מועדים: לשבת הגדול

לשבת הגדול

מעשרות 'בבית האוצר'

תוכחה קשה מוכיח הנביא את העם בפרק אותו קוראים אנו בהפטרה ל'שבת הגדול': "במארה (=בקללה, מלשון 'ארור') אתם נֵארים (=מקוללים) ואותי אתם קובעים (=גוזלים), הגוי כולו". קללה רובצת עליכם, מפני שאותי אתם גוזלים – כך אומר להם הקב"ה לישראל ביד מלאכו – הנביא מלאכי. עומד העם ושואל בתמיהה: "במה קבענוך?" – במה גזלנו אותך ובמה רימינו אותך? ועל כך עונה הקב"ה: "המעשר והתרומה". לאור זאת מצווה הנביא את העם – "הגוי כולו": "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר". אולם עדיין עלינו לשאול: מהו אותו "בית האוצר" אשר אליו נדרש מעתה העם להביא את כל המעשר?

   כידוע, המצוה לתת את התרומה ואת המעשר לכהן, ללוי ולעני – מצוה אישית היא, ולא ציבורית וממוסדת. אין זה מס אשר מערכת גבייה ציבורית ממונה על גבייתו ועל חלוקתו. חובה אישית היא, המוטלת על כל אדם ואדם לבחור לו את הכוהן אשר ירים לו את תרומתו, את הלוי אשר יתן לו את המעשר הראשון, ואת העני אשר לו יתן את מעשר העני המחולק בעיר. ערך גדול יש באותה נתינה בלתי אמצעית. האדם הבוחר לו את "הכוהן שלו" – כאיש מעלה אשר יחזור ויקרין עליו מקדושתו, מתורתו ומטהרתו – זוכה ממנו לקשר ולהשפעה רוחנית ישירה. "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו כי מלאך ה' צב-אות הוא". האדם הבוחר לו את "העני שלו", בהיותו לוקח על עצמו אחריות אישית על גורלו של אותו עני – זוכה לחוש במישרין את רגשי החסד, החמלה ואהבת האחים המלווה את הנתינה. ועל כן הדרך הראויה היא דווקא הנתינה הישירה.

   אולם בסוף ימי הבית הראשון ובתחילת ימי הבית השני התברר שלא זהו המצב. גם בין הכוהנים והלויים היו כאלה שנכשלו בעבודה זרה. היו כוהנים ולויים אשר השפילו את כבוד כהונתם ובאו "לחזר בבית הגרנות" ולבקש את מתנותיהם כמקבצי נדבות. וכבר חזקיהו המלך תיקן להביא את התרומה אל לשכות המקדש ולחלקה שם אל הכוהנים (דברי הימים ב פרק לא). בתחילת ימי הבית השני נוספה עוד בעיה: הלויים כמעט ולא נענו לקריאתו של עזרא הסופר לעלות לארץ, ובחרו להישאר בגולה. על כך הענישם עזרא, וצמצם את זכויותיהם במעשר. בשל כל זה, לא נותרה אם כן ברירה אלא למסד את דרכי הנתינה של התרומה והמעשר.

   זאת ועוד. בתחילת ימי הבית השני לא היתה חובה להפריש תרומות ומעשרות, אולם בני הדור ההוא קיבלו על עצמם את המצוות הללו מדרבנן, למרות שלא נהגו מן התורה. וגם אז תיקנו להביא את התרומה והמעשר אל "בית האוצר" אשר בלשכות המקדש ולהימנע מנתינה ישירה לכוהנים וללויים אשר לא כולם נמצאו ראויים (נחמיה פרק י). ועל כך מצווה גם מלאכי.

   כך הוא גם ביחס למעשר העני. אמנם ישנו ערך גדול בנתינה הישירה, ערך של חסד ושל אחווה. אולם גם חסרונות רבים יש בה. האם כל אדם יכול לבדוק כל עני ולראות אם הוא ראוי לקבל או מתחזה? האם אין העני מתבייש בקבלת מתנה ישירה מידו של הנותן? האם ראוי שהנותן "יקנה את העולם הבא שלו על חשבון העולם הזה של זולתו"? גם כאן עדיפה הנתינה העקיפה, דרך מוסד של צדקה, שיש בכוחו להיות "משכיל אל דל" ולתת את העזרה ביתר יעילות ורגישות.

   לא מקרית היא קריאת פסוקים אלו בהפטרת שבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח. הן פעמיים בשבע שנים – בשנה הרביעית ובשנה השביעית – חל בימי הפסח זמן "ביעור המעשרות", המחייב להזדרז ולתת את כל המעשרות לבעליהם. ובכל שנה נהגו ישראל להקדים ולתת 'מעות חיטין' או 'קימחא דפיסחא' בפרוס חג הפסח, ולהזמין אל שולחן החג "כל דכפין (=מי שרעב)" ו"כל דצריך (=מי שנצרך)". על כן דווקא עכשיו חוזרים אנו ומזכירים את אזהרתו של מלאכי להקפיד על נתינת המעשרות לבעליהם בדרך הראויה, המכובדת והמכבדת:

הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אמר ה' צב-אות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די.

המבקש סגולה לפרנסה בימים של קשיים כלכליים כבדים אינו צריך לכתת את רגליו בין מקובלים ובין קברות צדיקים כדי לקבל ברכה או קמיע. ברכתו של הנביא "עֲשֵׂר כדי שתתעשֵׁר" עולה על כל הסגולות האחרות. בדוּק ומנוּסה. כדאי מאד לכל אחד גם כן לנסות.

אליהו הנביא – קנאי או רודף שלום?

רבת פנים היא אישיותו של אליהו הנביא, רבת מסתורין ואף בעלת סתירות.

   מכירים אנו את אליהו הנביא כאביהם של הקנאים. הוא המביא בצורת ממושכת, הוא המוריד אש מן השמים ומאלץ את העם כולו לקרוא בקול "ה' הוא הא-להים", הוא השוחט את נביאי הבעל והאשרה אל נחל קישון. שלמות ועקביות הוא תובע בקריאתו: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?". גם במסורת חז"ל נאמר עליו: "אבא אליהו קפדן הוא", ואף מזוהה הוא עם הקנאי הראשון בישראל, "פינחס זה אליהו". בנבואת מלאכי, באותם פסוקים הקודמים להפטרת שבת הגדול, חוזרת היא אותה קנאות. "הנה אנוכי שולח מלאכי... וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף".

   ופתאום מופיע הוא בלבוש אחר, לבוש של שלום, לבוש של סובלנות. "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". אם יש צורך להשיב את לִבם של אלו על אלו, סימן הוא כי לא שלמים היו היחסים ביניהם, ויש להשיב את השלום על כנו. וכך אומרים גם חכמינו במשנה בסוף מסכת עדויות. לאחר כמה דעות החולקות ביניהן בשאלה אם יבוא אליהו לרחק את מי שראוי לרחק, אומרים חכמים: "לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום ביניהם". לאן הלכה לה הקנאות? להיכן הלכה הוודאות? להיכן הלכה התביעה לשלמות מוחלטת?

   דומה כי היא הנותנת. דווקא קנאותו של אליהו היא היא המכשירה את יכולתו "לקרב ולא לרחק". מי שאצלו הקירוב כרוך בוויתור הנותן לגיטימציה לרוע ולטומאה – אסור לו לקרב. מי שאהבת האדם החוטא מחלישה אצלו את תחושת התיעוב ביחס לחטא עצמו – סכנה רובצת לפתחו. אולם הקנאי הגדול, אשר מסירותו לשם ה' מוחלטת היא, ואמונתו אמונה ודאית היא – הוא היכול לקרב מבלי להיסחף, הוא היכול לקרב מבלי להיראות כנותן מקום לרוע ולטומאה, מבלי להתחנף. אליהו הנביא, לא סובלנות פלורליסטית הוא נושא בכנפיו, הפוסחת על שתי הסעיפים באומרה: "זו אף זו אמת הן. כל אחד והאמת שלו", אלא סבלנות הוא מביא לעולם. יודע הוא כי העולם אינו שלם, ועוד לא בא אל תיקונו; אך עם זאת מכיר הוא בכך כי הוא טוב ביסודו, ובסופו של תהליך ארוך ומייגע, יצא הטוב אל הפועל. גם יודע הוא כי "האמת נעדרת" – דהיינו: "נעשית עדרים עדרים והולכת לה". כל עדר נושא עִמו חלק או חלקיק של אמת; אולם חצי אמת – אינה אמת כלל, כי אם שקר גמור!!! האבות והבנים, כל אחד נושא עמו חלק אחד של האמת. ואליהו – מלאך הברית – "יושב בכל מוצאי שבת קודש תחת עץ החיים וכותב זכיותיהם של ישראל". אז הוא מזהה את נקודת הטוב והאמת אשר בכל אחד מבני ישראל. ומתוך כך יכול הוא ללמד את האבות ואת הבנים להכיר זה ביתרונו של זה, ללמוד כל אחד מן הטוב והאמת הנמצא בזולתו, ולהיות בבחינת "וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח".   

   זהו סדר הדברים בנבואת מלאכי. קודם כול – ביטול כל נימה של טשטוש בין הקודש לבין החול ובין הטמא לבין הטהור. "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד א-להים לאשר לא עבדו". לאחר מכן – תביעה עמוקה לביעור הרשעה מן העולם: "כי הנה היום בא, בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, וליהט אותם היום הבא...". או אז מוצגת בפנינו האמת הא-להית הגדולה בשלמותה, אותה אמת גדולה שאין אדם המסוגל לקלוט ולחיות אותה במלוא מורכבותה: "זכרו תורת משה עבדי, אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל, חוקים ומשפטים". ואז, מתוך אותה קנאות לאמת הגדולה, באה גבורת הסבלנות, המכירה בכך שהגשר בין הנשגב והרצוי הנשגב לבין הקלקול והמצוי – הוא הזמן. ומכאן האחריות (וגם האמון ביכולת) לעשות את כולם – את האבות והבנים – אגודה אחת לעשות רצון אביהם שבשמים, בהיותם מסובין כולם אל שולחן הסדר, האב עם ארבעת הבנים: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

בחזרה לדף הבית של האתר