לתורה: ספר שמות: לפרשת וארא

לפרשת וארא

שתי הנהגות

"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם". שתי הנהגות הן לקב"ה בעולמו: "א-ל ש-די" מחד גיסא, ו"ה'", בשמו המפורש, מאידך גיסא.

   הראשונה – הנהגה טבעית. לא נעשה בה דבר החורג מן הטבע. אמנם אין העולם הפקר, ויד ה' נגלית בדרכי ההשגחה; אבל חוקי הטבע אינם מופרים בגלוי. רצון ה' נעשה תוך שיתוף פעולה מלא עם הטבע העולם וטבע האדם, עם חוקיהם וכוחותיהם. זוהי הנהגת "א-ל ש-די", בה התגלה ה' לאבות.

   ההנהגה השניה היא הנהגה ניסית. שם אין הטבע משתף פעולה עם רבונו של עולם. ואף האדם אינו מתכופף בפני בוראו. כאן נשברים כל החוקים. ניסים גלויים מתחוללים. זוהי ההנהגה בשם "ה'", השם המפורש, בה התגלה ה' ביציאת מצרים: "אני – ולא מלאך, אני – ולא שרף, אני – ה' ולא אחר".

   לכאורה גדולה היא הנהגת הנס מהנהגת ההשגחה הפועלת בתוך הטבע. יד ה' ניכרת יותר בשעה שהוא שובר את כל מערכות הטבע ועושה את רצונו בגלוי. אך לא זהו האידיאל. הן תכלית הבריאה היא להגיע לתיקון מלא של העולם הזה, על כוחות הטבע שלו ונטיות לב האדם החי בו! הנס בא במצב של דיעבד, בו הטבע אינו ראוי לשתף פעולה עם רצון ה', והוא עומד לו לשטן. אזי אין ברירה אלא לשבור אותו. הים עומד למכשול בדרך הגאולה, והקב"ה "נאלץ" לקרוע אותו. במצב זה של דיעבד, מנסה גם האדם לעמוד למכשול בפני התכנית הא-להית, ואז נדרש לשבור אותו באמצעות עשר מכות. זוהי דרכה של גאולת מצרים.

   גאולת העתיד  – שונה היא. היא באה בדרך הטבע. השגחת ה' מתגלה – לא בשבירת לבם של מלכים ונשיאים אלא ע"י נתינת תפקיד לכל אחד מהם. יש מי שתפקידו לסייע, ויש מי שתפקידו להפריע ולחשוף כוחות עמוקים יותר מתוך ההתמודדות אתו. אך כולם מניעים את המהלך. איש לא נעדר. כך הוא בכוחות האדם, וכך הוא בכוחות הטבע. כולם מצטרפים אל הקב"ה בדרך הגאולה.

הלשון החמישית

ארבע לשונות של גאולה – ידועות ומוכרות: "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי...", וכנגדן – ארבע כוסות בליל הסדר. ידוע כי ישנה גם לשון חמישית, שכנגדה נקבעה כוס חמישית בליל הסדר. אולם נחלקו הדעות ביחס לתוכנה ומשמעותה של לשון זו וכוס זו. ומתוך כך יש מקום להסברים שונים לכך שהיא רשות ולא חובה.

   הדעה המפורסמת ביותר היא דעת הראב"ד ("ספר הזכות"), האומר שהכוס החמישית היא כנגד הלשון החמישית של הגאולה: "והבאתי אתכם אל הארץ". הדבר מעורר קושי גדול: מדוע לא נכללת לשון זו בין לשונות הגאולה, ומדוע לא תקנו חז"ל כוס כנגדה? ההסבר נראה פשוט. כל הלשונות האחרות עוסקות באירועים חד-פעמיים: הפסקת העינוי, הפסקת העבודה, היציאה ממצרים ומעמד הר-סיני. הכניסה לארץ, לעומת זאת, איננה אירוע שהיה. זוהי מציאות המתמשכת לאורך זמן. ומכיון שכך, יכולות לחול בה הפסקות, כפי שאכן קרה, לאסוננו, כמה פעמים. על כן, אין כנגד זה כוס של חובה בליל הסדר.

   דעה שנייה היא דעת המהר"ל (בספרו "גבורות ה'"). לדעתו, הכוס החמישית היא כנגד הפרנסה ולא כנגד אחת מלשונות הגאולה. המהר"ל מסתמך על כך שכוס זו נסמכת בליל הסדר לאמירת פסוקי ה'הלל הגדול', שעיקרו הוא הפסוק: "נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו". פרנסתו של אדם, הבאה באופן מתמיד מידו של הקב"ה, איננה הגאולה ממצרים. היא התוצאה שלה. פרנסתו של העבד תלויה באדון. ואילו בן החורין – פרנסתו תלויה במישרין בהשגחת ה' עליו. זהו אחד הביטויים המרכזיים של החירות: "עבדי הם... ולא עבדים לעבדים". על כן, הפרנסה אינה אלא תוספת, הבאה על גבי ארבע לשונות הגאולה וארבע הכוסות של ליל הסדר.

   דעה שלישית היא דעת הנצי"ב מוולוז'ין ("העמק דבר"). לדעתו, הלשון החמישית איננה "והבאתי אתכם אל הארץ" אלא "וידעתם כי אני ה'". הכוס החמישית איננה תוצאה של מעשה ה', שהוא המוציא, המציל, הגואל והלוקח, אלא תגובתו של כל אדם מישראל למעשה ה' המתייחס אליו. האדם היודע את ה' הוא האדם החי בדבקות א-להית מתמדת, ומתוך תודעה שדבר ה' מלווה אותו בכל צעד ושעל בחייו, הן כמצווה והן כמשגיח.

   בסופו של דבר, עולות שלוש הדעות בקנה אחד. אין מקום בו יכול האדם מישראל לחוש את השגחת ה' יותר מאשר בארץ ישראל. זו הארץ שמשטר הגשמים ההפכפך שלה ממחיש את העובדה שהפרנסה באה מאת ה'. זו הארץ שמקומה הגיאו-פוליטי משך אליו מאז ומעולם את כל האימפריות הגדולות, והביא לכך שהמצב הבטחוני והפוליטי יהיה תלוי באופן מתמיד בחסדי שמים. זו הארץ שהמצוות התלויות בה מקיפות את האדם בתחומים רבים של חיי החול. זו הארץ בה מצווים אנו להעמיד שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר, שישפטו את העם משפט צדק על פי התורה. זו הארץ בה מתממשת היכולת של כל יהודי להיות בבחינת "יודע את ה'".

   לאור זה נוכל להבין רעיון שעלה לאחרונה, לשתות חמש כוסות בליל יום העצמאות..

 

ולא שמעו אל משה (תשס"ד)

חוזר משה – מאוכזב כולו – מן הנאום הנשגב אשר נשא באוזני העם, וכאילו אומר לעצמו, אך "לפני ה'", בידיעה כי ה' שומע את דבריו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה?". מה מבקש משה לומר בזאת?

   זאת עלינו לדעת, כי פעולת השמיעה – דרכים רבות לה כיצד "לגעת" באדם. יש שמיעה סתם, ללא מילה המציינת אופן של התייחסות - "ואיך ישמעני פרעה". יש שמיעה לקולו של הדובר – "ושמעו לקולך". יש שמיעה בקולו של האומר, כמו, להבדיל "מי ה' אשר אשמע בקולו". ויש שמיעה אל מוסר הדברים – "ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה".

   שולח הקב"ה את משה לדבר אל בני ישראל. יודע הוא כי עם כל הקושי "להוציא את היהודים מן הגלות", לא פחות קשה "להוציא את הגלות מן היהודים". על כן, במקביל לשליחותו של משה אל פרעה, שולח הקב"ה את משה אל זקני ישראל. על סיכויי ההצלחה אומר לו הקב"ה: "ושמעו לקולך". לא 'בקולך', כי אם "לקולך". במקומות רבים מסביר הנצי"ב מוולוז'ין, כי בעוד ש'לשמוע לקול' זהו ציות עיוור, הרי 'לשמוע בקול' – זה להתבונן בעומקם של הדברים ולהפנים אותם. במצב זה, בו זקני העם שומעים בפעם הראשונה את בשורת הגאולה, אין לצפות שישמעו 'בקולו' של משה – יתבוננו בהם ויזדהו אתם. די בכך שישמעו 'לקולו' וילכו אחריו. משה אינו מסתפק בכך. פונה הוא לקב"ה וטוען: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". העם לא מסוגל להזדהות עם המסרים שלי. על כך חוזר הקב"ה ונותן לו את האותות, באומרו: "אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון". אין לצפות להזדהות ולהפנמה. אמונה המבוססת על אותות – עדיין רחוקה היא מלהיות אמונה שלמה. די בכך שישמעו 'לקול' של משה ונבואתו.

   בשלב הראשון, המימוש עולה על הציפיות. "ויעש האותות לעיני העם. ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל". אולם בשעת המבחן הראשונה – כשלו השומעים. "ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה" – לבדם; "אבל הזקנים נשמטו אחד אחד". התברר כי שמיעתם, לא זו בלבד שלא היתה 'שמיעה בקול', אף לא היתה 'שמיעה לקול'; ולא היתה אלא שמיעת דברים סתמית, ללא קבלה שלהם. ואכן המעיין בתרגומו של אונקלוס, יראה כי בכל המקומות הקודמים מתרגם הוא את השמיעה בלשון קבלת דברים, ואילו כאן מתרגם הוא: "וישמעו – ושמעו", כשמיעה סתמית.

   בפרשת השבוע הזאת – לאחר שאולי נואש מן הזקנים – פונה משה לדבר אל העם עצמו. אולם שם התגובה קשה עוד יותר: "ולא שמעו אל משה". ומבאר הנצי"ב: "שלא הִטו אוזן כלל לדבריו". לא זו בלבד שלא הפנימו, ולא זו בלבד שלא היו מוכנים לציית, ולא זו בלבד שלא שמעו שמיעה סתמית – אף לא היו מסוגלים להקשיב אל הדברים. וזאת "מקוצר רוח ומעבודה קשה".

   ואז פונה משה ואומר: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה?" - אם בני ישראל אפילו לא מקשיבים לי, איך ייתכן שפרעה ישמע אותי לפחות שמיעה סתמית שתתן לי סיכוי לגרות אותו להקשבה יותר משמעותית? בהמשך – הדברים חריפים עוד יותר: "הן אני ערל שפתיים ואיך ישמע אלי פרעה?" – איך ייתכן שהוא בכלל יקשיב לי?

   תשובתו של הקב"ה איננה ישירה. להפך. הוא אף "לוקח את האחריות" על חוסר ההקשבה של פרעה, שלא ערלות שפתיו של משה גרמה לה, כי אם הכבדת לבו של פרעה. אולם אף על פי כן ולמרות הכול – תבוא הישועה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו". במקום שאין תועלת במילים – יבואו מעשים. "ולא ישמע אליכם פרעה, ונתתי את ידי במצרים… וידעו מצרים כי אני ה'". וכאשר יראו בני ישראל את מכות מצרים – "וידעתם כי אני ה' א-להיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", ללא צורך בשום הסבר נוסף.

 

"ואני אקשה את לב פרעה"

יסודו של המוסר הוא ההכרה בבחירתו החופשית של האדם. אם גורם כלשהו – א-להי או טבעי – מאלץ את האדם לנהוג כך ולא אחרת, אין שום משמעות לציווי המוסרי, הן ממקור א-להי, והן ממקור אנושי. וודאי שאין שום מקום לעונש על חטא או לגמול חיובי על מעשה מוסרי, ללא הכרה בכך שלכל אדם ישנה בחירה חופשית לעשות כך או ההפך.

   לאור זאת, מעלה פרשת השבוע שתי שאלות כבדות משקל. הראשונה, והיותר מפורסמת שבהן, היא שלילת הבחירה מפרעה. הקב"ה נותן לפרעה מכות, ומחזק את לבו כדי שיקבל מכות נוספות. וכבר שאלו רבותינו הראשונים, כלשונו של הראב"ע: "אם השם הקשה את לבו, מה פשעו ומה חטאתו?".

   אם כן, מהי ההצדקה להעניש את פרעה על חטא שחטא בלי שהיה בידו חופש לבחור אם לחטוא ואם לאו?

לדעת הרמב"ם (הל' תשובה ו, ג), אכן הקב"ה שלל מפרעה את כוח הבחירה:

אפשר שיחטא חטאים רבים, עד שיתן הדין שמונעים ממנו התשובה, הוא שאמר: "השמן לב העם הזה", וכן הוא אומר: "ויהיו מלעיבים במלאכי הא-להים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, עד לאין מרפא"; לפיכך, "אחזק את לב פרעה"...

שלילת הבחירה היא חלק מהעונש על החטא. החוטא מגיע למצב שבו החטא "משכפל את עצמו" והוא נענש על הכול.

   על כך חולק רב סעדיה גאון (אמונות ודעות ד, ו). לדעתו, אין מצב בו הקב"ה מאלץ את האדם לחטוא ומעניש אותו על כך, ומטרתו של הקב"ה בחיזוק לבו של פרעה – אחרת היתה:

בחיזוק הנפש, בבוא פגע מרעה ומשמועה, שלא יאבד מהם. כמו, "ואני אקשה את לב פרעה", "וחיזקתי את לב פרעה". ונצטרך לחיזוק נפשו שלא יאבד במכות ההם, עד שישלמו לו שאר המכות...

פרעה באמת לא נענש בשל הסירוב. הסירוב הוא שיצר את האפשרות לתת לו את המכות הראויות לו על כל מה שעשה בעבר. אילו היה משחרר את בני ישראל לאחר מכה אחת, היה זה חוסר צדק משווע. עונש כה קל על פשע כה חמור?!

הן תשובתו של הרמב"ם והן תשובתו של רס"ג מעוררות שאלה נוספת: מאחר שהקב"ה החליט לחזק את לבו של פרעה כדי שלא ישמע, לשם מה היה מקום להתרות בו ולהזהיר אותו לפני חלק גדול מן המכות? על כך עונה רס"ג:

כי שליחות הבורא אל הכופרים, אף על פי שהם לא יעשו אותה, המאמינים ושאר בני אדם נוסרו והתבוננו, כמו שבני אדם עד עתה ועד עולם מספרים ענין המבול, ואנשי סדום, ופרעה, והדומה להם.

והרי זוהי כוונתו של הקב"ה במכות מצרים – להעביר מסר לכל האנושות, ובעיקר למצרים ולעם ישראל:

ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים... וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים...

כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר (=אתה, משה ובני ישראל) באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי במצרים, וידעתם כי אני ה'.

ועל כך נוסיף עוד נופך. שיטות רבות יש בחינוך: הסברה, שכנוע, לימוד משותף, דוגמא אישית, הטלת סמכות, מתן פרסים, ואף ענישה. דעות שונות ישנן בין המחנכים באשר לדרך הראויה בכל מצב, ובאשר למקומה הראוי של הענישה. אולם ניתן להסכים על שני דברים: מחד גיסא, לפעמים היא נחוצה ומועילה. ומאידך גיסא, שיעילותה תלויה בפעולות נוספות היוצרות את ההקשר בו היא מתבצעת.

   בין התנאים ההכרחיים לענישה יעילה ניתן לעמוד על שניים, המתקיימים כאן: התנאי הראשון הוא האזהרה המלווה אותו. "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". האזהרה יוצרת את הקשר החד-משמעי בין החטא לבין העונש הבא בעקבותיו, וההסבר הכלול בה מעמיק את המסר. אם הנענש לא חש את הקשר בין הדברים, הוא תופס את העונש כעריצות גרידא. התנאי השני הוא הסמיכות של האירועים, הבאת העונש בזמן קרוב ככל האפשר לחטא. אזהרת משה את פרעה והכבדת לבו יוצרות חזרה מאולצת על החטא, ואז חשים הכול את הקשר ההדוק שבינו לבין העונש, ואז העונש הרבה יותר אפקטיבי.

   אולם יש לזכור, כי בסופו של דבר, גם כאשר הקב"ה משתמש בשלילת הבחירה החופשית כחלק מן העונש, מטרתו היא להביא את האדם בעתיד לעשייה מתוך בחירה חופשית שלמה יותר, בחירה המבטאת את היותו אדם הנברא בצלם א-להים.

הנחש והתנין

שני מופתים נעשו במטה. אמנם יש ביניהם קווי דמיון רבים, אבל שונים הם מאד זה מזה. בפרשת שמות השליך משה את מטהו, והוא נהפך לנחש. מופת זה ניתן לו כדי שיעשה אותו לעיני בני ישראל, למען יאמינו בשליחותו. בפרשת השבוע ישנו מופת שני. לא במטה משה הוא נעשה, כי אם במטהו של אהרן. לא לנחש הוא נהפך כי אם לתנין. ולא לעיני בני ישראל נעשה המופת, כי אם לעיני המצרים: פרעה וחרטומיו. צריכים אנו לומר כי לכל  מופת היה תפקיד אחר. מהו?

   המופת הראשון – הוא המטה שנהפך לנחש – מיועד לעם ישראל. הקללה בה נתקלל הנחש היא ההשפלה: "על גחונך תלך ועפר תאכל". תכונה זו, משל יש בה על מצבם של בני ישראל במצרים. הן הם היו בני חורין בארצם, זקופים וחסונים כמטות. ועתה נהפך עליהם הגלגל, והרי הם מושלכים על הארץ ומושפלים עד עפר. הושלך המטה ארצה ונהפך לנחש. אף לא נותר בו עמוד שדרה של ממש, כדי להתמודד עם איומיהם של המצרים. כדי לשרוד, הוא נאלץ להסתגל למצבים הקשים, כאותו נחש מתפתל. הישועה – בה ישוב הנחש להיות למטה – תבוא רק ברגע שמשה ישלח ידו ויאחוז בזנבו, ברגע שבו תגיע ההשפלה לשיאה, "הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב" – אז יגיע רגע צמיחתה של הישועה. אז ישוב הנחש הגמיש לעמוד זקוף כמטה על הארץ.

   שונה הוא המופת של אהרן. לא אל אחיו בני עמו הוא פונה, כי אם אל אויביו המצרים. לא את שפלותו של הנחש הוא צריך להראות להם, אלא את עוצמתו של התנין. הרי בנבואת יחזקאל ראה פרעה את עצמו כ"תנין הגדול השוכן בתוך יאוריו". בא אהרן והראה לו כי התנין אינו אלא מטה יבש, אשר אם לא דבר ה' נותן לו את כוחו האימתני והעצום, הרי הוא גולם עץ ותו לא. אך אהרן לא מסתפק בכך שהמצרים מבינים מהו המקור האמיתי של עוצמתם. יודע הוא כי כל זמן שהמצרים מייחסים לעצמם איזושהי עוצמה, עדיין עומדים הם במרד מול מי שאמר והיה העולם. על כן יש שלב שני למופת, בו בולע תנינו של עם ישראל את תניניהם של חרטומי מצרים.

   בפרשה זו באות תכונותיהם של משה ואהרן במהופך מתכונותיהם הקבועות. משה רבנו, אשר מידתו היא מידת הדין, הופך את המטה לנחש רך וגמיש. אהרן הכהן, אשר מידותיו הן האהבה והשלום, הופך את מטהו לתנין מאיים. וגם זאת מתוך אותו עיקרון: לא האדם הוא הגואל בכוחו את עמו ולא בן אנוש הוא המעניש את המצרים. הקב"ה – שברא הן את המטות והן את הנחש והתנין - הוא המשתמש במשה ואהרן כשלוחיו, גם בניגוד לתכונותיהם הטבעיות. הוא הנותן לתנין המצרי את כוחו, והוא שהופך את עמו ישראל ממטה לנחש, ומתוך שיא ההשפלה, של זנב הנחש, מחזיר את עמו להיות מטה זקוף וחסון, החוזר להינטע בארץ אבותיו.

שלח עמי – ויעבדוני

לוחמי חירות בכל הדורות הלכו לאורה של יציאת מצרים. כך היה במאבקם של הכושים לביטול העבדות בארה"ב וכך היה במאבקם של יהודי בריה"מ לשוב לארצם, כשהם נושאים את השלטים: "שלח את עמי" אולם ביטוי זה לא מופיע בצורתו זו בתורה אף לא פעם אחת. תמיד הוא נצמד להמשך: "שלח את עמי - ויעבדוני", או "שלח את עמי – ויחוגו לי במדבר".

   יציאת מצרים איננה יציאה לחופש במובנו המקובל, של העדר כל מחוייבות לסמכות הנמצאת מעליך. יציאת מצרים איננה אלא "החלפת בוס". עד כה – "עבדים היינו לפרעה במצרים", ומכאן ואילך "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". השעבוד למצרים הוא פסול, לא מפני שהוא שולל את "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ולא משום שהוא שולל את זכותו של העבד לעשות ככל העולה על רוחו, אלא מפני שהוא שולל את יכולתו של האדם מישראל לממש את היותו עבד ה'.

   זוהי אחת המשמעויות העמוקות של עבדות מצרים. לא לשווא שם הקב"ה את עמו בחירו להיות עבד בבית העבדים של מצרים, ולא לחינם ציווה לזכור – לא רק את הגאולה, על ידי אכילת המצה, אלא גם את העבדות, על ידי אכילת המרור. אמנם ישנה שאיפה לכך שכל אדם מישראל יעשה את הטוב מתוך הזדהות פנימית מלאה עם רצונו של הקב"ה הטבוע בנשמתו – עבודת בן חורין; אולם עוד ארוכה הדרך לכך. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל בביאורו להגדה של פסח (עולת ראי"ה ב, רפח-רפט):

ישנם סיגים שנדבקו בנו, והם אינם נותנים לטבע הטהור הישראלי לצאת אל הפועל. על כן מצִדם הננו צריכים לקבל ג"כ את העבדות הנעימה, עבודת עבד לד' א-להי ישראל, "יוצרי מבטן לעבד לו" (ישעיה מט, ה), שזה הכישרון קנינו גם כן בעבדות של מצרים.

אכן קשה ומרה היתה העבדות תחת יד הנוגש המצרי. אולם  "רכוש גדול" בא לנו עִמה: 

אחרי שיסורו מאתנו כל הצדדים הרעים של העבדות יישאר לנו הצד היפה שבו, שעל ידו יוכל האדם באהבה לסבול גם כן מה שהוא נגד רצונו ונטייתו, שהוא יסוד המרור, לקבל באהבה את מרירת החיים, כשיודע שיש לפניו מטרה עליונה ונעלה מוסרית.

האלטרנטיבה לעבדות מצרים איננה חופש מופקר בו יעשה האדם ככל העולה על רוחו. חופש כזה אינו אלא אשליה של חירות. שהרי מנין בא "כל העולה על רוחו"? – מכל הרוחות הנושבות בעולם. ללא מחוייבות למקור ערכים ברור ויציב, נעשה האדם כעלה נידף מפני כל רוח תרבותית וכל אופנה מצויה. חופש מוחלט מכל מחוייבות לגורם אחר ומכל השפעה חיצונית אינו מצוי כלל בעולמנו זה. על כן באה יציאת מצרים ללמדנו כי טוב לנו עבוד את ה' א-להינו מעבוד את מצרים – הן מצרים כיישות מדינית משעבדת, והן כל המְצָרים האחרים אשר העולם הזה מלא בהם ואישיותו של כל אדם משתעבדת להם.

והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם...

ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים, וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

קל וחומר מצפרדעים...

מעשייה ידועה מספרת על שתי צפרדעים שנפלו לתוך קערה של שמנת. לאחר מספר ניסיונות כושלים להיחלץ, הבינו שתיהן כי המצב ביש וחסר מוצא. לאחר שהגיעו לייאוש וחוסר אונים, הניחה הצפרדע האחת את כפה הקדמית על עיניה, אמרה בכוונה גדולה "שמע ישראל", ומשהגיעה ל'אחד' – צללה עמוק אל תוך השמנת. הצפרדע השנייה החליטה להילחם. בכוחות על-צפרדעיים המשיכה עוד ועוד לשחות בתוך הבוץ הסמיך והלבן. מרגע לרגע נעשה הדבר יותר ויותר קשה. העייפות גברה. הייאוש העמיק. וגם הביצה הלבנה נעשתה יותר ויותר סמיכה ודביקה. כל צעד היה קשה יותר מקודמו. הביצה הלכה ונעשתה יותר טובענית ויותר ויותר מושכת כלפי מטה. אולם הצפרדע לא התייאשה. למזלה הטוב, לא היתה לה אפשרות לשמוע את דברי הפרשנים באמצעי התקשורת השונים, אשר אמרו כי גורלה נחרץ כבר מזמן. כל רגע של חיים היה יקר לה. כל צעד עלה לה במאמץ כביר, אבל המשיכה לקרטע בתוך הבוץ השמנוני. והנה חשה כי כוחותיה אוזלים. במאמץ גדול הזיזה את רגליה פעם נוספת. והנה היא חשה כי הבוץ נעשה מוצק יותר, טובעני פחות. אמנם קשה יותר לזוז בתוכו. אבל הרגליים פחות שוקעות. נחה הצפרדע מעט, ואז הכפילה את מאמציה. צעד ועוד צעד ועוד צעד ועוד צעד. והנה... קרקע מוצקה מתחת לרגליים. העיסה השמנה והטובענית של השמנת הפכה לחמאה. עוד צעד אחד קטן... קפיצה לגובה – והיא בחוץ.

   יש להניח כי כל אחד מאתנו מבין היטב את הנמשל למעשייה נאה זו. כל אחד מאתנו שמח היה ללכת בדרכה של הצפרדע השנייה ולא ללכת לאבדון בדרכה של הצפרדע הראשונה.

   לא זו הפעם הראשונה בה לומדים אנו מן הצפרדעים. הצפרדעים הן שהורידו לעולם את מושג מסירות הנפש. במכה השנייה במצרים, ניתנה הבחירה לכל צפרדע היכן "לבלות" בביתו של המצרי. היו שבחרו להתפנק במיטתו החמה, בין כר לכסת. היו שבחרו להשתובב בחדר הילדים. והיו שהתנדבו לקפוץ אל תוך התנור, לטבוע בתוך העיסה ולהיאפות בתוך הלחם. איש לא כפה זאת עליהן. היתה זו מסירות נפש בהתנדבות. "קל וחומר מצפרדעים" – למדו חנניה, מישאל ועזריה, כאשר החליטו להטיל את עצמם לתוך כבשן האש של נבוכדנאצר. וזאת, אף שלדעת כמה מן הפוסקים, לא היתה חובה הלכתית למסור את הנפש על אותו צלם, שלא היה עבודה זרה של ממש.

   נכון. אנו כבר עייפים ממאבקים אשר חשנו כי לא הביאו את התועלת המקווה. קל הרבה יותר לשקוע בביצת הייאוש, בשלולית האשליות או בקטנות של דאגות היומיום. נדרש מאמץ גדול בהרבה בכדי להתרומם ולהמשיך להיאבק עוד ועוד, אף שאין בינינו נביא אשר יודיע לנו את אשר יהיה בסופו של המאבק. אולם אם בחרנו לקשור את גורלנו הפרטי בגורלה של ארץ ישראל, אם גילינו עוז ותעצומות נפש להמשיך להיאחז במקום גם בתקופות בהם הירי בכבישים היה דבר יום ביומו והסכנה ארבה בדרכים, כמו הצפרדעים המצריות – נוכל למצוא בעצמנו את הכוחות לעוד כמה צעדים קטנים כמו הצפרדע של אותה מעשייה סינית...

"למען ספר שמי בכל הארץ"

השומע את קריאת התורה, שם לב לביטוי החוזר על עצמו פעם אחר פעם במהלך הפרשה. גם הקורא בתורה מקפיד לסיים כל 'עלייה' בפסוק כזה: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", "למען תדע כי אין כה' א-להינו", ועוד.

   אילו היה בא מלך בשר ודם, ומכה את שונאיו תוך שהוא מכריז כי מטרתו היא "שתזכרו אותי", איך היינו מתייחסים אליו? האם לא היה נחשב בעינינו כעריץ צמא דם ורודף פרסום? ואם כן, מדוע בא הקב"ה ומציג את עצמו כך?

   נדרש א"כ להעמיק ולבאר את תוכנה של האמונה היהודית. לאחר קריאת ההתפעלות "אין כא-להינו", באה קריאה של התעניינות: "מי כא-להינו?". ורק לאחר ההיכרות אומרים אנו בנוסח של קירבה: "אתה הוא א-להינו".

   וכך גם כאן. לא לחינם מדגישה התורה במתן תורה כי ה' א-להינו – בו מצווים אנו להאמין והוא הנותן לנו את התורה – הוא זה אשר הוציאנו מארץ מצרים. ביציאת מצרים התגלה ה' לעינינו כא-להי הצדק. אילו רצה רק לגאול את עמו, הרבה דרכים היו לפניו, מבלי שיהיה הכרח להכות את כל העם המצרי מכות כה קשות. במכות מצרים בא הקב"ה להראות כי מידת הצדק היא אחת ממידותיו.

   כאשר הצדק מתגלה ועושה דין בעושי העוול, דורש הוא כי יֵדעו הכול כי לא במקרה באה עליהם הצרה הזאת. הצדק הוא שמופיע ודורש כי הכול יכירו אותו ויכירו בו. כך תדע האנושות כולה לשים את הצדק והמשפט כנר לרגליה. ולשם כך עליה לדעת כי "אין כה' א-להינו", אשר הוא הוא "המלך המשפט".

   ביציאת מצרים בא הקב"ה ומלמד את העולם צדק ומשפט בדרך הקשה, של הבאת עונש קשה על עושי העוול. גם לעתיד לבוא ישוב הקב"ה להתגלות בעשיית צדק בעולם, אך בדרכי שלום:

ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענווי ארץ... והיה צדק איזור מתניו, והאמונה איזור חלציו... לא ירֵעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

בחזרה לדף הבית של האתר