים. נודיע לעולם כולו כי העם היהודי שב הביתה לאחר אלפיים שנות גלות, כדי למלא את ייעודו על פי חזון הנביאים. העם החוגג אלפי שנים את יציאתו לחירות עולם ינהג כעם עצמאי ובן חורין ויניף בגאון את דגל ישראל גם מול איומיהם של אויבים וגם מול לחציהם של ידידים.

   ברכתנו שלוחה אל ממשלת ישראל ואל העומד בראשה, אל חיילי צה"ל ומפקדיו, אל כוחות הביטחון ואל העם כולו, שבעזרת ה' נתחזק, נעשה ונצליח. "כי ה' א-לוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם".

בברכת "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-לוהינו"

רבנים, ראשי ישיבות ורבני יישובים (רשימה ראשונה, לפי סדר א"ב)

הרב שלמה אבינר                  בית אל

הרב אלישע אבינר                מעלה אדומים

הרב אהרן אייזנטל                חיספין

הרב שמואל אליהו               צפת

הרב עזריאל אריאל               עטרת

הרב מרדכי גרינברג              כרם ביבנה

הרב חיים דרוקמן                 אור עציון

הרב שמואל הבר                  קרני שומרון

הרב יהושע וייצמן                מעלות

הרב יוסף וייצן                    פסגות

הרב אלישע וישליצקי            ירושלים

הרב אליעזר ולדמן               קרית ארבע

הרב אורי כהן                     מבשרת ציון

הרב אליקים לבנון                אלון מורה

הרב דוב ליאור                    קרית ארבע

הרב זלמן ברוך מלמד             בית אל

הרב דוד סתיו                      שהם

הרב שי פירון                      אורנית

הרב יגאל קמינצקי               נוה דקלים

הרב זאב קרוב                     קרני שומרון

הרב נחום רבינוביץ              מעלה אדומים

הרב אמנון שוגרמן               חיספין

הרב דניאל שילה                  קדומים

הרב יצחק שילת                  מעלה אדומים

הרב יובל שרלו                   פתח תקוה

פורסם כמודעה ב"הארץ", ביום ה', כ"ט בניסן תשס"ב.

בחזרה לדף הבית של האתר