לפרשת שמות
"ויך את המצרי"?!
יוצא משה אל אחיו ורואה בסבלותם. רואה הוא איש מצרי מכה איש
עברי מאחיו. תגובתו של משה – מהירה היא עד מאוד. "ויפן כה וכה, וירא כי אין איש,
ויך את המצרי ויטמנהו בחול".
לא פשוטה היא
התנהגותו של משה. מבינים אנו כי לב רגיש לו, והוא שותת דם על מראה אחיו חסר האונים
הנתון למרמס תחת מגלבו של המצרי האכזר. אולם מדוע הרג את המצרי? האם אכן באה התורה
ללמדנו בדברים אלו את שבחה של חמימות המוח ואת מעלתה של הריגת המצרי ללא משפט?
בדברי חז"ל והפרשנים מצאנו קשת רחבה של דעות, מן הדורשים לשבח ועד הדורשים
לגנאי.
ההסבר היותר פשוט הוא
של המדרש:
הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו...
והוציאו מביתו, וחזר המצרי ובא על אשתו... כיון שידע הנוגש שהרגיש בו – החזירו
לעבודת הפרך והיה מכה אותו ומבקש להורגו, והיה משה רואה אותו ומביט בו...
אמר: ודאי זה חייב מיתה...
ולדברי המדרש,
היתה כאן פעולה הכרחית להציל את חייו של היהודי המוכה מיד המצרי המבקש להורגו,
כציוויה של תורה: "לא תעמוד על דם רעך" (ואילו לא פחדתי מאשמת הסתה, הייתי מזכיר כאן בפשטות את
"דין רודף"...).
זאת ועוד. על פי דברי המדרש, היה המצרי חייב
מיתה על גילוי עריות, בכך שפגע באשתו של היהודי, ועל כך – נאמר במדרש – נזדרז משה להורגו.
ברוח זו יש מסבירים שהמצרי לא היכה את היהודי מכות בעלמא, אלא הרג אותו ממש, ומשה
הרגו כדין הראוי לרוצח. אולם עדיין קשה לקבל הסבר זה. וכי חשוד משה רבנו בעינינו
להוציא אדם להורג בלא משפט?! ואם כן, האם צדקו דברי הביקורת של דתן ואבירם באומרם:
"מי
שמך לאיש שר ושופט עלינו...?".
תשובה לכך – באבות דרבי נתן: "מלמד
שהושיב לו משה סנהדראות של מלאכי השרת
ואמר להם: אהרוג את זה? אמרו לו: הרוג". לפי הסבר זה,
פירוש המילים "וירא כי אין איש" הוא שמשה לא
מצא מי שישב אתו בדין, ולכן הסתמך על בית דין שמימי, של מלאכים. הסבר זה מתרץ את
התנהגותו של משה, אולם הנצי"ב מוולוז'ין מסיק מכאן מסקנה נרחבת בהרבה,
ומסביר:
"ויפן
כה וכה" – חיפש עצות לקבול את המצרי. וירא
כי אין איש – להגיד לפניו את העוול, כי כולם עצרת בוגדים ושונאי
ישראל".
או אז –
"ויך
את המצרי".
במקום
שם אין איש השתדל הוא להיות איש.
אמנם הסדר הקבוע מחייב משפט צדק. אולם מה יעשה יהודי בגלות, אשר מערכת המשפט
הוציאה אותו אל מחוץ לחוק? האם יפקיר את העולם בידיה של הרשעה? קשה לראות כאן
הדרכה קבועה המסורה לכל אחד. ואכן כותב ה"תורה תמימה",
שהריגת המצרי בידי משה – הוראת שעה היתה, ואין לראות בה הוראה לדורות.
המהר"ל מפראג מסביר את הריגת המצרי על פי
הלכות מלחמה:
שהיו המצריים מצירים את ישראל והורגים אותם – אין לך מלחמה יותר מזאת... ועל
זה אמרו: טוב שבגויים הרוג... במלחמה.
וגם כאן רואים אנו את ההנהגה המיוחדת לזמן
גלות, כאשר אין מלך בישראל אשר יורה להילחם בצורה מסודרת וממלכתית.
עד כאן הבאנו
את דבריהם של הדורשים לשבח. אולם לא נוכל להתעלם גם מן הדורשים לגנאי. אחד מהם הוא
"מדרש פטירת משה", שם נאמר:
אמר לו הקב"ה: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?!
אמר לו משה: ואתה הרגת את כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד?! אמר לו
הקב"ה: ואתה דומה אלי, ממית ומחיה?! כלום אתה יכול להחיות כמוני?!.
ולדעה זו, אכן
לא נהג משה כשורה בכך שהרג את המצרי.
מדרש אחר לא מרחיק לכת עד כדי כך. לדעתו, משה
באמת לא התכוון להרוג את המצרי. הוא היכה אותו כגמול על כך שהיכה את היהודי, ואך
בטעות מת המצרי מן המכות. לפי אותו מדרש, ברח משה למדין כדין רוצח בשגגה הגולה
לעיר המקלט.
כמובן, לא נוכל
להורות הלכה מדיון זה לימינו אלה; מה גם שקשת הדעות הולכת מקצה לקצה. אולם להבדל
אחד נשים לב. לא הרי ההנהגה בעת גלות מרה כהרי ההנהגה בזמן גאולה. דרך שהיתה ראויה
לאחינו בימיה הנוראים של השואה, לנקום נקמת ה' במרצחים הגרמנים ימ"ש, לא
תהווה מודל לחיקוי בהיותנו מדינה עצמאית, עם ממשלה וצבא, שב"כ ומשטרה.
סמכויות שהיחיד נוטל לעצמו בגולה, ניטלו מידיו מן הרגע בו זכינו להיות עם עצמאי
בארצו ובמדינתו. ובכל זאת, שיקולים דומים לאלו שעמדו לפני משה רבינו כפרט במצרים,
הם העומדים בפני מנהיגי מדינתנו וצבאנו בבואם ללחום את מלחמת ה' באויבי עמו.
"אכן נודע הדבר"
בבית פרעה גדל משה רבנו. ידע כי מבני ישראל הוא. ידע גם בסבלם.
אך שאלה גדולה הציקה לו: מדוע סובלים הם כל כך? במה חטאו? על כן יצא לראות
בסבלותם. לא רק להשתתף בצערם אלא גם להבין מדוע כה קשה סבלם.
ביציאתו השניה אל
אחיו נגלה לו הסוד. "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" - אומר לו
בן מבני עמו המכה את אחיו? אז הבין מה ואמר: "אכן נודע הדבר".
לא את עצם השעבוד
הבין משה. הן לא בגלל חטא זה, של לשון הרע, נגזר על אבותינו להשתעבד במצרים. אבל
עתה הבין מדוע כה קשה סבלם. כיצד יכולים המצרים לשעבד עם שלם במשך זמן כה רב? הרי
דבר כזה אינו אפשרי ללא עזרה מצד סייענים, "משת"פים"
ו"שטינקרים" למיניהם. עם הנמצא במצב של שיעבוד, צריך להתלכד ולעמוד כאיש
אחד נגד המשעבדים. אבל כאשר כמה מבניו מוכנים להלשין על אחיהם בפני האויב - מובן
היטב מדוע כה קשה השיעבוד.
לא רק ריקבון חברתי
בא לידי ביטוי בחטא זה של לשון הרע ומלשינות. עצם נתינת הפרסום לדברים שהשתיקה יפה
להם, זוהי תכונה לא יהודית. ייחודו של עם ישראל - כעם הנושא את דבר ה' בעולם – הוא
דווקא הצניעות וההפנמה לעומק ולא הפרסום וההחצנה כלפי חוץ. זהו ייעודו וזהו
ייחודו. ולכן נדרש ממנו לפתח בתוכו דווקא את תכונת השתיקה, החודרת עמוק. עם,
שאפילו במצב קשה – המחייב הסתרה ושתיקה – אינו מסוגל לנצור את סודותיו בתוכו, האם
ראוי הוא לצאת לחירות?
הסברה אמונית
משימה קשה מוטלת על כתפיו של משה רבנו: לפנות אל עם של עבדים
ולשכנע אותם לרצות לצאת מעבדות לחירות. משה חושש מאד. לא איש דברים הוא. כיצד
יצליח במשימת ההסברה?
את עקרונות היסוד
להסברה נכונה מוסר לו הקב"ה מיד: "ראה ראיתי את עוני עמי אשר
במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו". ביטוי אחרון זה – עמוק ונוקב הוא: "ידעתי את מכאוביו". אינך יכול לגשת לאדם ולהציע
לו רעיון חדש אם אינך מתחבר לנקודת הכאב שלו. לא די בכך שראית את עוניו במו
עיניך. לא די בכך שצעקתו מהדהדת באוזניך. עליך גם 'לדעת את כאבו', לחוש בלבך את
אשר הוא חש. רק מתוכה ולאורה של אותה התחברות לנקודת הכאב של ההווה, תוכל לבוא
ולהציג את החזון הגדול של העתיד: "להעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה
ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש".
משה מהסס. "מי אנוכי?" האם אני ראוי למשימה זו? האם אני ראוי
לדבר עם אנשים חשובים כמו פרעה? האם אני ראוי לבצע מהלך היסטורי כה כביר, כמו
יציאת מצרים? הקב"ה מסכים עם טענה זו, אך אינו מקבל אותה. נכון הוא שאתה, מצד
עצמך, אינך ראוי למשימה נכבדה כגון זו, אבל עליך לקבל את השליחות על שכמך למרות
זאת, ודווקא משום כך. מדוע? "כי אהיה עמך". אינך פועל בחלל ריק. מכוחו של ריבונו
של עולם אתה הולך, ורוחו מפעמת בקרבך בכל צעד שאתה צועד ובכל מילה שאתה אומר.
והקב"ה הפועל בך – ודאי ראוי הוא לכל משימה גדולה ונכבדה.
ועדיין משה מהסס.
טוב. נניח שאני בא אל בני ישראל ואומר להם את מה שאמרת. הם יבקשו לדעת את שמך. ואז
מה אומר אליהם? האם אני יכול לדבר בגלוי על אמונה בה' אל עם השקוע במ"ט שערי
טומאה של עבודה זרה וכפירה? הרי יצחקו על האמונה ב"א-להי אבותיכם", ויגידו שזה משהו מיושן ואנכרוניסטי! אולם גם לזאת ישנה תשובה
א-להית ברורה. נכון. לא כדאי להשתמש במושגי אמונה שאינם מובנים. דבר על חזון, על עתיד,
על תקווה. "א-היה אשר א-היה". א-להי הנצח. ובאם הביטוי "א-היה אשר א-היה", הרומז למשבר אפשרי בדרך אל העתיד
הרחוק, אף הוא אינו נקלט בתודעה – דבר בכינוי הרומז לעתיד קרוב יותר: "א-היה שלחני אליכם". א-להי התקווה. אולם אל תשאיר
אותם במושגי אמונה מצומצמים. מיד תאמר להם שמושג זה של "א-היה"
– משמעותו רחבה
הרבה יותר. כנפיו פרושות מן העבר הרחוק: "א-להי אבותיכם, א-להי אברהם א-להי
יצחק וא-להי יעקב שלחני אליכם",
ומגיעות עדי עד, אל הנצח: "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור
דור".
ומשה עדיין מהסס.
לאחר ששוכנע כי אל לו לראות את עצמו כבלתי ראוי, לאחר שלמד כיצד קוראים בשם ה'
בפני העם, מעלה הוא את החשש הגדול: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו
בקולי". הכל טוב ויפה, אבל
הם לא יאמינו. הם לא מוכנים לשמוע. הם לא בשלים. הם לא ראויים. הם לא מסוגלים
לקלוט מסרים גדולים ותובעניים כמו אמונה, כמו גאולה, כמו חזון וייעוד. וגם על כך
יש תשובה: אות הנחש, אות הצרעת ואות הדם. אולם יותר משבאו אותות אלו לשכנע את העם,
באו לבקר את משה עצמו. מדוע אתה מוציא שם רע על העם? מדוע אתה מבקש לראותם כמי
שאינם מסוגלים להתחבר למושגים גדולים? הרי הם "מאמינים
בני מאמינים"!
ומדוע לחשוש כל כך?
ומשה עודנו מהסס. הרי
בשביל להסביר ולשכנע צריך כשרון נאום, צריך להיות איש תקשורת, פרסומאי או
יחצ"ן. ואני, הרי "לא איש דברים אנוכי... כי כבד פה
וכבד לשון אנוכי".
אני לא "עובר מסך". אינני פוטוגני. אין לי קול רדיופוני. התקשורת עוינת
אותי ופועלת נגדי... וגם על כך ישנה תשובה א-להית: מה אתה חושב? שהחולשה התקשורתית
שלך היא "תאונה היסטורית", תקלה בסדר הבריאה? "מי
שם פה לאדם... הלוא אנוכי ה'!".
אני הוא זה שחילקתי את הכשרונות, אני הוא זה שבראתי את הקשיים והמכשולים, ואני הוא
הנותן את המשימות. ואם קיבלת משימה, תן אמון במי שנתן לך אותה, שיתן לך גם
את הכוחות לבצע אותה כראוי. "ועתה לך, ואנוכי אהיה עם פיך,
והוריתיך אשר תדבר".
כאן נסתתמו כל
טענותיו של משה רבנו, והוא עודנו מתקשה לקבל עליו את השליחות. רק טענה אחת נשארה
לו: "שלח נא ביד תשלח". אולי תבקש ממישהו אחר! על כך חרה אפו של הקב"ה במשה. מי
שמוטלת עליו שליחות היסטורית, אל יצפה ממישהו אחר לעשותה במקומו. אם אתה נמצא
בצומת הדרכים, אם ההנהגה הא-להית זימנה לידך את המשימה, אל תתחמק ממנה. אמנם ייתכן
שיש אנשים הנראים מתאימים יותר. אבל אתה, אל תהסס. אל תמתין להם. מי יודע מה יהיה
מחירה של החמצת השעה? מי יודע מי באמת מתאים יותר? אם הקב"ה קורא לך, ענה לו
בדרכו של הנביא ישעיהו: "הנני, שלחני", מתוך ידיעה עמוקה כי "הנני
– לשון ענווה וזריזות".
"כבד פה וכבד לשון"
טענה חזקה טוען משה כשרוצה הוא לסרב לקבל עליו את השליחות. "לא
איש דברים אנוכי... כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". מהי אותה כבדות פה וכבדות לשון? – הסברים שונים ניתנו לכך בין המפרשים:
הראב"ע מפרש
שהיה למשה רבנו קושי לבטא חלק מן האותיות: אותן אותיות הנהגות בשפתיים (=פה) ואותן אותיות הנהגות בלשון. הראב"ע עומד בדבריו על שלוש
תופעות המרכיבות את הגמגום, ואומר: "איש דברים – יודע לדבר צחות: שאינו מתעכב בלשונו (=אי יכולת להוציא
מילה מן הפה באופן מיידי)
או
מגמגם (=חוזר על אותה הברה שוב ושוב), או שיכבדו על פיו אותיות ידועות (=אותיות שאדם מבטא בקושי)". שלוש התופעות הללו קשורות לכבדות הקיימת באברי ההיגוי:
הפה והלשון. מי שאינו מגמגם, אינו עוסק כלל בהפעלה של איברים אלו. הדיבור מופק
אצלו במיתרי הקול, כאשר אברי ההיגוי פועלים באופן אוטומטי. המגמגם עוסק בהפעלה של
הפה והלשון, ומכיון שהפעלתם היא רצונית ולא אוטומטית, הוא מרגיש כבדות רבה בפה
ובלשון, גם כאשר הוא מצליח להתבטא כראוי.
הפיתרון הרווח אצל
מגמגמים –
באופן בלתי מכוון –
הוא לבחור מילים שאינן מכילות את האותיות הללו. זו היתה העזרה שקיבל משה
מהקב"ה, לדעת הראב"ע: "אמר שיורנו אשר ידבר מילות שאין
שם מאותיות הכבדות על פיו".
הבעיה שיש בדרך זו, היא שכאשר המדבר חושב כל הזמן על המילים שהוא צריך לבחור,
הדיבור שלו אינו "זורם". אמנם כאשר הקב"ה מדריך אותו בכל מילה
ומילה והוא פטור מלבחור את המילים בעצמו, אין סיבה שיגמגם; אבל זהו פיתרון המועיל
רק באופן זמני, כאשר בטווח ארוך הוא מנציח את הבעיה.
ואכן הפרשנים נחלקו
ביניהם בשאלת גורלו של משה בהקשר זה: לדעת הרמב"ן, החמיץ משה את ההזדמנות
להיפטר מן הגמגום. אילו היה מקבל עליו את השליחות ומבקש מהקב"ה שישחרר אותו
מצרת הגמגום, היה ה' מקבל את בקשתו. אך מאחר שהשתמש בגמגום כתירוץ לאי רצונו לקבל
עליו את השליחות, לא זכה אלא לכך שיוכל לדבר כראוי בשעה שהוא ממלא את שליחותו, ותו
לא. בעל "אור החיים" , בפירושו השני, חולק על הרמב"ן ואומר שגמגומו
של משה סר ממנו לחלוטין, ודיבורו היה מעתה טבעי לגמרי.
כדי לעמוד על פשר הדבר,
יש ללכת אל סוף התורה: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל
ישראל...". ספר שלם נדרש כדי
להכיל את נאומו הגדול של משה, שנמשך שבוע שלם. ואכן ניגוד חריף יש בין פסוק זה
לבין מה שהעיד משה בעצמו על עצמו בזמן שביקש הקב"ה להקדישו לנביא. וכך אמר אז
משה: "לא איש דברים אנוכי... כי כבד פה וכבד לשון
אנוכי". כיצד א"כ הפך
משה מ"לא איש דברים" לבעל ספר "אלה הדברים"?
על כך עונה המדרש (דברים פר' א סי' א):
אמר הקב"ה: ראה
לשונה של תורה מה חביבה, שמרפא את הלשון. מנין? שכן כתיב: "מרפא לשון עץ
חיים". ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה".
ולשונה של תורה מתיר את הלשון… הרי משה, עד שלא
זכה לתורה כתיב בו: "לא איש דברים אנוכי". כיון שזכה לתורה –
נתרפא, לשונו והתחיל לדבר דברים. מנין? ממה שקרינו בענין "אלה הדברים אשר
דיבר משה".
לדעה זו, של ריש לקיש, משה אכן היה מגמגם, כדברי המפרשים
שהבאנו לעיל. אבל במדרש אחר (שם
סי' ז) מואת דעה אחרת:
לאדם שהיה מוכר
ארגמן... הציץ המלך ושמע את קולו. קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: לא
כלום. אמר לו: אני שמעתי את קולך, שהיית אומר, הרי ארגמן. ואתה אומר, לא כלום?!
אמר לו: מרי, אמת, ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום. כך משה: לפני הקב"ה, שברא
את הפה ואת הדיבור, אמר לו: "לא איש דברים אנוכי". אבל אצל ישראל כתיב
בו: "אלה הדברים".
כאשר עומד משה לפני הקב"ה ומשווה את עצמו אל מה שנדרש
ממנו, כאשר הוא יודע כי כל אדם הוא כבד פה וכבד לשון מצד עצמו - הוא אומר: "לא
איש דברים אנוכי". אבל כאן עומד הוא לאחר שקיבל עליו את
שליחותו של הקב"ה, שהוא אשר "שם פה לאדם". עתה יודע הוא כי
"איש דברים" הוא - לא מכוח עצמו אלא מכוחו של הקב"ה. ועל כן תחילת
הנאום של "אלה הדברים" הוא "ה' א-להינו דיבר
אלינו בחורב לאמור...".
מדרש זה תואם את שיטת
הרשב"ם, החולק בתוקף על דברי הראב"ע וסיעתו, ואומר: "וכי
אפשר, נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם
בלשונו"? על כן מפרש
הרשב"ם בדרך אחרת לגמרי ואומר שמשה לא שלט כראוי בשפה המצרית, לאחר שנים רבות
בהן היה במדין.
"שלח נא ביד תשלח"
שבעה ימים עומד משה לפני הקב"ה אל מול הסנה. שבעה ימים
מפציר בו הקב"ה ליטול על עצמו את התפקיד ולצאת לגאול את עם ישראל. ומשה מסרב.
כל פעם הוא מוצא סיבה אחרת מדוע לא לקחת על עצמו את התפקיד. ואף לאחר שלקח על עצמו
את התפקיד, גילה את דעתו לא אחת כי היה מעדיף להתפטר ממנו. מדוע?
טיפוסים רבים של
מנהיגים יש בעולם. לעומתם - טיפוסים רבים של "אנטי מנהיג", שהמנהיגות
מהם והלאה. המנהיג –
מאמין כי "נולד לגדולות"; ה"אנטי מנהיג" – מגלה "פחד
גבהים" כשהוא חושב על הפיסגה הפוליטית, ובטוח כי אחרים ראויים ממנו לתפקיד
הרם. המנהיג –
מדבר בביטחון, ואולי אף ב"פאתוס"; ה"אנטי מנהיג" – כבד פה וכבד
לשון. המנהיג –
מאמין בהצלחתה של מדיניותו וביכולתו לסחוף את העם אחריו; ה"אנטי מנהיג" – מתלבט על דרכו
ומפקפק ביכולתו של העם לבוא אחריו. המנהיג – אוהב את ההנהגה ואת העיסוק בצרכי הציבור; ה"אנטי מנהיג"
– מעדיף היה להסתגר
בד' אמותיו ולהשאיר את הכתר לאחרים. המנהיג – מוכן גם לריב ולהתעמת עם מתנגדיו הפוליטיים; ה"אנטי
מנהיג" –
מעדיף לוותר על כסאו למען שלום בית. – כל טיעוניו של משה מראים את היותו אדם שאינו מתאים להנהגה. ודווקא
משום כך בחר בו הקב"ה.
אילו היה משה טיפוס
של מנהיג, אפשר היה לייחס לו משהו מהצלחת המבצע המרשים של יציאת מצרים ויצירת עם
ישראל. דווקא היותו "אנטי מנהיג" מדגישה יותר מכל את היותו צינור בלבד
להנהגת ה' הפועלת דרכו. דווקא משה – הרואה את עצמו כ"אפס" מוחלט, ומעמיד את עצמו לימין
"יחידו של עולם" - הוא הזוכה להיות הגואל. כי 0 לימין 1 הוא 10!
"למה הרעות לעם הזה?"
הולך משה רבנו לגאול את עם ישראל. הן מפתח הגאולה ניתן בידיו: "פקוד
פקדתי אתכם...".
לא נותר לו אלא לבוא אל פרעה ולקבל את האישור הרשמי. אמנם צפוי שיהיו קשיים. כבר
ה' הודיע "ואני אחזק את לבו". אבל עם קצת סבלנות, עקשנות והתמדה – הכול יבוא על מקומו
בשלום. הן הצעדים הראשונים כל-כך מעודדים. העם, אשר היה חשש גדול שלא ירצה להיגאל,
מאמין ומצטרף למהלך הגאולה. אפשר כבר לתכנן את חגיגות העצמאות...
בציפייה זו בא משה אל
פרעה. ומהי תגובתו? –
"תכבד
העבודה על האנשים".
לא זו בלבד שמהלך הגאולה לא מתקדם כמובטח, הוא אף נסוג אחור. העם כולו – שוטריו,
מנהיגיו וכל הריאליסטים למיניהם – זועמים על "חולם החלומות המשיחיים".
הם קוראים לו לשוב לארץ מדין ולהפסיק להפריע.
גם משה עצמו אחוז פיק
ברכיים. הוא שב אל ה' וזועק בכאב: "למה הרעותה לעם הזה? למה זה
שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך!". מדוע הולכת אותי שולל? מדוע אני צריך
לשאת על המצפון שלי את הסבל הנוסף לבני עמי?
ה' מבין ללבו של משה.
והוא מבטיח לו ואומר: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה". חושב אתה שהגאולה תבוא כפי שאתה
מתכנן. לא כך יהיה. "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי
ממחשבותיכם".
לא פשוט יהיה מהלך הגאולה. מסובך יהיה עד מאד. אבל דווקא הקשיים והמכשולים, הם
שיביאו גאולה גדולה ומושלמת יותר. "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה
יגרשם מארצו".
לא קל לעמוד במצבו של
משה. רבים וטובים אמרו על קשיים אלו של "חבלי משיח": "ייתי
ולא אחמיניה"
(יבוא ולא אראנו). אבל תלמידי משה רבנו, הם האומרים במבט
מעמיק ומאמין: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" (יבוא, והלוואי שאזכה לשבת בצל הגללים של חמורו).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה