תורה; ספר ויקרא; לפרשת אחרי מות

פרשת אחרי-מות

כפרה וטהרה

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". פסוק זה, קשה הוא למעיין בו מכמה וכמה פנים: (א) הכפילות: "יכפר", "לטהר", "תטהרו". (ב) האם פסוק זה הוא ציווי או הבטחה?

   ננסה לעמוד על הדברים מתוך עיון בדבריהם של הפרשנים, ובראשם – תרגום יונתן. לפי התרגום, הרישא של הפסוק – הבטחה היא: ביום הזה יכפר ה' עליכם ויטהר אתכם מכל חטאיכם; ואילו הסיפא – מצוה: ואתם תתוודו בפני ה' ותטהרו את עצמכם מכל אותם חטאים. אם נלך בדרך זו, תעמוד לפנינו בעיה אחרת, והיא: סדר הדברים בפסוק. שהרי האדם נדרש להקדים ולשוב בתשובה, ורק לאחר מכן יכפר לו ה' על עוונותיו. ומדוע הסדר כאן הוא הפוך? ואכן ה'כלי יקר' בא מתוך כך ומפרש בצורה שונה את הביטוי "לפני ה'". לדעתו – "לפני ה'" – אינו קביעה של מקום, דהיינו: לכך שהאדם צריך להתוודות בפניו של הקב"ה. "לפני ה'" הוא קביעה של זמן: עליכם להקדים ולשוב "לפני בוא יום ה'...".

   ר' עובדיה ספורנו מעמיק עוד יותר. גם הוא מחלק את הפסוק בין הפעילות הא-להית לבין הפעילות האנושית, אבל ההבחנה ביניהן אינה בממד של הזמן אלא בממד של האיכות. שני חלקים הם בתשובה: כפרה וטהרה. ה'כפרה' – משמעותה בעברית היא: ניקוי, וליתר דיוק: קינוח. הקינוח אינו חודר לעומק. אין הוא יוצר מהפיכה בפנים. אין הוא אלא העברת הלכלוך הבולט על פני השטח. ה'טהרה', לעומת זאת, יוצרת מהפיכה בגוף עצמו. איכותו הרוחנית משתנה מטומאה לטהרה. בפסוק זה פותח לנו הקב"ה את הפתח. הוא מכפר עלינו, הוא מקנח אותנו מבחוץ, על פני השטח. אך בכך לא די. לכפרה ישנה מטרה נוספת: "יכפר עליכם" כדי "לטהר אתכם". אלא שהטהרה צריכה לבוא מן האדם עצמו, על ידי וידוי ותשובה אישיים. על כן ממשיכה התורה ומצווה: "לפני ה' תטהרו".

   לאור זה יובנו דבריו של ר' עקיבא במשנה בסוף מסכת יומא: "אשריכם ישראל: לפני מי אתם מיטהרים (=לפני ה' תטהרו) ומי מטהר אתכם? - אביכם שבשמים (=כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם). ומסדר הדברים, בהם מקדים ר' עקיבא את ההיטהרות האנושית לטהרה הא-להית, למדים אנו כי הוא מפרש את הפסוק דווקא כדעת ה'כלי יקר'.

 

צפירת יום הזיכרון ויום השואה – חוקת גויים?!

אחד הטיעונים הנפוצים של אלה הנמנעים לעמוד בעת הצפירה ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל הוא: חוקות הגויים. לדברי אותם אנשים, הצפירה והעמידה בה אינן מנהג יהודי, ומכיוון שכך, חל לדעתם איסור לקיים מנהג זה, כפי שנאמר בפרשת השבוע: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו".

   עיון בסוגיא יראה שהדברים אינם כה פשוטים, והמסקנה היא הפוכה. אנו נלך בעקבותיו של הגר"א, בביאורו לשולחן ערוך (יו"ד קעח, ז; ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כג). לשם כך נבוא להשוות את הפסוק שהבאנו אל הפסוק הבא בתורה: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'". מצוות התורה נחלקות בין חוקות לבין משפטים. ה'משפט' הרי הוא חוק הגיוני, שהשכל האנושי מקבל אותו גם כן. ה'חוקה' לעומתו, הרי היא "גזירת מלך, שאין טעם לדבר", כלשונו של רש"י, או, כלשון הרמב"ן: "שאין טעמן נגלה, כמו גזירת המלך אשר יחוק במלכותו מבלי שיגלה תועלתם להם". יוצא מכאן, כי מה שאסרה תורה לחקות בו את הגויים אמור דווקא ב'חוקות' ולא ב'משפטים'. אם מדובר ב'חוקה' ללא טעם הגיוני, יש אמנם לחשוש שמא היא מבטאת את האינטואיציה של אותו עם – אינטואיציה הנובעת מאופיו הנסתר, מה'תת מודע הקולקטיבי' של אותו עם אלילי – אופי שאל לנו לחקות אותו. ואכן סוגיא שלמה בגמרא במסכת שבת (דף סז) עוסקת באותם מנהגים 'סתמיים' שהם אסורים מפני שיש בהם משום 'דרכי האמורי'. אולם אם מדובר במנהג הגיוני, שאף אנו היינו יכולים להגיע אליו בעצמנו, אין רע בכך שהוא נלמד מן הגויים. גם על הקמת ממלכה נאמר בתורה: "ואמרת, אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי".      

   הבחנה זאת, למדנוה גם מתוכחתו של יחזקאל (ה, ז), האומר: "כה אמר ה' א-להים: "...בחוקותי לא הלכתם ואת משפטי לא עשיתם, וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם". שתי רעות עשה ישראל ביחס לקב"ה: לא הלך בחוקותיו ולא עשה את משפטיו. בנוסף מוכיח הנביא את העם על כך שלא עשה כמשפטי הגויים. ומה רע בכך? על כך אומרים חז"ל (והדברים מובאים ברש"י על אתר): "כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם". ומאין נדע אם דברים אלו הם מן ה"מתוקנים שבהם" או מן ה"מקולקלים שבהם"? – אין זאת כי אם ההיגיון שלנו, כיהודים, יקבע אם זהו חוק הגיוני המתאים גם לנו או לאו.

   עלינו להבחין, אם כן, בין מנהגים שונים: בין סדרים הגיוניים, כמו: חוקי תנועה, מדים לשוטרים ולחיילים וכיו"ב, לבין מנהגים שמקורם אינו ברור, וייתכן מאד שהם מבטאים בעומקם תכנים זרים לרוח ישראל. לפיכך היה מקום להתחקות אחר מקורו של נוהג זה, ולבחון אם הוא מבטא באופן הגיוני את תחושת הכבוד שהעם כולו רוחש כלפי הנופלים או שמא הוא מבטא עולם תרבותי זר ונוכרי. והנה, תחקיר פשוט שנעשה בקרב עולים ממדינות רבות ושונות הראה שמנהג זה, של צפירה לזכרם של חללי מלחמות, אינו מקובל אצל שום עם בעולם, ואינו אלא מנהג ישראלי מקורי. יתרה מזאת, יש להניח שחוק זה אינו אלא חיקוי מלאכותי של הכלי היהודי הפשוט והמקורי, הלא הוא קול תקיעת השופר...

הפיתרון המוסרי

פעמים רבות נדרשים אנו לשאלת הפיתרון הרצוי לסכסוך המתמשך בין ישראל לישמעאל אודות האחיזה בארץ. כמובן, אין אנו באים לעסוק בתשובות פוליטיות ובניתוחים מדיניים ובטחוניים, אלא בהיבטים הרוחניים והתורניים של הסוגיא; היבטים היכולים לשפוך עליה אור חדש.

   הפיתרון הרצוי מנקודת המבט של המוסר היהודי לנוכרים הגרים בארץ ישראל מבואר ברמב"ם, בהלכות מלכים (פרק ו הל' ה):

שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ. הראשון שלח להם: כל מי שרוצה לברוח – יברח. וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים – ישלים. וחזר ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה – יעשה.

אם כן, שלוש אפשרויות עומדות בפני הגויים המבקשים לחיות עמנו בארצנו: לצאת ממנה, להסתכן במלחמה או לחיות אתנו בשלום. את תוכנו של אותו שלום מבאר הרמב"ם לפני כן (הל' א), שהוא כולל את קבלת השלטון הישראלי ואת קיומן של שבע מצוות בני נוח. שבע מצוות אלה כוללות בתוכן את המוסר האנושי הבסיסי ביותר הנדרש מכל אדם הרוצה להיות ראוי לשם 'אדם': איסורי רצח, גניבה, ניאוף, עבודה זרה, "ברכת" ה' ואכילת אבר מן החי, והחובה לקיים מערכת משפט מסודרת לעניינים שבין אדם לחבירו.

   מבחינה מוסרית, אין ספק כי זהו פיתרון צודק וראוי. על אדמתה של ארץ הקודש יש מקום נצח דווקא למי שמוכן לקבל עליו את המתחייב מקדושתה. על כן אומרת לנו התורה בפרשת אחרי-מות: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה". המבקש לחיות עמנו בארץ אשר נתן לנו ה' א-להינו נדרש לחיות עליה חיים מוסריים, ובכך להיות שותף עמנו בייעוד הגדול המביא אל תיקון העולם במלכות ש-די.

   משמעות עמוקה מאד יש לכך בשבילנו. הרי כל תביעה מוסרית שאדם תובע מזולתו – עליו לתבוע אותה קודם כול מעצמו. "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" – אומרים לנו חז"ל. ובאם מבקש אתה להוריש את הארץ מיושביה הכנענים עקב רמתם המוסרית הירודה, בהיותם חדורי אידיאולוגיה של פריצות בעריות, נדרש אתה לפני כן לטהר את ביתך פנימה.

   הדרך המביאה אל הריבונות השלמה של עם ישראל בארצו מחייבת נטילת אחריות על רמתה המוסרית של החברה הישראלית בכללותה. באותה שעה בה דורשים את סילוקם של הרוקדים על הדם מחוצות עזה, יש לפעול גם כנגד התועבה המיוצגת ב"מצעדי הגאווה" בחוצות תל אביב וירושלים. כאשר דורשים אנו בצדק את שחרורה של ארצנו מידי הזרים אשר גזלו אותה מידינו, נתבעים אנו לפעול על מנת למנוע לחלוטין סחר בנשים אצלנו, ולפעול בנחישות כנגד כל מעשי הגזל והרצח, העוול והמרמה הממלאים את כותרות העיתונים. ודאי וודאי שנתבעים אנו ליצור כאן חברה חמה ואוהבת, תומכת וגומלת חסדים בתוכה ומחוצה לה, כפי שיכול לראות בהתפעלות כל מי שהכיר מקרוב את יישובי גוש קטיף, למשל. השאלה הערבית ושאלת דמותה המוסרית של מדינת ישראל – אחת היא. ואכן בגלל אותם קלקולים מוסריים שהיו בימי קדם – עבודה זרה וגילוי עריות, שפיכות דמים ושנאת חינם – גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו.

   לכאורה, פסימית עד מאד היא המסקנה העולה מדברינו אלה. האם לא ראויים אנו לרשת את הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו? האם גזירת גלות חדשה עלולה לבוא עלינו?

   מרן הרב קוק זצ"ל עוסק בהרחבה בשאלה זו בסוף הקדמתו ל'שבת הארץ'. לא חטאיהם של יחידים – גם אם רבים הם עד מאד – הם המביאים גלות. הן שנים רבות וארוכות ישב ישראל בארצו, גם בהיותו "גוי חוטא, עם כבד עוון", עד אשר גלה. קמעא קמעא מחלחלת היא הטומאה מן היחידים אל הנשמה הלאומית, אל "הפסיכולוגיה הציבורית" או אל ה"תת מודע הקולקטיבי" שלנו, עד אשר לא נותרת ברירה אלא לטהר אותה ב"מדבר העמים". וכשם שחלחלה הטומאה לאיטה פנימה בימי קדם, כך הלכה והתנדפה לה קמעא קמעא בשנות הגלות הארוכות והקשות. זכינו לשוב לארצנו – לא מפני שהרמה המוסרית של היחידים עלתה מעלה מעלה, אלא משום שהנשמה הלאומית כבר נטהרה. לא ניתן לראות זאת בעיני בשר. הן מעשיהם של אחים רבים מראים את ההיפך. סמויה היא הטהרה מתחת לפני השטח. איש לא "בא בסוד ד' לדעת מתי היטהרו כליל הארץ והגוי מטומאת הנידה אשר להם". ואם כן, כיצד יודעים אנו כי הגיעה "עת דודים" ועם ישראל ראוי לשוב לארצו? על כך עונה הרב:

עינינו נשואות לחזות את חביוני המסתרים במקום רואים – בחזון קץ המגולה, אשר חכמים מאז הביעו: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר, ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא.

הדחיפה הא-להית לשוב לארץ וליישבה, "הקץ הדוחק" אותנו להתנער מעפר ולהקים את המדינה – הם הם הסימנים המוכיחים "כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה" של האומה.

   גם בזמנים קשים מאמינים אנו בטהרתו הפנימית של עמנו, אשר מעשים חיצוניים מונעים ממנה לבוא לידי ביטוי. אולם בזאת נבין, כי החולשה המתגלית ביחס לארץ ולזהות יהודית בכלל, וההפקרות הבולטת בחיים המוסריים – אחת היא. מערכה אחת היא לנו על הרוח הציונית ועל הרוח המוסרית.

"כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-להינו".

בחזרה לדף הבית של האתר