יום שבת, 10 באוקטובר 2015

בראשית: לפרשת לך לך


עליית אברהם ועליית תרח


פעמיים יוצא אברהם אבינו בדרך לארץ ישראל. העלייה הראשונה עליית תרח בפרשת נוח. העלייה השנייה עליית אברהם בפרשת לך-לך. שונות הן שתי העליות זו מזו. בעלייה הראשונה יוצא אברהם עם כל משפחתו. בעלייה השנייה הוא עוזב את בית אביו. בעלייה הראשונה היוזמה היא אנושית, של תרח. בעלייה השנייה היוזמה א-להית, של הקב"ה. בעלייה הראשונה אברהם פסיבי לגמרי. תרח אביו הוא הלוקח אותו. בעלייה השנייה אברהם הולך בעצמו. בעלייה הראשונה יוצאים כולם ממקום סתמי: מאור כשדים. בעלייה השנייה יוצא אברהם ממקום שהוא קשור ושייך אליו. בעלייה הראשונה הולכים למקום מוגדר, אל ארץ כנען. בעלייה השנייה הולך אברהם אל יעד בלתי ידוע: "אל הארץ אשר אראך". הבולט מכל הוא ההבדל האחרון: בעלייה הראשונה ארץ ישראל היא רק משאת נפש, אשר אליה הולכים אך לא מגיעים. ואילו בעלייה השנייה נאמר: "ויבואו ארצה כנען". ממה נובעים כל ההבדלים בין שתי העליות?

    נראה לומר שהעלייה הראשונה היא עליית מצוקה. "אור כשדים" כשמה כן היא: כבשן של אש, אליו הושלך אברהם אבינו. השיקול העיקרי הוא לצאת מן המקום שבו לא ניתן עוד להתקיים. בשביל תרח, ארץ ישראל היא פיתרון טכני, מקלט בטוח, שלאחר שיקול דעת התברר כמקום המתאים ביותר. לכן אין כאן התנתקות נפשית אלא יציאה פיסית בלבד. זוהי העלייה הראשונה, עלייתו של תרח.

    לא זו דרכו של אברהם אבינו. לכן הוא פסיבי בעלייה הראשונה. אברהם אינו ירא מפני האור של הכשדים. הוא כבר הושלך לכבשן האש ויצא ממנו חי. הוא לא בורח מייסורי הגלות. המוטיבציה שלו היא אחרת לגמרי. נקודת המוצא היא הציווי הא-להי, דבר ה' האומר לו: "לך לך". לכן, נקודת המוקד אינה היציאה מן המקום הקודם, כמו אצל תרח, אלא ההליכה אל היעד החדש. דווקא משום כך אין לאברהם שום ענין לבדוק ולבחור לעצמו את היעד שאליו הוא הולך. לא תנאי הקיום בארץ החדשה עומדים לנגד עיניו אלא הבחירה הא-להית באותה "הארץ אשר אראך". לכן דווקא עתה אין הוא נגרר אחר אביו אלא הולך בעצמו. יתירה מזאת. היציאה של תרח היתה פיסית בלבד. מבחינה תרבותית הוא נשאר קשור אל מורשת אור כשדים. אברהם, לעומת זאת, מצווה להתנתק מן העבר. "לך לך מארצך וממולדתך" נוף ילדותך והאווירה שבה צמחת אל מקום אחר. ולא זו בלבד שיש להתנתק מן המולדת הגיאוגרפית, יש להתנתק גם מן המולדת התרבותית: "לך לך... מבית אביך". ייעוד רוחני אחר מצפה לך בארץ אשר עיני ה' א-להיך בה.

    העלייה הראשונה עליית תרח שייכת לפרשת "נֹחַ", שהיא בקשת נוחיות. העלייה השנייה עליית אברהם שייכת לפרשת "לך-לך", שהיא הליכה מתמדת לקראת ייעוד נשגב. על כן ברור מדוע זכה אברהם לעלות ולבוא אל הארץ, בעוד שתרח "נתקע" באמצע הדרך ומת בנכר, בחרן. ואנו – עם בני ישראל – זכינו שלא להיחשב 'בני נח', אלא בניו של אברהם אבינו, שכל חייו הם "לך לך", אל הייעוד אשר בו "נברכו בך כל משפחות האדמה... והיה ברכה".



אל היעד הלא נודע


דרכה של תנועה כלשהי – צריך שתהיה מתוכננת היטב. יש להציב חזון גדול ומלהיב אשר אליו שואפים. לאחר מכן יש לקבוע מטרה מוגדרת. מתוכה נדרש לגזור יעדים, ועל פיהם יש לקבוע את המשימות המיידיות. אם אין חזון – אין כיוון לפעולה. ניתן לעשות מעשים רבים וחשובים, אולם מהרה ייווצר מצב בו "יורים לכל הכיוונים" בלא שיטתיות, ואז המעשים לא יעלו בקנה אחד ולא יובילו לשום מקום.

    זהו מודל תיאורטי, המקובל כיום בתחום העסקי. המציאות – במיוחד כאשר מדובר בהתנהלות של ציבור גדול במשך תקופה ארוכה – מורכבת היא הרבה יותר, ולא תמיד מאירה פנים. לעתים קורה כי החזון, שמטבעו אינו מוגדר היטב, נעשה עמום ומרוחק עד שהוא מאבד את משמעותו ואת כוחו המלהיב והסוחף. על מטרה מוגדרת כבר קשה להסכים במצב כזה; ומתוך כך עולים חילוקי דעות קוטביים באשר להצבת היעדים. או אז, העשייה מתפזרת ומתפוררת לרסיסים קטנים וגדולים, אשר כל אחד מהם הוא טוב ויפה, אולם קשה לה להתחבר למסכת רציפה וברורה.

    מתוך נקודת מבט זו ננסה להביט על הדרך בה בחר הקב"ה ליצור את התנועה הגדולה והמשמעותית ביותר בהיסטוריה העולמית – עם ישראל. "ויאמר ה' אל אברם: לך לך... אל הארץ אשר אראך". רוח א-להית גדולה מפעמת בלבבות ומוציאה 'צו תנועה': "לך לך"! המהלך לא מתחיל מהצבת חזון. קודם כול – משימה מעשית. "לך לך". צא מן הקיבעון. צא "מארצך וממולדתך ומבית אביך". ולאן תלך? אין יעד מוגדר. יש רק קריאת כיוון. "אל הארץ אשר אראך". זה הכיוון. כשתגיע ליעד, תדע שהגעת. בינתיים – לך קדימה! "לך לך" – עד אשר אראה לך כי זאת הארץ. "לך לך" – עד אשר "אראך" – אראה אותך, את סגולותיך ואת ייעודך, לעיני כול. 

    ומהו החזון אשר לאורו נלך? התשובה לכך באה רק לאחר מכן. "ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה". כדרכו של חזון, הוא חסר הגדרה. המילים – גבוהות. המשמעות – עמומה. רק בספר דברים מבאר הקב"ה מה פירוש להיות "גוי גדול", כאשר הוא אומר: "ומי גוי גדול אשר לו א-להים קרובים אליו כה' א-להינו בכל קוראינו אליו (תפילה); ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת..." (תורה). "גוי גדול" – הוא עם אשר הקב"ה נוכח בחייו ונמצא עמו בדו-שיח מתמיד. אנו פונים אליו בתפילתנו והוא קורא אלינו בתורתו אשר נתן לנו.

    מעשה אבות – סימן לבנים. ציבור נוטל על עצמו משימה. הוא יוצא לדרך. בהחלה הוא הולך לבד. "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'". אחר כך מצטרפים בודדים. "וילך אתו לוט". רק בשלב מאוחר יותר ניתן לשוב ולגייס קבוצות נוספות ומשאבים נוספים. "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו, ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן". החזון הגדול אשר לקראתו הולכים מתחיל לנצנץ רק תוך כדי תנועה. חולמים על "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", על "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", על "תורה ועבודה", על "תיקון עולם במלכות ש-די", על "מדינה יהודית", על מדינה שתהיה אור לגויים, על שיבת ציון, על גאולה ועל משיח. יש קריאת כיוון, אולם היעד – איננו ידוע בבירור. קשה מאד להגדיר איך אמורה להיראות מדינה יהודית על פי חזונה של הציונות הדתית. יש הרבה נסיונות. יש הרבה קריאות. יש הרבה עשייה תורנית ומדעית, התיישבותית ותרבותית. הכול – בחתירה אל היעד אשר נראה כי לא יתברר עד אשר נגיע אליו. אכן חלים עלינו דבריו של הרמב"ם בסוף הלכות מלכים: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהם, לא ידע אדם איך יהיו – עד שיהיו!".

    לא קלה היתה דרכו של אברהם אבינו בלכתו אל היעד הבלתי נודע. גם לא קלה היא דרכנו. את הכוח שאב אברהם מן הקריאה הא-להית הנצחית המהדהדת באוזניים בכל דור ודור: "לך לך... אל הארץ אשר אראך". יודע הוא כי כל הליכתו – בשליחות א-להית היא נעשית, ובהשגחה א-להית היא מלווה, אם בגלוי ואם בסתר. מכוח זה שאב אברהם תעצומות נפש גם בימים של "רעב בארץ", עד אשר נראה אליו הקב"ה שנית בין בית אל ובין העי ואמר לו: "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם... כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם".  ואברהם החרה-החזיק אחריו "ויבן שם מזבח לה'"; "ויקרא שם אברם בשם ה'".



אחים [לא] מתנתקים?


ידוע הוא אברהם אבינו כמקרב רחוקים. "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". ובכל מקום אליו הגיע, נאמר: "ויקרא שם אברם בשם ה'". אולם במקום אחד ויחיד הוא יוזם פירוד ומבקש להרחיק את הקרובים. "ויאמר אברם אל לוט... היפרד נא מעלי". ולא זו בלבד שהוא מזמין את לוט להתרחק ממנו, הוא אף מודיע שיתרחק בעצמו לעבר הנגדי. "אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה". מתבוננים אנו ותמהים: האם זוהי הדרך הראויה? להתנתק בשל סכסוך בין רועים?!

    ואכן חז"ל (בראשית רבה מא, ח) נחלקו ביניהם באשר להיפרדות זו, יש הדורשים לשבח ויש הדורשים לגנאי:

ר' יודה אומר: כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו. אמר הקב"ה, לכול הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק?!

רבי נחמיה אמר: כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עם אברהם אבינו. אמר הקב"ה: אני אמרתי לו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו?!...

אנו הקטנים, לא נכניס את ראשנו לבין הרים גדולים אלא ננסה להבין לעומקה את החלטתו של אברהם. מערכת היחסים בין אברהם ללוט ידעה מעלות ומורדות, הנרמזים בפסוקים. בתחילת הדרך, ביקש לוט להסתפח אל אברהם. "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה', וילך אִתו לוט". בשלב הבא, מספח אברהם את לוט אליו. "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו". ולא זו בלבד אלא שהרכוש משותף. "ואת כל רכושם אשר רכשו". במשך הזמן גברה הזדהותו של לוט עם דודו. ביציאה ממצרים נאמר "ויעל אברם ממצרים... ולוט עִמו הנגבה". "האי 'עִמו' – מיותר, ובא ללמדנו שלא כמו שהיה בצאתם מחרן, דכתיב 'וילך אִתו לוט', אבל עתה התחבר אברהם עם לוט יותר" (הנצי"ב מוולוז'ין). אולם השפע לו זכו, הביא להתרחקות הדרגתית ביניהם. הרכוש כבר אינו משותף כבתחילה, והזדהותו של לוט, שבאה לידי ביטוי במילה 'עִמו', שבה והתחלפה במילה הקרובה פחות – 'את'. "וגם ללוט ההולך את אברם, היה צאן ובקר ואוהלים".

    התרחקותו של לוט לאחר שכבר התקרב, מדאיגה את אברהם. "שנה ופירש – קשה מכולם". הוא מבין שהרקע להתרחקות זו איננו ריב קטנוני על שטחי מרעה, ואף לא ויכוח הלכתי במקרה פרטי של שאלת גזל הגוי, אלא מבטא הבדל עמוק ביניהם, הבדל אשר ספק גדול אם ניתן לגשר עליו. אולם אברהם לא מחליט מיד להרחיק את לוט. הוא מעמיד אותו במבחן כשהוא מציע לו להיפרד כידידים. רק הסכמתו הנלהבת של לוט הוכיחה את מה שאומר המהר"ל (גבורות ה', פרק מז):

מה שאמר "ויהי ריב... וייפרדו איש מעל אחיו" - מורה זה על הבדל עצמי, כמו שאמר במדרש: "היפרד נא מעלי – כשם שהפרדה אינה קולטת זרע כך אי אפשר לאותו איש להתערב זרעו בזרע אברהם"... כי מה שנפרדו זה מורה כי אינם מתחברים יחד...

פירוד מהותי זה, שבין לוט לאברהם, בא לידי ביטוי בהתנהגותו של לוט לאחר מכן. "ויסע לוט מקדם – הסיע עצמו מקדמונו של עולם", ובכך לא הצטרף רק לאנשי סדום, שהם "רעים וחטאים לה' מאד", אלא גם לאנשי דור הפלגה, עליהם נאמר: "ויהי בנוסעם מקדם" (ובכך העדיף את סדום הזמנית, שהיא "כגן ה' כארץ מצרים", על הגן הנצחי, עליו נאמר "ויטע ה' א-להים גן בעדן מקדם"). לאחר מכן בא ניגוד חריף זה לידי ביטוי במצוות התורה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... עד עולם". יתירה מזאת נאמר בזוהר, שאברהם מייצג את היצר הטוב, ולוט את היצר הרע (ואכן השורש ל. ו. ט. בארמית הוא לשון קללה, בניגוד לאברהם, עליו נאמר: "והיה ברכה... ונברכו בך כל משפחות האדמה").

    אולם דווקא תיאורה של הפרידה ממחיש עד כמה מורכב הוא יחסו של אברהם אבינו אל לוט קרובו. הביטוי "אח", בהטיות השונות, חוזר על עצמו פעם אחר פעם. "אל נא תהי מריבה בינינו... כי אנשים אחים אנחנו... וייפרדו איש מעל אחיו". ולאחר מכן – "וישמע אברם כי נשבה אחיו", והוא מסכן את חייו כדי להצילו מן השבי. לאחר בחירתו של לוט להסיע עצמו מקדמונו של עולם ולומר: "אי אפשי לא באברם ולא בא-להיו" אומרת התורה שנפרדו, "וייפרדו איש מעל אחיו". בקשת הפרידה לא באה, אפוא, מתוך כעס או שנאה, אלא מתוך שיקול דעת הגיוני לטובת שני הצדדים. יחס זה של אחווה נובע מזיהוי הגרעין החיובי הגנוז בלוט אף על פי כן ולמרות הכול. הדבר בא לידי ביטוי בהמשך הדורות, כאשר מלכות בית דוד צומחת מרות המואביה ומנעמה העמונית, לאור דרשת חז"ל המגבילה את הרחקתם המוחלטת של בני לוט, וקובעת להלכה: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".

    ואנו, אף על פי שאנו מבינים היטב את צעדו של אברהם אבינו על כל המורכבות המלווה אותו, ואף רואים את דעת ר' נחמיה במדרש, לדרוש את אברהם לשבח על התנתקותו מלוט, מחטאיו ומיצריו, יודעים אנו גם את דעת ר' יודה, המבקר את אברהם ואומר: "לכול הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק?!...". ואם בגוי נאמר כך, מה נאמר בשעה בה מדובר ביהודי?

 


אחים לא מפקירים


"ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי... וישמע אברם כי נשבה אחיו".

לא פשוטה היא ההתלבטות, בפניה עומד אברהם אבינו. מלחמה גדולה התרחשה באיזור. קואליציה של ארבעה מלכים אדירים מאיזור בבל הביסה קואליציה של חמישה מלכים באיזור ים המלח, לאחר מסע ניצחון ברחבי עבר הירדן והנגב. הסיכון ביציאה למבצע הצלה וחילוץ, עם צבא המונה כמה מאות לוחמים בלבד עצום הוא.

    תירוצים להבלגה לא חסרו. למען מי הוא יוצא להילחם? מיהו לוט? הרי כבר נפרדו איש מעל אחיו! הרי לוט נסע "מקדם", דהיינו: "מקדמונו של עולם" ונטש את אמונת אברהם אחיו! הרי לוט התיישב בסדום, אשר אנשיה "רעים וחטאים לה' מאד", ובחר בהם כבעלי ברית וכחברים לחיים! האם בעד מי שמעל באחווה ובגד באמונה המשותפת צריך לסכן את כל מפעל החיים? האם לשם כך מותר לקחת את כל "תלמידי הישיבה" של אברהם ולהסתכן בכך שלא יישאר עוד מי שיקרא בשם ה' בעולם? ושמא, עדיף להותיר את לוט בשבי, ולהתפלל לכך שיישא חן בעיני שוביו? ושמא עדיף להיכנס למשא ומתן על שחרורו של לוט בעד תמורה הולמת? ובכלל, מי מיקש מלוט להימצא בסדום בעיצומה של מלחמה איזורית? מדוע לא הקדים ונמלט למקום מבטחים? הרי אילו לא היה שם, לא היה קורה לו כלום!

    על כך מביא המדרש (ב"ר פר' מג) את הפסוק בישעיהו (לג טו): "הולך צדקות ודובר מישרים... אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע". יש דבר שאברהם פשוט "לא מוכן לשמוע". יש דברים שפשוט לא יעלה על הדעת לשמוע על כך שאכן קרו. הדברים עומדים מעל ומעבר לכל שיקול רציונלי פשוט: "אחים לא מפקירים"! ואיך מצליחים לבצע את הכתוב "משמועה רעה לא יירא"? על ידי המחצית השנייה של הפסוק: "נכון לבו בטוח בה'".

    עם זאת, בעיה אחת עוד עמדה בפני אברהם. הוא נכון היה לסכן את עצמו במלחמה. אבל הצבא הקטן שעמד לרשותו סבל מבעיות מוטיבציה קשות. כיצד התמודד אברהם אבינו עם בעיה זו? על כך נותן המדרש מספר תשובות המבארות את הפסוק "וירק את חניכיו":

ר' יהודה אומר: הן הוריקו פנים כנגד אברהם (=פניהם הראו עד כמה הם פוחדים לצאת לקרב חסר סיכוי). אמרו: חמישה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולים לעמוד בהם?!

ר' נחמיה אמר: אברהם הוריק פנים כנגדן. אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום (=דוגמא אישית של מסירות נפש).

אבא בר זבדא אמר: בכלי זיין הוריקן... (=חימש אותם בנשק מתאים).

אמר ר' שמעון בן לקיש: באבנים טובות ומרגליות הוריקן (=מוטיבציה כלכלית).

ר' לוי אמר: בפרשת שוטרים הוריקן "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (=שחרור החיילים חסרי המוטיבציה, תוך השארת הנבחר שבהם).

לא בעיניים עצומות יצא אברהם לפעולת החילוץ. הוא בחר חיילים מתאימים ובעלי רוח קרב, העלה את המוטיבציה שלהם, דאג לנשק הולם והראה דוגמה אישית של מפקד היודע על מה הוא נלחם ובשם מי הוא נלחם. וכל זאת מתוך ביטחון מלא בא-להי מערכות ישראל. אז התברר שמה שנראה לפני כן בלתי אפשרי אפשרי היה דווקא משום שנראה בלתי אפשרי. המחנה המנצח שהיה הצבא החזק ביותר במזרח התיכון שאנן היה, ולא העלה על דעתו שמישהו יעז לתקוף אותו. אברהם אבינו בוחר את השעה המתאימה, בחצות הלילה, כאשר כולם ישנים בשאננות. הוא מחלק את כוחו הקטן לשניים ותוקף בהפתעה ובתחכום. "ויֵחלק עליהם לילה, הוא ועבדיו ויכם". ואז, בעזרת צור ישראל וגואלו, זכה לנצח את ארבעת המלכים ולחלץ את כל השבויים, ונתקיים בו: "ברוך אברם לא-ל עליון, קונה שמים וארץ. וברוך א-ל עליון אשר מגן צריך בידך".



 



"תן לי הנפש"


הזדמנות גדולה נקרתה בפניו של אברהם אבינו, אב המון גויים. שבי רב נפל בידיו: כל תושבי סדום ועמורה, אדמה וצבויים, ואף צוער. רשעתם היתה ידועה זה מכבר. אך אז לא היה כוח בידי אברהם לעשות דבר. עתה, דומה כי הדבר בכוחו. כולם שבויים בידיו. כולם עבדיו, והוא מלך עליהם. עכשיו הוא יכול ללמדם ולחנכם, ואף לכפות עליהם לשנות את דרכם, בבחינת "כופין על מידת סדום". אך כאשר בא מלך סדום אל אברהם וביקש "תן לי הנפש", כולנו שמים לב לאצילות נפשו של אברהם אבינו, שסירב לשלשל את הכסף הרב לכיסו. אך מדוע שחרר בקלות כה רבה גם את הנפש?

    חז"ל מבקרים את אברהם על מעשה זה. וכך נאמר בגמרא (נדרים ל"ב ע"א):

מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?... - שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תן לי הנפש".

ובאמת, מדוע נהג כך אברהם, ולא הלך בדרכו הרגילה לגייר כל אדם?

    צריכים אנו לומר כי דרך זו, של גיור בכפייה, לא היתה דרכו של אברהם. שמו מעיד עליו שלא פעל כמלך הרודה בעבדיו אלא כאב רחמן, האומר "חנוך לנער על פי דרכו". חינוך הוא עניין של שכנוע. ניתן לגייר אדם המוכן לשמוע ולהשתכנע. אבל מי שאינו רוצה להתגייר, אין מקום להפעיל כלפיו אמצעי כפייה. את הרעיון הזה מביע גם המדרש, על הפסוק: "וישב את כל הרכוש... וגם את הנשים ואת העם". ועל כך אומר המדרש: "אנשים ונשים השיב, וטף לא החזיר. עמדו ונתגיירו...". ילדים עוד אפשר לחנך. מבוגרים - שאינם בגיל חינוך, לא כדאי לגייר באמצעים כוחניים.

    שיטתו זו של אברהם, אמנם לא התקבלה להלכה. הרמב"ם (בהל' מלכים) פוסק במפורש שיש לעם ישראל חובה להנחיל לעולם את שבע מצוות בני נוח (בלבד!) אף באמצעי כפייה. לכן נאלץ עם ישראל לסבול בעצמו ייסורים של שיעבוד וכפייה, ולהעלות עמו "ערב רב" ממצרים. אך את זאת נלמד מאברהם אבינו, כי דרכי הנועם קודמים למקל החובלים.

    ואכן כשאברהם נותן מתנות לאבימלך, הוא נותן לו רק "צאן ובקר" ולא "עבדים ושפחות".

 


"ותתן אותה לאברם אישה..."


אתגרים קשים הועמדו בפני חיי המשפחה של אברהם אבינו ושרה אשתו, כמה וכמה פעמים במהלך הפרשה. ואנו, נבקש להלך בעקבות אבותינו הגדולים וללמוד מקצות דרכיהם בחלק קטן מסיפור אחד.

     "ושרי אשת אברם לא ילדה לו". בן שמונים וחמש הוא אברהם אבינו. בת שבעים וחמש היא שרה אמנו, ועדיין לא נפקדו בילדים. ניתן להניח כי מועקה היתה באוויר, במיוחד כאשר לא ניתן היה לדעת באותם הימים היכן הוא מוקד הבעיה, אם אברהם הוא גבר עקר או שמא שרה עקרה היא. מטבעם של דברים, היה מקום להתפתחות של האשמות סמויות בין בני הזוג. אולם כאן לוקחת שרה על עצמה את כל האחריות. "ושרי אשת אברם לא ילדה לו". אמנם יודעים אנו ששרה, אשתו של אברהם היא, אולם כאן חוזרת על כך התורה פעם נוספת. היא "אשת אברם", שתפקידה ללדת לו, והיא הרואה את עצמה כמי שאינה ממלאת את חובתה לבעלה. "ותאמר שרי אל אברם: הנה נא עצרני ה' מלדת". לא 'עצר אותנו' - בלשון רבים, כי אם "עצרני" בלשון יחיד, אישי.

    מה חשב אברהם על כך לפני פנייתה של שרה? האם רצה לקחת אשה אחרת על פניה אלא שלא העז מחשש לתגובתה הקשה של אשתו? דומה כי ניתן לעמוד על כך מתוך תגובותיו. תגובתו הראשונה מאופקת היא: "וישמע אברם לקול שרי". במקומות רבים בתורה עומד הנצי"ב על ההבדל שבין "לשמוע בקול" לבין "לשמוע לקול". "לשמוע בקול" פירושו להפנים ולהזדהות, בעוד ש"לשמוע לקול" פירושו לציית מבלי לחוש הזדהות עם הדברים. בפרשת גירוש ישמעאל, למשל, אומר הקב"ה לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". אל תסתפק בציות עיוור להוראתה ותבצע את הגירוש כמי שכפאו שד והוא רק "ממלא פקודה". עליך להבין את הצדק שבדבריה ולגרש את ישמעאל מתוך הזדהות מלאה, למרות הקושי שיש בדבר. כאן, לעומת זאת, אברהם אינו מזדהה עם מה שהוא עושה. הוא שומע "לקול שרי" ולא 'בקולה'. הרי הוא דומה לאדם הראשון בגן עדן אשר אמר אליו הקב"ה: "כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ" - מתוך ציות ולא מתוך הסכמה פנימית. גם בהמשך, נדרשת שרה לאקטיביות יתירה. "ותיקח שרי אשת אברם את הגר... ותתן אותה לאברם..." – שלא מיהר אברהם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו (רמב"ן).

    מתוך כך מובן ביטוי נוסף בפנייתה של שרה אל אברהם, שאף הוא מנוסח בנימה אישית: "בוא נא אל שפחתי, אולי איבנה ממנה". לא 'ניבנה שנינו ממנה' בלשון רבים היא אומרת, וודאי שאינה מנסה לפתות את אברהם בטענת 'תיבנה אתה ממנה', כי אם "איבנה" אני "ממנה".

    הכנסת אשה נוספת לבית קושי גדול יש בה. אברהם, כפי שראינו, אינו רוצה בכך, ולא רק מפני שאינו רוצה לפגוע בשרה, אלא מפני שרוצה לשמור על שלמות ביתו שלו ושל שרה אשתו. שרה עצמה אינה מנסה להתחבא מאחרי נימוקים של תועלת לאברהם. היא מדברת גלויות על הצורך האישי שלה, וזהו הדבר היחיד שיש בכוחו לשכנע את אברהם לעשות את מה שלא רצה בו מלכתחילה.

כי אף על פי שאברם מתאווה מאד לבנים, לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה לא נתכוון שייבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה; אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתיבנה ממנה (רמב"ן).

אותה שלמות של אהבה ואחווה, שלום ורעות בין אברהם אבינו לשרה אמנו, בולטת בפסוקי התורה על ידי בחזרה משולשת ומיותרת לכאורה על אותו ביטוי בהטיות שונות: "ושרי אשת אברם לא ילדה לו... ותקח שרי אשת אברם את הגר... ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה".

    מה זה אומר לכל זוג הנדרש להתמודד עם מציאות מורכבת?



ברית הקשת וברית הבשר


טעמים רבים נאמרו לשם הבנת משמעותה של ברית המילה. ואנו נבקש לעמוד על משמעותה דווקא מתוך השוואתה לברית שקדמה לה: ברית הקשת.

    בראשית הדברים נשים את לבנו לדמיון מפתיע בלשונה של התורה. אותן מילים חוזרות כאן וכאן. בפרשת ברית המילה נאמר, "ואתנה בריתי ביני וביניך", ואילו בפרשת הקשת – "זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם". בברית המילה, "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ", ובברית הקשת – "הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם". במילה, "לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם", ובקשת – "לְדורות עוֹלָם". במילה, "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ", ובקשת – "זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי". בברית המילה, "וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית", ובקשת – "זאת אות הברית". ברית המילה מוטבעת "בבשרכם", והקשת היא בין הקב"ה לבין "כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר", כדי שלא יהיה מבול, "לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר". העונש על הפרת ברית המילה היא "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ", ולעומת באה הקשת להבטיח ש"ְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד". ברית המילה באה להבטיח את ברית הארץ, "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם", והקשת היא "לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ".

    דמיון לשוני מפתיע זה בא להעיד על הזיקה המהותית שבין שני אותות הברית. כוח ההולדה הגברי מכונה בשם 'קשת'. "ותשב באיתן קשתו" – נאמר על כוחו של יוסף שלא להיגרר אחר הפיתוי של אשת פוטיפר, ושמר את כוחו לבל ייטמא בגילוי עריות. על המסתכל בערווה אמרו חז"ל כי "קשתו ננערת". וכשם שהורו חז"ל להימנע מלהתבונן בערוות הגוף, כך הורו ביחס לקשת ש"לא להסתכל בו ביותר".

    מי שפותח בפנינו את השער להבנת עניינה של ברית הקשת ודמיונה לברית המילה הוא המדרש (בראשית רבה לח, ג): "את קשתי נתתי בענן – דמוּת המוּקָש לי". הקשת היא מלשון 'הֵיקש', דהיינו: דמיון. הקשת היא דבר מוחשי, הבא כדי שנוכל להקיש וללמוד ממנו אל מה שנמצא מעבר לו, אל האור הא-להי הבלתי נתפס. ואכן ב'מעשה מרכבה' שבנבואת יחזקאל נראה 'אור הכבוד', שבאמצעותו מתגלה הקב"ה לנביאיו, "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב, הוא מראה כבוד ה'". האור הא-להי העליון אינו נתפס אפילו בשכל האנושי, "כי לא יראני האדם וחי", כשם שלא ניתן להביט במישרין אל אורה של השמש. אולם כאשר אור זה מתחלק לשבעת צבעי הקשת (שניתן לראותם כמקבילים לשבע הספירות בחכמה הפנימית), ניתן לראותו ואף להבינו, וממנו להקיש על מקורו.

    כשם שהקשת היא היקש לאור הא-להי הבלתי נתפס בחושים, כך הוא גופו של אדם, עליו נאמר: "ויברא א-להים את האדם בצלמו" מהווה היקש לחיוּת הא-להית, שאף היא בלתי נתפסת. האדם איננו א-להים, חלילה, אלא יש בו נקודת דמיון לקב"ה, אשר הבנתה מאפשרת לנו "לדמות צורה ליוצרה" ולהבין משהו על הבורא מתוך התבוננות בנברא. כוח החיים הא-להי בא לעולם ומתבטא בצורה בולטת ומיוחדת באמצעות המקום בו מתבצעת ברית המילה, אשר דרכו יוצר הקב"ה בני אדם נוספים הנבראים גם הם "בצלמו, בצלם דמות תבניתו". הקשת (הנקראת "קשתי" – קשת ה'), אות א-להים היא בענן, שהוא החוליה המקשרת בין הרוח המעלה את האדים ומסיעה את העננים, לבין הגשם היורד מהם להחיות את הארץ. וכן המילה, אות א-להים היא המוטבעת בגופו של אדם ("והיתה בריתי בבשרכם" – ברית ה'), שהוא החוליה המקשרת בין הא-להי לבין הארצי בעולם כולו. האדם, המטביע את אות הברית בבשרו, הרי הוא חי, ואף מעביר את החיים לדורות הבאים, מתוך תחושה עמוקה כי חייו אינם אלא חלק קטנטן מן החיוּת הא-להית האינסופית העוברת דרכו. מחוויית החיים הקטנים שלו ילמד משהו על אותה חיות א-להית ויברך בכל לבו:

ברוך אתה ה', א-ל מלך גדול ומהולל בתשבחות... בורא כל הנשמות, ריבון כל המעשים... א-ל חי העולמים.

 


 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה