יום שבת, 16 באפריל 2016

מועדים; ליום העצמאות


ליום העצמאות


יום העצמאות – חג האמונה


כאשר בא ר' יהודה הלוי להציג את א-להי ישראל בספר הכוזרי, הוא לא בא ומציג אותו כבורא השמים והארץ. את הבריאה איש לא ראה. את היצירה איש לא חווה על בשרו. גם האדם הראשון מצא את עצמו בעולם מוכן. זה יכול להיות בסיס להכרת א-להים של פילוסוף, אך לא לאמונתו של יהודי. א-להי ישראל איננו ישות רחוקה, מנותקת ומנוכרת. אותו פגשנו פגישה בלתי אמצעית לאורך ההיסטוריה שלנו, דרך אברהם, יצחק ויעקב, דרך יציאת מצרים, דרך ההנהגה במדבר ומתן תורה, דרך הכניסה לארץ ישראל והנהגת ה' בה, ואף דרך הקיום המופלא בגלות אף על פי כן ולמרות הכל.

   על כן חג הפסח הוא חג האמונה. בליל הסדר יושב כל אב ומעביר לדורות הבאים את החוויה של המפגש שלנו כעם עם אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, כפי שהתקיים ביציאת מצרים. אך גם חוויה זו, עם כל עוצמתה, עם כל האמת שבה, עדיין רחוקה היא מעט מאתנו. הזדמנות מיוחדת נקרתה דווקא בפני הדור שלנו, הדור שחווה את המעבר ממוראות השואה אל נוראות התקומה, מן הגלות אל הגאולה, מן התפוצות אל ארץ ישראל, מהמפגש עם שממת הארץ אל בניינה ופריחתה. דור זה אינו צריך לחפש את המפגש עם השגחת ה' על עמו בזמנים רחוקים ובמקומות שונים. הן הוא עצמו נושא על גביו את הגשמת חזון הנביאים. הן הוא חווה על בשרו את השגחת ה' המובילה את העם ואת המדינה בדרכים כל כך לא צפויות ולא הגיוניות.

   על כן ראוי הוא יום העצמאות להיות נחוג בשיר ושבחה, הלל וזמרה, למי שעשה ניסים לאבותינו ולנו בימים הללו בזמן הזה. כי שירת הקמתה של מדינת ישראל היא היא שירת האמונה הגדולה שלנו, שאיננה רק אמונת התרפקות על העבר המפואר ועל העתיד המזהיר, אלא חוויה עכשווית של מפגש עם השגחת ה' על עמו. "צהלי ורוני יושבת ציון" ביום חגך. מדוע? מפני שבזה את חוזרת ומבררת לעצמך "כי גדול בקרבך קדוש ישראל".



חוטר מגזע ישי


בתפילות יום העצמאות, שילבה הרבנות הראשית את קריאת חזון הגאולה של ישעיהו, המתחיל בפסוק: "עוד היום בנוב לעמוד". לא חייתי באותו הדור שזכה לתקן את סדרי התפילה ולא עמדתי בסודם של מייסדיה. ידוע כי הפטרה זו נלקחה מתפילת אחרון של פסח בחו"ל, הקושר את הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, אל הגאולה האחרונה. ובכל זאת אבקש לעמוד על סודה של בחירה זו בדווקא, מבין עשרות פרקי נחמה מופלאים ומרגשים לא פחות, ואולי אף יותר.

   חלקם הגדול של פרקי חזון הגאולה בספרי הנביאים עוסקים בתהליך הגאולה, כיצד יתרחש. אולם כאן לא מתואר התהליך אלא התוצאה – כיצד ייראה העולם לאחר הגאולה. ובעוד שפרקי גאולה אחרים מציגים היבט בודד או מספר קטן של היבטים, בא חזון נבואי זה ופורש בפנינו את התמונה כמעט בכללותה. כיצד תיראה החברה בישראל? הנה לפנינו: תיקון רוחני, ברמת ההנהגה "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'", ואף ברמה הציבורית הכללית – "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". תיקון חברתי של צדק"ושפט בצדק דלים... והיה הצדק איזור מותניו והאמונה איזור חלציו", וביעור העוול"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". שלום וביטחון מלאים ונצחיים – "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ואריה כבקר יאכל תבן". 

   תיקון זה לא נותר ברמה הלאומית, והוא נפרש גם ברמה הבינלאומית. בעוד שחזון הגאולה בתורה עוסק רק בשיבת עם ישראל לארצו ובשגשוג הכלכלי והרוחני שלו, תוך שהגויים מופיעים בו רק בהיותם נענשים על העוול שעשו לישראל – בא ישעיהו ומציג את השליחות הכלל-אנושית של העם היהודי בעת הגאולה. "שורש ישי, אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו, והיתה מנוחתו כבוד". ולכך מצטרף קיבוץ גלויות – "ונפוצות יהודה יקבץ" ואיסוף הנידחים מעשרת השבטים האבודים – "ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל". אמנם מכשולים רבים יעמדו בפני הגולים השבים לארץ אבותיהם, אולם אלו יוסרו מן הדרך. "והחרים ה' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר בעים רוחו... והדריך בנעלים", עד כדי כך שתהיה "מסילה לשאר עמו... כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים". ולמרות כל הקושי להכיל בכפיפה אחת יהודים כה שונים אלו מאלו, אשר חיו בנפרד במשך זמן כה רב, יהיה העם מלוכד ומאוחד - "אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים", ומתוך כך יזכה לשחרר את כל מרחבי ארצו – "ועפו בכתף פלישתים ימה... אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם".

   ושוב חוזר הנביא אל הייעוד האוניברסלי: "ואמרתם... הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו". ולא בכדי חוזר הנביא שם על ביטויים משירת הים, שלא היתה כמותה לקידוש שם ה' לעיני העמים. "כי עזי וזמרת י-ה ה' ויהי לי לישועה... זמרו ה' כי גאות עשה, מודעת זאת בכל הארץ". ובו בזמן – הודיה על הישועה הלאומית, והמשכה של התחייה הרוחנית עד כדי תחיית הקודש עצמו בחשיפה מחודשת של הרבדים הסמויים ביותר של התורה – "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", מבאר התרגום (בתרגום מחודש לעברית): "ותקבלו לימוד חדש מבחירי הצדיקים", - ומפרש רש"י: "ויתגלו להם רזי תורה".

   תמונה מרהיבה זו של גאולה חסרה רק שני מרכיבים: הקמת מלכות ישראל ובנין בית המקדש. אך זאת מן הסיבה הפשוטה, שבשלב זה, ישעיהו עוד לא ניבא על חורבנם. (לאחר פרק ל"ט, בו מנבא ישעיהו על החורבן, מופיעים גם המלכות והמקדש בנבואות הנחמה של פרק מ' ואילך).



דורות רבים חלמנו חלומות של גאולה וישועה. בתוך צרות הגלות התקשינו לדמיין את העולם המתוקן של הגאולה. החזון הגדול הצטצמם בתודעה המוחשית לחלום מצומצם ומוקטן: "לא אבדה תקוותנו... להיות עם חופשי בארצנו" – ללא רודף ונוגש, מענה ומנצל, השפלות ופוגרומים. אולם לא די לשמוח במה שיש. אין לנוח על זרי הדפנה. סכנה היא להיוותר ללא חזון, ללא שאיפות לאומיות גדולות לטווח ארוך. "באין חזון ייפרע עם". דווקא ביום בו חוגגים אנו את עצמאותנו נעמוד אל מול החזון הגדול והמקיף ביותר של ישעיהו, שהוא הנותן את המשמעות, את התוכן ואת קריאת הכיוון לכל מפעלינו.

מועדים לשמחה לגאולה שלמה.



אין תגובות:

פרסום תגובה