יום ראשון, 6 במרץ 2016

מועדים: לפורים


                                                 לפורים

                    "משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה"

(מבט מפתיע על זוגיות ומשפחתיות במגילת אסתר)


מגילת אסתר, במעגלים רבים היא נוגעת, במעגל הלאומי (לישראל), במעגל הממלכתי הבינלאומי (לפרס), במעגל העירוני (ערים פרוזות וערים מוקפות), ואף במעגלי החיים האישיים של גיבוריה – אחשוורוש והמן, אסתר ומרדכי. אולם אנו, מבין השיטין של המגילה, ננסה לגעת בעוד מעגל סמוי – המשפחה.
   מגילת אסתר היא מגילה של משפחות הרוסות. משפחתו של אחשוורוש נהרסת באלימות, כאשר אחשוורוש מוציא להורג את ושתי אשתו בעצת ממוכן. בית הוריה של אסתר נהרס כאשר אביה ואִמה מתים בגיל צעיר. גם ביתו של מרדכי נהרס. לפי חז"ל, אסתר היתה אשתו החוקית עד אשר נגזלה בידי אחשוורוש. ואף ביתו של המן נהרס ביום בו נתלה על העץ. רק בית אחד נבנה: בית ישראל.

למרבה הפלא, בין הבתים ההרוסים מתבלט בית אחד יציב למדי: ביתו של המן. המתבונן על מערכת היחסים הזוגית שבין זרש להמן, ימצא קשר טוב ביניהם. המן משתף אותה בחוויותיו, הן הטובות והן הרעות. אין לו צורך להסתיר ממנה דבר. כאשר מצבו טוב, והוא מזמין אותה עם אוהביו ("ויבא את אוהביו וזרש אשתו"), כדי לספר להם "את כבוד עושרו ורוב בניו ואת אשר גידלו המלך ואת אשר נישאו...". היא הראשונה הנותנת לו עצה טובה מבחינתו ("ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו"). וכאשר מצבו רע, הוא מרגיש מספיק בטוח בחברתה כדי לספר לה – ורק אחריה לאחרים - על המקרה המצער שעבר עליו. "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו". היא משתתפת בצערו, מבלי לגרום לו לשגות באשליות, אולם אינה מתנדבת להיות הראשונה שתגיד לו את הדברים הרעים. "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו". ובעוד ש"אוהביו" הפכו לפתע ל"חכמיו", משנתחוור להם שהשעה אינה משחקת לו, נותרה היא כשהייתה, ותמיד היא "זרש אשתו". אמנם המן הוא "המן הרשע". אבל גם אצל רשעים ניתן למצוא משהו חיובי. לא לחינם אמרו חז"ל כי "מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק". וגם לנו מותר ללמוד מהם משהו. אף ייתכן לומר כי אותו צאצא של המן אשר מקום מושבו וישיבתו היו בבני ברק לא היה אחר מאשר ר' עקיבא, והוא הוא שאמר כי "לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים".
   הבית החולני ביותר הוא ביתו של אחשוורוש. בשבילו, האשה אינה אלא חפץ. 'השתמש וזרוק'. אין לו תקשורת נורמלית עם אשתו. עם ושתי אינו מדבר. (אגב, אף פעם היא לא נקראת "אשתו", אלא "המלכה"; דבר המעיד על קשר תיפקודי בלבד, ללא יחס אישי). הוא "מנחית עליה" פקודה, היא מסרבת, והחכמים פוסקים את דינה למיתה מבלי שהוא מנסה לשוחח עִמה ולשמוע ממנה על הרקע למשבר שפרץ ביניהם. מן הסיפור ניכרים דברי חז"ל כי אחשוורוש לא היה ממשפחת מלכים, ולכן התנהג בביתו פנימה כ"עבד כי ימלוך". ושתי, אשר בת מלכים היתה, ובעלת כבוד עצמי – לא הסכימה להיכנע, ונרצחה (גם אם היה זה מכוח "הליך משפטי" כלשהו). גם על אסתר הוא מאיים במוות, עד שהיא פוחדת לבוא אליו ביוזמתה. השיחות ביניהם אינן מאפיינות זוג נשוי, אלא יחסי אדון עם נתין כנוע. "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך, ותיפול לפני רגליו, ותבך ותתחנן לו". אסתר, אשר גם היא בת מלכים, משיבה לו באותה מטבע, ומסתירה מפניו את סודה. "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עַמה". ואף היא, כקודמתה, ושתי, לא מופיעה מעולם בתואר "אשתו", אלא "המלכה". ואף ברגע בו מתפרצת קנאותו הרומנטית של אחשוורוש, צועק הוא על המן: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!", במקום לומר: 'את אשתי' וכדו'.
   הטרגדיה הגדולה היא ביתם המשותף של מרדכי ואסתר. מערכת היחסים בין אסתר למרדכי, מורכבת. הוא היה מבוגר ממנה בשנים לא מעטות, "ויהי אומן את הדסה... ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת". ועל כך דורשים חז"ל: "לבית", דהיינו: אשה חוקית. אסתר נוהגת כלפיו בצייתנות. "לא הגידה אסתר את עַמה... כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד". ואף לאחר מכן, "אין אסתר מגדת מולדתה... כאשר ציוה עליה מרדכי, ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה אתו". אולם צייתנות זו לא נבעה מאיום, אלא מיראת כבוד. בהמשך ישנם ביניהם חילוקי דעות באשר להליכה לבית אחשוורוש, ואסתר לא נרתעת לעמוד על דעתה. כאן רואים אנו זוג המנהל דיאלוג. אין כיפוף ידיים מצד אחד, ואין סירוב מחוצף מצד שני. יש ויכוח. יש דיון, אם כי נוקב, טעון וכבד. ובסופו של דבר ישנה גם החלטה משותפת, אותה מובילה דווקא אסתר. מה מצער הדבר, שדווקא אותה זוגיות בריאה שבאה לידי ביטוי באותו דיון, נהרסה לבלי שוב דווקא כתוצאה מן ההחלטה המשותפת. כאשר הולכת אסתר אל אחשוורוש ביוזמתה – היא נאסרת סופית על מרדכי בעלה, ועל כן היא אומרת: "כאשר אבדתי אבדתי" – "כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך".
   אולם קרבנה של אסתר לא היה לשווא. את ביתה הפרטי הקריבה למען הבית הלאומי, להצלת העם מגזירתו של המן, ולבניינו של בית המקדש השני.
   סיפורה של המשפחה, הנסתר במהלכיה המפותלים של מגילת אסתר, מתגלה בסופה, כאשר כל המעגלים מתחברים: הלאומי והמשפחתי, הקהילתי והעירוני. "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר". וביחס לכולם, "ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם".

"זעקה גדולה ומרה"

"ומרדכי ידע את אשר נעשה". נודע לו כי נגזרה הגזירה "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים". תגובתו של מרדכי לא מאחרת לבוא. מהירה היא וחריפה עד מאוד. "ויקרע מרדכי את בגדיו, וילבש שק ואפר". אך תגובתו לא נשארת במישור האישי הפנימי. הוא פורץ החוצה באופן מופגן. "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה". ניתן היה לראות כאן זעקת שבר של מי שרואה שכל עולמו חרב עליו. אפשר היה לראות כאן ייאוש. אך ישנה גם דרך אחרת להבנת הדברים.
   דרכו של מרדכי מתבארת מתוך השוואה לתגובתם של שאר היהודים. תגובת המון העם, ספונטנית היא. אין בה תחכום, ואף לא מחשבה מעמיקה, כי אם ביטוי ל'תחושת בטן' טבעית. ואכן תגובתו של הציבור היהודי דומה היא מאוד. "אבל גדול ליהודים, וצום ובכי ומספד; שק ואפר יוצע לרבים". כמרדכי, אף הם לוקחים שק ואפר. אך מבט מעמיק מראה מיד את ההבדלים. מרדכי לקח שק ואפר בתור לבוש, בו אדם מופיע בחוץ, וכל הופעתו היא בחוץ, בתוך העיר. אחיו, לעומת זאת, לקחו שק ואפר בתור מצע על מיטותיהם, בתוך הבית פנימה. אצל מרדכי שומעים אנו זעקה. אצל אחיו ישנם דברים אחרים: צום ובכי, אבל ומספד. תגובתם בולטת בחוסר התאמתה למצב הנתון. על מה הם סופדים? הרי יש עוד כמעט שנה להתכונן לדורון ולתפילה, למלחמה או לבריחה. האם כבר הגיע הזמן להשלים עם המוות ולעסוק בניסוח של ההספדים? האם גופותיהם כבר מוטלות על הקרקע כדי להתאבל? איזה מקום יש לאבל ומספד על מי שעודנו חי? לאיזו 'בירא עמיקתא' של ייאוש נורא נפלו אותם יהודים, עד שלא נותר להם אלא להכין את ארונות הקבורה ולנסח את הכתובות שייחקקו על גבי המצבות?
   לא זו היא דרכו של מרדכי. אין הוא מתייאש. יש לו דרך פעולה. יודע היא כי דרך זו עלולה להיכשל. אך הוא בטוח בישועה. אף אם אסתר תסרב, ואף אם לא תצליח במשימתה, "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". אנו אין אנו אלא שליחיו של הקב"ה להביא את הישועה לעמו. באור זה יש לשמוע את קול זעקתו של מרדכי. לא קול ענות חלושה יש בו, כאדם הבוכה על מיטתו בביתו פנימה. אף לא קול ענות של איש נדהם וחסר ישע המבקש לפרוק את זעמו בראש כל חוצות. קול ענות גבורה שומעים אנו בזעקתו של מרדכי היהודי, המבקש לעורר את אחיו היהודים מתרדמתם. על כן יוצא הוא להפגנת יחיד ברחובה של עיר. מבקש הוא לפתוח את הלבבות, לסלק את הייאוש ולקרוא ליהודים אשר בכל עיר ועיר להיקהל ולעמוד על נפשם. בתוך כך מבקש הוא לעורר את אסתר לפעולה מעשית. יודע הוא כי הסיכונים מרובים והסיכויים קלושים. אך מתוך ביטחון מלא בישועת ה' מבין הוא כי "לעת כזאת הגעת למלכות".
   תהיה דרכו זו של מרדכי היהודי נר לרגלנו בעת בה עומדים אנו על משמר ארצנו וערי א-להינו. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" "כן תהיה לנו!".

 

"עבדו את ה' ביראה"

לא. לא טעיתי בהקלדה. ידוע גם ידוע הפסוק המושר בפי הכול: "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה". אולם ישנו פסוק נוסף, המשלים את הפסוק הקודם: "עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה". דומה כי חג הפורים מתייחס אל "עבדו את ה' בשמחה". אולם זה קורה דווקא לאחר סיפור המגילה, כאשר הגענו אל "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", בעוד שסיפור המגילה עצמו – על כל תהפוכותיו – יש בו יראה גדולה ורעדה עצומה. ובעל כורחנו נאמר כי הדרך ל"עבדו את ה' בשמחה" עוברת דווקא דרך "עבדו את ה' ביראה".
   ועתה לסיפור המגילה. חרדה נוראה ממלאת את הלבבות. "ובכל מדינה ומדינה, מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים, וצום ובכי ומספד, שק ואפר יוצע לרבים". הייאוש ממלא את כל הלבבות. תחושה קשה ביותר של חוסר אונים. אין מה לעשות. כוחו הפוליטי של המן – בשיא השיאים. הוא זוכה לגיבוי מלא מן המלך ומכל שריו ועבדיו. "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן, כי כן ציווה לו המלך". מרדכי – המורד בהמן – לא מביא שום תועלת, ורק מוסיף שמן על מדורת השנאה. על כן, החודשים הנותרים עד לביצוע הגזירה לא מנוצלים לבריחה או להגנה. ומכיון שיודעים שלאחר הביצוע לא יישאר מי שיתאבל, החליטו הכול לומר 'קדיש' על עצמם – שנה מראש!
   את המהפך מובילה אסתר. מבינה היא כי הליכתה אל אחשוורוש אינה אלא קצה הקרחון של התהליך, אשר עיקרו מתרחש בעמקי הלבבות. "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן הבירה, וצומו עלי, אל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים". לא עוד צום של אובדן תיאבון וייאוש מן החיים. צום של תפילה הוא זה. "דברי הצומות וזעקתם". עומדים רבבות יהודים חסרי אונים בפני מי שאמר והיה העולם. יודעים הם כי הכול מידיו והכול בידיו. מכירים הם בכך שלא סתם באה עליהם הצרה הזאת, כי אם יד ה' עשתה כל זאת. אולי יכולים היו חלק מהם לכעוס עליו. אולם ההכרה בכך שה' הוא הפועל כל זאת – נותנת, באופן פרדוכסלי – תחושת ביטחון מסוימת. זהו המפגש הראשון שלהם עם יראת ה'. עדיין – בחוויה קשה של יראת העונש; אבל יראתו של המן התחלפה אצלם ביראתו של הקב"ה, ויראת עונש זו – הרי היא תחילתה של תחושת קשר אליו.
   יראת העונש – יש בה משהו מדכא. היראה, הפחד – חולשה נוראה יש בהן; אולם בעומק הדברים יש בכך גם מקור כוח. אם הקב"ה הוא כל כך חזק וכל כך מאיים, אזי אפשר גם להישען עליו ולבקש את ישועתו. הוא לא רק מטיל עלינו סמכות. הוא גם סמוך אלינו, ואנו סומכים עליו. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".  זה היה כוחה לא-להים של גזירת המן. "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושמונה נביאות שעמדו להם לישראל".
   רק לאחר הירידה על עומק העומקים של חוסר האונים, רק לאחר שחשו הכול כי חוסר האונים שלהם הוא בפני ה' – הגיעה זמנה של הישועה להופיע קמעא קמעא. במוצאי היום השלישי מרכיב המן את מרדכי על הסוס, ובפיו של מרדכי שמים חז"ל את פסוקי התהילים: "ארוממך ה' כי דיליתני... ה' העלית מן שאול נפשי, חייתני מירדי בור... הסתרת פניך הייתי נבהל... הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה". יום לאחר מכן נתלה המן על העץ, והגלגל החל אט אט להתהפך.
   יראת העונש התחלפה אט אט ביראת הרוממות. העם – אשר הרגיש את החרב המונחת על הצוואר, וראה אותה הולכת ומתרחקת מעל ראשו – למד להעריץ את הגבורה הא-להית, ויחד עם זאת – את אהבת ה' לישראל עמו. עתה, חשו יותר ויותר עד כמה הקב"ה סמוך אליהם, ולא רק פונה אליהם בסמכות מלמעלה. אולם בכך לא היה די. הישועה, בסופו של דבר, לא באה במישרין מיד ה'. הדרך היתה עקיפה. היהודים קיבלו רשות להיקהל ולעמוד על נפשם – בעצמם. עתה יכלו לחוש כי גבורה א-להית זורמת בעורקיהם, וכל אשר יעשו – מכוחו של ה' א-להי ישראל יהיה. ניתן היה להרגיש כי הקב"ה סומך עליהם ומסמיך אותם לעמוד ולהילחם בכוח אשר נתן להם. יראת העונש, אשר התחלפה ביראת הרוממות, הגיע זמנה לפגוש את האהבה. (ולא מקרי הוא, כי שתי האותיות האחרונות של המילה 'יראה' – הן שתי האותיות הראשונות של ה'אהבה': של"ה). מכוחה של אהבה זו חזרו וקיבלו מחדש את התורה; אותה תורה אשר קיבלו בעבר בהר סיני מתוך כפייה סמכותית של "הר כגיגית".
   האם נזכה ותהליך זה – אשר עשה ה' לאבותינו בימים ההם – ישוב ויחזור על עצמו אף לנו בזמן הזה? האם גם אנו נזכה, מתוך "עבדו את ה' ביראה", להגיע אל "עבדו את ה' בשמחה" ובאהבה?


"למנצח על איילת השחר"

לא תמיד קל לחוג את חג הפורים. בתקופות של רציחות נוראות ופיגועים קשים, משהו בלב לא נותן מנוחה. לָמה? לָמה? ובראש מהדהד מזמור כ"ב בספר תהילים, אותו אמרה אסתר בעת הליכתה אל אחשוורוש.
   אסתר פותחת שם בשאלה הנוקבת עד התהום:
אֵ-לִי אֵ-לִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי? רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי! אֱ-לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי.
והקב"ה נראה רחוק מכל רחוק:
וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.
'קדוש' כאן הוא נבדל, נעלה, מרוחק עד מאוד, מרחק שאין אפשרות לגשר עליו. אמנם היו תקופות בהיסטוריה בהן נראה ה' קרוב יותר; אבל זה שייך לעבר הרחוק, לאבות האומה, ואילו עכשיו – כאשר ישראל בגלות, לאחר חורבן הבית הראשון, לא נותר מכל זה דבר. ומכאן נובעת מסקנה אישית קשה עד מאוד:
וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם.
אין לי קיום. אין לי משמעות. הערך שלי הוא לא נמוך (כדברי אברהם – "ואנוכי עפר ואפר"), ואף לא אפסי (כדברי משה ואהרן – "ונחנו מה"). הלוואי וזה היה המצב. הערך הקיומי שלי הוא שלילי, "מינוס". תולעת בזויה ולא יותר.
   מתוך תחושה פנימית כל כך קשה, גם המבט סביב נראה עגום ביותר:
סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי. פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג.
המצב החיצוני הקשה מקרין פעם נוספת על המבט פנימה:
כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי...
התחושה הקשה של העדר ערך קיומי מקרינה גם היא על המבט כלפי הגורמים שמסביב:
כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי.
ואף הזעקה לעזרה מדברת על אויב בזוי ביותר:
הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי.
באותו רגע נסתלקה ההשראה מעל אסתר, ובלבה עולה הרהור של תשובה: האומנם נכון לכנות את המן כ'כלב'? האם מי שנשלח על ידי הקב"ה לאיים עלינו הוא באמת כה בזוי? האם זלזול בנברא לא מהווה זלזול גם בבורא? האם התייחסות כזאת אל השליח, אינה מבזה גם את המשלח?
   'רגע האמת' יוצר שינוי פנימי אצל אסתר, והיא חוזרת ופונה אל הקב"ה בסגנון אחר:
הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים (=ראֵמים) עֲנִיתָנִי.
וכמו בכל מצב פרדוכסלי, דווקא היכולת להביע יחס של הערכה וכבוד כלפי הגורם המאיים, חוזר ומקרין על האישיות כולה, המחליפה את הזגוגיות השחורות במשקפיים המורכבות על העיניים, ושמה במקומן זגוגיות ורודות משהו. מן ההכרה בערכו של השליח עולה יחס של יראת כבוד אל המשלח:
יִרְאֵי ה' הַלְלוּהוּ, כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ, וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל.
עמדה זו, שיש בה התחלה של תחושת קשר אל הקב"ה, חוזרת ומקרינה על המבט המופנה פנימה, מבט הבא לידי ביטוי באמירה אופטימית, השונה בתכלית מן האמירות הקודמות:
כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ.
באחת נפקחות העיניים לראות את השגחת ה' גם בתוך הצרה והמצוקה. אם הקב"ה הוא האחראי לאיום, אם כן הוא נוכח, הוא קרוב גם כאן ועכשיו. אם עד עתה יכולתי לפגוש את הקב"ה רק בהצלה ובהרווחה, עכשיו – אומרת אסתר – יכולה אני לפגוש את הקב"ה גם בייסורים, בפחדים ובקשיים. דווקא היכולת הזאת, לפגוש את הקב"ה במקום הקשה והאפל ביותר, הוא הפותח את האפשרות לפגוש אותו במקום של אורה ושמחה. או אז, השמחה על ההצלה לא תהיה מלאה בשביעות רצון עצמית, אלא דווקא בענווה ובהתבטלות בפני מי שאמר והיה העולם, המנהיג אותו ואותו בכל עת ובכל שעה. ואז, חושפת ברכת ההודאה על הישועה את משמעותו העמוקה של כל המהלך:
יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה.
מתוך הייסורים נולד עם. לא ייסורי מחלה אלו, וקל וחומר שאינם ייסורים של של מוות. חבלי לידה הם, לידתה המחודשת של האומה. האיילה – אומרים חז"ל במדרש – רחם צר יש לה, ועקיצה כואבת היא זו המסייעת לפתיחתו המלאה כדי להגיע ללידה. על כן פותח מזמור זה בפסוק "למנצח על איילת השחר": ועל כך – במדרש תהילים:
בעלות השחר הלבנה נכנסה, והכוכבים נכנסין, והמזלות הולכין להם. אותה שעה אין חושך גדול ממנו. ואותה שעה הקב"ה עונה לעולם ומלואו, ומעלה את השחר מתוך החושך, ומאיר לעולם.
אמנם פרק זה לא נותן שמץ של תשובה לשאלת "לָמה". אולם הוא נוגע בשאלה גדולה ממנה: שאלת "לְמה". לאן זה מוביל? ללידה כלשהי, אשר לכל אחד מאתנו אחריות עליה – להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. אין אנו יודעים מתי. אין אנו יודעים איך. אף אין אנו יודעים אילו דברים יקרו בדרך – מהם מאירים ומשמחים ומהם קשים ומייסרים. ועם זאת, המגמה, הכיוון, המטרה – גלויים הם וידועים.
כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קימעא קימעא, כל שהיא הולכת היא הולכת ומאירה. מאי טעמא? "כי אשב בחושך, ה' אור לי".     (ירושלמי יומא פ"ב ה"ג)


"עד דלא ידע"

"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע...". מצוה זו, להשתכר עד אבדן צלילות הדעת – מיוחדת היא. הן בכל השנה מברכים אנו את רבונו של עולם על היותו "חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה"; ואף מבקשים אנו ממנו שיתן לנו ממתנה חשובה זו "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת" או "דעה בינה והשכל". אך יום אחד בשנה נדרשים אנו ללכת לכיוון ההפוך, "עד דלא ידע".
   כבוד רב נותן האדם ל'דעת' אשר בקרבו. היא אשר תנחה אותו בכל מהלך חייו. מאמץ רב יקדיש במחקר ובלימוד למען יוסיף דעת. אך החכם האמיתי, ככל שידע יותר, יכיר עוד יותר כמה אינו יודע. שיא השיאים של ידיעת ה', "תכלית הידיעה" – אומר ר' ידעיה הפניני, בעל 'בחינות עולם' – היא "שלא נדע" – שנדע שאין אנו יכולים לדעת.
   על הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'" דרשו חז"ל: "אלו בני אדם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה", דהיינו: מי שחושב שיכול להגיע לידיעת ה' מתוך חכמתו ודעתו, אך מכיר במוגבלותו של השכל האנושי בנושא עמוק זה. אדם כזה, ישאב את אמונתו באופן טבעי מתוך האמונה החבויה בלבו של כל אדם מישראל.

הגוף היהודי

לכאורה, אין חג יותר "אנטי יהודי" מאשר חג הפורים. דרכה של תורה – הרי היא תמיד ביישוב הדעת, במחשבה הקודמת למעשה ובשאיפות רוחניות גבוהות. פורים – כל כולו אינו אלא ניגוד לשאיפה זו. סעודה של אכילה, שתיית יין עד כדי איבוד הדעת – "עד דלא ידע", מה לה ולעמו של הקב"ה?
   היחס אל הגוף, הוא הוא המייחד את מאבק הקיום של עם ישראל בימי מרדכי ואסתר. מלכות בבל – כוח המלכות הוא שהיה כוחה, והיא באה לקחת מאתנו את כוח החיים הלאומי – הארץ והמדינה. מלכות יוון – ייחודה הוא עולמה הרוחני, הפילוסופיה, והיא באה לקחת מאיתנו את הרוח הלאומית.
   מלכות פרס, שבאה ליטול מאיתנו את עצם קיומו של הגוף – עניינה הוא תענוגות הגוף. וכך רואים אנו את המלך אחשוורוש המתמכר למשתאות ממושכים ולתאוות נשים. על כן ממשיל דניאל איש חמודות את מלכות פרס ל'דוב'. ועל כך דרשו חז"ל:
אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלים כדוב, ומגדלין שיער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.
ואכן הדובים הם בעלי חיים מגושמים, שכל עניינם הוא הזלילה.
   מלכות פרס של אותם ימים, שהמוקד התרבותי שלה היה הגוף, היא זו שבאה לפגוע בגוף היהודי: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד". אין להם ענין – לא לקחת מאתנו את הרעיון הציוני – המדינה או הארץ (כמו בבל), ואף לא את הרעיון הדתי – התורה (כמו יוון). את הגוף הם מבקשים, מבלי להבחין בין יהודי שומר תורה לעובר על דבריה ובין יהודי ציוני לאנטי ציוני. בנס פורים התברר ערכו של הגוף היהודי. על כן חוגגים אנו אותו כחג של קיום הגוף וטיפוחו, בשמחה ומשתה, במשלוח מנות ובשתייה "עד דלא ידע".

על משלוח מנות לחברים



ברשות כל החברים,
אפתח בדבר הפורים.
הן רבות מצוות הפורים.
ומה נעש כי הימים קצרים,
המלאכה גדולה כגובה ההרים,
הפועלים "מתפרפרים"...
ובעל הבית דוחק בזקנים ובצעירים?

מגילה נקראת לילדים ולהורים,
ברוב עם, נשים וגברים.
כל אחד ב"המן" את הקול מרים,
כי זוכרים אנו גם זוכרים,
מה עשו לנו כל הצוררים,
הן הכתובים על ספר הספרים,
והן אשר שם אינם נזכרים.

בבוקר, אך מתעוררים,
אחר מצוות היום אנו תרים.
טעות תהי בידי חושבים ומהרהרים
כי אך בקרב אחים וחברים,
אשר בידידות עמנו דרים,
יפה שמחה ומשתה לשיכורים.
לא, כי עיקר העיקרים
הוא לחפש אביונים בערים
וגם עניים בכפרים
אשר שמחה הינם חסרים,
וכל חייהם צער ומרורים;
- להם כל איש מתנתו ירים,
ולראשם יקשור כתרים.

עוד ידמו כמה נערים,
כי משלוח מנות, פרחים וזרים,
אנו נותנים ומוסרים,
אך לשכנים אשר עמנו גרים,
ולא לאנשים אחרים,
כמו חיילים ואף שוטרים,
ואולי אף גנבים ואסירים,
אשר בכל מקום המה נפזרים.
אולם ידוע נדע, אישים יקרים,
כי משלוחי המנות נבחרים,
דווקא בנתינתם לזרים,
כל אלו אשר עלינו מרירים,
כי אותנו הם זוכרים,
אך בפנים חמוצים וקרירים,
וטינה וכעס לנו שומרים.
ועתה, ביום הפורים,
את כל הכעסים המצטברים,
במצולות ים אנו קוברים,
ושולחים מנות מלוא הסירים,
למורים וגם לסוררים.
אהבה מרבים בין אחים יקרים,
אשר עד כה היו מתנכרים,
בכל המקומות ובכל האתרים.

וכימי צאתנו מארץ המצרים,
נפלאות יראנו א-להי העברים,
מהרה יקבץ את כל הפזורים
לארץ הקודש מכל העברים.
גמול ישיב לכל הצרים,
שאת ארצנו קרעו לגזרים,
ולבית מקדשו נביא בשירים,
קרבנות תודה וגם פרים.


 

ברכה ליום הפורים



יען כי הגזירה נגזרת,
מאת העומד על המשמרת,
לפתוח היטב היד העוזרת
הרבה יותר ממלוא הזרת
לאביונים, כמיטב המסורת,
אך יש לשים גבול ומסגרת
למנות השלוחות בתפזורת,
אך מעט בלא אחת מיותרת;
אשר מיד ליד היא נמסרת,
אזי  לא נותר ללובש האדרת
(זו אשר בעליה מקברת)
כי אם לאחוז ביד משוררת
ואת המקלדת תחת עט וחרט.

ובפרוס חג ובעת מאושרת,
בה נחוג את תליית העשרת,
זו העת משובחת ונבחרת
להעלות חסדי א-ל בתזכורת.

כל עולה חדש, ואף תייר ותיירת,
דווקא בעיניו העובדה ניכרת
ועוד ידעו כולם, מאיש עד גברת,
כי זו ארצנו, הטובה והנהדרת,
היא מקום עם מציאות אחרת,
בה יד ה' בעיניים מוכרת,
ובה נס וטבע צועדים במחברת.

ואף אם לכולם יש ביקורת,
תוכחת מגולה מאהבה מסותרת,
ועוד יש לעשות לטיפוח תקשורת,
לכנס ולגבש האומה הנפזרת,
כל מפלגה ועדה, כל זוג וכל פרט;
ואף אם נדרש עוד לחזק השרשרת,
ביום חול כיום חג ועצרת;`
ואף אם ברוח סוערת
יצתה לה מילה נמהרת
על דבר חוק, חוקה ומסגרת,
או על דבר תקלה מצערת,
אשר יצאה מן המחתרת,
אל מול אור השמש הזוהרת;
- ידוע נדע כי אף אם למטרה אחרת,
יפעל איש או ממשלה נבחרת,
- מאת אדון כול תבוא המשכורת,
מכל רעה יביא טובה מאוחרת,
ומעז יצא רוב דבש ומסכרת,
להביא לעמנו עוד עוצמה בתגבורת,
ולטעת בארצנו עוד חלקה מובחרת.

על כן נסיים בברכה מהודרת
אשר בחלום הדורות היא נקשרת
להשלים כל יצירה מתחילה ונגמרת,
למן קום מדינה ההולכת ונוצרת,
עד ביאת משיח לשם ולתפארת,
לבנות מקדש, בו ארון וכפורת.
על הכול אהבת חינם תהי מכפרת
כקרבנות וכעשן הקטורת,
ולראש עמי תבל נהיה לעטרת.








אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה