ספר בראשית: לפרשת מקץ

לפרשת מקץ

"אבל אשמים אנחנו על אחינו"

עשרים ושתיים שנה חלפו מאז מכירתו של יוסף. איש אינו יודע מה עבר בלִבם של האחים אשר מכרו את אחיהם לישמעאלים בעשרים כסף. האם עברו בלבם הרהורי חרטה? האם אבלו הכבד של אביהם הזקן הביא אותם למחשבה שנייה?

    התשובה, חיובית היא. בירידתם של בני יעקב למצרים, לא נאמר 'וירדו בני יעקב', אלא אומר הכתוב: "וירדו אחי יוסף עשרה". וכבר עמד על כך רש"י:

מלמד שהיו מתחרטים במכירתו, ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם.

אולם תשובתם של האחים, עדיין רחוקה היתה מלהיות שלמה, ודרך חתחתים ארוכה וקשה עמדה בפניהם עד אשר נתוודע אליהם יוסף אחיהם. הן הפוגע בחבירו, לא די בכך שישיב את המצב לקדמותו מכאן ולהבא. משקעים רבים הותיר העבר הקשה, ויש לתקן את כולם מן השורש. יש לבער מן העולם את השנאה ואת החשדנות, את הקנאה ואת חוסר היכולת לראות את האח הקטן בגדולתו ובהגשמת חלומותיו. יש להשיב ליוסף את כבודו שנרמס. יש להשיב לו את האמון בבני משפחתו. יש לבנות מחדש מערכת יחסים חמה ותקינה. על כן לא היה די בנכונותם של האחים לפדות את יוסף משביו (אולי תוך אמירה סמויה: "ונראה מה יהיו חלומותיו...").

    האחים הצדיקו את פגיעתם ביוסף בטענה שהוא מסכן אותם בזה שהוא מבקש להשתלט עליהם. עתה עמדו בפני יוסף, כשהוא שליט כול יכול, שבידו "לתפור להם תיקים" שונים ומשונים ככל אשר יחפוץ, ואף מוכיח את יכולתו לאסור את מי מהם שירצה. בכך הוכיח להם יוסף כי החשד שחשדו אותו שבכוונתו לפגוע בהם, חשד בכשרים היה (אגב, סופה של הדרך מוכיח שהחשדנות לא סרה, ולאחר פטירתו של יעקב אביהם, מעלים האחים את החשש: "לוּ ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו").

    אולם לא די היה בכך. כדי לאפשר את הסליחה, נדרש היה מן האחים להתחרט על העבר. אולם לא קל לאדם שעשה מעשה כה קשה להכיר בטעותו ולהתחרט עליה חרטה גמורה. יוסף דורש מן האחים להסגיר לידיו אחד מהם למאסר, ובכך העמיד אותם במצב דומה למצב בו עמדו בשעת מכירתו. ואכן השחזור של האירוע פועל את פעולתו.

ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת.

מיטיב לפרש זאת הרש"ר הירש:

'אבל', סותר תמיד הנחה קודמת, מאפיל את מה שהוחזק עד כה כברור ומוחלט... עד כה לא ראו את עצמם אשמים. גם עכשיו הם מאשימים את עצמם רק באכזריות וקשיחות...

מי שעמד בגוש קטיף בימי הגירוש וראה את אנשי כוחות הביטחון מרכיבים לעיניהם משקפיים שחורים המונעים כל 'קשר עין' עם המגורשים, מסוגל להבין את תחושתו של יוסף באותה שעה. מי שעמד ושמע את התושבים מנסים נואשות לקשור שיחה עם המגרשים ולדבר אל לבם, אך נענים בסיסמאות לאקוניות ובפנים חתומות, יכול לקלוט מה זה "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו".

    הודעתו של יוסף לאחיו כי "אחיכם אחד ייאסר בבית משמרכם", אשר חייבה אותם לפגוע באחד מהם בשעה בה הם חשים אחווה הדדית, הזכירה להם את מה שלא עשו לפני עשרים ושתיים שנה. גם ההבנה שפורענות איננה נוחתת מן השמים סתם כך, אלא מבטאת השגחה א-להית, מאלצת אותם להודות בכך שיש דברים בגו. אולם לא די היה בלקיחת אחריות על האטימות, אף לא די היה בהכרה באשמה הכרוכה בנחישות חסרת רגישות. נדרשה חרטה על עצם המעשה, וזה עדיין לא קרה.

    סחה לי משפחה מגוש קטיף, אשר הייתי נוכח בעת בה גורשה מביתה בצורה ברוטלית וטראומטית. הקצין שפיקד על כוח הגירוש בא אליהם לבית המלון לבקש את סליחתם על הצורה בה פעל. אולם לאחר שלא היה מוכן להכיר בחטא שבעצם הגירוש, הושבו פניו ריקם, באומרם: "לא נשכח ולא נסלח".

    את החיסרון הזה בא ראובן להשלים. "ויען ראובן אותם לאמור: הלוא אמרתי לכם, אל תחטאו בילד, ועתה דמו הנה נדרש". ראובן לא היה נוכח בעת מכירתו של יוסף, לכן לא יכול לבקר את האופן בו בוצעה המכירה. הוא דורש מהם לקחת אחריות מלאה על הפעולה עצמה. קודם כול, "אמרתי לכם...". אל תגידו שלא יכולתם להעלות על דעתכם שמדובר במעשה של חטא ואתם אנוסים. גם אל תנחמו את עצמכם בכך שהייתם שוגגים. הרי הוזהרתם. ושנית, הלוא אך 'ילד' הוא. כל היחס החשדני והפגוע שלכם כלפיו, לא היה לו על מה שיסמוך. עליכם להכיר באשמתכם בלי להסתתר ובלי להתחמק.

    כדי להגיע לתשובה שלמה ולסליחה שלמה, עדיין נדרשת דרך ארוכה, ויש להתחיל בה מיד. "כי לולא התמהמהנו, כי עתה שבנו (בתשובה) זה פעמיים". הסיום יבוא בפרשה הבאה. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".

     

 

"אנוכי אערבנו"

יעקב אבינו חושש להוריד את בנימין למצרים. בניו מנסים לשכנע אותו בכל כוחם, שיסכים לכך שיורידו עמם את בנימין. שני נסיונות נעשים, על ידי שניים מן האחים, ראובן ויהודה. האחד נכשל, והשני הצליח. מה ההבדל שבין שני האחים?

    לכאורה, ראובן מציע הצעה הרבה יותר משכנעת. הוא מוכן לשאת בעונש כבד אם לא יעמוד בהתחייבותו: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". ולכן, "תנה אותו על ידי, ואני אשיבנו אליך". יהודה, לעומתו, לא מוכן לקבל על עצמו שום עונש של ממש; וכל מה שהוא אומר אינו אלא התחייבות מעורפלת: "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים". מדוע א"כ קיבל יעקב דווקא את דבריו של יהודה?

    הרמב"ן תולה את ההבדל באישיותם של שני האחים. ראובן כבר הוכיח אוזלת יד בניסיון כושל להגן על יוסף. יהודה, לעומתו, גילה מנהיגות כששכנע את אחיו שלא להרוג את אחיהם אלא למכור אותו. עפ"י דרכו של הרמב"ן ניתן להעמיק עוד יותר. ראובן ויהודה הם שני אחים שיש ביניהם מכנה משותף עמוק. הם היחידים ששמם נקשר בפירוש בפרשת מכירתו של יוסף. הם גם השניים אשר נכשלו בחטא בתחום המשפחה: ראובן - עם בלהה. יהודה - עם תמר. אך ההתייחסות של שניהם אל כשלונותיהם - שונה היא בתכלית:

    ראובן מייסר את עצמו על חטאיו. הוא מרוכז בעבר, ומנסה לכפר עליו בשקו ובתעניתו. הוא מבין שאת המציאות שארעה לא ניתן לשנות. הוא פועל לנקות את עצמו מן החטא, להסיר מעל עצמו את האחריות למה שקרה. תפקידם של הייסורים ושל התשובה אצל ראובן הוא לא לתקן את העבר אלא לנתק את הקשר שבינם לבין מי שעשה אותם. לכן הוא יושב בשק ובתענית שנים ארוכות כדי לכפר על מעשה בלהה. על כן, כאשר הוא לא מוצא את יוסף בבור, הוא קורע את בגדיו. ומאותה סיבה בדיוק הוא מוכן לשאת בעונש חמור אם לא ישיב את בנימין.

    יהודה, לעומתו, אינו מרוכז בעצמו, אלא בתיקון העולם. כשלונו בפרשת תמר הוא חמור יותר מאשר בלבול יצועי יעקב ע"י ראובן. אך יהודה אינו שוקע בעבר. פניו נשואות אל העתיד. הוא הופך את הכישלון להישג, בכך שהוא נושא את תמר לאשה. "ולא יסף (=ולא פסק) עוד לדעתה". גם בנוגע לבנימין, דעתו של יהודה לא נתונה לשאלה איך יכפר על הכישלון הצפוי. הוא לוקח אחריות אישית מלאה על בנימין ללא אפשרות של כפרה אפילו לעולם הבא. בכך מתקן יהודה גם את כשלונו בפרשת יוסף. אצל יהודה, מכירת יוסף לא היתה "כישלון טקטי" אלא עבירה ביודעין. את כפרתו הוא לא מוצא בייסורים אלא בלקיחת אחריות אישית מלאה על בנימין, ובנכונות להיות לעבד תחתיו, בדיוק כפי שעשה ליוסף אחיו.

    גם דרכו של ראובן וגם דרכו של יהודה, דרכים חשובות הן בעבודת ה'. אך כאשר יעקב צריך לבחור מלך לעם ישראל, הוא בוחר ביהודה...

בחזרה לדף הבית של האתר