יום ראשון, 6 במרץ 2016

תורה: ספר ויקרא, לפרשת ויקרא


לפרשת ויקרא


"מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן..."


"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – ממנו צריך האדם להקריב. מתוך תוכה של אישיותו ומעומק טבעו האנושי צריכה לצאת המוטיבציה להביא קרבן לפני ה'. בכך יבטא האדם את שאיפתו הטבעית לקרבת א-להים, עד כדי נכונות להקריב לו את חייו, את נפשו. "ונפש כי תקריב".

   הקרבת הקרבן באה א"כ להקריב אל ה' את כוחותיה הטבעיים של הנפש. ולא רק את הכוחות הנעלים, את המידות הטובות ואת הנטיות הרוחניות, אלא גם ובעיקר – לרומם את הכוחות הגופניים והבהמיים. "מן הבהמה: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". את הנטיות הבהמיות צריך להעלות בלהב אש השמימה. נטיות אלו – שלוש הן: "מן הבקר ומן הצאן". הבקר – השור – מבטא את הכוחניות. השור הוא בהמת העבודה, הנושא בעול החריש, הדורש כוח רב. הצאן – שני סוגים לו: העז מבטאת את הפראות שבטבע, זו הזקוקה לריסון ולעידון מתמידים. ואילו הכבש מבטא את כוח החיים העדין שבטבע הבהמי. כל אותם כוחות טבעיים – הן הכוחני, הן הפראי והן העדין – כולם צריכים להתרומם ולהתעלות. זוהי החוויה הצריכה ללוות את האדם מישראל כאשר הוא מביא את קרבנו לפני ה'. אישיותו כולה עולה בלהב אש השמימה עם קרבן העולה. "אדם כי יקריב מכם".

   וכך אמר המשורר (ר' יצחק הוטנר, על פי בעל 'ספר חרדים'):

בלבבי משכן אבנה                      להדר כבודו,

ובמשכן מזבח אשים                    לקרני הודו.

ולנר תמיד אקח לי                      את אש העקידה,

ולקרבן אקריב לו את נפשי,         את נפשי היחידה.   



"וזרקו את הדם"


מהו עיקרו של קורבן? מהי הפעולה החשובה ביותר בהקרבת הקורבן כדי שישיג את ייעודו? המחשבה הפשוטה תכוון אותנו אל שתי תשובות אפשריות. האחת היא השחיטה. כאשר אדם מביא בהמה כקורבן לה' ושוחט אותה לפני המזבח – חש הוא כאילו הוא עצמו פושט את צווארו שלו לשחיטה לפני ה', מרגיש הוא כיצחק אבי אביו הנעקד על גבי המזבח כאשר הוא ממתין בחרדת קודש לנגיעתה של המאכלת המוחזקת בידו של אברהם אביו. התשובה השנייה האפשרית היא ההקטרה. כאשר בשר הקורבן מונח על גבי המזבח, להבות של אש אוחזות בו ונושאות אותו למעלה, והעשן מיתמר אל על, אל שמי האינסוף והנצח (שמים = שָם, שם, שם, עד אין קץ) – חש הוא כאילו בשרו שלו נשרף, כאילו גופו שלו עולה בלהב השמימה.

   אולם עיון קצר בהלכות מעשה הקורבנות ילמד אותנו כי טעות היא בידינו. השחיטה – אף שהיא נמנית בין ארבע הפעולות החשובות ביותר בקורבן – כשרה גם על ידי זר – מי שאינו כהן, ואינה מצריכה דווקא כוהן מיוחד. ואילו ההקטרה על גבי המזבח אינה הכרחית כלל, ואם אירעה תקלה, והקורבן לא הועלה על המזבח מסיבה כלשהי – הרי שהמקריב יצא ידי חובתו. הפעולה העיקרית של הקורבן, שהיא היוצרת את ה'ריצוי' שלו לפני ה' – היא דווקא זריקת הדם על המזבח. ובזאת עלינו להתבונן בעקבות הרוא"ה הגדול, מרן הרב קוק זצ"ל (עולת ראי"ה א, קלד).

   הבדל יש בין הפעולות השונות. שתי הפעולות עליהן חשבנו קודם – השחיטה וההקטרה – נעשות בגופה של הבהמה. ואילו הזריקה – בדמה היא נעשית, אשר הוא הוא כוח החיים שלה "כי הדם הוא הנפש". אולם יש הבדל בולט ומשמעותי עוד יותר. הן השחיטה והן ההקטרה – פעולות של איבוד הן. השחיטה מאבדת את כוח החיים של הבהמה, וההקטרה מאבדת את עצם קיומם של הבשר והחֵלב. זריקת הדם, לעומתן, לא באה אלא להעביר את הדם ממקום למקום, ממקום נמוך למקום גבוה, ממקום פחות קדוש למקום קדוש יותר. לא איבוד יש בה, אלא העלאה.

   בעת ההקרבה, שוחטים אנו את הבהמה, ומאבדים את כוח החיים שלה. אולם איבוד חיים זה – לא לשווא הוא. אין מטרתו הרס וחורבן. מן המפגש עם מידת הדין הא-להית בשחיטה הולך הוא הדם – כוח החיים – ועולה על מזבח ה', בכוחה של מידת החסד הא-להית, אשר לא באה להרס ולשבר כי אם לבנות ולרומם. זוהי מידתם של הכוהנים בני אהרן, שהוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", אשר הם ורק הם ראויים לבצע פעולה זאת. כוח החיים של האדם – המתבטא בדמו – אינו אלא רצונו. הדם העולה על המזבח – רצונו של אדם הוא, המתעלה מ'יצר' ל'יצירה'. לא שבירת הגוף האנושי, שריפתו ואיבודו מן העולם היא מטרתנו, כי אם התעלותו של הרצון האנושי אל הטוב ואל הקודש.

   על כך מתפללים אנו בליל התקדש חג: "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון".

   ומתוך כך נבין את ערכה הגדול של 'הטפת דם ברית', בברית המילה, מעבר לפעולת החיתוך של העורלה.

 


השאור והדבש


מינים רבים ציוה הקב"ה להקריב לפניו על המזבח: מן החי (בהמות ועופות), מן הצומח (סולת, שמן ויין) ומן הדומם (מים ומלח). אך יש יוצאים מכלל זה: השאור, דהיינו: החמץ; והדבש, דהיינו: פירות מתוקים.

   נקל לנו להבין את משמעותו של איסור החמץ. הן החמץ הוא היצר הרע והגאווה האנושית, ועל כן מצווים אנו לשרוף אותו עמהם בערב הפסח. האדם נדרש לבוא אל מקדש ה' מתוך תודעה של התבטלות. בהרכנת ראש יקריב את עצמו אל ה'. על כן שונה מאד היא דרך הבאת הקרבנות בבית המקדש היהודי מאשר בטקסים מקבילים שהיו נהוגים בידי עובדי האלילים. אין היא נותנת מקום להבעה ספונטנית של רגשות האדם. הכל מוכתב ומודרך. מה להביא, כיצד להביא ומה לעשות בכל שלב ושלב. הקרבת הקרבן תוך שמירה מדוקדקת על פרטי פרטים של הלכות מביאה את האדם לתחושה שהוא מבטל את ה"אגו" הפרטי שלו בפני בוראו. על כן אין להביא את החמץ.

   הדבש מתיקות הפירות שונה הוא מן החמץ. אין הוא מבטא את הגאווה אלא את השאיפה לתענוג גופני. אין רע בתענוג כזה. "עתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו" אומר התלמוד הירושלמי בסוף מסכת קידושין. אבל לכל דבר ניתן מקומו הראוי לו. קרבת א-להים יכולה לבוא מתוך תענוג, וטוב שתבוא כך. אבל תענוג זה צריך להיות תענוג רוחני. "ריח ניחוח" שהנשמה נהנית ממנו. לא ניתן להיכנס אל בית המקדש "במגפיים". צריך להתרומם מעל השעבוד לתענוגי הגוף, כדי לזכות לדביקות בה', ומכוחה לקדש גם את חיי המעשה הנמוכים יותר.

   עובדי האלילים, שגם הכרת האלוהות אצלם היתה מוחשית, הלכו בכיוון הפוך: להגיע לאקסטזה דתית דווקא על ידי הוצאה לפועל של הנטיות הגופניות הנמוכות ביותר באישיותם. לא כן חלק ישראל. האדם נדרש להתרומם, להתקדש ולהיטהר כדי לבוא אל הקודש פנימה. הממתקים, שאינם באים להזין את הגוף אלא לענג אותו, לא יכירם מקומם בבית המקדש. התבלין אשר יוגש עם הקרבנות יהיה דווקא המלח, שאינו מצרך מותרות אלא צורך חיוני לשימורו של כל מאכל. הקרבנות הנאכלים לאדם יהיו דווקא אלה העשויים מחומרי המזון הבסיסיים הנחוצים לקיומו של גוף האדם: הדגן, כאשר הוא אפוי כמצה, ולצִדו הבשר. באכילתם לשם מצוה ירומם האדם את כל אכילתו שבמשך השנה.

   אך גם השאור וגם הדבש, שנידחו מן המזבח בכל הקרבנות, יש להם זמן משלהם בו יוכלו גם הם להתקדש: "קרבן ראשית תקריבו אותם": קרבן "שתי הלחם" וביכורי הפירות.



 


המרבה והממעיט


הקרבן לא קמיע הוא, ואף לא לשם סגולה הוא בא. הקרבן כשמו כן הוא: בא לקרב את האדם מישראל אל אביו שבשמים. בכך שהאדם מקריב את הקרבן מרצונו לשם ה', גם הקב"ה מחזיר לו באותה מטבע ומקבל את קרבנו ברצון. קבלת הקרבן ברצון היא פירוש הביטוי: "ריח ניחוח לה'", וכפי שמתרגם אונקלוס בכל מקום: "קורבן דמתקבל ברעווא קדם ה'" קרבן המתקבל לפני ה' ברצון ובהתרצות.

   ניתן היה לחשוב כי איכותו של הקרבן היא הקובעת את איכות הקבלה שלו לרצון ה'. אך התורה רומזת לנו כי לא כך הם פני הדברים. כל הקרבנות מסתיימים באותה מטבע לשון. הן קרבן הבקר, היקר מכל, והן הקרבנות היותר זולים כמו הצאן והעוף, ואף המנחה כולם מתוארים באותה הדרך: "אשה ריח ניחוח לה'". וכך אומר רש"י על פי דברי חז"ל:

נאמר בעוף 'ריח ניחוח' ונאמר בבהמה 'ריח ניחוח', לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים.

   וכאן היה מקום למחשבה הפוכה. אם "רחמנא לִבא בעי", ואין חפץ לה' בעולות וזבחים, פרי בשן ועתודים, אולי עדיף הוא דווקא קרבן העני. אולי ראוי להביא דווקא קרבן של עוף, קטן וצנוע, ולא להתהדר בקרבן ראוותני של פר בן בקר. אלא שאם כך היו פני הדברים, היה צריך לכתוב "ריח ניחוח" דווקא בקרבן העוף או בקרבן המנחה. ומדוע נכתב כך גם ביחס לקרבן הבהמה? דומה כי זאת בא הקב"ה ללמדנו. עניוּת מרצון אינה מקנה קרבת א-להים. מי שיכול להביא קרבן מהודר ומסתפק בקרבן עני, לא ענווה ושפלות יש בזה כלפי ה', כי אם זלזול חמור. מי שמעלה על שולחנו הפרטי בשר ודגים וכל מיני מטעמים, ואילו על שולחן א-להיו לא יקריב כי אם עוף רזה ובעל מום לא עובד ה' ייקרא, כי אם מבזה ה' (עי' מלאכי פרק א). זאת למדנו: כי לא זו בלבד שאין עדיפות למרבה על הממעיט, אף לממעיט אין עדיפות על המרובה. המבחן העיקרי, מבחן הכוונה הוא. אם טהורה היא כוונתך; אם הבאת על מזבח א-להיך את המתנה האיכותית ביותר שאתה יכול להשיג; אם הבאת קרבן כשר על פי כל דקדוקי ההלכה אשר ציווך ה' א-להיך עליה; - דע לך כי בזאת הקרבת לפניו את עצמך ממש. "ונפש כי תקריב" "אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו".

   שני הקצוות נפגשים על שולחן ה'סדר' בליל התקדש חג הפסח: לחם העוני המצה, ומזון העושר קרבן הפסח. כי הן העוני והן העושר מתנת ה' הן, וממנה ישוב האדם ויביא את מתנת א-להיו.

       יוצר מידו עושר וריש, אשיר לכבודו שי"ן יו"ד רי"ש.

 

"מעל בה' "


"נפש כי תחטא, ומעלה מעל בה'". מתוך כך מצפים היינו לשמוע בהמשך על עבירה חמורה מן העבירות שבין אדם למקום. אך לא זאת, אלא "וכחש בעמיתו... ונשבע על שקר". המעילה בקדשי שמים מופיעה כמה פסוקים קודם לכן, אך הלשון היא: "נפש כי תמעול מעל", בלבד. המועל ברכוש המקדש, אמנם מעל, אך לא בה'. גם שבועת שקר מוזכרת בפרשה: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה... או נפש כי תשבע לבטא בשפתים". חטא מוזכר כאן, אך לא מעילה ולא בה'. הביטוי "מעילה בה'" מופיע דווקא כאן, בעבירה שבין אדם לחבירו. מדוע?

   על דרך הפשט ניתן לתת הסבר פשוט. הרי כל העבירות הקודמות, שעליהן מביא האדם אשם, הן עבירות שהאדם עובר בשוגג. כאן מדובר על עבריין במזיד. עבירה במזיד, תהיה אשר תהיה, יש בה מרידה הרבה יותר גלויה כנגד רבונו של עולם. על כן נמצאים כאן כל הביטויים: חטא, מעילה וכחש.



"והשיב את הגזילה"


הגזל – נטילת רכוש הזולת – הוא אחת העבירות המחריבות את הסדר החברתי. כל חברה, אם רצונה להתקיים, צריכה למצוא דרכים למנוע את תופעת הגזל, ועמה את המרמה, את האונאה (=הפקעת מחירים) את הגניבה, את העושק. ישנם מקומות בהם ידו של הגזלן נכרתת. ישנם מקומות בהם הוא נידון לתקופות מאסר ממושכות. וישנן גם דרכים אחרות.

   דרך פשוטה, אך מיוחדת, מתווה לנו התורה: "והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפיקדון...". פשוט: להשיב את הגזילה. ואל יהי דבר זה קל בעיניך. הרי חזקה על גזלן שאינו שומר את הגזילה תחת ידו, לבל תהיה בידי הנגזל ראיה מרשיעה. הוא מוכר את החפץ הנגזל. וככל אדם הנהנה מדבר שלא עמל בו, חזקה עליו שמיהר לבזבז את התמורה שקיבל...

   הדבר הראשון הנדרש ממנו הוא לשאת באחריות לתוצאות: להשיב את הגזילה. בלי זה – אין כפרה. גם אם יביא את כל קרבנות החטאת והאשם שבעולם. גם אם ילקה עשר פעמים ל"ט מלקות. גם אם יתענה ארבעים תעניות. גם אם ישב עשרות שנים בבית הסוהר עם עבודות פרך, ואף אם יוטל עליו עונש מוות. גם אם ישוב בתשובה – לא יתכפר לו, עד אשר ישיב את הגזילה לבעליה. הוא שאמרה התורה: קודם כול – "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" (=ביום שבו הוא מכיר באשמתו). ורק אח"כ: "ואת אשמו יביא לה'".

   התביעה לשלם את המחיר המלא לנגזל – עד כמה שהיא מינימאלית - קשה היא ביותר. חובת ההשבה אמורה בכל תנאי. שום תירוץ אינו מתקבל. הגזלן לא יוכל לטעון שהנגזל הלך לו למדינת הים. ישנם מצבים בהם אם הנפגע אינו כאן, על הגזלן ללכת אחריו ברגל, אפילו לארץ מָדי הרחוקה במזרח. אם מת, ישלם ליורשיו. אם אינו יודע מיהו, עליו לברר. ואם אין לו ממה לשלם, אמנם בית הדין לא היה מוכר לעבדות אלא גנב שאין בידו לשלם, אבל את עיקרון האחריות המוחלטת מקבל מכאן גם הגזלן. כי אם רוצה הוא כפרה שלימה, לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ישיב את הגזילה לבעליה. רק אז יקיים בו הכתוב: "וכיפר עליו הכהן לפני ה', ונסלח לו...".

   ומי יודע, אולי שימוש בדרך זו, שמתווה לנו התורה – במקביל לדרכים נוספות – גם דרך מועילה להילחם בגל הגואה של הפשיעה?

 




"אשר נשיא יחטא"


ארבעה טיפוסים של חוטאים בשגגה נידונו בפרשה. הכהן הגדול, הציבור כולו, הנשיא והיחיד. על שלושה מהם מופיע החטא בלשון התניה. "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל עדת ישראל ישגו", "ואם נפש אחת תחטא". מכלל זה יוצא הנשיא – המלך: "אשר נשיא יחטא".

   הרמז כאן הוא פשוט. המנהיג הוא המוּעד לחטוא. לכהן הגדול ישנם איזונים משלו. תפקידו, ברום הסולם של ההנהגה הדתית, לוחץ אותו להימנע מלחטוא. גם הציבור כולו – יש בתוכו איזונים הדדיים, והסגולה שבו מקנה לו סייעתא דשמיא שלא יחטא. היחיד – מושפע מן הציבור, מן הכהן ומן המנהיגות שבכוחם לשמור עליו שלא יחטא. אולם המלך, הנמצא בראש הפירמידה השלטונית, ואשר כולם סרים למרותו כשהוא לא נתון למרותו של אף אחד – הוא הנמצא במצב המסוכן והרגיש ביותר. לא זו בלבד שאין לו בלמים, מחוצה לו או מעליו, אלא שהכוח העצום הנתון בידיו עלול לסנוור את עיניו ולגרור אותו לחטא. הכוח משחית. "וישמן ישורון – ויבעט". על כן נקרא כאן המנהיג בשם: "נשיא". כאן הוא לא נקרא בשם המקובל, "מלך", הנקרא כך מפני שהוא נמלך, מתייעץ וחושב על כל צעד שהוא עושה, והנהגה מלכותית זו – הנובעת מאחריות רבה לשלומה של הממלכה – היא המונעת ממנו את החטא. אולם כאשר המנהיג לא נוהג כ"מלך" אלא כ"נשיא", המצב שונה. או אז, נשיאותו, התנשאותו על הכול – היא הגורמת לו לחטוא. "אשר נשיא יחטא" – ראשי תיבות: אנ"י... ("אני, ואפסי עוד"). ואכן התורה מצווה את המלך "לבלתי רום לבבו מאחיו", ומתוך כך "לבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל".

   אולם לפרשה זו ישנו צד שני. "אשר נשיא יחטא" – מלשון אושר. "אשרי הדור שהנשיא שלו מודה בחטאו ומביא חטאת" (רש"י). החוטאים האחרים עוברים עבירות "סתם". הכהן המשיח "יחטא", בחטא סתמי. הציבור – "נעלם דבר" סתמי מעיניו. היחיד עובר על "אחת ממצוות ה'". ואילו הנשיא עובר על "אחת מכל מצוות ה' א-להיו". הנשיא בו מדובר 'יש לו א-להים'. הוא מכיר בכך שיש סמכות מעליו, ולכן איננו "מתנשא לכל לראש". אמנם "אין על גביו אלא ה' א-להיו", אבל ה' א-להיו נמצא על גביו ומעל ראשו. יש לו יראת שמים, והיא המביאה אותו לשוב מחטאו ולהביא עליו קרבן.



את ההבדל שהזכרנו – בין "נשיא" לבין "מלך" - יכולים אנו לראות גם במגילת אסתר. אחשוורוש – "מלך" הוא, "המולך מהודו ועד כוש", ולכל אורך הדרך הוא 'נמלך' ביועציו, בשריו ובעבדיו. יש לו חולשות אנוש, אולם יש לו גם אחריות לניהולה של ממלכה עצומה. המן, לעומתו, מתנהג כ'נשיא'. התנשאותו וכבודו הם השיקולים היחידים המנחים אותו. על כן, תאוות הכבוד שלו אינה יודעת גבולות. שמו – המן – מעיד עליו, שאינו מוכן להישאר 'אדם' – בגימטריא מ"ה (שתי האותיות הראשונות של שמו). הוא רוצה להגיע אל השער ה-50, השער הא-להי, שער ה-נ' (האות האחרונה – ן').

   הסכנה הגדולה לא נשקפה מצד אחשוורוש, ה'מלך', כל עוד הוא היה באמת 'מלך'. היה סיכוי – שאכן התממש בסופו של דבר – שאחריותו הממלכתית תביא אותו לאיזון. אולם המן, ה'נשיא', היה מסוכן הרבה יותר. "לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם – ולא מלך" (גמרא).

   ה'שפת אמת' עומד על מדרש חז"ל, שיבוא יום בו תהיה הסכנה כפולה ומכופלת, כאשר ה'מלך' יתנהג כ'נשיא'. "הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב" – ההתנשאות האנושית המשתמשת בכוח הממלכתי הבלתי מוגבל, מבלי להיעזר בבלמים המלכותיים. אולם זה לא אמור להוביל לחורבן אלא לבנין, "ומחזירן למוטב". וה'שפת אמת' מסיים: "ובזכות משיחנו יהיה מפלה לאותו רשע, ויתרום קרנם של בני ישראל במהרה בימינו אמן".





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה