מועדים: לפרשת פרה

לפרשת פרה

עוד לא אבדה תקוותנו

מילים אלו מוכרות לכול מתוך שיר 'התקוה', המעיד במסכנות בולטת כי למרות שהמצב כמעט אבוד, "עוד לא אבדה תקוותנו" (אם כי, ייתכן שתאבד תוך זמן קצר...). מעטים שמים לב לכך שמילים אלו – הנראות ונשמעות כמילים של חול – מעומקו של סלע הקודש הן חצובות – מתוך חזון העצמות היבשות של יחזקאל, בדבריהם של בני ישראל השקועים בגלות: "הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו". בשורות הבאות נבקש לבאר כי זהו הרעיון הבסיסי והעמוק של מצוות פרה אדומה. ולעזרתי אקח את מאמרו של ר' איתי אליצור (שפורסם ב'צהר' יט, אלול תשס"ד).

   הבדל מהותי יש בין פרה אדומה לבין כל הקרבנות. כל הקרבנות נשחטים במקדש, ואילו הפרה – בחוץ. דמם של כל הקרבנות עולה על המזבח (רובם על המזבח החיצוני ומיעוטם על המזבח הפנימי) ואילו דמה של הפרה טעון הזיה בחוץ, "אל נוכח פני אוהל מועד". בשרם של רוב הקרבנות – מקומו בקודש, מוקרב גבי המזבח או נאכל לכוהנים, ואילו בשרה של הפרה האדומה נשרף כליל בחוץ. כמעט כל העוסקים בכל אחד מן הקרבנות – טהורים הם, ואילו כל העוסקים בפרה ובאפרה – טמאים הם.

   כל זה מבטא נקודה עמוקה. הקרבן – כשמו כן הוא – מתקרב אל הקודש ומקרב עמו את המקריב אל הקודש. הפרה – לעומת זאת – מרוחקת היא, טמאה היא, ואינה מבטאת אלא את העמידה ממרחק. "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא".

   יתירה מזאת. אין דבר המבטא את המוות יותר מאשר אפרה של הפרה. רק לפני מספר שעות היתה זו פרה חיה, מלאת בשר, מלאת דם, מלאת חיים, אדומה וסמוקה. ועתה – לא נותרה ממנה אלא ערימה דלה של אפר שחור. לא זו בלבד שנשחטה והומתה, לא זו בלבד שדמה נשפך, אלא לא נותר ממנה שום זכר לחיים, אף לא חומר אורגני. רק אפר נותר בה, אשר אפילו זכר לחיים אין בו. שונה היא בתכלית מן הקרבן, אשר נפשו, המתבטא בדמו, עולה לרצון על קיר המזבח, ובשרו מתעלה אל על ביקוד אש המזבח או מתמזג בגופם הטהור והקדוש של הכוהנים עובדי ה'. הפרה האדומה מתה מיתה גמורה, ומרוחקת ממקום הקודש.

   זוהי נקודת המפגש של הפרה עם טומאת המת. גם הגוף המת – מרוחק הוא. נשמתו הקדושה והטהורה יצאה ממנו. החיים עזבו אותו. כל מה שנותר הוא בשר דומם המובל אלי קבר, אל החידלון, אל ההעדר, אל האפס המוחלט. כל הנוגע בו, כל הנכנס לאהלו, נדבק בטומאה המונחת בהעדר החיים, בהעדר הטהרה והקדושה. כאן הוא תפקידו של אפר הפרה, להראות שניתן להיטהר מטומאת המוות. יש חיים אחר המוות. יש חיים במוות. יש חיים הצומחים מתוך המוות ומתוך כל משבר – אישי, משפחתי או לאומי. "ראו עתה כי אני אני הוא; אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא...".

   הפרה מרוחקת. הפרה נשרפת. אולם כל זה נעשה במקום מסויים ומדוייק: "אל נוכח פני אוהל מועד". המשנה במסכת מידות מתארת את מבנה השערים והחומות המאפשר לכהן השוחט את הפרה להביט ישירות אל שער ההיכל. לא נותרו חיים בפרה. אף קדושה אין בה. אולם דבר אחד קטן נותר: השאיפה, התקווה, המבט "אל נוכח פני אוהל מועד". כל אימת שיש תקוה, כל זמן שיש שאיפה, כל מקום שיש בו חלום – כוח חיים זעיר ישנו, אשר מכוחו יקום הכול לתחייה.

   אכן צדקו דברי המשורר (בנוסח המקורי של השיר), כי כל עוד "לפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה" – "לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב אל ארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה".

   ואלו הם דברי הנביא אל העם המיואש אשר "שכח את התקוה" ואיבד את החלום לשוב אל הארץ הטובה:

העצמות (=היבשות) האלה – כל בית ישראל המה. הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו. לכן הינבא ואמרתה אליהם... הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל... ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה', דיברתי ועשיתי, נאום ה'.

 "והנוגע במי הנדה יטמא"

"אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" - דורשת הגמרא (נדה ט' ע"א) על פרה אדומה. פסוק זה נאמר שם על ההלכה שנאמרה בפרה אדומה, שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים.

   לפי מסקנת הסוגיא, יש להבחין בין מקרים שונים: מי שנוגע במי החטאת שלא לצורך הזאה - נטמא. אך מי שמבצע את ההזאה במו ידיו – נשאר טהור. (ואף שנאמר "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו", פסוק זה נדרש בגמרא ללמד שהנוגע במי החטאת נטמא רק אם יש בהם כמות מספקת להזאה).

   אף אנו לא נתיימר להבין את מה שלא ניתן להבנה. אבל רעיון גדול נוכל ללמוד מכאן. ניתן לראות את נשיאת אפר הפרה כמשל לעיסוק בתכנים תרבותיים העומדים בסתירה לדרכה של תורה. לעיתים הכרח הוא לעסוק באותם תכנים, כדי להורות את הדרך לנבוכים. וכך נהגו גדולי ישראל כשכתבו את ספרי ההוראה לנבוכי הדורות, כמו הרמב"ם, בשעה שכתב את ספרו "מורה נבוכים". בשיטה זו, מטהרים את הטמא מטומאתו ע"י מפגש עם טומאה שעברה שריפה ובלילה במים חיים של תורה.

   סכנה לא מעטה יש למי שבא לטהר את טומאתו של הזולת בשיטה זו. אך במקרים רבים אין דרך אחרת. ולהיפך, ערך גדול יש בהוצאת גרעין הטהרה הגנוז בעומק הטומאה. ועל כך נאמר:

"מי יתן טהור מטמא? לא אחד (=יחידו של עולם)?!".

אך יש שני סוגים של אנשים העוסקים בתכנים של התרבות החיצונית. יש שהם בבחינת 'מזה'. כל עיסוקם בה הוא לשם התמודדות ובירור. ועליהם נאמר: "לעשות אין אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות – לבניך" (רש"י). אדם כזה, אם יש בכוחו לטהר את זולתו, יש ללמוד מקל וחומר שאף הוא לא נטמא. אך יש העוסקים בתרבות הזרה לשמה, מתוך סקרנות אינטלקטואלית גרידא. הם מוכנים להתמודד, אבל לא זו היא מטרתם. אדם כזה הוא בבחינת 'נוגע' – שלא לצורך הזאה. על אדם כזה – אף שהוא עוסק בחומר שבכוחו לטהר, שכן גם הוא עסוק בהתמודדות עם תרבות זו – אומרת התורה: "והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב".

בחזרה לדף הבית של האתר