ספר בראשית: לפרשת ויחי

 

לפרשת ויחי

חרב וקשת בשכם

"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". - כך אומר יעקב בצוואתו. על מלחמתם של שמעון ולוי בשכם כבר למדנו בפרשת וישלח. אך מה להם ולחרבו וקשתו של יעקב? על שאלה זו עונה המדרש (ב"ר פר' פ):

"ולא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו אותו המעשה. וכיון שעשו בניו אותו מעשה, אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אוה"ע? מה עשה? נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם. ואמר, אם יבואו אומות העולם להזדווג להם לבניי – אני נלחם כנגדן".

 אכן, חרבם וקשתם של שמעון ולוי, "כלי חמס" הן בידיהם, גזל מידיו של עשו הרשע. לא בה התפאר יעקב אביהם. חרבו וקשתו של יעקב, כלי מלחמת ההגנה הם, ובהם לקח את העיר שכם, ותהי לו לנחלה.

    אך לא בנשק טהור בלבד נקנית ארץ ישראל. "שכם אחד", לדעה אחרת במדרש (ב"ר פר' צז), אינה שכם העיר כי אם חלק הבכורה - הייעוד והתפקיד - אשר נתן יעקב ליוסף בנו. החרב והקשת, לדעה זו, לא כלי מלחמה הם, כי אם כלים במאבק הרוחני: תפילה ובקשה, מצוות ומעשים טובים. 

    דומה כי אי אפשר לזה בלא זה. אי אפשר לזכות בשכם הגיאוגרפית בלי לזכות ולהכיר בייעוד הרוחני אותו היא נושאת. ואי אפשר לעמוד במלחמה הפיסית מבלי לעמוד יחד עִמה במלחמה הרוחנית. "אתה הוא מלכי א-להים, צווה ישועות יעקב. בשמך צרינו ננגח, בשמך נבוס צרינו". חיבור אלה הערכים ביחד – הנחלה הגיאוגרפית וחלק הבכורה הרוחני, מלחמת הכוח ומלחמת הרוח - הוא שיביא את עם ישראל להגשמת ייעודו בעולם: "כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה... לעבדו שכם אחד".

"באחרית הימים"

עומד יעקב אבינו בערוב ימיו. בניו נקבצים סביב מיטתו, אבלים ובוכים. לא בארץ אבותיהם הם יושבים, כי אם בארץ לא להם, בתחילתה של גלות ארוכה. מצפים הם לדברי עידוד מאביהם. אף יעקב אביהם מבקש לחזק אותם טרם לכתו לבית עולמו, ולגלות להם את אשר צופן העתיד בחובו. "היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". אך דווקא אז נסתלקה ממנו שכינה. נסתם הקץ ולא נתגלה, "כי סתומים הדברים וחתומים עד עת קץ". מדוע לא נתגלה הקץ? מדוע נשארו הדברים סתומים וחתומים מכל אדם? האם לא היה הרבה יותר קל אילו היינו יודעים את התאריך המדוייק בו יסתיימו כל צרותינו? האם לא היה הרבה יותר פשוט אילו היינו יודעים את התהליך המדוייק הצפוי לנו מכאן ועד עת קץ, עם הנחיות מפורטות כיצד לפעול עם א-ל?

    נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו היינו מקבלים תשובות מפורטות לשאלות אלו, עם לוח זמנים מדוייק. יש להניח שהיינו חיים את חיינו באדישות משעממת, ולכל היותר בציפייה פסיבית. מדוע עלינו להתאמץ, ליזום ולפעול, אם הכל ידוע מראש? לא לזאת מצפה מאתנו ריבונו של עולם. מרגע שהתברר כי הגאולה באה בדרך הטבע, התברר כי הגאולה באה תוך שותפות מלאה של בני האדם. אנו צריכים ליזום ולפעול, לקחת אחריות על מעשינו ולהפיק את הלקחים מכשלונותינו. אין פירושו של דבר שאנו מביאים את הגאולה בכוחנו שלנו. יש מי שמנהל ומכוון מלמעלה. יש מי שיוצר את ההזדמנויות, והוא שנותן את ההזדמנות השנייה גם לאחר החמצתה של הראשונה. יש מי שמציב מכשולים ואתגרים בדרך, אשר ההתמודדות אתם מניעה את המהלך קדימה, הוא המלמד אותנו בדרך הקשה אם טעינו במהלך שעשינו, והוא גם הפותח דרכים לתיקון במקרים בהם היו כשלונות וטעויות.

    באינטואיציה נדירה עמד על סוד זה – משה דיין בהרצאה שנשא לפני שנים רבות בפני בוגרי קורס פיקוד בכיר בצה"ל, וכך אמר אז:

אמרתי 'מה יהיה?' ולא 'מה יהיה הסוף?' עשיתי זאת מפני שנראה לי כי הדגש בשאלה יהודית זו הוא בדרך ולא ביעד הסופי; בתהליך ובמאבק ולא בתחנה האחרונה... לכן חושבני כי התשובה המרכזית, הבסיסית, שביכולתנו לתת לשאלה 'מה יהיה' – היא: 'נמשיך להיאבק'... עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק יותר מאשר לקביעת לוח זמנים להשגת המנוחה והנחלה.

    על כן נסתמו מאתנו דרכיה הסבוכות של גאולת ישראל. ציפייה פעילה לישועה תלווה אותנו בכל רגע ורגע בחיינו. נחשוב ונברר, נפעל ונעשה, נשגה, נפיק לקח ונתקן, עד אשר יפוח היום ונסו הצללים ונלך לנו אל הר המור ואל גבעת הלבונה.

    בדברי יעקב לבניו, בסופו של דבר, לא היו "הדלפות" מאחרי הפרגוד. הקץ לא נתגלה. אך דבר גדול אמר יעקב לכל אחד מבניו. אתה, יהודה, תהיה 'גור אריה', בהנהגה של גבורה. ואתה, בנימין, תהיה 'זאב' טורף. אתה, יששכר, תהיה 'חמור גרם', בעשייה איטית ועקבית. ואתה, 'נפתלי', תהיה 'איילה שלוחה' בעשייה זריזה ומהירה. אתה, ראובן, לא תוכל להנהיג, ואתה, דן, תהיה 'נחש' הפועל בעורמה מאחרי קווי האוייב. ואילו אתם, שמעון ולוי, אמנם תהיו 'השאור שבעיסה' להתסיס את אחיכם, אבל לא תוכלו לרכז את כוחותיכם וקנאותכם במקום אחד, לבל תחרגו מן הגבולות הראויים. כל אחד מכם יפעל על פי תכונותיו המיוחדות כדי להביא את העם כולו אל מטרתו.

    משמעות הדבר היא כי אין מקום לשאלת: 'מה יהיה'? שאלה זו אינה במקומה, ואין איש המוסמך לענות עליה. אולם דבר אחד עליך לשאול בכל יום ויום: 'מה עלי לעשות'? ויותר מכך: 'מה עלי לעשות היום בכוחות המיוחדים שריבונו של עולם נתן לי'?

    או אז, יתקיים בכל אחד ואחד מאתנו הביטוי: "כל ימי חייך, להביא לימות המשיח".

 

"גור אריה יהודה"

חמישה מבני יעקב נמשלו לחיות: אריה, אילה ונחש, זאב וחמור. ארבעה מתוכם נקראו על שמם של החיות עצמן. רק אחד מהם יוצא מכלל זה: "גור אריה יהודה". מדוע לא נקרא יהודה על שם האריה הבוגר, אלא על שם בנו הצעיר, גור האריות?

    כבר חז"ל עמדו במדרש על כפילות זו, ואמרו: "מלמד שנתן לו גבורה של ארי וחוצפה של גוריו". שני סוגים של אומץ-לב יש באדם: אומץ הבחרות וגבורת הזקנה. האומץ של גיל הנעורים, שעדיין לא רכש לו נסיון חיים עשיר - יש בו בוז לסכנות והתעלמות מחוקי הזהירות. גבורה מתפרצת זו היא החוצפה. לעיתים זהו הכוח הנדרש בהנהגת עם ישראל: לא לעשות יותר מידי חשבונות, ולמהר 'לקפוץ' אל המים ואל האש. אך יש גבורה אחרת, גבורה של זקנה. זוהי גבורה מחושבת ושקולה, המביאה בחשבון את כל ההיבטים, ובעיניים פקוחות לוקחת גם סיכונים. גם כוח זה צריך להוביל את העם בדרכו.

    הנהגתו של שבט יהודה משלבת בתוכה את שני האופנים של האומץ: החוצפה הספונטנית של הצעירים, והגבורה המחושבת של הזקנים. רש"י בפירושו עומד על שני שלבים בהתפתחותו של האריה, שהוא המלך: השלב הראשון הוא "גור" – הכנה למלוכה. ורק השלב השני הוא "אריה" - מלך. כך היתה מלכותו של דוד: בתחילה היה רק שר בממשלתו של שאול, ולאחר מכן היה מלך מכוח עצמו. וכן בהמשך: בזמן הגלות: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" - שררה קטנה. וכל זאת עד אשר יגיע זמנה של מלכות המשיח "עד כי יבוא שילה".

    אם נרצה לאחד את שני הפירושים, נאמר שכאשר כוח הגבורה הוא בבחינת 'גור' ספונטני - עליו להיות בעמדה של הכנה למלוכה, ובינתיים עליו להיות כפוף לכוחות אחרים שישלטו בו ויכוונו אותו למקום הראוי לו. וכאשר כוח הגבורה מגיע לזקנה, לגבורה של שיקול דעת - אזי מגיע זמנו למלוך.                  

"יששכר חמור גרם"

הכינוי "חמור" נחשב היום לכינוי גנאי, והוא מכוון לאדם קשה הבנה. אך לא כך הם הדברים בתורה, בברכותיו של יעקב אבינו: "יששכר חמור גרם". מהי א"כ משמעות הכינוי "חמור"?

    החמור ידוע כבהמת משא. יש לו כושר נשיאה גבוה. הוא מסוגל לשאת משאות כבדים. הוא לא מסוגל לרוץ. הליכתו, איטית היא; אך רצופה. חז"ל פירשו את הכינוי "חמור" בהיפך גמור ממשמעותו המקובלת. "חמור" הוא תלמיד חכם, הנושא את שכמו לשאת בעול התורה. מה שמאפיין את התלמיד החכם אינו הברקה מקורית הבאה במהירות. לימוד התורה לא נמשל לריצת הסוס או לתעופת הנשר. תלמיד חכם הוא זה שיושב יום יום ולומד בהתמדה. מה שמאפיין אותו הוא קביעות ויציבות. כך גדל תלמיד חכם, בלימוד מתמיד ומאומץ של שורה ועוד שורה, דף ועוד דף; כאותו חמור, הנושא על שכמו משא כבד ופוסע באיטיות, אך בעקביות.

    על הפסוק "רובץ בין המשפתיים" אומר רש"י: "כחמור המהלך ביום ובלילה ואיל לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח, רובץ בין התחומין, בתחומי העיירות". וכך גם התורה. אחד הדברים שהיא נקנית בהם - מיעוט שינה. "ועל הארץ תישן". עוד דבר מאפיין את החמור: הסתפקות במועט. וכך גם היא דרכה של תורה: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה... ובתורה אתה עמל".

    ממשיכה המשנה ואומרת: "ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך". וכך נאמר גם בפסוק: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" - על התורה, שעליה נאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם..."; "דרכיה דרכי נועם...". כיצד מתייחסים בני יששכר אל העם כולו? האם הם יושבים בהיכל השן הפרטי שלהם? על כך אומר רש"י: ויהי – לכל אחיו ישראל – למס עובד: לפסוק להם הוראות של תורה. זוהי דרכם של תלמידי חכמים. לא יוקרה הם נוטלים לעצמם כי אם אחריות לשאת בעול הציבור. לא שררה הם לוקחים, כי אם עבדות.

    ויהי רצון שנזכה להיות: חמורים... (גם אם לא כחמורו של ר' פינחס בן יאיר...).

יששכר וזבולון

שני אחים הם: יששכר וזבולון. זה התברך באניות סוחר וזה התברך בכושר סבל לשאת משא. אך המשא המוטל על שכמו של ה"חמור" – לדעת חז"ל – אינו משא פיסי, אלא משא רוחני: עול תורה; "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא (=סחורה) וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה".

    קשה הדבר עד מאד. הייתכן שיהודי אחד ישלם ליהודי אחר כדי שיניח תפילין במקומו, כדי שישב במקומו בסוכה? הלא ידוע שכל מצוות עשה המוטלת על גופו של אדם, אי אפשר לה להתקיים אלא ע"י האדם עצמו! ובמיוחד צריכים דברים אלו להיות אמורים במצוות לימוד התורה, שהיא המעצבת את אישיותו של האדם מישראל כאדם שדבר ה' הוא נר לרגליו. א"כ, כיצד יכול שבט יששכר "לעשות את העבודה" בשביל שבט זבולון? וכיצד נפטר זבולון מן הציווי "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה"?

    מתוך עיון בסוגיות הגמרא ובדבריהם של גדולי ישראל, עלינו לומר כך ששני חלקים ישנם במצוות לימוד התורה: חלק אישי וחלק ציבורי. החלק האישי הוא המוטל על גופו ושכלו של כל אדם ואדם מישראל, ואיש אינו יכול להיפטר ולהתחמק ממנו, והוא: לקבוע עתים לתורה בכל יום, בבוקר ובערב. את החיוב הזה לא ניתן להמיר בכסף. החלק הציבורי הוא המצוה המוטלת על עם ישראל לעסוק בתורה ולגדל מתוכו תלמידי חכמים. מצוה זו אינה מחייבת כל אדם להקדיש את כל זמנו לתלמוד תורה. מצוה זו מחייבת כל אדם מישראל לדאוג לכך שהאומה כולה תעסוק בתורה. את המצוה הזאת יכול אדם אחד לקיים בכך שהוא מקדיש את כל ימי חייו לתורה, ללמוד אותה וללמד אותה לאחרים, ואדם אחר יכול לקיים אותה בכך שהוא מסייע לאחרים ללמוד תורה ע"י עזרה כספית או אירגונית.

    מילוי שלם של המשימות הלאומיות לא יתבצע ע"י אחידות, שבה כל אחד הוא "קצת כזה וקצת כזה", אלא ע"י מצב שבו כל אחד ממלא את תפקידו הוא בשליחותה של האומה כולה ורואה את זולתו כממלא את תפקידו שלו – ג"כ מכוחה של אותה שליחות. אהבה רבה צריכה לשרור בין החלקים השונים שבעם, המשלימים אלו את אלו. על כן באותה ברכה מברכים אנו: "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצוות... אותנו לימדת".

 

איילה שלוחה

כמו אחיו האחרים, אשר התברכו בכך שנמשלו לבעלי חיים, כן הוא נפתלי, הנמשל לאיילה שלוחה. אך משל זה, מעורפל הוא עד מאד. כל בעלי החיים הוזכרו כדי לייחס אליהם את הפעולות הרגילות בהם. "גור אריה" – תכונתו היא לטרוף. על כן מובן מדוע נאמר עליו: "מטרף בני עלית". הזאב – טורף ואוכל. החמור – נושא משאות ורובץ לנוח בדרך. הנחש – נושך. אולם ביחס לאיילה נאמר: "הנותן אמרי שפר". האם האיילה מדברת? וא"כ, מהי משמעותו של המשל?

    הרמב"ן עומד על כך שהאיילה שימשה כיונת דואר, השלוחה ממקום למקום כדי לבשר בשורות טובות. על כן לא נאמר: 'האומר אמרי שפר' כי אם "הנותן אמרי שפר", שאמרו אנשים אחרים, אלא ששלחו אותו.

    תכונתו של נפתלי, א"כ, היא השליחות. השליח אינו פועל ביוזמתו העצמית, ואף אינו אומר דבר משל עצמו. הוא רץ במהירות ביוזמתו של המשלח, ומוסר את דברי המשלח כמות שהם. זוהי דרכו של נפתלי בעבודת ה'. אין הוא עובד את עצמו ורואה בקב"ה את מי שמדריך אותו איך לבטא את עצמו. להיפך, כל כולו אינו אלא שליח לעבודת בוראו ולהעביר את דבר ה' אל כל בני האדם עלי אדמות.

    הרמב"ן מביא סיפור מן התלמוד הירושלמי במסכת שביעית (פ"ט ה"ב) המבאר כיצד מבצעת האיילה את שליחותה. ואנו נביא אותו בלשוננו, בתרגום לעברית:

 מעשה בדיקליטיאנוס המלך שהיה מיצר לבני פניאס (=בניאס) במיני מסים קשים. אמרו לו אנשי העיר: אנחנו הולכים מכאן למקום אחר. אמר לו שר המשנה שלו: אם הם הולכים משם – סופם שיחזרו להם, כי הטבע גורם לחזור למקום שנולדו. ואם אתם רוצים לנסות הדבר, תנסו בצביים שהורגלו כאן ותשלחום לארץ רחוקה ותראו שבסוף יחזרו למקומם. וכך עשה: הביא צביים וחיפה את קרניהם בכסף ושלח אותם לאפריקי, ובסוף שלוש עשרה שנה חזרו למקומם.

בני פניאס איימו על הקיסר שינטשו את עירם עקב הקשיים שהעמיד בפניהם. שרו של הקיסר הרומאי הבין יותר מהם מהי דבקותו של אדם באדמתו. הוא לא יכול היה למנוע את בריחתם. אבל יכול היה להבטיח את שובם למקומם הטבעי.

    התלמוד הירושלמי אינו מספר לנו אם בני העיר פניאס היו יהודים או גויים. סביר להניח, עפ"י המידע ההיסטורי שבידינו, שהיתה זו עיר נכרית. ואכן שיקולים אלו: קשיים כלכליים מחד גיסא, וקשר טבעי איתן למקום מאידך גיסא – הם המאפיינים את הקשר של כל עם אל ארצו.

    עם ישראל, לעומת זאת, יוצר קשר אחר אל ארצו. אין זה קשר טבעי, כי אם קשר של שליחות א-להית. לא סיסמאות משלו אומר הוא בדבר משמעות קיומו, אלא נותן הוא את אמרי השפר, את דבר ה' שניתן לו. "עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו". זוהי אמירתו של שבט נפתלי, אשר קיבל לו את נחלתו אל מול גולן.

"לישועתך קיוויתי ה' "

מיוחדת היא אימרת הסיום, המעטרת את ברכת יעקב לבנו דן: "לישועתך קיוויתי ה'". מדוע בחר יעקב לסיים את ברכתו זו בתפילה? ומה פשרה של תפילה זו?

    מדרכו של עולם, מיהו הזקוק לתפילה? זהו מי שחש עצמו חלש וחסר אונים. פונה הוא אל ה' א-להיו ומבקש את ישועתו. מפרשים רבים הולכים בדרך זו, ומבארים את תפילת יעקב כרומזת על בקשתו של שמשון בהיותו אסיר נקור עיניים ומגולח שער במקדש דגון: "ה' א-להים! זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, הא-להים..." (רש"י). גם מפרשים אחרים מעמידים את התפילה הזאת כתפילתו של החלש (רד"ק). הצבא החזק אינו בא מן המארב אלא תוקף בעוצמה מן החזית, בגלוי. החלש הוא המשתמש בתחבולות עורמה, אשר כל סיכויי הצלחתן עומדים על כך שלא תתגלינה טרם זמנן. "נחש" אשר כזה, אמנם אינו חסר אונים. הוא פועל ויוזם; אך הוא מרגיש שהוא זקוק ל"גיבוי" מלמעלה.

    ויש מפרשים הצועדים צעד נוסף (רשב"ם). לא על שמשון החלש נרמז כאן, כי אם על שמשון הגיבור; זה שיש בכוחו להכות אלף איש בלחי חמור, לצוד שלוש מאות שועלים ולשלחם בשדות פלשת, ואף לעקור את שערי עזה (ולשלחם ל'עזה-ז"ל'). עד היום עומדים אנו ומעריצים את כוחו העצום של שמשון הגיבור. ועל כך באה תפילה זו, להדגיש כי כוחו וגבורתו של שמשון, לא כוחות אנושיים הם כי אם רוח ה' אשר צלחה עליו במחנה דן, ואשר עזבה אותו כאשר נפתה אחר בנות נכר.

    יש פרשנים אשר רוח אחרת עמהם (רמב"ן). גם הם רואים את הרמז על שמשון הגיבור. אולם תפילת "לישועתך קיוויתי ה'" – לא של שמשון היא אלא של העם כולו. שמשון לחם לבדו ונפל לבדו. ימים קשים מאד עברו על העם. ארץ ישראל כולה לא היתה אלא אוטונומיה יהודית עלובה תחת ממשלתם של סרני פלישתים. העם היה נכנע לגמרי. לא היתה בו רוח גבורה להילחם בפלישתים ולסלקם מן הארץ. כל זאת – עד אשר זרחה שמשו של שמשון כקרן אור באפילה. כמשה רבנו עמד מול הנכרי המכה את אחיו "ויפן כה וכה, וירא כי אין איש" הקם להילחם מלחמת מגן למען עמו – "ויך את המצרי". כמוהו גם שמשון. לבדו יצא לפגוע בפלישתים: ללא נשק בידו וללא צבא מאורגן לצדו. לבדו סיים את חייו במשהו המזכיר לנו "פיגוע התאבדות" במקדש דגון.

    לא חטא היה זה ביד שמשון ליטול את שבט המלחמה לידיו האישיות. הן מלכות ישראל לא הוקמה עדיין. הוא עצמו – שופט ומנהיג העם היה במשך עשרים שנה, שנות דור. ציווי א-להי מפורש הורה לו כי "הוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים". (כל זאת – בניגוד ל"שועלים קטנים מחבלים כרמים", המבקשים לפרוק את עולה של מלכות ישראל ולנהל מלחמת נקם פרטית על דעת עצמם, כשנדמה להם שאינם אלא שועליו של שמשון...). העם לא היה בשל. זקוק היה לאותו גפרור שיבער ויצית את הלבבות. ואכן העם לא הצטרף אל שמשון. לבדו לחם ולבדו נפל.

    הישועה לא תוכל לבוא ממעשיהם של יחידים, עד אשר יקום העם כולו. ואכן הזיק שהצית שמשון הגיבור במדורת הלבבות העלה אבוקה גדולה בדורות שאחריו. שמשון – אחרון השופטים היה. אחריו היה עלי הכהן, אשר בימיו התעורר העם כולו לצאת למלחמה בפלישתים, אולם ניגף לפני אויביו. אחרי מות עלי קם שמואל הנביא, ובימיו זכו ישראל לנצחונות הראשונים על הפלישתים, עד אשר קמה מלכות בית דוד והכתה אותם לבל יקומו עוד.

    על כן, עם הסתלקותו של שמשון, השופט האחרון והגואל הראשון, מתפלל העם כולו ומודיע: "לישועתך" – לא זאת הזמנית, כי אם זו הא-להית, היציבה והקבועה  – "קיוויתי ה'".

 

 

"בן פורת יוסף"

מהי ברכתו של יעקב אבינו לבנו בחירו, יוסף? מה מוסר הוא לבן שהיה שנוא לאחיו ולסביבתו, ועלה לגדולה בסוף הדרך? מה מוסר הוא לנו, הבנים? סתומים הם הפסוקים, וננסה לפענח את צפונותיהם בעקבות דבריהם של רבותינו הפרשנים.

    שתי משמעויות הן למילה 'פורת'. יש בה לשון פריון, פריה ורביה, ויש בה לשון ענף, כמו 'פארות' האילן, ענפי הצמרת. שתי מחשבות רעות חשבו האחים על יוסף. חשבו עליו שלא יגדל ויצמח. במושגים של היום, חשבו לגזור עליו גזירות של 'ייבוש', 'הקפאה' או חורבן (המכונה משום מה 'העתקה'). "ועתה לכו ונהרגהו... ונראה מה יהיו חלומותיו". על כך אומר יעקב: "בן פורת יוסף" – בן הפריון והתוספת המתמדת. "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". גם חשבו עליו על יוסף שהוא נטע זר בכרם ישראל, אשר מקומו לא יכירנו בחברה הישראלית, וקל וחומר – בהנהגתה. על כך אומר יעקב אבינו: "בן פורת יוסף", ענף הוא מגזע בית ישראל. "כי אחינו בשרינו הוא – וישמעו אחיו". ולא סתם ענף הוא, כי אם מ'פארותיו' של האילן, מענפי הצמרת שלו. "בנות" – סעיפיהן של אותם ענפים, "צעדה עלי שור" – יטפסו ויעלו לאט לאט על החומות הגבוהות ביותר.

    לא שפר עליו גורלו בקרב אחיו. "וימררוהו ורובו, וישטמוהו בעלי חיצים". מרורות רבות אכל יוסף מידיהם. ולא זו בלבד, אלא נתקיימו בו דברי כאבו של ירמיהו בקינת "אני הגבר" (איכה פרק ג): "דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ. הביא בכליותי בני אשפתו". החץ, בלשונו של הנביא, הרי הוא הלשון המשתלחת והפוגעת. "וידרכו את לשונם קשתם שקר... איש מרעהו הִשמרו, ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקוב, וכל רע רכיל יהלוך... חץ שחוט לשונם, מרמה דיבר. בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו" (ירמיהו ט). בעלי החצים, אם כן – בעלי הלשון הם, המשלחים בו חִצי שטנה שנונים מעל כל במה אפשרית. "ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם... ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא", כאשר בנוכחותו "לא יכלו דברו לשלום". לאור זה – "ורובו" – לא יתפרש רק כלשון מריבה, כי אם מלשון "רובה קשת" – יורה החץ. "ורובו" – ירו עליו חצים ברוביהם, מילים הפוגעות ממרחק, כאשר אין דרך להתגונן מפניהן.

    כיצד נדרש ממנו להגיב? מהי הדוגמא שמראה יוסף הצדיק לבניו? "ותשב באיתן קשתו, ויפוזו זרועי ידיו". קשתו של יוסף אינה נדרכת. יושבת היא. "בשובה ונחת תיוושעון". לא מתוך חולשה נמנע יוסף מלענות למחרפיו. "ותשב באיתן קשתו". ישיבתה של קשתו – מתוך עוצמה היא באה. אצלו, אכן "איפוק זה כוח", לא כסיסמה הבאה לתרץ חוסר מעש ואין אונים, כי אם גבורת הגבורות. "איזהו גיבור? – הכובש את יצרו". ידיו של יוסף, לא ידי מלחמה הן. ידי פז וזהב הן, המונפות לאות שלום בין אחים. "הראה יופי ידיו להיטיב להם בשפע עושר ומידה טובה" (הנצי"ב). 

    מאין לקח יוסף את העוצמה הזאת, להיות מן "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים", ולומר לאחיו אשר בגדו בו ומכרוהו לאורחת ישמעאלים "ואתם חשבתם עלי רעה, א-להים חשבה לטובה"? מאין שאב את הכוח לומר להם לאחר מות אביהם "ועתה אל תיראו, אנוכי אכלכל אתכם ואת טפכם", לאחר כל מה שעוללו לו? לא מעצמו בא לו הדבר, כי אם מיעקב אביו. "מידי אביר יעקב" – האב אשר ידע להשלים אפילו עם לבן הרמאי ועם עשו הרשע – באה לו מידה טובה זו. אולם לא זו בלבד. לא רק בעבר נעוצים שורשי עוצמתו של יוסף הצדיק, כי אם גם אל העתיד נשואות פניו. "משם" – מתוך אותה רדיפת שלום בין אחים – יגיע להיות "רועה אבן ישראל". מתוך כך יהפוך המצב הקשה שעליו נאמר ליעקב "והיה זרעך כעפר הארץ" – גרגרי עפר מפוזרים ומפורדים בין העמים, להיות "אבן ישראל" – סלע חלמיש מגובש וחזק, אשר כל משברי הים וגליו לא ישברוהו.

    ואנו – כל הנצמדים בציפורניהם בנחלת אפרים ומנשה אשר בשומרון ובגולן, הדבקים בנחלת קברו אשר בשכם, החולמים את חלומותיו הגדולים של משיח בן יוסף – האם נדע ללכת בדרכו?

*   המאמר הוקדש ל"בן פורת יוסף" – הרב חנן בן יוסף פורת זצ"ל, במלאת לו ששים שנה, טבת תשס"ה.

"אנא, שא נא..."

סופה של פרשת השבוע מסיים את תהליך התפייסות שבין יוסף לאחיו. אולם עלינו לשאול: האם אכן הגיע תהליך ההתפייסות אל השלמתו? אין בידינו לתת על כך תשובה מספקת, ובדברים הבאים נבקש לגעת בכך מהיבטים שונים.

    התפייסות לאחר פגיעה קשה דורשת נגיעה בכל הרבדים של האישיות: הן התודעה, הן המעשה והן חלקים רבים בעולמם הרגשי של הצדדים. עליה לגעת בכל מרחב הזמן: העבר, ההווה והעתיד. ואכן לאורכן של שתי הפרשות הקודמות ניתן לראות את המרכיבים השונים של תהליך התשובה והפיוס מצטרפים לפסיפס שלם. אולם חשדם של האחים ביוסף בפרשתנו מוכיח כי משהו היה חסר. ניתן לראות כי האחים לא ביקשו את סליחתו של יוסף. ואלו דברי הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (ה, ט):

...חובל בחבירו, אע"פ שנתן לו חמישה דברים – אין מתכפר לו; ואפילו הקריב כל אילי נביות, אין מתכפר לו ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו.                                

כל המרכיבים האחרים של התשובה מתרחשים בלבו של החוטא הפועל לתקן את מה שנמצא פגום באישיותו. אולם כאשר נדרש לתקן את מערכת היחסים שבין אדם לחבירו, הכרח הוא לבצע פעולה שתיגע במה שמתרחש ביניהם. הרגע בו הפוגע מישיר את מבטו אל הנפגע, מודה בחטאתו ובאשמתו, מבקש כי יואיל למחול לו ולנקות את מצפונו מן העול המעיק עליו ומביע את רצונו לפתוח דף חדש ביחסים ביניהם, והנפגע נענה ואומר: 'סלחתי'  – הוא שלב שלא ניתן לוותר עליו. דומה הוא מאד לווידוי בו עומד כל אדם מישראל בכפיפת קומה ביום הכיפורים, מכה על לבו ואומר לקב"ה: "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. אשמנו... על חטא שחטאנו לפניך... ועל חטא שחטאנו לפניך.... סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו". וגם כאן, אין תשובה שלמה בלא וידוי. תשובה ללא וידוי, אכן יש בה תיקון לאישיותו של החוטא, אך לא למערכת היחסים שלו עם הקב"ה.

    בקשת המחילה, קשה היא עד מאוד. יש בה מידה גדולה של השפלה, אף מידה של בושה. ככל שהחוטא מכיר יותר בחומרת חטאו, כך קל לו יותר לבצע את כל החלקים האחרים של התיקון, וכך קשה לו יותר לעמוד ולבקש סליחה. "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו". ומפרש רש"י: "מפני הבושה".

    יוסף לא לוחץ יותר. אולי רצה לדרוש את בקשת הסליחה אך "לא יכול יוסף להתאפק", וייתכן שהבין שהמשא הכבד הרובץ עליהם לא מאפשר להם את בקשת הסליחה. על כן הוא מזדרז להרגיעם. "ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני א-להים לפניכם... ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי הא-להים...". ההרגעה, ייתכן שבאה לבטא את הוויתור על בקשת הסליחה, וייתכן שבאה מתוך מגמה הפוכה: להפחית מעוצמת הבושה כדי לאפשר לסליחה להיאמר.

    כך או כך, תהליך ההתפייסות לא הושלם. אם ציפה יוסף לבקשת סליחה, זו לא באה. ואם גמר בדעתו לוותר על כך, הפגיעה קשה היתה מכדי להימחק מן הלב, כך שהמשקעים נותרו לעוד שבע עשרה שנה, עד אחר מותו של יעקב אביהם. "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו: לוּ ישטמנו יוסף, והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". המילה 'לוּ' – דו משמעית היא: גם 'שמא', וגם 'הלוואי'. בגלוי, חוששים הם ממשטמתו הנוקמת של אחיהם, אולם יחד עם זאת, בסתר לבם, מייחלים הם לה. חשים הם כי עוונם לא נמחל. מעדיפים היו ללקות על ידו ולרצות את עוונם; אולם אינם עוצרים כוח לבקש את סליחתו במישרין. רוצים היו לבקש סליחה במו פיהם, אולם את כל מה שיש להם לומר, שמים הם בפיו של השליח הבא בשמו של יעקב אביהם. "אנא, שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי א-להי אביך". אין הם נרתעים מן ההשפלה הכרוכה בכך, "וילכו גם אחיו, ויפלו לפניו, ויאמרו: הננו לך לעבדים"; אבל לומר את אשר על לבם אינם מסוגלים. כה קשה היא תחושת הבושה, עד שהדבר אינו אפשרי. אמנם היה כאן וידוי, אך עקיף היה, ולא מושלם.

    יוסף מנחם אותם. הוא מכיר בחטאם, "אתם חשבתם עלי רעה"; אך אינו מאשים אותם על הסבל שנפל בחלקו כתוצאה מכך, "א-להים חשבה לטובה". ההבנה הפשוטה היא שסלח להם. משמעות דבריו היא שמצפונם יכול להיות נקי; שהרי כל הסבל אשר עבר עליו, מיד ה' הוא. אולם הדברים אינם מפורשים ונותרים מעורפלים. ערפול זה נותן מקום להבנתו של רבנו בחיי:

והנה אחיו ביקשו ממנו מחילה, ולא ביאר הכתוב שמחל להם... ואף שהזכיר הכתוב "וינחם אותם וידבר על לִבם", שנראה בזה שהיה להם ריצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף... ואם כן מתו בעונשם בלא  מחילת יוסף, ואי אפשר להתכפר עוונם, רק במחילתו. ועל כן הוצרך העונש להיות כמוס וחתום להיפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות...

אחים לא מתפייסים?!

תהליך קשה ביותר עברו יוסף ואחיו למן פרשת וישב ועד פרשת ויגש. השנאה, החשדנות, נסיונות להתקרבות שנכשלו, מחשבת ההריגה, ההשלכה לבור, המכירה לישמעאלים, העבדות, בית הסוהר, הבדידות, האבל הבלתי נגמר של יעקב – כל אלו נותרו צרובים בתודעה ובזיכרון של יוסף מחד ושל אחיו מאידך. לאן התגלגלו קשרי האחים בסופו של דבר?

    שבע עשרה שנה לאחר שהתוודע יוסף אל אחיו, עדיין חוששים הם מנקמתו. "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו: לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". אמנם התורה ציוותה ואמרה "לא תיקום ולא תיטור"; אולם סיבות טובות ומוצדקות היו לו ליוסף לנקום באחיו אשר מכרוהו לאורחת ישמעאלים, ומזאת חששו האחים.

    הרי מפורש בגמרא (יומא כג, א), וכך היא דעת רוב רבותינו הראשונים, כי איסור נקימה ונטירה לא נאמר אלא באדם שנמנע מלעשות לך טובה כלשהי, שאז אסור לך להשיב לו כגמולו. אולם מי שפגע בגופך או בכבודך, מותר לך לנקום ולנטור לו, כל זמן שלא תעשה לו דבר שאינך מוסמך לעשותו על פי דין.  דוגמא לדבר, מי שחבירו הזיק לו – מותר לו לתבוע אותו למשפט מבלי לחשוש שמא עובר הוא על איסור נקימה, וכן גואל הדם רשאי לתבוע לדין את הרוצח, ואף להוציא במו ידיו את פסק הדין אל הפועל (עי' רמב"ן ויקרא יח, יט). 

    האחים לא יכלו "לבנות על כך" שיוסף הצדיק נוקט כדעת המיעוט מבין רבותינו הראשונים, אשר ה'חפץ חיים' הורה להלכה לחשוש לדבריהם, שאיסור נקימה ונטירה נאמר גם ב'צערא דגופא' ולא רק במי שנמנע מלגמול חסד בממונו. הם אף לא יכלו להניח בפשטות כי יוסף ינהג בהם מידת חסידות וימחל להם. הרי כך פסק הרמב"ם בסוף הלכות תלמוד תורה:

במה דברים אמורים (=שמידת חסידות היא למחול גם כאשר מותר לנקום)? כשביזהו או חרפהו בסתר; אבל תלמיד חכם שביזהו או חרפו אדם בפרהסיא - אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל – נענש, שזה בזיון תורה; אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.

יש מקום לדמות את מכירת יוסף לביזוי תלמיד חכם בפרהסיא, ולתבוע ממנו לנקום ולנטור כנחש, עד אשר ישובו אחיו בתשובה שלמה ואף יבקשו את מחילתו. ואכן בפרשתנו באים האחים לבקש מחילה. את בקשתם שמים הם בפיו של יעקב אביהם, באומרם: "אביך ציוה לפני מותו לאמור, אנא, שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך". אולם שונים הם הדברים אשר שמים הם בפי יעקב אביהם ממה שהם מוסיפים בעצמם. בדברי יעקב מופיעה בקשה כפולה: סלח גם לחטאתם – שמכרו אותך מפני שטעו לראות בך אויב ומאיים, בשוגג, וגם לפשעם – על האופן בו נעשה המעשה, בקשיחות ובאטימות, במזיד, "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". ואילו האחים עצמם מוסיפים משלהם: "ועתה שא נא לפשע עבדי א-להי אביך". בדבריהם אין נם מזכירים את החטא, את הטעות, אלא את הפשע, המזיד. הם לא מנסים להצטדק ולהסתתר מאחרי טיעונים של טעויות והטעיות. הם לוקחים אחריות מלאה על כל מעשיהם. ובעוד שיעקב מדבר על "פשע אחיך", אין הם מעזים לבוא בשם האחווה. הרי בשעה בה זעק יוסף "את אחיי אנוכי מבקש", ענה לו האיש אשר בשדה: "נסעו מזה – הסיעו עצמן מן האחווה". לא נותר להם אלא לבוא בשם התפקיד המשותף, בהיותם "עבדי א-להי אביך". גם אם העבר המשותף אינו מצדיק התנהגות של אחוה, עדיין ישנה לכולנו אחריות משותפת כלפי העתיד (רש"ר הירש).

    תשובתו של יוסף לאחיו חושפת רובד עמוק יותר. רק לאחר ששבו בתשובה שלמה (ולאחר שהוכיחו את אחוותם לבנימין), ולאחר שיוסף הוכיח להם שכל פחדם מפניו פחד שווא היה, מגיע הזמן לעמוד על סתרי ההנהגה הא-להית, שעתה היא מתבררת יותר. "ואתם חשבתם עלי רעה, א-להים חשבה לטובה, למען עשֹה כיום הזה להחיות עם רב". זהו מקור דבריו של 'ספר החינוך' (מצוה רמא), בעומדו על שורשי מצוות "לא תיקום ולא תיטור":

שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת ה' ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון ה' ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו וה' יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו...

מכוח זה ממשיך הכתוב:

ועתה אל תיראו, אנוכי אכלכל אתכם ואת טפכם. וינחם אותם, וידבר על לבם.

וכגמול על נחמה זו, אומר המדרש, זכו ישראל בנבואת ישעיהו להתנחם בכפליים:

נחמו נחמו עמי, יאמר א-להיכם...

בחזרה לדף הבית של האתר