יום שני, 28 בדצמבר 2015

תורה: ספר שמות: לפרשת בשלח


 


לפרשת בשלח


"התייצבו וראו את ישועת ה' "


עם של עבדים משוחררים יוצא ממצרים. חלפו להן ארבע מאות שנות גלות. תמו מאתיים ועשר שנות שעבוד קשה מנשוא. ששה ימים הולכים בני ישראל במדבר ביד רמה. "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם". ענן ה' לפניהם יומם ועמוד אש לילה להאיר להם. ובאופק הרחוק – לפאתי מזרח קדימה – הארץ המובטחת, ארץ ישראל. אמנם רחוקה היא הדרך, אולם דומה כי תעבור בקלות יחסית. "קול קורא, במדבר פנו דרך ה'... והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה... ונגלה כבוד ה'".

   ופתאום – חושך בעיניים. מלפנים נגלה הים הגועש. מאחור – רודפים המצרים. ומצדדים – "המדבר הגדול והנורא, נחש, שרף ועקרב". מבוי סתום. מבוכה נוראה משתלטת על הכול. איה ה' ומשה נביאו? היכן כל הבטחותיהם בדבר גאולה שלמה וישועה קרובה? מדוע התפתינו לעזוב את בתינו ואת כל אשר לנו במצרים ויצאנו לדרך אשר סופה לאבדון?

   ובתוך המחנה, בתוך חדרי הלב פנימה – ארבעה קולות נשמעים. מבין השיטין של הפסוקים חושפים בפנינו חז"ל את אותם ארבעה קולות המובאים במכילתא:

ארבע כתות עמדו על הים:

כת ראשונה אמרה ליפול אל הים (ולהתאבד, מפני שהכול אבוד לחלוטין). ועליהם הכתוב אומר: "וימרו על ים בים סוף"... (והם שאמרו: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר"?!).

כת שנייה אומרת לחזור למצרים (ההליכה בדרך הגאולה היתה טעות. העיקר – לשמור על הקיים. והם שאמרו: "כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר")...

כת שלישית אומרת להילחם עמהם (כמין מצדה או גטו ורשה, למות מות גיבורים בכבוד, למען ההיסטוריה. ולדעת המהר"ל, במטרה לנצח במלחמה, אף אם תהיה עקובה מדם).

כת רביעית היו צועקים להקב"ה (בעצרות תפילה, ואולי אף בהפגנות המונים), שנאמר: "ויצעקו בני ישראל אל ה'" (ולדעת המהר"ל, לעשות איזושהי "השתדלות" מול הצבא המצרי).

לכל אותם ארבעה קולות עונה הקב"ה, תשובה ייחודית לכל אחד ואחד מהם: "ויאמר משה אל העם: אל תיראו". מדוע? "התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום" -  אין סיבה להתייאש, ואין טעם להתאבד. "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" – אין סיבה לחזור למצרים. "ה' יילחם לכם" - אין לכם צורך לצאת למלחמה הירואית רק כדי להכריז שנלחמתם. "ואתם תחרישון" – לא עת תפילה וצעקה היא זאת, אלא עת מעשים בונים וחיוביים.

   שומעים בני ישראל ותוהים. מה עליהם לעשות בשעה קשה זו, אם לא להתאבד, לא להיכנע, לא להילחם ואף לא לזעוק ולהתפלל? – פשוט, להמשיך בדרך! קדימה! וכך אומר הקב"ה למשה עבדו: "דבר אל בני ישראל – וייסעו!".

   בני ישראל נוסעים, ואינם מבינים את אשר קורה. האימה משתקת. המצרים קרבים. המדבר סוגר. והים מלפנים. מגיעים אל שפת הים, הגלים מלחכים את כפות הרגליים, המלח צורב את הפנים; אך הים סוער והמבוכה שבה ועולה. מה לעשות עתה, על פי פחת ועל שפת התהום?

   גם על כך מספרים לנו חז"ל במכילתא:

בשעה שהיו ישראל עומדים על שפת הים, היו שבטים מתנצחים זה עם זה... זה אומר: אין איני יורד תחילה לים, וזה אומר: אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו – קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחרי לתוך גלי הים.

אל מול מסירות הנפש, אל מול גודל האמונה, מתעוררים כולם לציפייה דרוכה. מה יקרה עתה? אולם דבר לא קורה, וכל ארבעת הקולות חוזרים ועולים בלבו של כל אחד ואחד. ואז – אומרים לנו חז"ל במדרש:

שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן, ואחר כך נעשה להם יבשה.

רק אז נקרע להם הים ועברו בתוך הים ביבשה, ואמרו שירה לפני הקב"ה.

   ואנו – שאין נביא אתנו להורות לנו את הדרך אשר נלך בה – ניצבים אל מול חמשת הקולות הקוראים אלינו משפת ים סוף, ושומעים בהם את לבטינו שלנו. האם נלך אחר כת זו או כת אחרת? האם נכתת רגלינו עד אשר נמציא לנו כת חדשה, אשר לא היתה אז? ובתוך כל הקולות הללו, שבים ושומעים אנו את קול ה' המדבר אל משה: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה'... דבר אל בני ישראל וייסעו", אף על פי כן ולמרות הכול. ואז שואלים אנו: האם נזכה לכך גם אנחנו בזמן הזה, למה שזכו אבותינו בימים ההם? האם גם לפנינו ייבקע הים? או שמא, יבחר הקב"ה להביא גאולה לעמו בדרך אחרת, ארוכה או קצרה, קשה או קלה, ישרה או עקלקלה?



"קשין לזווגן כקריעת ים סוף"


מנהג רווח בחתונות רבות לשיר מנגינה חסידית שקטה בין הברכות של "שבע הברכות" תחת החופה. בחתונות אחרות שרים את המנגינה הזאת בשעה שמובילים את החתן ואת הכלה לחופתם, ובאחרות בשעה שהכלה מסובבת את החתן. לא רבים מודעים למקורה של מנגינה זו שחסידים נוהגים לשיר אותה בליל שביעי של פסח, על המילים המתארות את קריעת ים סוף: "וראו בניו גבורתו, שיבחו והודו לשמו... משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה, ואמרו כולם" וכו'. המכיר את אופיו של הניגון החסידי המקורי (לא ה"פופ" העכשווי המכונה "זמר חסידי" רק בזכות הצמדת מילים מן המקורות) יודע שאין זה מקרה, שאותה מנגינה באה גם לקריעת ים סוף וגם לכניסת בני הזוג יחדיו לחופה. ואכן ידוע מאמר חז"ל על זיווגו של אדם שהוא "קשה כקריעת ים סוף", שנאמר: "מושיב יחידים ביתה (נישואין) מוציא אסירים (ישראל ממצרים) בכושרות".

   מתוך כך עולה השאלה: מדוע נבחרה דווקא קריעת ים סוף כדי לתאר את הקושי שיש בזיווגו של אדם? האם יש לפני הקב"ה "נס קשה" לעומת "נס קל"? בהכרח עלינו לומר כי קשר עמוק נקשר בין קריעת ים סוף לבין זיווגו של אדם, ולפי דרכנו, נלך בדרכו של המהר"ל מפראג (חידושי אגדות סוטה ב, א).

   ראשית, יש לעמוד על הניגוד שבין שני הדברים: בקריעת ים סוף הפך הים האחד להיות שני ימים נפרדים, כאשר רצועה של יבשה חוצצת ביניהם, ואילו בנישואין הופכים שני אנשים נפרדים ושונים להיות משפחה אחת. קריעת הים לשניים היא דבר לא נורמלי, המנוגד לכל סדרי בראשית. אף הנישואין כך. ההבדלים המנטליים המהותיים בין כל גבר לבין כל אשה הם כה גדולים, עד שאיחודם תחת מסגרת משותפת יש בו משהו על-טבעי, לא פחות מאשר קריעת ים סוף.  ואכן, הכוח הא-להי העל-טבעי הקורע את הים הוא הוא הכוח הא-להי העל-טבעי המאחד את בני הזוג. "עוזי וזמרת י-ה" נאמר בשירת הים, על הכוח הא-להי המכונה בשם 'י-ה' אשר זמר-גזם-חתך-קרע את הים. ואותו שם י-ה הוא המאחד את ה'איש' וה'אשה', להיות מציאות ששורה בה השכינה, ולא מציאות אשר ה'אש' (האותיות שנשארו בהם לאחר הוצאת ה-י' וה-ה') אוכלת אותה.

   עוד פירוש יש למהר"ל, השופך אור חדש גם על הנישואין וגם על קריעת הים. ביטויו של ר' יוחנן: "קשין לזווגן כקריעת ים סוף" אמנם יש בו התייחסות לכל זיווג באשר הוא, אולם בעיקר הוא מתייחס לזיווג שני. הקושי שיש בזיווג השני אינו נובע מחוסר יכולת ליצור קשר חדש לאחר האכזבה הקשה מן הקשר הקודם. הקושי הגדול הוא עצם הפירוק של הקשר הראשון, שהרי "כל המגרש את אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אולם מה יעשה הקב"ה במשפחה שבה אחד השותפים מיועד לבן זוג הראוי לו יותר מן הנוכחי? הרי לשם כך אין מנוס מפירוק הקשר הראשון! וכאן באה ההשוואה לקריעת ים סוף. הן כדי להציל את ישראל מיד מצרים, היה על הקב"ה להטביע את המצרים! ואין הדבר קל בעיניו כלל ועיקר, שהרי הוא אומר: "הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי, היאך אאבד אלו מפני אלו"? ואף למלאכים אמר הקב"ה: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" (ואף מימרא זו לר' יוחנן היא מיוחסת). לא קלה ההכרעה לבורא עולם, לאבד את מעשי ידיו המצרים למען מעשי ידיו בני ישראל. וכמו כן לא קלה ההכרעה לפרק זיווג אחד, גם כאשר המגמה היא ליצור תחתיו זיווג טוב ממנו. על כך אמר ר' יוחנן: "קשין לזווגן כקריעת ים סוף".

   כפי שאנו רואים, זוהי שיטתו הייחודית של ר' יוחנן. קשה עד מאד בעיניו להרוס מציאות קיימת כדי לבנות מציאות טובה יותר על חורבותיה - הן כאשר מדובר בחיי המשפחה והן כאשר מדובר על חייו של העם.

   ביתר שאת אמורים הדברים, לשיטתו של ר' יוחנן, בדורנו זה. ר' יוחנן נמנה בין אותם אמוראים שהעדיפו שלא לראות בביאת המשיח, באמירתם: "ייתי ולא אחמיניה" - יבוא ולא אראנו. אולם רתיעתו של ר' יוחנן לא באה מנימוקיהם של קודמיו באותה סוגיא. ר' יוחנן לא חשש מן הבעיות הבטחוניות, אף לא חשש מן הקשיים הכלכליים. וגם הבעיות הרוחניות של דור "עקבתא דמשיחא" לא הטילו עליו מורא. במסכת סנהדרין (צח, ב) מתאר ר' יוחנן את הקושי הגדול שיעמוד בפני הקב"ה בזמן הגאולה, כאשר יצטרך ליטול מן הגויים את כל מה שלקחו בזמן הגלות ולהשיב לעמו ישראל. "מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון?" שואל הנביא ירמיהו. ור' יוחנן מבאר: "כל גבר" זהו הקב"ה, אשר "כל גבורה שלו", ו"כל פנים" היינו "פמליא של מעלה ופמליא של מטה". כל אלה - לכשיידרשו לאבד את הגויים מפני ישראל כדי להשיב את ישראל לארצם ואת ארץ ישראל לבעליה יאמרו: "הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי, היאך אאבד אלו מפני אלו?". כדי שלא לחוות את הדילמה הקשה הזאת, אומר ר' יוחנן "ייתי ולא אחמיניה". אולם אנו, אשר הקב"ה לא שאל את פינו, ובחר בנו לחזות במו עינינו בשובו לציון, נוכל להבין לעומקה את הכרזתו של רב יוסף: "ייתי ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" יבוא ואשב בצל גלליו של חמורו, כאשר אנו משלמים בדמנו ובדמעותינו על היותנו חיים בתוך אותה דילמה א-להית של "הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי, כיצד אאבד אלו מפני אלו". ועם זאת חזקה אמונתנו בה' ובמשה עבדו, ה"מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" "בכי ושירות" (רש"י) - שישלים במהרה את מהלך הזיווג של עם ישראל וארץ ישראל, אשר אכן "קשין לזווגן כקריעת ים סוף".



'הבלגה' א-להית על ים סוף


מלאה היא שירת הים בביטויים הנראים בעינינו כביטויים שיש בהם מידה רבה כוחניות. הביטויים: "כוח", "גאון" "עריצות" וכדו', במונחים שונים ובהטיות דקדוקיות שונות, חוזרים על עצמם שוב ושוב. ואילו ביטויים של חסד, אהבה ורחמים אינם מופיעים בה כלל ועיקר. מעיינים אנו בכתובים, ותוהים: מה מבקש נותן התורה לומר לנו? האם כוונתו היא לתת גושפנקא מוחלטת לכוחניות, לאלימות, או שמא, האמירה מורכבת הרבה יותר?

   חז"ל רמזו לדילמה זו במדרש (המובא בילקוט שמעוני):

בשעה שיצאו ישראל ממצרים, עמד שר של מצרים ונשתטח לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם! במידת הרחמים בראת עולמך, ואת מתגאה בחוזקה? מיד קרא הקב"ה לכל שרי האומות, והיה מסדר לפניהם כל המאורע. אמר: שפטו נא ביני ובין זה... אמר לפניו: רבונו של עולם! הדין עמך, ועמך האמת. אלא אם רצונך, תושיע את ישראל ולא תאבד את מצרים. כיון שראה מיכאל ששרי האומות מלמדין סנגוריא על מצרים, רמז לגבריאל, וטס למצרים טיסה אחת, ושמט לבנה עם טיטה (=הטיט שלה) ותינוק אחד מת ששקעוהו בבנין. עמד לו לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם! בזה ענין שיעבדו בניך. כיון שראתה מידת הדין, אמרה: עשה דין לבניך במצרים, שרובן חייבין. מיד טבעו מצרים...

השר של מצרים תבע רחמים. האם לא ראוי לנהוג בדרכים של הבלגה ושל איפוק כלפי המצרים? הן מדת החסד הא-להית היא על כל ברואיו, הן יהודים והן שאינם יהודים, הן רעים והן טובים; ומי ימנע ממנו לגאול את עמו מבלי לפגוע קשות במצרים? תשובתו של הקב"ה באה מצד מידת הדין ושאיפת הצדק. על החוטא לבוא על ענשו. ויתור פירושו אי צדק. ענישת המצרים פירושה הופעת מידת הצדק בעולם. וכל זה לאחר משפט מדוקדק, בו מונחים השיקולים לכאן ולכאן על כפות המאזניים, וא-להי הצדק בוחן את הדין ומוציא אותו לאמיתו. כוחניות א-להית זו העומדת לשירותו של הצדק, אותו כוח הבא לממש את המשפט חותם המוסריות הצרופה מונח בהם. לעומת זאת, כל פגיעה באדם הנברא בצלם א-להים, אם אינה עומדת במבחן מדוקדק של צדק ומשפט פסולה היא מכול וכול, גם אם אין בה אלימות פיסית במובן המצומצם של המילה.

   המוסר היהודי, כשהוא דן בפגיעה של אדם בזולתו, אינו מבחין בין פגיעה אלימה לפגיעה שאינה אלימה. לשון הרע למשל הוא איסור חמור הרבה יותר מאשר חבלה גופנית. הלבנת פנים שיש בה "אבק רציחה" חמורה הרבה יותר מאשר מכה מכאיבה. (גם הפתגם העממי אומר: "מכה עוברת, מילה נשארת"). לעומת זאת, אדם או עם, העומדים להגן על זכויותיהם הצודקות שלהם או של אחרים אינם צריכים להתנצל גם אם הם נאלצים להגן עליהן בכוח הזרוע מפני מי שבא לפגוע בהן שלא כדין.

   אך דבר אחד למדנו מדברי המדרש: השימוש בכוח הזרוע מותר רק לאחר בחינה מדוקדקת בפלס המשפט. ואם זוהי ההנהגה הא-להית, קל וחומר לאדם, שעליו לבדוק היטב על פי מבחן משפטי-הלכתי אובייקטיבי ונטול פניות אם אכן כוחו עומד לשירות הצדק או לשירותו של האינטרס האישי הצר או לשירותה של נקמנות נמוכה.

   הטענות שמביא המדרש בשם השר של מצרים מוכרות היטב בשיח המוסרי בנצרות, ובעקבותיה בשיח המוסרי של התרבות המערבית-הומניסטית. תפיסה זו, כשהיא הולכת עד לקצה, אינה רואה את הצדק כערך, ושוללת כל הפעלה של כוח כדי להשיגו. לדעתה, מה שנדרש הוא ויתור מתמיד, אפילו לרשע, עד כדי הגשה של הלחי השנייה. אך גם הדוגלים בתפיסה זו מודים שהאנושות לא עמדה באתגר זה שהוצב בפניה.

   קריעת ים סוף ושירת הים מציבים בפנינו את המוסר היהודי, הדורש את האיזון בין חסד לבין צדק, ואינו מוותר על עשיית דין צדק ברשעים כאשר הדבר חיוני לתיקונו המוסרי של העולם.

   על פי זה יש להבין את הסיפור המיוחס לרבי יהונתן אייבשיץ, רבה של פראג. ר' יהונתן נשאל על ידי הבישוף המקומי: מדוע אתם היהודים, מתארים את א-להיכם כגיבור ואיש מלחמה, כא-ל קנוא ונוקם, בעוד שאנו, הנוצרים, מתארים אותו כאלוהי האהבה, החסד והרחמים? האם זה לא מראה שהמוסר שלנו גבוה מן המוסר שלכם? ענה לו רבי יהונתן: אתם, אמנם מתארים את אלוהיכם בתור אלוהי החסד; אבל את כל הנקמה, הקנאה והמלחמה לקחתם לעצמכם. אנו, לעומת זאת, מסרנו ביד א-להינו את הקנאה ואת הנקמה; ואילו את החסד, האהבה והרחמים השארנו לעצמנו...



"כִּי גָאֹה גָאָה"


אחד הביטויים הבולטים בשירת הים, אם לא הבולט שבהם הוא הגאווה הא-להית. "אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים". אף מרים הנביאה, כשהיא שבה ושרה את שירת הים עם כל הנשים, חוזרת ועונה: "שירו לה' כי גאה גאה". וגם במהלך השירה חוזרת גאוות ה' ונשנית. "וברוב גאונך תהרוס קמך, תשלח חרונך יאכלמו כקש".

   קשים לנו הדברים. הן אין בעולם מידה מאוסה ממידת הגאווה, ורבותינו ז"ל לא חסכו את שבט לשונם ממי שנכשל במידה מגונה זו, עד ש"ראוי לגודעו כאשרה" וכדו'. וכיצד יעלה על הדעת לייחס לה' א-להינו מידה פסולה כזאת? 

   לשם כך עלינו להעמיק ביסודה הרעיוני של מידת הגאווה. גאווה איננה הכרה של האדם ביכולותיו ובכשרונותיו. תכונה זו - המכונה כיום "דימוי עצמי גבוה" – אין בה שום פסול, כל זמן שהאדם מכיר את עצמו כפי שהוא באמת, על מעלותיו וחסרונותיו. גם מה שמכונה "הערכה עצמית" – אין בו פסול. ומי שמרגיש שחייו חסרי ערך לחלוטין וחש כי אין לו כל זכות קיום עלי אדמות – אינו עניו כלל ועיקר, ויש להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי בדחיפות... אולם כל זה – בתנאי אחד, שאותה תחושת ערך תהיה מבוססת על דבר שבאמת יש לו ערך. מי ששואב את תחושת הערך שלו מהיותו אדם הנברא בצלם א-להים, אזי ערכו הוא אינסופי, כמעט (בבחינת "ותחסרהו מעט מא-להים"). אדם כזה לא מבסס את ערכו על הישגיו, לא על כשרונותיו ולא על נסיבות חייו. ומכיון שכך, גם אין לו צורך "לנפח" את אוצם הישגים או כשרונות מעבר למה שהם באמת, כדי להרגיש בעל ערך. ודאי וודאי שלא יהיה לו צורך להרגיש שהוא עולה במשהו על הזולת כדי לחוש חשיבות. ערך חייו מובטח מעצם היותו אדם אשר נשמה א-להית בו, אשר הקב"ה הוא זה שברא אותו.

   הגאוותן, לעומת זאת, שואב את תחושת הערך שלו מעצמו, מהישגיו, מכשרונותיו ועוד דברים דומים. אולם כיצד ניתן לשאוב תחושת ערך מהישגים פעוטים של אדם קטנטן ובן חלוף? מה הן שמונים שנות חיים אל מול הנצח? מיהו האדם אל מול הקוסמוס כולו? אפס מוחלט! כל ניסיון להשתית את תחושת הערך על משהו אנושי, אין בו כל היגיון ואין לו שום משמעות. הגאווה האנושית איננה אלא שקר במקרה הגרוע, והונאה עצמית או טעות במקרה הפחות גרוע.

   כל זה – ברמה האנושית. אבל הקב"ה עצמו, אכן יש לו במה להתגאות. ערכו באמת נובע מעצמו, מעצם היותו האינסוף ברוך הוא. הוא הוא הערך המוחלט, הערכיות המוחלטת, אשר כל דבר בעל ערך שואב ממנו את ערכו. גאווה א-להית זו, אמתית היא, ואין לה ולזיוף של הגאווה האנושית ולא כלום. על כן, "אשירה לה' כי גאה גאה", כי לו יאתה גאווה.

   מגאווה א-להית זו, של "ה' מלך גאות לבש, לבש ה' עוז התאזר", יכול גם האדם לשאוב תחושת ערך, ואף גאווה שבקדושה – להתגאות בהיותו בנו של הקב"ה – גאווה שהיא היא שיאה של הענווה. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים ו, קנח):

שורש הגאוה הוא בקדושה גדולה, היא הגאוה הקדושה. מתגאים אנו בד', בא-להים הגדול חרב גאוותנו. מתגאים אנו ביחד עם כל העולמים, עם כל היצורים, כי כולנו יצורי א-להים חיים אנו... מתגאים אנו בגאות ד'. גאות ד' היא מקור הענוה, מקור השלום, אש אוכלה המכלה את כל הזוהמא של גסות והפרדה, של כל טומאת רעיון, של כל חולשה וטמטום... "עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה".



חִיל ביושבי פלשת


לא רק על נס קריעת ים סוף בא משה רבנו לשיר בשירת הים. הן לא נאמר 'אז שר משה' כי אם "אז ישיר משה". את כל ההיסטוריה (שאינה אלא הסתר י-ה) מקפל הוא בשירתו, למן יציאת מצרים ועד העתיד הגדול והנישא של "ה' ימלוך לעולם ועד", דרך כל הנפתולים והסיבוכים אשר ביניהם.

   לאחר העמידה על העבר, פונה משה אל העתיד הקרוב: "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעוזך אל נוה קדשך". אולם תגובת העולם על תנועתו של עם ישראל אל ארץ ישראל, אל ירושלים ואל בית המקדש קשה היא עד מאד. "שמעו עמים ירגזון". גאולת ישראל מאיימת עליהם וטורדת את מנוחתם. ולכמה צורות ואופנים נחלק הרוגז הכלל אנושי והבין-לאומי. לא הרי הפלישתים כהרי האדומים, ולא הרי האדומים כהרי המואבים. "חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב יאחזמו רעד".

   על כך עומד רבנו הגר"א בפירושו לספר חבקוק (אותו מביא מתוך כתב יד - מו"ר הרב צבי טאו בספרו "לאמונת עתנו"), ואומר כי מואב הרי הוא "אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל". מואב אשר מכריז על עצמו ב"מצעד גאווה" גלוי כי ממזר הוא, הנולד מאבי אמו, אשר אלוהיו הוא "בעל פעור" הוא אשר שלח את בנותיו כדי לטמא את קדושת המשפחה הישראלית בשיטים, בערבות מואב. מלחמתו של מואב בישראל באה לקעקע את יסודותיה של קדושת המשפחה, אשר היא היא התשתית היסודית ביותר לקיומה של האומה. שונה ממנו הוא אדום. לא את טהרת ישראל וקדושתו הוא מבקש, כי אם את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא "אבות הנזיקין, שהזיקו לישראל ביותר". לא נשכח את אשר עשה לנו עמלק הגרמני בימים הנוראים של השואה. וזכור נזכור את שותפיו ממזרח וממערב המרימים ראש אנטישמי בעצם הימים הללו.

   שונים משניהם הם הפלישתים. לא את קדושתנו וטהרתנו מבקשים הם, ואף לא את חיי הגוף שלנו. "ופלישתים" אומר הגר"א "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון". את מדינתנו הם מבקשים, את קיומנו הלאומי כעם היושב בארצו. ההיתקלות הראשונה שלנו עם הפלישתים בימי שאול ודוד היתה. לא את תבואת הארץ ביקשו להם, כמו המדיינים בימי גדעון, אלא את עצמאותנו בארצנו. כך בימי שאול - "וחרש לא יימצא בכל ארץ ישראל, כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית" לעשות מלחמה. ומדהימה ההקבלה הלשונית בין פסוק זה לבין הנאמר בפרשת השבוע: "ולא נחם א-להים דרך ארץ פלישתים... כי אמר א-להים: פן יינחם העם בראותם מלחמה". וכך בימי דוד "וישמעו פלישתים כי משחו את דוד למלך על ישראל, ויעלו הפלישתים לבקש את דוד". מדוע? - "שלא רצו שיהא מלך בישראל, אלא שעוד הם יהיו מושלים עליהם" (רש"י). אולם דווקא הלחץ הפלישתי הוא שעורר את שבטי ישראל לבקש להם מלך ולהקים את מלכות ישראל. האילוץ וההכרח הם שגברו והביאו את עם ישראל לקיים את המצוה הראשונה מבין השלוש שנצטווה עליהן בכניסתו לארץ: "להעמיד להם מלך [הקמת מסגרת מדינית-ממלכתית], ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם את בית הבחירה".

   על התמודדות זו עם מואב, אדום ופלשת – ניבא דווקא נביא אומות העולם בלעם הרשע: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב... והיה אדום ירשה... וירד מיעקב". "וירד" הוא לשון שלטון, הרודה ושולט במדינתו. "כנגד הפלישתים שמנעו שלטון וממשלה מישראל" (הגר"א שם).

   נגביר אומץ בשמירה על קדושת המשפחה היהודית בטהרתה (כנגד מואב), נוסיף עוד ועוד חיים של ילדים יהודים על אדמת הקודש (כנגד אדום) ונבסס את מדינת ישראל העצמאית (כנגד פלשת). אז יתקיימו בנו דברי תפילתו של דוד המלך (תהילים פרק ס):

"א-להים דיבר בקדשו: אעלוזה, אחלקה שכם ועמק סוכות אמדד. לי גלעד ולי מנשה, ואפרים מעוז ראשי, יהודה מחוקקי. מואב סיר רחצי, על אדום אליך נעלי, עלי פלשת התרועעי".

ואז יתקיימו בנו המשך דברי השירה:

"נמוגו כל יושבי כנען. תיפול עליהם אימתה ופחד, בגדול זרועך ידמו כאבן. עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית. תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך".

או אז

"ה' ימלוך לעולם ועד!" -

במהרה ובימינו.





"לחם מן השמים"


לא קלה היתה פרנסתם של אבותינו במדבר. אמנם מידי בוקר בבוקר היה המן יורד אליהם; אמנם מידי ערב בערב היה השלו מגיע אליהם; אך כל זה היה "לחם מן השמים". כל יום ויום צריך היה לצפות מחדש למתנת ה'. לא קל היה ללכת לישון מידי לילה בידיעה שהאוהל ריק ואין בו אף טיפה אחת של מזון לילדים הרעבים. לא קלה היתה אותה תחושה של תלות מתמדת במתנת השמים הניתנת בכל יום מחדש.

   אנשים רבים, שאולי היו שמחים להימנות בין אוכלי המן, צריכים לחשוב פעמיים אם בזאת הם בוחרים. הן כל אדם נורמלי היה מעדיף לאכול ולשבוע מיגיע כפיו, ולחוש כי גורלו ופרנסתו נתונים אך בידיו שלו. אולם לא כך מנהיג הקב"ה את עמו ישראל בצאתו ממצרים. לא מיד נכנס העם אל ארצו להוציא לחם מן הארץ ביגיע כפיו. נדרש שלב מעבר – המדבר; שם חי העם כולו בתלות מוחלטת בה' א-להיו. "ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן אשר לא ידעת ואשר לא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

   תקופת הכשרה זו – של חיים חוסר אונים תוך תלות מתמדת בקב"ה (שיש בה משהו מן החוויה של טירון בצה"ל...) – היא המכינה את העם אל בניינה הנכון של ארץ ישראל. "את המן אכלו עד בואם עד קצה ארץ כנען".

   מתוך הבנה של אותה הנהגה א-להית המתגלה לנו במן, נוכל להבין גם את הדרכת ה' למשה על שפת ים-סוף, "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". זהו  שלב המעבר וההכשרה אל המלחמה הטבעית שבסוף הפרשה: "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק".



תגובה 1:

  1. יישר כח על דבריך בנושא זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.
    הניגוד בין איחוד הפכים לקריעת הדומה.

    השבמחק