לפרשת תזריע
"וביום השמיני יימול
בשר עורלתו"
ברית המילה מאפיינת ומייחדת את עם ישראל מכל העמים שסביבו. אולם
במבט מעט יותר מעמיק, ישנו קושי גדול במצוה זו. הקביעה כי אדם מישראל נולד כשהוא
חסר ומקולקל, ויש להסיר ממנו את הערלה כדי שיהיה ראוי לבוא בקהל ישראל – אינה
פשוטה כלל ועיקר. האם יעלה על הדעת כי הבורא, כאשר ברא את נזר הבריאה – האדם – יהיה
פגם וקלקול ביצירתו, עד שהאדם יצטרך לתקן אותה במו ידיו?!
ואכן שאלה זו נשאלה
כבר בוויכוח תיאולוגי עתיק יומין, בין ר' עקיבא לבין טורנוסרופוס הרשע. וכך נאמר במדרש
תנחומא (פרשת תזריע סי' ה):
מעשה ששאל
טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזו מעשים נאים? של הקב"ה או של בשר ודם? אמר
לו: של בשר ודם נאים...
אמר לו: למה אתם
מולין? ...הביא לו ר' עקיבא שיבולים וגלוסקאות.
אמר לו: אלו מעשה
הקב"ה ואלו מעשי מעשה ידי אדם... אין אלו נאים יותר
מן השיבולים?!
אמר לו טורנוסרופוס:
אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו?
אמר לו ר' עקיבא:
ולמה שוררו (=חבל הטבור)
יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו?
ומה שאתה אומר למה
אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם.
לכאורה צודקת טענתו של הנציב הרומאי. אבל קוץ עמוק תחוב בה. אם
האדם נברא מושלם, יש לומר שגם העולם נברא מושלם. ואם אנו רואים בו קלקולים ופגמים,
סבל ורשע – אך טעות אופטית היא.
העולם, כמות שהוא, יצירה א-להית הוא. והאדם, לא נותר לו אלא ליהנות מן החיים
וממנעמי השלטון שזכה בהם במתנת הא-ל... לא זו היא דרכו של ר' עקיבא. יודע הוא כי
לא מושלם נברא העולם. להיפך, הוא נברא חסר על מנת לתת בידינו את האתגר לתקנו
ולהשלימו בפועל כפינו ובשליחותו של מי שאמר והיה העולם.
השלכה
ישירה מוויכוח זה, באה לידי ביטוי בוויכוח נוסף שביניהם, והפעם – בהקשר החברתי.
וכך נאמר במסכת בבא בתרא (דף י ע"א):
וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם
א-להיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה
של גיהנם. אמר לו: אדרבה, זו שמחייבתן לגיהינם! אמשול לך משל: למה הדבר דומה? למלך
בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וציוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו,
והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא כועס עליו?...
אנו, תלמידי ר' עקיבא, אין אנו אוחזים בדרכו הפטליסטית של
טורנוסרופוס, ורואים את עצמנו כאחראים לפעול כמיטב יכולתנו כדי לתקן את הקלקולים
הקיימים בסדר החברתי.
על כן ברית המילה, בה
מודיע האדם מישראל כי חסר הוא ועליו להשלים את עצמו, היא המודיעה לאדם ולעולם כי
אתגר גדול ניתן לו בחייו, להיות שותף עם הקב"ה במעשה בראשית ולהצעיד את העולם
כולו אל תיקונו השלם.
"נגע צרעת כי תהיה
באדם"
הנושא העיקרי בפרשת תזריע הוא נגע הצרעת. ידועים דברי
חז"ל כי נגע הצרעת בא על האדם כתוצאה מדיבור לשון הרע. דרשות רבות נדרשו על
הקשר שבין החטא לבין הנגע, ואף אנו נלך בעקבותיהם של רבותינו.
הצרעת היא נגע בצבע
לבן בדווקא. על כך עומד ה'כלי יקר' ואומר, כי מהו חטאו של בעל לשון הרע? שהוא גורם
לבייש את הזולת ולהלבין את פניו. וכך נענש הוא מידה כנגד מידה, ג"כ בהלבנת
העור. ובעוד שבעל לשון הרע עושה את מעשיו בסתר, באה הצרעת ומפרסמת את קלונו לעיני
כול.
בעל 'אור החיים'
מבחין בין שני סוגי לשון הרע: האומר שקר, הרי הוא בכלל 'מוציא שם רע', עליו נאמר "לא
תישא שמע שווא" (=דבר שקר).
על חטא כזה בא הנגע בצורת 'שאת'.
לעומת זאת, מי שאומר אמת, הרי דבריו בהירים וברורים (מוכחים וחד-משמעיים).
ועליו בא הנגע בצורת 'בהרת'.
תיקונו של בעל לשון
הרע, אומר ה'כלי יקר', בא ע"י הכוהן. הרי החטא נובע מחיסרון באהבת הבריות,
הכוללת גם את החוטאים שבהם, שיש בהם דברים מגונים שניתן לדבר עליהם. אישיותו של הכוהן,
כולה אהבה לכול. כל כוהן הוא מבניו של אהרן הכוהן, האוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
הקשר עם הכוהן הוא הוא היכול לטהר את המצורע מאחד המניעים העיקריים הגורמים לו
לדבר לשון הרע על אחיו.
בשורה טובה לא-דם ולבשר
שני מצורעים הם בפרשה. הראשון שבהם מכונה 'אדם'. "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת
או ספחת או בהרת".
השני שבהם –
'בשר' ייקרא לו. "ובשר כי
יהיה בו שחין".
שם 'אדם' –
חשוב הוא עד מאד. "חביב
אדם שנברא בצלם... שנאמר: כי בצלם א-להים עשה את האדם". ואף אותיותיו מעידות עליו. א – א-להים, יחידו של
עולם הוא המפיח את רוח החיים בנפש אשר היא ה-דם. ה'בשר', לעומתו,
נמוך הוא לאין ערוך, בלא נשמה א-להית ובלא נפש החיים אשר בדם. הוא אשר אמר הכתוב: "לא ידון רוחי
באדם לעולם, בשגם הוא בשר". חריפים יותר הם דברי חז"ל במסכת סוטה (ה, א)
המציבים את ראשי התיבות של שתי המילים. בעוד ש'אדם' הוא רק "אפר, דם, מרה", הרי ש'בשר' הוא "בושה, שאול
(=קבר או גיהינום), רימה (=מאכל תולעים)". אולם בפרשתנו, ניתן לראות כי דווקא
ה'בשר' הוא הנעלה מן ה'דם'. וכבר עמד על כך ר' זירא (אשר
נראה כי הוא קיצור השם 'זעירא') שם בגמרא, שהביטוי "ונרפא" מופיע אצלנו דווקא ביחס לבשר, ולא ביחס לאדם. "ובשר
כי יהיה בו בעורו שחין – ונרפא".
כדי לענות על תמיהה
זו ניעזר בדבריו של המהר"ל מפראג (בחידושי אגדות שם), האומר כי דווקא כאשר האדם רואה את
עצמו כשפל, ומכיר בכך שהוא בעל חיסרון, אז ה' מרפא חסרונו. אבל כאשר האדם רואה את
עצמו כאילו שלם ומושלם הוא, אינו פתוח לכך שה' ימלא את חסרונו. הוא אשר אמר ר'
מנחם מנדל מקוצק כי אין
יותר שלם מאשר לב שבור...,
כשם שכלי חרס שנטמא –
רק שבירתו היא המטהרת אותו מטומאתו.
עמוקים הם עד מאד
דברי המהר"ל בהבנתה של מידת הענווה. בעל הגאווה, אמנם הוא יודע שהוא רק אדם,
אולם הוא חי בתחושה שיש לו חשיבות, שיש לו ערך מצד עצמו. מצִדו, הקב"ה יכול
להתפטר מתפקידו, ורק לא יפריע לו לחיות את חייו. העניו, לעומתו, חש את עצמו נמוך
מכול. עומד הוא מול בוראו ואומר לו: "א-להי, עד שלא נוצרתי, איני כדאי; ועכשיו שנוצרתי, כאילו
לא נוצרתי. הריני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה". ואז יכול הוא לומר לעצמו: מאחר שלמרות כל זאת אני קיים – אין זאת אלא משום
שבוודאי מקיים אותי בכל רגע ורגע. או אז – כאשר האדם מגלה שאינו 'אדם' חשוב אלא 'בשר', ורק הא-להי שבו הוא
העושה אותו 'אדם' - נפתח לבו לקבל את ברכת ה' וראוי הוא לקבל בשורות טובות.
רק כאשר הוא רואה את עצמו כ"בשר
כי יהיה בו בעורו שחין"
– מלשון שׁחייה והתכופפות
– אזי מתקיים בו: "ונרפא".
זוהי מימרתו של חזקיה
בפתיחתה של אותה סוגיא במסכת סוטה, הקושרת אותנו אל הפטרתה של שבת ראש חודש:
אין
תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לִבו כבשר, שנאמר: "והיה מידי חודש
בחודשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני, אמר
ה'".
"כולו הפך לבן –
טהור הוא"
'נייר לקמוס' יש לו לאדם מישראל בעורו. הקלקולים המוסריים אשר
בעומק נפשו לא נשארים במסתרים. צפים הם ויוצאים החוצה על פני השטח. לא לחינם קורה
הדבר. זיהום פנימי חבוי – סכנתו מרובה. לא ניתן לדעת עליו. אף לא
ניתן לטפל בו. אולם כאשר יוצאת המוגלה החוצה, כאשר נראים הדברים לעיני השמש –
לא ניתן עוד לשגות באשליות. יש ללכת אל הכוהן, לאבחן את המחלה ואת הקלקול המוסרי
אותו היא מבטאת, ולעלות על מסלול התיקון וההיטהרות.
והנה, ראה זה פלא:
דווקא כאשר צפה המחלה ועולה על פני כל השטח – "אם פרוח תפרח
הצרעת בעור, וכיסתה הצרעת את כל עור הנגע, מראשו ועד רגליו, לכל מראה עיני הכהן"
– דווקא אז אין האדם טמא. "וראה הכהן והנה כיסתה הצרעת את כל בשרו – וטיהר את
הנגע". מדוע? דווקא כאשר "כולו הפך
לבן" –
אזי "טהור הוא". תמוהים הם הדברים בעינינו, ועלינו
ללכת ולשאוב מים מבארות עמוקות כדי להרוות את צמאוננו.
וכך מסביר לנו
המהר"ל מפראג: כתם לבן על העור, אכן מעיד על קלקול יסודי באישיותו של האדם;
קלקול אשר עליו למהר ולתקנו. אולם אם "כולו הפך לבן", אין זה קלקול הבא מאישיותו של האדם,
כי אם ממקום אחר. לא מגע יד אדם עשתה זאת כי אם יד ה'. ומכיון שכך, אין מראה זה
מעיד על כך שהאדם חטא, אלא על כך שהקב"ה בא ליצור בו יצירה חדשה; ולשם יצירתה
של אותה יצירה חדשה, נדרש להפסיד את צורתה של ההוויה הישנה. על כן, אומר
המהר"ל, לא סימן מחלה היא הצרעת אשר פשתה בכל הגוף מכף רגלו ועד
קודקודו; כי אם סימן הבראה, כאותו זחל ההולך וגדל, ולשם כך משיל את עורו
הישן מעליו פעם אחר פעם עד אשר יגיע זמנו להפוך לפרפר צבעוני ומרהיב עין.
רעיון עמוק למדו מכך
חז"ל במסכת סנהדרין: "אין
בן דוד בא עד שתיהפך כל המלכות למינות". ומנין למדו זאת? מדברינו כאן: "כולו הפך לבן – טהור הוא". ה'כלי יקר' מבאר זאת בדרך 'דרוש':
כאשר נהפוך את המילה 'לבן' – נקבל 'נָבָל'. ואם כן,
כשכולם ינבלו צור ישועתם – אז יטהר ה' בהכרח כל הארץ מגילולים... וכשכולו הפך לבן, ודאי
החוטא יתן אל לִבו לשוב. כך ישראל, כשיראו שכל המלכות ייהפך למינות, ויראו כי אפס
עצור ועזוב – ודאי יתנו אל לִבם
לשוב בתשובה שלמה אל ה', ואז – "טהור הוא".
כל זמן שהחולשה הרוחנית והמוסרית נמצאת רק בשולי המחנה – עדיין
הדור אינו בשל למהפך. אולם כאשר נמצאת החולשה בכל חלקי המחנה, "מכף רגל ועד
ראש אין בו מתום"
– אז ניתן לחוש כי כך לא ניתן עוד להמשיך, ואז בא הזמן למהפך רוחני.
דברים הפוכים אומר
לנו הנצי"ב מוולוז'ין. כאשר עולה נגע הצרעת בפינה כלשהי בגוף באדם, אות היא
כי עליו לשוב ולתקן את דרכיו. אולם כאשר עולה הצרעת ופורחת בכולו –
אין פירושו של דבר שאינו זקוק לשום תיקון. ההיפך הוא הנכון. אין טעם לייסר אותו,
מפני לא ניתן לזהות בו שום נקודה חיובית אשר עליה ניתן לבנות מהלך של תיקון. על כן
אין טעם להטיל עליו את סדרי התיקון של המצורע. אולם מתי יינתן האות להתחיל בתהליך
של תיקון? על כך אומרת לנו התורה: "וביום הֵראות בו בשר חי – יטמא". ביום שבו ייראה בו חלק אחד בריא, ביום
שבו נזהה בו דבר אחד חיובי - נוכל להיאחז בו, לטפח אותו ולהצמיח אותו עד אשר ישוב
ורפא לו.
שתי נקודות מבט הן על
מצבו של דורנו. אחת היא דרכו של הנצי"ב: לראות את המחלה הפושה בכול ולחפש את
אותה נקודה קטנה של בריאות אשר ממנה תצמח הישועה עד אשר נהיה "דור שכולו
זכאי". שנייה לה – דרכם של
המהר"ל והכלי יקר, לראות את המחלה הפושה בכול כסימן של בריאות פנימית,
ולהוביל את המהפך הרוחני דווקא מתוך התחברות אליה ואל אלה הנגועים בה.
דווקא מתוך תחושה קשה
של "הבט ימין וראה
ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי", בא דוד ואומר: "זעקתי אליך ה', אמרתי אתה מחסי, חלקי בארץ החיים". ומתוך כך בא ומבקש: "הוציאה ממסגר
נפשי (=הוצא אותי מן ההסגר של הצרעת) להודות
את שמך...".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה